מצורף הסיפור הראשון: צליל הכאב

כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד.

צליל הכאב

1.

אני באה אלייך רועדת כולי. בקבלה הם אמרו לי באיזו מחלקה את ומה מספר החדר שלך, ונתנו לי ידית, כדי שאוכל לצאת. הדלתות נפתחות לפני ונטרקות אחרי. כשאני מגיעה למחלקה שלך אני פותחת את הדלת ונכנסת, ומייד תוקפת אותי אימה ואני רוצה לפנות לאחור, לנעוץ בדלת את הידית שבידי ולברוח. ובכל זאת אני ממשיכה. סוף-סוף ביקשת שיביאו לך את האחות הקטנה שלך, ואני באה.

חשבתי שאשמע צעקות. קולות לפחות, צליל של משהו. אבל רק צעדי מהדהדים כאן. והדלתות. נפתחות כמו מעצמן, בחריקה קלה, ונטרקות ברעם ברזל. ואחרי הרעם דממה לרגע, ושוב קול צעדי. וכעת מצטרפת לקולות הלמות ליבי. והנשימה שלי. גם היא פתאום חורקת.
אני עוצרת בבהלה. שוב תוקף אותי הפחד. הפחד שלא אוכל לצאת מכאן.
הפחד לפגוש אותך.
הפחד ליפול מטה, מטה, מטה, ושוב להיוולד.
כבר אין לי כוח להיוולדויות האלה מחדש. שוב למצמץ אל מול האור, שוב להידחף אל תוך הרעש. שוב לצרוח כדי שישימו לב אלייך, יעטפו אותך ויגוננו עלייך מהאור, מהרעש. בעיקר מהשקט. די. מספיק עם זה, אני מצווה על עצמי. זה נגמר. עכשיו אני בסדר. עכשיו אני באה אלייך. לראות אותך. לאסוף אותך אל בין זרועותי. להיות לך שוב אחות.

אני נושמת נשימה עמוקה כדי להירגע. ואני נרגעת. וכל הריחות מסביב חודרים פתאום לתוכי. אני חושבת על כך שארבע שנים חלפו מאז הרחתי אותך בפעם האחרונה. ועכשיו את רוצה לראות אותי. דווקא אותי.

אבא מושלם, אמא מושלמת, בת מושלמת, בן מושלם. אפילו מטפלת מושלמת. מה צריך יותר מזה? שנים הייתי בטוחה שאין משפחה יותר מושלמת, יותר מאושרת. הרי אצלנו לא רבו ולא צעקו. עלינו, על הילדים, צעקו קצת, כמובן. שום דבר מיוחד, סתם קריאה לסדר מדי פעם. מכות? בחיים לא. אפילו לא סטירה שמחליקה מתחת ליד ברגע של איבוד שליטה.

במילים כן. במילים בהחלט כן. במילים פשוטות, מכוונות היטב. מילים שעושות את העבודה שלהן. אבל בעיקר בשתיקות.

"אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה למצוא לך בית אחר ואמא אחרת." אלה המילים של אמא. לא בכעס, לא בלגלוג אפילו. ביובש. משפט תנאי פשוט.

המילים האלה הרגו אותי. או שימצא חן בעינייך ותעשי מה שאומרים לך, או שתעופי מכאן. הרי זאת המשמעות הפשוטה שלהן, לא? מה את יכולה לעשות כשאמא שלך אומרת לך משפט כזה? זה מייד חייב למצוא חן בעינייך, כי זה התנאי. ואחר-כך מוטב שתעשי מה שאומרים לך. במיוחד אם את בת ארבע. אבל מתישהו מגיע איזה רגע שפתאום נדמה לך שיש כאן בחירה אמיתית. שאפשר באמת למצוא בית אחר ואמא אחרת, ואולי זאת אפשרות לא כל-כך גרועה. מה כבר יכול להיות רע בבית אחר, באמא אחרת? הרי ראיתי אמהות בפעולה. בגן, במגרש המשחקים, אפילו בחצר שלנו. הן היו יותר טובות, פחות טובות, אבל כמו אמא שלי אף אחת לא היתה. מה כבר יכול להיות כל-כך נורא?

פעם אחת יצאתי. אמרתי, לא במילים כמובן, אני אלך לחפש לי בית אחר, בית ש... אני לא יודעת, שיהיה אחר, שיהיה יותר טוב. ויצאתי. בלי שום דרמה. באותה ענייניות שבה אמא אמרה את המילים האלה. ככה, פשוט יצאתי, בלי פיג'מה ארוזה בתיק, בלי כרית, אפילו בלי הדובי שלא הייתי נרדמת בלעדיו. רק עם הסמרטוט הזה שמצצתי כל הזמן. קמתי ויצאתי.

יצאתי לא על-מנת לחזור. סגרתי בעצמי את הדלת. יכולתי להשאיר אותה פתוחה. יכולתי להניח לאמא לסגור אותה. אבל לא. בקושי הגעתי לידית, אבל הגעתי, וכמו בריקוד הולכתי את הדלת למקומה, וברגע הנכון הרפיתי את הידית כדי שהדלת תיסגר כמו שצריך. והיא נסגרה.
לתמיד.

ואז, ברגע שהדלת נסגרה מאחורי, הרגשתי כמו בכל פעם שאני נאלצת להיוולד מחדש. הרגשתי איך העולם כולו מוטח לי בפרצוף. ומייד, בלי להסס, נצמדתי לקיר האבנים הלא-מסותתות, מנסה לשמור על קשר-יד עם הדלת הסגורה. פתאום החוץ הזה, החוץ שהייתי משחקת בו כל יום, החוץ שהיה חלק מהבית ושהבית היה חלק ממנו, פתאום החוץ הזה נראה כל-כך מפחיד, כל-כך ריק. לא רק שלא היו בו בית יותר טוב מזה שיצאתי ממנו, או אמא יותר טובה מזו שהניחה לי ללכת, לא היו בו שום בית ושום אמא, בכלל. אף אחד לא היה שם, בחוץ הירושלמי הקר ההוא. ואני עמדתי ככה, לא יודעת כמה זמן, צמודה לאבנים שדקרו לי בגב. וכבר רציתי לחזור, כי הרגשתי כל-כך קטנה ועלובה ובעיקר טיפשה, כי הרי באמת אין שום אפשרות אחרת. יש רק הבית הזה והאמא הזאת. אבל משהו בתוכי לא היה מוכן לחזור.

לא, אמא לא אמרה, "את עוד תחזרי על ארבע" או משהו משפיל כזה. היא רק אמרה, "אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה..." ואני עמדתי שם, בחוץ, מאחורי הדלת הסגורה, והרגליים שלי רעדו. ופתאום הייתי צריכה פיפי, ופתאום הייתי רעבה, והיה לי קר. מה יותר פשוט מללחוץ על הידית, לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה? להגיד משהו, או לא להגיד? לא חייבים להגיד. זה ברור. הרי אין בית אחר ואין אמא אחרת. הייתי יכולה לזחול מתחת לסדק שבין הדלת לרצפה, להחליף את צבע עורי ובגדי לצבעי הבלטות או הקירות, להגיע אל מתחת למיטה שלי ולהישאר שם לנצח כמו האבק הכי פשוט, שאפילו אמא, שחיה על אבק, לא היתה מעיפה בו אפילו מבט אחד.

אבל לא הייתי מוכנה לחזור. הרמתי רגל ועשיתי צעד. הצעד הכי קשה, הצעד הכי חשוב בחיים שלי, והתחלתי לרדת במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, צמודה לקיר, חוששת לאבד קשר-עין עם דלת הכניסה. ידעתי שאצל הזילברשטיינים אין לי מה לחפש. לא רק בגלל שהיום קר וגברת זילברשטיין לא יושבת מול הדלת הפתוחה שלה ושרה בפה מלא סיכות "קֶה סֶרה סֶרה" ותופרת - ובאמת, כמה פעמים אפשר להתלהב ממגנט הפרסה שאוסף את הסיכות, או לנחש באיזו קופסה יש סיכות ובאיזו יש סוכריות לימון? ולא רק כי אדון זילברשטיין לא היה האבא שחולמים עליו בלילות. הוא היה איש שמן וגס, ואהב להעמיד פנים שהוא רודף אחרי בחצר, או שהיה אומר לטובה'לה, "תני לתקווה'לה סטירה, אני כבר אחזיר לך." לא שחיפשתי אמא מעניינת או אבא עם חוש הומור מעודן יותר. חיפשתי אמא. ולא ידעתי להסביר למה, אבל גברת זילברשטיין לא היתה אמא, ולא רק בגלל שלא היו לה ילדים. אפילו אמא היתה יותר אמא מגברת זילברשטיין.

המשכתי לרדת במדרגות. ואז, כשהן התעקלו ימינה וכבר לא יכולתי לראות את דלת הכניסה של הבית שלנו, אבל עוד לא יכולתי לראות את הדלת של צילה, הרגליים שלי לא יכלו יותר. הן כאילו נזלו, ופשוט נשפכתי על רצפת האבן הקרה. ואולי גם עשיתי פיפי בתחתונים, אני לא זוכרת. לא בכיתי. אני זוכרת את הקור, ואני זוכרת את תחושת הקהות, שהכל מעורפל מסביב, ואני לא מצליחה להרגיש שום דבר. אפילו לא רצון לבית או לאמא.

אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם על הרצפה הקרה, שעליה ישבתי כל הקיץ האחרון, מסתכלת איך תקווה'לה וטובה'לה, הבנות של צילה, משחקות חמש אבנים, ולפעמים אפילו מלמדות אותי להחזיק את כל האבנים על גב היד. על הרצפה הזאת ישבתי, על הרצפה שכל סדק וכל חיספוס שלה היו מוכרים לי, והרגשתי איך הקור עולה מהתחת במעלה עמוד השדרה שלי, מקפיא את כולי, ובעיניים פקוחות הפכתי להיות חלק בלתי-נפרד מרצפת האבן.

אחרי המון זמן, אולי תשעה חודשים, אולי רק עשר דקות, רמי, השכן שגר מעלינו, חזר הביתה. "הלכת לאיבוד?" הוא שאל, אבל אני הייתי מאבן ולא עניתי לו.
"את רוצה שאני אקח אותך הביתה?"

לא הנעתי בראשי אפילו, כי אבנים אינן מניעות בראשן. רמי הרים אותי במין קלילות כזאת, כאילו הייתי סל של נוצות ואולי ילדה קטנה, אבל בשום פנים ואופן לא אבן. כשהוא אמר, "אני אקח אותך הביתה," עבר לי בראש שהוא מתכוון לבית שלו, וחשבתי שיכול להיות נחמד שרמי יהיה אבא שלי ואסתר תהיה אמא שלי. היא דואגת לילדים שלה, ומבשלת להם כל מיני מאכלים עם ריחות חזקים. כן, אם זאת האפשרות היחידה, אני רוצה ללכת לבית של אסתר, למרות שהיא צועקת נורא על יהודה ומיקי, עד שהקול שלה נשבר ונעשה גבוה וצווחני. הם נראים ילדים שמחים, לא מפחדים מכלום, אפילו לא מאברום-לייבוש, אבא של תקווה'לה וטובה'לה, ענק שמן עם זקן שחור שלא מרשה כלום. אולי דווקא בגלל שלא שותקים עליהם כל-כך הרבה הם לא מפחדים. כנראה שצעקות זה לא נורא. בטח פחות נורא משתיקות.

אבל רמי לא שמע את המחשבות שלי, כי אחרי רגע הוא כבר צילצל בפעמון הדלת של הבית שלנו. לא הבנתי למה הוא לא הולך לבית שלו. "לא, לא כאן," רציתי לצעוק אליו, "בוא נברח לפני שיפתחו את הדלת," אבל הייתי עדיין אבן ולא יכולתי להוציא מילה. ובינתיים אמא פתחה את הדלת, הביטה ברמי ובי, מונחת בזרועותיו, ואמרה "כן?" כאילו היא לא מכירה אותי, ורמי, שחשב שהיא צוחקת, שאל אותה אם היא איבדה ילדה קטנה ומתוקה. ואמא אמרה, "ילדה קטנה ומתוקה? אני לא חושבת, אבל חכה רגע, אני אבדוק." והיא נכנסה רגע פנימה, ורמי צחק, ואחרי רגע אמא חזרה ואמרה, "לא, כל הילדים שלי בבית." רמי צחק עוד יותר והוריד אותי לרצפה, "אז הנה עכשיו יש לך עוד ילדה קטנה ומתוקה, תכירו, ריקי, אמא של ריקי, נעים מאוד," והלך.

אמא סגרה אחריו את הדלת ולא אמרה כלום, אפילו לא הסתכלה עלי, והלכה לעניינים שלה. זחלתי, לאט-לאט, בשקט-בשקט, כמו אבן שזזה מילימטר אחד במיליון שנה, עד שהגעתי לחדר שלי, ונכנסתי אליו, ועליתי למיטה בשארית כוחותי, ורבצתי עליה כאילו חזרתי עכשיו ממסע לכל מקום בעולם לחפש לי בית אחר ואמא אחרת. ולא שהפסקתי לחלום על אמא אחרת ועל בית אחר, אבל לחפש לא חיפשתי עוד. עומר היה יותר חכם ממני. אולי הוא למד מנסיוני. לא עבר הרבה זמן מהרגע שאמא אמרה לו בפעם הראשונה את המשפט הזה, והוא לקח את הדובי שלו ויצא למרחבי העולם לחפש לו בית אחר ואמא אחרת. עברו חמש דקות, עשר, רבע שעה, חצי שעה, ועומר לא חזר הביתה. עברה שעה, ואז אמא פתחה בעצמה את הדלת. עומר לא היה שם. היא ירדה במדרגות, בדקה אצל הזילברשטיינים, אצל צילה. כן, צילה ראתה אותו, אבל הוא לא נכנס אליהם. אמא חיפשה בחצר, במחסן הכלים, ליד פחי האשפה, בתוך פחי האשפה, ועומר לא היה שם. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אמא מבוהלת.

היא יצאה מהחצר לסימטה, ובניגוד לכל מה שידעתי עליה, התחילה לקרוא אחריו בקול. תחילה בהיסוס, אחר-כך ביתר ביטחון, ליתר דיוק ביתר בהלה, אפשר לומר אפילו בפאניקה. עומר לא ענה. הוא שמע, היום אני בטוחה בזה, אבל הוא לא ענה. אמא נכנסה ויצאה מחצר לחצר, מחפשת וקוראת לעומר, בקול, בתחינה, כמעט בבכי, אם כי לידי בכי היא כמובן לא הגיעה. היא חיפשה בכל פינה בסימטה. לא היה מסתור שלא בדקה אותו. אבל עומר לא נמצא בשום מקום.

לבסוף הגיעה לחצר של משפחת גוטליב. לאחר שקראה לעומר פעמיים או שלוש, היא פתחה את שער הברזל האפור-כסוף ונכנסה פנימה.

עומר ישב לו מתחת לאחד העצים, מחכה בסבלנות שגברת גוטליב, אמו החדשה, תחזור מהעבודה.
"אתה לא שומע שקוראים לך?" כעסה אמא בפרהסיה.
"את לא אמא שלי," אמר עומר בפשטות.
"תפסיק לדבר שטויות, ובוא הביתה."
"אני רוצה שגברת גוטיב תהיה אמא שלי."
"גברת גוטליב," תיקנה אמא, "היא לא בבית. אין לה זמן לילדים קטנים."
"שהיא תחזור מהעבודה שלה, יהיה לה זמן," קבע עומר.
אמא נשברה. היא תפסה את עומר בזרועו וגררה אותו הביתה בועט וצורח את כל המילים שאני לא העזתי לצרוח. "את לא אמא שלי, אני שונא אותך, תעזבי אותי." בהתחלה אמא עוד ניסתה להשתיק אותו, אבל כשהוא בעט בה וצרח, "תעזבי אותי, אני לא מוצֵחֵמבעינייך, תלכי לחפש לך ילד אחר," אמא עזבה אותו. פשוט ככה. משפטי תנאי חסרי אחריות לא נזרקו עוד לחלל האוויר, ועומר זכה להיות הילד שנזהרים בכבודו, שנזהרים ממנו. כי גם הוא יכול להתנות את אהבתו, ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו הוא לא יהסס, ויום אחד הוא באמת עלול לעזוב את הבית. ואת זה אף אחד לא יוכל לשאת.

אצלי זה כבר היה אבוד. אני כבר הייתי מאולפת. בערב, אחרי ששבתי ממסע חיפושי, אמא קראה לי לארוחת הערב. בלי כעס, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו כלום. היא מרחה לי את הלחם בקוטג', גילענה את הזיתים השחורים שאהבתי, ואולי אפילו חייכה אלי מדי פעם. ועד היום אני לא יודעת מה אני מעדיפה, את המילים הקשות האלה של אמא, או את השתיקות שלה. המילים של אמא היו מילים של חרם. "אם זה לא מוצא חן בעינייך לסדר את החדר, לא מוצא חן בעיני להכין לך ארוחת ערב." מובן שסידרתי את החדר, ועשיתי כל דבר שאמרו לי לעשות. כי כל העולם, לא רק העולם הפרטי שלי, כל העולם כולו, עמד בשיווי-משקל רוטט, על מחט דקיקה, שכל "לא" שלי יכול היה להפר אותו. ואני, איך אני יכולה להתנער מהאחריות הזאת? ואיך אני יכולה שלא לסדר את החדר? ואיך אני יכולה שלא לאכול את הפשטידות הנוראות שאמא מכינה?

אמא היתה אשפית המטבח למאכלים איומים, ואני נזכרת בתמונות הבלתי-אפשריות האלה, שכל בנאדם נורמלי שוכח ברגע שהוא חווה אותן, אחרת לא יוכל לחיות. וגם עכשיו כשאני עומדת כאן לפני הדלת שלך אני לא מבינה את זה. זה היה עוד לפני שיכולתי להקיא את המילה פשטידה. אני יושבת על הכיסא הגבוה, ואמא מאכילה אותי, דוחפת לי לפה כפיות מלאות באחת התערובות המופלאות שלה: עוף עם פירה של תפוחי אדמה, אפונה וקישואים, והכל טחון ומעוך ומעורבב טוב-טוב. כבר אז שנאתי את זה. ואמא, אמא ישבה בסבלנות של ראומה אלדר בשעון הדובר. "אחת שתיים שלוש, לפתוח את הפה. אחת שתיים שלוש, טוב-טוב ללעוס. זה טוב מאוד. אחת שתיים לבלוע, זה בריא מאוד." ואני לא יכולה לבלוע, ומנסה לסגור את הפה, אבל אמא אומרת שמי שלא יאכל אוכל בריא לא יקבל פודינג טעים, והיא כבר בסדרה הבאה של "אחת שתיים שלוש, לפתוח את הפה," ואני נחנקת, ואמא דוחפת ומדקלמת, "אחת שתיים שלוש, טוב-טוב ללעוס, זה טוב מאוד." אני חושבת שנעשיתי כחולה או משהו, כי אמא הפסיקה לדחוף לי אוכל, וחיכתה שאבלע קודם את מה שיש לי בפה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל פתאום, כאילו לא היה לי קשר לכל זה, כאילו היו לו חיים משלו, פרץ מפי סילון של עוף-פירה-אפונה-קישואים לעוס טוב-טוב והוטח היישר בפרצופה של אמא. אני נבהלתי נורא, ואבא, שעמד במטבח עם כוס קפה ביד, התפוצץ מצחוק ורסיסי קפה ניתזו מפיו.

אמא קמה רגוזה, נוטפת תערובת ירקרקה. "תטפל בה אתה, אם אתה חכם כזה גדול," היא אמרה לאבא ורצה לחדר האמבטיה, ואני חושבת שגם היא הקיאה. אחרי הכל, תערובת כזאת של עוף-פירה-אפונה-קישואים אולי בריאה מאוד, אבל נורא מגעילה, אפילו בשביל אמא.

ואבא, אני יודעת שגם הוא חשב שזה מגעיל. הוא ניגב לי את הפנים, הוריד לי את הסינר ולקח אותי למרפסת, להסתכל על השמים ועל העננים שנסעו בהם למקומות אחרים, נעימים יותר, ותוך כדי כך, בלי לשים קצוץ על התנאי שהתנתה אמא, האכיל אותי בפודינג שוקולד. את בטח יכולה לתאר לך איך הוא היה. הוא היה כל-כך חמוד אז, כל-כך... כל-כך בנאדם. אני כמעט יכולה להגיד שהוא אהב אותי. כן, אצלנו זה היה אבא שהבין בילדים, בטח יותר מאמא, ובעיקר הבין באוכל. הוא ידע מה טוב. תערובות זה טוב בשביל פרות, ותערובות בריאות זה טוב בשביל פרות חולות, ככה הוא אמר לי כמה שנים אחר-כך. פודינג שוקולד זה טעים, ומי יודע, אולי אפילו בריא.

זהו. אני נכנסת. אני דופקת על הדלת. אין תשובה. אני מנסה לפתוח את הדלת. היא לא נעולה, אבל בפנים מחכה לי מישהי אחרת. "סליחה," אני אומרת לאישה המבוגרת שיושבת שם על המיטה, ויוצאת. עכשיו אני מבולבלת לגמרי, לפי מה שאמרו לי בקבלה זה החדר שלך. אבל זאת לא את.

לרגע אני מרגישה כמו אז, כשיצאתי לחפש אמא, אבל מייד אני מזכירה לעצמי שהכל בסדר. לא יצאתי לחפש לי אמא אחרת ולא אחות אחרת, ואני גם לא תקועה באמצע מדבר יהודה, מדריכה קבוצת טירונים שבאו ללמוד קצת מורשת. אני יכולה להיכנס ולשאול את הזקנה שיושבת על המיטה איפה החדר שלך. כמו שאבא היה תמיד אומר, "אנשים אוהבים ששואלים אותם. זה נותן להם הרגשה טובה שמישהו חושב שהם יודעים יותר טוב." איזה אבא מתוק יש לך, היית אומרת, אין אבא כמוהו בעולם. ואני הייתי משוכנעת שזה נכון.

אני יודעת שלא נתקלת בזה כמעט, אבל גם אבא ידע לשתוק. הוא שתק אחרת מאמא. כל הפרצוף שלו היה מתקמט כאילו אכל לימון חמוץ במיוחד, והפרצוף המקומט הזה אמר: "זה לא מה שרציתי, ואתם הייתם צריכים להבין את זה לבד." מייד אחר-כך היה לובש את המסיכה האטומה, הקרה, השותקת, שאמרה: "ועד שלא יהיה כאן מה שאני רוצה, אל יהא חלקי עימכם."

וחלקו באמת לא היה עימנו. שעות, ואחר-כך ימים, הוא היה יכול לשתוק. לאו דווקא נגדי, גם נגד אמא, ונגד עומר. ויכול להיות שהוא המשיך לשתוק גם בעבודה שלו בבית-הספר, ואחר-כך במשרד החינוך ואחר-כך באוניברסיטה, ואולי אפילו בשנת השבתון שלו בצרפת. אני חושבת על העיקום הזה של זוויות הפה, ורואה שבמשך השנים גם אמא התחילה לעקם את הפה כמו אבא, ובמשך השנים גם אבא התחיל להכות במילים. לקראת הסוף שניהם נהיו מין תערובת כזאת, כמו העוף-פירה-אפונה-קישואים או אחת הפשטידות של אמא.

אבא לא היה אוהב שאני משווה אותו לגועל הזה. הוא באמת העריך אוכל טוב. זוכרת איך היינו צוחקים עליו כשהיה מדבר על האוכל של סבתא?

אני לא כל-כך זוכרת את הבישולים של סבתא. אני זוכרת את החיבוקים והנישוקים שלה, ואת שמות החיבה שהיו מבעבעים מתוכה כשהיתה מחבקת ומנשקת אותי. אבל אצלנו בבית לא מעריכים נישוקים וחיבוקים, ולכן כשאני חושבת על סבתא אני קודם כל שומעת את כל ההטיות שרק אפשר לעשות מהשם ריקי - היא אהבה לעשות את זה בדיוק כמוך - שלא לדבר על השם ריקי עצמו, שהיא העניקה לי. אבל לאבא עולות דמעות בעיניים דווקא לזכר הכבד הקצוץ שלה, ולזכר הגעפילטע פיש האפרפרים שלה, ולזכר הצ'ולנט שלה שהיה לו טעם שבאמת זוכרים, וכמובן לזכר הקומפוט הבלתי-נמנע. "אוי, אמא שלי, איזה אוכל, איזה אוכל!" הוא היה קורא, ואני אף פעם לא ידעתי אם הדמעות שלו אמיתיות, או שהוא עושה הצגות כמו שהוא אוהב לעשות מדי פעם.

אחרי שסבתא מתה תפסה האבולוציה הגסטרונומית של אבא כיוון אחר, לפאתי מזרח קדימה. כל שלט שאמר "מסעדה מזרחית" היה מצית את עיניו. כל חומוסייה הפכה לפתע למקדש קולינרי רב-הוד, והוא היה מדבר על אבו-שוּכּרי שבעיר העתיקה ביראת כבוד, כאילו הוא זה שהמציא את החומוס או גילה את הצירוף המופלא של חומוס-פול-טחינה-צנובר-ביצה קשה. אני חושבת שאז, אחרי שסבתא מתה, התחלנו לאכול במסעדות. כל אירוע חשוב נחגג במסעדה, ולפעמים, כשנחה על אבא הרוח, היינו "יוצאים לאכול" גם סתם כך, באמצע השבוע. איך שהוא היה שוקע לתוך קערת חומוס כזאת... שופך לתוכה חריף, מערבב הכל, ומנגב, ובולע, ונאנק כשנשרפת לו הלשון, ואז היה נאנח וגונח כמה שזה טוב.

את אמא זה הגעיל. לא הטעם. אני לא חושבת שלאמא היה בכלל חוש טעם. מי שיכול להמציא פירה-עוף-אפונה-קישואים או לבשל כבד במי מלח, לא ייתכן שיש לו חוש טעם. אחרי הפעם הראשונה שאכלתי את הכבד המבושל במים שלה ידעתי שלעולם, לעולם, לא אכניס לפי את הדבר הזה, והצהרתי במילים הברורות ביותר שיכולתי לגייס, שאני לא מתכוונת לאכול שוב כבד ויהי מה. בהתחלה ניסו לשכנע אותי שכבד זה בריא, או אפילו טעים, אך במשך הזמן הניחו לי, כיבדו את רצוני והבטיחו לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שלעולם לא יתנו לי כבד. ואילו אני, מצידי, שנים מאוחר יותר, פיתחתי הסבר מדעי לרתיעה שלי מפני כבד, הסבר שכמעט שיכנע את אמא. "הרי את בעצמך אומרת," אמרתי לה, "שכבד זה בעצם מסננת של דם. אז מה המסננת הזאת מסננת? לכלוך. כשאנחנו אוכלים כבד, אנחנו אוכלים את כל הטינופת, את כל הרעלים שהתרנגולת המסכנה ניסתה להפריש." אמא הסתכלה בי, חשבה לרגע, מבחינה מדעית אפילו הסכימה איתי, כמעט אמרה, "לכן אני מכבסת אותו במי מלח," אך החליטה שלא להיכנס לדיון רציני בעניין, כי אני עלולה להפוך לצמחונית או משהו.

לא. אצל אמא הסלידה מחומוסיות לא היתה עניין של טעם. אחרי הכל אוכל מזרחי זה מה שהיינו אוכלים בבית. ואחרי שהפסקת לשים חריף באוכל, גם אמא אכלה את כל מה שבישלת בלי להתלונן. דווקא משום כך היא לא הבינה למה צריך לבזבז כל-כך הרבה כסף במסעדה על אוכל שאת ממילא מכינה לנו. ובבית זה אפילו יותר טוב. "זה לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו," היא היתה אומרת. אבא טען שאנחנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו, כי סבתא השאירה לו כסף שיספיק להאכיל את המשפחה במסעדות למשך שנים ארוכות, אפילו עד שעומר יתגייס לצבא. אמא לא אהבה לשמוע את המשפט הזה. זה נשמע לה וולגרי לדבר על הירושה, ובמיוחד כשכל הכסף מבוזבז על אוכל, ועוד מזרחי. והיה גם העניין האסתטי. חומוסיות ושווארמיות וסטייקיות לא נראו לה מספיק מכובדות. לא מספיק נקיות. לא מספיק "תרבותיות". אחרי הכל, למרק שעועית, כך אמא אמרה, יש אותו אפקט כמו למרק כרוב, שהיה המאכל הכי בזוי שאכלה אי-פעם.

אני שוב דופקת על הדלת ופותחת אותה, ושואלת, "סליחה, את יודעת איפה החדר של רוחמה?" והאישה הנפוחה בעלת השיער הלבן בוהה בי ולא עונה. אני שואלת שוב, בקול קצת יותר רם. היא אינה מגיבה. ואז אני מזהה את המוזיקה, והדחף הראשון שלי הוא לקחת את הפטיפון ואת התקליט השרוט שאבא נתן לך ולהטיח אותו בקיר. הרגליים רועדות לי, ואני תופסת את הכיסא שעומד שם, מתיישבת עליו, מולך, ובוהה בך בחזרה, שואלת את עצמי אם שמת את התקליט לכבודי. את יודעת, לתת לי הרגשה של בית. כמו שהיה כשהיית אצלנו.

רוחמה. רוחמה. הבטן שלי מתהפכת כשאני חושבת עלייך. לולא היית, לא הייתי יודעת. לא היה לי מושג מה הפסדתי. מה זה כשיש מישהו שלא מחשבן לך, שלא מתנה את הקיום שלך בזה שתהיי ילדה טובה. פשוט אהבת אותי. אפילו כשגדלתי והתקלקלתי והייתי מקללת. "טפו, איזה פה יש לך," היית אומרת ונותנת לי מכה קטנה על הפה. אז ידעתי שהגזמתי. וזה היה כזה תענוג לבקש ממך סליחה. את לא היית מעקמת את הפה, לא היית פולטת איזו התחכמות. והכי חשוב, את לא היית שותקת.

לא. לא היית שותקת. את זה כדאי להדגיש. לא היית שותקת. היית מחבקת אותי. ואיזה ריח היה לך! רק אלוהים יודע איזה ריח זה היה. ריח של אישה, של אמא, של... "רוחמה?" אני אומרת, ואת מביטה בי ולא רואה אותי. "אני ריקי. אחותך הקטנה." פעם, ברגע שהיית רואה אותי, ישר היית מתחילה לבשל לי משהו. לרסק עגבניות, להוציא מחבת ולברוא מלאווח. אבל את לא עונה. כאילו כולך בתוך המוזיקה. בתוך המוזיקה הזאת... אני קמה, עיני בעינייך, ואני ניגשת לפטיפון ומורידה את המחט מעל התקליט. פיך נפער לצריחה. לַצריחה. אני מתיישבת לידך על המיטה, מחזיקה בכף-ידך, מצמידה אותה אל פני ומריחה אותך.

אמא היתה אומרת שהריח שלך זה "ריח של כל הדברים האלה שהתימנים אוכלים". לא יודעת, אף פעם לא עשיתי מחקר אנתרופולוגי ומעולם לא השוויתי ריח של יקיות לריח של תימניות. אבל אם הריח של האנשים הוא הריח של מה שהם אוכלים, לאמא יש ריח של כבד מבושל במים או של עוף מכובס עם קישואים ואפונה ופירה תפוחי-אדמה, או סתם ריח של מים. אף פעם לא עלה ממנה ריח של זיעה, למשל. אבל את, כשהיית מחבקת אותי, הייתי מרגישה את הציצים הקטנים שלך, והייתי מתחפרת בצוואר שלך, והייתי נושמת ונושמת אותך. איזה חום, איזו מתיקות, או חריפות, אני כבר לא יודעת... פעם אמא ראתה אותי מתרפקת עלייך. השפתיים התעקמו לה, לשנייה, למין גיחוך כזה, והיא אפילו אמרה, "איזה רומן סוער," ויצאה מהמטבח. אני לא חושבת ששמעת, ואני בחיים לא אספר לך, אבל לי זה לא היה איכפת, כי הייתי כל-כך מאושרת איתך.

וגם אבא. אני זוכרת את השמחה על הפנים שלך כשהיית מבשלת לו במיוחד, ואפילו את הדמעות שנצצו לך בעיניים, שאמרת שהן מכל הבצל שחתכת ומכל החריף שהכנת, כשראית אותו טורף את כל מה שבישלת לו. והפנים שלו היו נעשים אדומים, והוא היה מזיע, והוא היה צועק שעכשיו הוא מרגיש כמו בחמאם טורקי וכאילו עשרה בלנים עומדים ומרביצים לו עם זרדים... ואת ואני היינו מסתכלות עליו, מחזיקות יד ביד ומתפקעות מצחוק.

את אמא זה ממש לא הצחיק. אחרי ארוחה כזאת היא לא היתה נותנת לו להיכנס למיטה בלי שהתרחץ טוב-טוב ושטף את הריחות התימניים של "החילבות והסחוּקים", כמו שהיתה אומרת. אבא ניסה לטעון שזה נורא בריא, אבל אמא אמרה, "זה אולי בריא, ואולי אפילו כשר, אבל זה מסריח." אבא צחק, וזה באמת היה מצחיק לשמוע את המשפט הזה יוצא מהפה של אמא. מה היא היתה עושה לוּ אמרתי לה כשהייתי תינוקת, שערימת הזבל האורגני על הצלחת שלי היא אולי בריאה ואולי אפילו כשרה אבל מסריחה? הו, איזו שתיקה הייתי חוטפת. שתיקה של חודש לפחות.

ריח של סבון. אני מתקרבת אלייך. אני יודעת שלוּ היה מישהו, אחות, רופאה, סניטר, לא משנה מי, נכנס ורואה אותי נצמדת לצוואר שלך, היו עולות לו כל מיני מחשבות. אבל לא איכפת לי. כבר מזמן לא איכפת לי. וברגע זה ממש לא איכפת לי. ברגע זה אני מריחה את צווארך, מאחורי האוזניים, מחפשת כמו חיה את הריח הזה של "החילבות והסחוקים" והזיעה שלך. אבל מה שאני מריחה זה סבון. ואולי גם תרופות. את לא זזה. את בהלם? לא סיפרו לך שאבוא? לא הכינו אותך? אבל את ביקשת. ואז את קמה, כאילו אני לא דבוקה אלייך, כאילו אני לא כאן בכלל. את ניגשת לפטיפון, מפעילה אותו ומניחה את המחט, ואין לי ברירה אלא להניח לתמונה הזאת שרודפת אותי כבר ארבע שנים לחדור לתוכי ולהיאחז בי בציפורניים, ולשמוע את המוזיקה הזאת, שאחרי שאבא הסביר לך על מה שרים שם כל-כך בעצב, היית שומעת אותה שוב ושוב, בכל הזדמנות.

"מה אתה מבלבל לה במוח," אמא אמרה לאבא, "זה לא אומר לה כלום."
"ועוד איך זה אומר לה," אבא הטיח בה, "תסתכלי עליה."
"כן, בסדר," אמרה אמא בטון המבטל הזה שלה, "אבל מה לה ולישו, מה לה ולצלב, מה לה ולבתולה הקדושה?"
אני זוכרת את המבט הנורא של אבא. "ואת?" הוא שאל בקול מהקוטב. "מה זה אומר לך?" אמא גיחכה בביטול.
"לא, באמת. מה זה אומר לך? אני לא מדבר על זה שקראת את הברית החדשה, ששמעת מוזיקה בכנסיות, והנצרות היא חלק ממה שאת מכנה התרבות שלך. מה זה באמת אומר לך, נעמי?"
אמא הביטה בו כאילו ירד מהירח.
"יואל, אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני."
"אני רוצה לדעת לאיזה מקום בנשמה שלך, בהנחה שאנחנו מדברים על אותו דבר, המוזיקה הזאת מתחברת."

"אתה ירדת מהפסים או משהו, על מה אתה מקשקש?" אמא לא נעלבה. לו היתה נעלבת היתה שותקת. "היא שמעה את העצב," הוא אמר. "וכשהסברתי לה שמריה עומדת למרגלות הצלב, סובלת ובוכה על ישו, על הבן שלה, היא הקשיבה למוזיקה. היא לא בכתה, רק הקשיבה, והיה לה ברק בעיניים. אני לא יודע אם זלגו לה דמעות או שזאת היתה פשוט התרגשות, אבל העיניים שלה הבריקו. זה הכל. מתי העיניים שלך הבריקו בפעם האחרונה ממשהו, ממוזיקה נניח?"
אמא לא ענתה. היא שתקה. לא חודש. כמה דקות.
"לא מוצא חן בעיני שריקי שורצת איתה יותר מדי," היא אמרה לבסוף. אבא אף פעם לא צועק, את יודעת. אבל הפעם הוא היה קרוב מאוד.
"אל תדאגי לריקי. אם יש לריקי בעיה זאת בטח לא רוחמה."
מהחדר שלי שמעתי אותם שותקים. ואז אמא לא יכלה יותר.
"תסביר," היא תבעה. אבא שתק ויצא מהחדר. "תסביר לי, בבקשה, מה הבעיה של ריקי?" היא קראה אחריו.

הם שתקו שבוע, שבמהלכו אבא העניק לך את התקליט. "אבל אין לה פטיפון," אמרתי, ואבא קנה לך פטיפון קטן. את התעקשת שהתקליט יישאר אצלנו, שתוכלי לשמוע אותו במשך היום, ורק לי אמרת שבבית לא יתנו לך לשמוע אותו, ואולי אפילו ישברו אותו. אילו יכולתי, את כל שנות הילדות והנערוּת הייתי מבלה בבית. לידך. כמה אהבתי להיות חולה ולהישאר בבית, ולבקש ממך לספר לי איך הם, כל המשפחה שלך, הלכו ברגל לעַדֶן. אני זוכרת שבפעם הראשונה שאמרת את השם הזה, עדן, חשבתי על גן-עדן. הייתי בטוחה שזה מקום נפלא, העדן הזאת. עכשיו אני יודעת שלמרות שהמשפחה שלך היתה גאה במסע הזה, הוא היה, כנראה, גיהינום עלי אדמות. "אבא שלי היה אומר: כמו יציאת מצרים," סיפרת לי. "אבל אני לא הרגשתי את כל זה. היה לי נוח ונעים. הם, מסכנים, רכבו על חמורים, הלכו ברגל, לא יודעת מה, ואני הייתי לי בבטן של אמא שלי זכרונה לברכה. חיכיתי עד שיגיעו, ואז נולדתי. פה בארץ." כמה היית גאה שנולדת כאן. כמוני. אני אף פעם לא הרגשתי "צברית", והיה לי חבל שזה כל-כך חשוב לך. אבל כששמת את היד הכהה שלך, השחורה כמעט, על העור הלבנבן-מנומש שלי, והיית אומרת, "שיעיז מישהו להגיד שאנחנו לא אחיות!" הייתי צוחקת ומחבקת אותך, ולא היה לי ספק שאת כמוני, ושבאמת היינו יכולות להיות אחיות, כי מה זה כבר עשר שנים הבדל? אבל בפנים הרגשתי בכי כואב כל-כך. איך יכולת לאהוב אותי כל-כך? ואיך יכולת להגיד את זה במילים פשוטות וברורות כל-כך?

"סטאבּאט מאטר דולורוזה," הזמרת שרה, "ניצבה האם מיוסרת, ליד הצלב, בוכייה." את עומדת ומביטה בי. "רוחמה, זאת אני, ריקי. האחות הקטנה שלך. האחות הלבנה שלך." השפתיים שלך נעות, אך שום קול לא יוצא מגרונך. "זאת אני, ריקי." "ריקי," את הוגה את השם, כאילו מעולם לא עלה על דל שפתייך, כאילו מעולם לא גילגלת אותו לריקה, וריקוּלה, ואפילו ריקוֹטה, כשאבא לימד אותנו פרק בגבינות איטלקיות. "ריקי." "זאת אני, ריקי, האחות שאת הכי אוהבת בעולם." אני מסתכלת בך. לו רק יכולתי לבכות.

אני זוכרת שכשעומר היה קטן, הוא שאל פעם את אמא את מי היא אוהבת יותר, אותו או אותי, ואחרי הכל הרי בזה מדובר, באהבה, לא? ואמא ענתה מייד, בלי היסוס, "אנחנו אוהבים את שניכם בדיוק אותו דבר." והרי מה כבר היתה יכולה להגיד? "אנחנו אוהבים אותך יותר"? ובעצם מה זאת לשון הרבים הזאת? "אני אוהבת אותך יותר"? "אני אוהבת את שניכם, אבל את כל אחד בצורה אחרת"? "אני אוהבת"? וכמובן היא היתה יכולה להגיד את האמת. היא היתה יכולה לעמוד רגע, לתת לעצמה דין וחשבון, ולומר את האמת הפשוטה והכואבת. "אתם ילדים שלי וכל זה, ואתם באמת לא אשמים, אבל אני אישה שלא יודעת לאהוב, שלא יודעת להרגיש, ואם אני מרגישה אני לא מבחינה בזה, ואם אני מבחינה בזה אני לא יודעת לבטא את זה. אני יודעת להגיד את המילים שצריך לומר, אבל מה המשמעות של המילה 'אהבה', איזה מין רגש הוא האהבה הזאת שכולם מדברים עליה כל-כך הרבה, שהיא הדבר המובן מאליו ביותר שיכול להיות בין אם לילדיה, אין לי מושג. אני מצטערת. אני באמת מצטערת. מצטערת זה רגש שאני עומדת מאחוריו."

הה, אם היא רק היתה יכולה להוציא מפיה גיבוב כזה של סתירות, לוּ ידעה להתבלבל כמו שצריך, הייתי יכולה אפילו לאהוב אותה. כל החיים שלי אני צריכה לגלות מה זה הדבר הזה שקוראים לו אהבה, ומה זאת התאהבות וכל שאר ההטיות של השורש המשונה הזה. איתך, כמובן. ועם גילי שאמר לי בכיתה ה', "אני אוהב אותך," והיה כל-כך יפה וביקש ממני לשמור על קלפי הכדורגלנים שלו. או כשנטלי מחייכת אלי ואומרת "ריקה" בקול הנמוך והטיפה צרוד שלה. כמה הייתי צריכה שהיא תהיה אנושית, אמא שלי. שיהיו יותר רגעים כמו הרגע שבו שיגרתי את סילון העוף-פירה-אפונה-קישואים לעבר הפרצוף שלה. טוב, כשזה הגיע זה כבר היה מאוחר. הכל היה כבר מאוחר מדי, רק שאני עוד לא הבנתי את זה. עכשיו אני רק שואלת את עצמי מה התבשל אצלך בראש כל הזמן הזה, עד אותו יום שלישי הנורא כשחזרתי מבית-הספר וגיליתי שאיבדתי אותך.

כשנכנסתי לגן-חובה באת אלינו. לנקות, לתת לי אוכל ולשמור עלי עד שאמא תבוא. בשביל זה באת. במיוחד כדי לשמור עלי עד שאמא תבוא. ממש בדיחה. כשאמא באה היה צריך לשמור עלי. אבל מי ידע את זה אז, באותו סתיו, כשבאת בפעם הראשונה לקחת אותי מהגן? לא רציתי ללכת איתך. אז מה אם אמא אמרה בבוקר שמטפלת חדשה תבוא לקחת אותי. לא רציתי שמטפלת תבוא לקחת אותי. רציתי שאמא תבוא לקחת אותי. זה כל מה שרציתי, זה כל מה שאני רוצה. זה מה שרציתי אפילו אז, במסעדה הצרפתית, בסעודה האחרונה שלנו יחד, רגע לפני שהיא נסעה לה, מי יודע לכמה זמן. ואפילו עכשיו, לפני שאני נוסעת, מי יודע לכמה זמן, אני רוצה שהיא תבוא ותיקח אותי. אני רוצה שהיא תיקח אותי ביד הביתה.

את מביטה בי, והמוזיקה השורטת הזאת, המכאיבה הזאת, צורחת לי באוזניים, וכל מה שאני רוצה זה רק להתכרבל כאן במיטה, ושוב להישבר, שוב לטבוע. את שוב מתיישבת, ואני לא יודעת אם אני חולמת, או שאת באמת אומרת, "ריקי, אל תבכי. אל תבכי ריקי. אם תבכי גם אני אבכה." אני מביטה בך מתוך הערפל המכסה את עיני, וממבטך אני יודעת שלא אמרת. עדיין לא.

2.

אין טובעים בחדר האורחים, אמר לעצמו האבא באורה הכפולה. טובעים ועוד איך. ודווקא בחדר האורחים. לא רק, אבל במיוחד שם. בכל מקום אחר אפשר לצעוק, להיאנק, להטיח את הראש בקיר, לקוות שמישהו ישמע אותך. לא בחדר האורחים. שם, כמו גם במעמקי הים, איש אינו שומע אלא את נשימתו שלו, ואם הוא צועק - שום דג לא יוליך את הקול.

הצרה היא, שבחדר האורחים גם אי-אפשר לנופף בידיים. ככה זה, יש דברים שלא עושים בחדר האורחים, אפילו כשטובעים. את, כמובן, לא ידעת את כל זה, ולא רק שצרחת, גם נופפת בידיים. אפשר להגיד על אמא הרבה דברים, אבל אספנית גדולה היא לא. ובכל זאת, את הקריסטל הזה, הראשון, את הגוש השקוף והמלוטש הזה שנראה כמו יהלום ענק או חתיכת זכוכית גדולה, היא אהבה. אז עוד לא הבנתי למה. היא דיברה עליו כמו שאני דיברתי על הקלפים של הכדורגלנים שגילי נתן לי לשמור בשבילו. היא הזהירה אותנו שלא ניגע בו. היא נתנה לך מטלית מיוחדת לנגב ממנו את האבק. אפילו את אבא היא הזהירה. אבא צחק. לא היה לו איכפת מחפצים. מספרים כן, הוא היה יכול לקנות ספרים בערימות, לא לגעת בהם שנים, ואז פתאום לקרוא את כולם בבת-אחת, מאושר כמו ילד. אבל קריסטל? מה לו ולזה?

"אז זה נכון מה שאומר השיר," הוא אמר לאמא, "שיהלומים הם ידידיה הטובים של האישה?" "אין לי מושג," אמרה אמא בקול יבש עד קפוא, "מעולם לא היה לי ידיד כזה."

אבא הופתע. הוא שמע כנראה משהו בנימת קולה, משהו שגרם לו ללכת ולקנות לה טבעת יהלום. אמא פתחה את הקופסה והופתעה. חוץ מטבעת הנישואים, וכמה סיכות שירשה מסבתא, מאמא של אבא, היא לא ענדה תכשיטים. נו? אמרה כל הווייתו של אבא, כשהמתין עד שתכניס את קמיצתה אל הטבעת, שתושיט את ידה, שתלך אל החלון לבחון אותה אל מול אור השמש. נו???

"כן," אמרה אמא, בשקט, "כן, הוא בהחלט ידידותי," ואני מוכנה להישבע ששמעתי בקולה שמץ זעיר של רעד. אני חושבת שאבק הדברים שקלטתי אצלה נתן לי תמיד תקווה שיום אחד היא תתגלה במלוא אנושיותה, שלא מדובר כאן באישה חסרת רגש, אלא באמא שופעת חום ואהבה, שרק נסיבות חיים וילדות קשה עיכבו אצלה את הגילוי הבלתי-נמנע של האמהוּת.

אבל הרעד הזה שקיבל אבא בתמורה לטבעת היהלום לא התקרב אפילו ליחס שזכה לו הקריסטל. את לא ראית את זה, אבל אם לא הנחת אותו בדיוק במקום שלו אחרי שניגבת את האבק, אמא היתה מקמטת את המצח כצלף המכוון את רובהו אל בין עיניו של הקורבן, מזיזה אותו אלף פעמים עד שהוא נראה לה במקום שבו הוא צריך להיות, ובכל אחת מאלף הפעמים התקשה גופה, ונשימתה נעצרה מרוב חרדה, שמא תפיל ותשבור את הקריסטל הזה. ובכל פעם שמישהו עבר ליד הקריסטל הזה, הלסתות של אמא התהדקו. לא פעם תהיתי אם היא הרגישה שמישהו עובר לידו גם כשלא היתה בבית.

ואת, לא רק שצרחת ונופפת בידיים באמצע חדר האורחים, את גם שברת אותו, את הקריסטל של אמא. בכוונה.

זה מה שאני הייתי צריכה לעשות. כל ילדה נורמלית היתה עושה ככה. כל ילדה נורמלית, כששותקים לה ככה, כל יום, כל היום, וכל שתיקה משאירה בה סימן אדום כל-כך, היתה צורחת בחדר האורחים, מנופפת בידיים, והכי חשוב, שוברת לאמא את הקריסטל שהיא הכי אוהבת. מה יותר נורמלי מזה, לעזאזל? זה הכי נורמלי, היה עומר יכול לומר בדרכו המתחכמת שלא עושה חשבון, כמעט.

עומר עצמו היה יכול לעמוד שעה ארוכה מול הקריסטל הזה ולהתבונן בו. במיוחד הוא אהב להתבונן בקריסטל כשאמא ישבה בסלון וקראה. הוא מעולם לא נגע בו. הוא רק עמד, ידיו מאחורי הגב, והביט. זה הכל. ואמא, היא לא יכלה לסבול את זה. אמא, האישה נטולת הפחדים והחרדות הזאת, היתה יושבת ושרירי צווארה מתוחים כמי שרואה אקרובט הולך על חבל מעל גיא בן-הינום. היא היתה יושבת, אחד מספרי האבק שלה על ברכיה, ולא היתה מסוגלת לקרוא מילה, שמא עומר ינשוף על הקריסטל שלה, ומכוח הנשיפה יתגלגל הקריסטל הגדול והכבד הזה ויישבר. אחרי שמיצה את התענוג היה עומר פונה לאמא ואומר בהתפעלות ובחיוך מקסים, "אין מה להגיד, לחוזה יש טעם טוב," והיה יוצא מהחדר, ואמא היתה מנסה לשחרר את צווארה.

פעם שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, ועומר הביט בי, ישר לתוך עיני, כמו שאבא עושה לא פעם, ואמר, "עושה מה?" וידעתי שאין מה לשאול עוד. הוא יכול לענות את אמא כמו שאמא יכולה לענות אותי, וכמו שאבא יכול לענות את כולנו בסבלנות שלו, בפתיחות שלו, בהבנה שלו, שהם רק הפיתיון לשתיקות שלו ולעיקום השפתיים שלו, שכאשר הם מתרחשים, אנחנו כולנו מתפרקים לגורמים, כי כששותקים לך כל-כך חזק, במה תמלאי את הריק אם לא בעצמך? על עומר אי-אפשר להגיד שהוא מתפרק. אבל עם אבא הוא נזהר יותר, בדיוק כמו שאמא נזהרת איתו. אירוניה דקה, זה המקסימום שהיא מרשה לעצמה כשהיא מדברת עם עומר, ערה לסכנה שהוא ישיב לה באותו המטבע.

את אף פעם לא הבנת את האירוניה הדקה של אמא. היית שומעת את ההערות הפוגעות שלה, והכל היה נהדר, כי הרי לא היתה לך אמא כזאת מאז שאמא שלך מתה, אחרי שהאווירון נחת על האדמה הקדושה של ארץ ישראל, ואבא שלך קרא לך רוחמה. כמו בהושע. אפילו שאמא שלך, לפני שמתה, אמרה שאם זאת תהיה בת היא תקרא לה סעידה. מאושרת.

אבל כשפתחת את הפה, ואמרת את הכל במילים, ורצית שגם יענו לך במילים, שיסבירו, ואמא שתקה לך, זה היה הסוף. את לא היית צריכה לקחת לך את הזמן ולעכל את זה, את לא בדקת אולי אפשר לחיות עם זה. פעם אחת, וזהו.

טוב, איך היית יכולה לדעת? כשאת גדלה ככה, ואת מאמנת את כל המערכות שלך, לא להקיא, לא להתחצף, לא להגיד שום מילה גסה, לא להגיד שום מילה, מה מובן יותר מן השתיקה? אז את מתחילה להבין מה אומרת כל שתיקה, את לומדת את הדקויות, את נימי הנימים של כל שתיקה ושתיקה. וכששותקים לך את שותקת בחזרה. ואת יודעת מה אומר העיקום הדקיק הזה של זוויות הפה. ואת בעצמך כבר מחזירה מבט שעובר דרך כל מי שאת שותקת אליו.

אבא אמר שהבלגן איתך התחיל מזה שאֵלי, בעלך, היה "מחטיף לך פה ושם". אבא ניסה לדבר איתו. "מענה רך ישיב חימה," הוא ציטט לו, ואלי ענה שהוא מנסה, אבל בכל פעם רוחמה מתחילה איתו מחדש. כשאבא סיפר לאמא על השיחה הזאת, היא נזפה בו. "מה אתה מתערב? הם אנשים מבוגרים." "'היא התחילה' זו תגובה של אדם מבוגר?" התריס אבא, אבל אמא תקעה בו מבט של "מה אתה רוצה, בתרבות שלהם מרביצים." מה פתאום תרבות? הרי זאת רוחמה. איך אפשר להרשות למישהו להרביץ לך? זה כמו להרשות להרביץ לי, או לעומר. אבל אמא אמרה שאין לנו שום זכות להתערב בחיים הפרטיים של אנשים אחרים. "אבל הוא מרביץ לה," אמרתי, כמעט בבכי. "היא אישה מבוגרת," אמא הסבירה, "היא יכולה להתלונן במשטרה."

"מה זה בכלל תרבות, אני לא מבין," הטיח עומר, שהיה אז בן עשר ומשהו, "אם הוא מרביץ - צריך להרביץ לו בחזרה, ואז הוא יידע שאסור להרביץ." בחיים אני לא אבין איך יצא להם ילד בריא כזה. כל הסיכויים היו שהוא יהיה כמוני, או יותר גרוע, כי כשהוא נולד כבר היינו שלוש צרעות נגד אחד. אבל עומר, אח קטן ואהוב שלי, לקח מדובשנו, אלוהים יודע מנין, ואת עוקצנו זרק.

זוכרת שלא הבנת בהתחלה איך זה שאין עלינו סימנים? לא על עומר ולא עלי, וגם לא על אמא. זה שמרביצים זה ברור, אבל איך זה שלא רואים עלינו, עם העור הלבנבן הזה שלנו, הכיסוי הדקיק הזה שלנו, שאפשר לראות דרכו כל וריד וכל גיד, וכנגד האור אפשר אפילו לראות את הבשר החי מתחת. איך זה שעטיפת הצלופן הזאת, שכל קרן שמש שורפת אותה, וכל מכה או סתם לחיצה עושה אותה אדומה או כחולה, מסתירה הכל? איך זה שהעור הזה נשאר לבן כל הזמן, בעוד שהעור שלך נהיה בכל פעם שחור, וסגול, ועוד יותר שחור?

עד הפעם הראשונה. זוכרת את הפעם הראשונה שהחטפת לי מכה, קטנה כזאת, בקושי ליטוף, אחרי שאמרתי איזו מילה גסה? תוך רגע היד שלי נהיתה אדומה ואחר-כך כחולה. כל-כך נבהלת ועמדת כמו משותקת כי לא ידעת מה לעשות, לברוח או לקחת אותי לבית-חולים. אני התפקעתי מצחוק. הראיתי לך איך אני צובטת את עצמי וכבר יש לי קשת בענן על היד. זוכרת שהתחננת שלא אגיד לאבא או לאמא? "תגידי שקיבלת מכה מהדלת. שנפלת, ש..." אמרת, רועדת כולך. עמדתי מולך והשמים נפלו עלי.

"גם את מפחדת מהם? אבל את גדולה!" לא הבנת מה זאת אומרת "גם". מי חוץ ממך יכול לפחד מאבא ומאמא? ו"גדולה"? את? מה פתאום? בת שש-עשרה זה גדולה? שנים לקח לי להבין שידעת לבשל ולנקות ולסדר עוד לפני שבאת אלינו. ומה אני ידעתי לעשות בגיל שש-עשרה? אבל באותו רגע שראית את הסימן האדום-כחול חשבת שאני הולכת להתפרק. לא ידעתי איך להסביר לך שהעור הלבן והכאילו דק הזה הוא חזק ועמיד הרבה יותר ממה שהוא נראה. כאן לא מפליקים ביד או בחגורה. כאן לא "מתחלקת" לה איזו סטירת לחי, כאן אין איזושהי תנועה אימפולסיבית, שפעם עלולה לפגוע בתחת, פעם בפרצוף, ופעם זאת בכלל לא סטירה, זה אגרוף. לא אצלנו. אצלנו המכות מכוונות היטב. ישר לנשמה. אין דרך יותר טובה מזו.

הבעיה עם פצעים שהם מגלידים מטבעם, ומה אז? מה למדנו? איזה לקח הופק כאן? אל דאגה, יש פטנט. הזיכרון. הזיכרון לא נותן לשום דבר לעבור, להגליד, להיסלח, וחס ושלום שלא נעלה על דל מחשבתנו את האפשרות שמשהו עשוי להישכח. לא בא בחשבון. זה הדבר הכי מופלא אצלנו, שלא שוכחים. שום אירוע, שום עבירה, שום נשימה או רחש, שום שתיקה. כולם נרשמים מעצמם בפרוטוקול הזיכרון המשפחתי, ואם מישהו נראה מרוצה מדי, דעתו זחה עליו, ונדמה שאחד מפצעי נפשו נוטה להגליד, מייד נשלף כנגדו אחד האירועים המתאימים, וזה לא משנה אם האירוע התרחש לפני יומיים או לפני עשור. המשפט הזה, "אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה למצוא לך בית אחר ואמא אחרת," יכול להיות קבור במשך שנים כאילו הוא כבר מת, ואז פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, הוא צץ יחד עם הסיפור על "איך ריקי ברחה מהבית למשך שלוש דקות שלמות, עד שרמי מצא אותה רחוק-רחוק על המדרגות", או "אתם זוכרים איך ריקי באה כולה זורחת, מספרת לכולם שיש ילד, נו, זה שהשוויץ שהשתתף בהצגה על חנה סנש, גילי, שאמר לה שהוא אוהב אותה, ואפילו נתן לה לשמור לו על קלפי הכדורגלנים שלו?" כולם צוחקים, כמובן, ואיש אינו מופתע שזה צץ פתאום, כי זה איתנו תמיד. כמובן שגם אני יכולה לשלוף אירוע ולהטיל אותו כלוחם נינג'ה בגרונו של אחד הנוכחים, כמו "איך אמא צרחה כמו תרנגולת שחוטה בסימטה כשעומר החליט לאמץ את גברת גוטליב", או "אתם זוכרים איך אבא רקד על השולחן כשהזמינו אותו בפעם הראשונה לכנס בנורווגיה, נפל ושבר רגל ולא נסע?"

נכון, אי-אפשר לדמם כל הזמן. חובשים את הפצעים בעור הלבן הזה שלנו, ואף אחד לא רואה, אף אחד לא יודע. אפילו לך זה לקח יותר מעשר שנים לראות ולהבין. ולכן, כשמטילים את הפגיון, הפגיעה יעילה יותר אם עושים את זה דווקא בחדר האורחים. ומוטב, בעצם, במסעדה מפוארת. כי אוכל, ובמיוחד אוכל טוב, מרפד בדיוק את המקום שהוא הכי קרוב לבטן הרכה. את הנשמה.

כמו עיוורת את ממששת את פני. כן, אלה לא אותם פנים. כבר אין לי הפצעונים האלה שבגללם הייתי מייללת מול הראי, ואת היית שמה עליהם כל מיני עלים, ועומר היה מאיים שיגלה לכל הכיתה שלי איזו מפלצת ירקרקת אני. כן, גם הלחיים השמנמנות כבר אינן. זאת אומרת הן כבר היו ממש רק עור ועצמות, בגלל זה הן לא כל-כך חלקות עכשיו. כן, היה ממש רע. את לא היחידה שנשברה כאן. רק שאצלי זה לא עבד ככה. אני החלטתי להיעלם בשקט. להימוג. זה לא בגלל האירוע הזה במסעדה הצרפתית. משקר מי שיגיד לך את זה. זה היה לכל היותר הקש האחרון. הצטברות של חיים שלמים. ואני לא החמצתי אפילו ארוחה משפחתית אחת. סינית, איטלקית, מרוקאית, מה שאת רוצה. בוודאי לא את הצרפתית. הלכתי לכולן כמו ילדה טובה.

"לא אכלת כלום," אמא אמרה.
"אכלתי המון בצהריים."
"את חייבת לטעום," אבא התלהב.
"הריח משגע, חבל לקלקל," אמרתי.
"את רואה," אבא אמר לאמא בגאווה, "זאת אנינת טעם אמיתית."
ואחר-כך, בבית-החולים הוא אמר, "ואני, איזה אידיוט הייתי."

אחרי שמיצה את כל הטעמים האפשריים של חומוס-טחינה-פול-שיפודים, אבא גילה את מטעמי המטבח הסיני. אז התחילה האופנה הזאת, ובמקביל אבא התחיל להרוויח יותר, כך שבאמת יכולנו להרשות לעצמנו. הצרה היא שהוא תמיד עשה הו-הא גדול מכל דבר. כאילו ארוחה סינית היא יצירת אמנות. כאילו השף, או הטבח הראשי, כמו שקרא לו באותה תקופה, הוא מין שקספיר שכזה, שרוקח את עלילת הארוחה בשׂום שכל ובטוּב טעם, וכל מנה קשורה למנה שהוגשה לפניה, ולמנה שבאה אחריה, ובו-בזמן צריך שיהיה לה ערך בפני עצמה, והארוחה כולה היא יצירת מופת, שלא רק שנישא עימנו את טעמיה למשך כל ימי חיינו, אלא נצטט אותה עוד כהנה וכהנה. אבא היה יכול לנתח את טעמיו של אגרול או את החזיר החמוץ-מתוק כאילו עמדנו על פרשת דרכים כזאת, שמאותו רגע ואילך ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. כשנצא ממסעדת 'צ'נג דו' אחרי שאכלנו אגרול שמנוני, מרק תפל וחתיכות עוף או חזיר ברוטב אדמדם ובננה מטוגנת, שוב לא נהיה אותם האנשים שנכנסו למסעדה שעתיים או שלוש קודם לכן. מאז שאני זוכרת את עצמי, ואת אבא, כמובן, את כל מה שקשור לאוכל הוא תמיד חקר לעומק, עד כמה שהיה אפשר, ותמיד שיתף את כולם בממצאי מחקריו. ולא משנה אם המחקר עסק בתולדות המילה חומוס, או אגרול, או אפילו בתולדות נימוסי השולחן של איזה שבט נידח אי-שם ביערות הגשם או בערבות הקרח של גרינלנד. תמיד אפשר היה לראות אותו חופר באנציקלופדיות, בספרים ובכתבי-עת שעוסקים בהיסטוריה של התזונה, במטבח עילי או באנתרופולוגיה השוואתית. ואמא, העיניים שלה היו יכולות לבחון את התקרה, האוזניים שלה היו בפריסת האזנה של שלוש-מאות שישים מעלות, ורק לפעמים היתה אומרת בשקט, שלא לבייש יותר מדי, שלא להשפיל בפרהסיה, משהו כמו, "לא ייתכן שהאינקה אכלו אורז באותה תקופה, אתה יודע." ואבא היה משתתק, מעביר בזכרונו את כל המאמרים שקרא, מזהה היכן כתוב התפריט המדויק של האינקה, חושב רגע, אומר "נכון," וממשיך בהרצאתו כאילו לא קרה דבר.

הוא ידע שאין מה להתווכח עם אמא. אם אמא חיוותה את דעתה באיזשהו עניין, אין שום ספק שהיא קראה לפחות את המאמר שאבא מדבר עליו. בעצם, "קראה" זה מוגזם. אמא העיפה מבט, צילמה בעיניה, ויותר לא היתה צריכה לחזור אליו, ככה עובד הזיכרון במשפחה שלנו, לפחות מהצד של אמא. אבא, אם הוא לא אהב את הנושא שחקר, לא זכר כלום. לכן, הסביר לנו, לקח לו מאה שנה להשלים כל תואר. אצל אמא זה היה אחרת. דוקטורט? קטן עליה. צריך לחקור את מאפייני צִברי הפרודות החופשיות באוויר, או, בקיצור, את האבק, בסביבה חקלאית עתירת משק חי? עד קמצ'טקה היא תיסע. האם יש אבק בקוטב הדרומי? שלושה מאמרים היא תכתוב, תנהל סימפוזיון, תוציא ספר, ותערוך מסע הרצאות בעניין, וכל זאת בלי להזניח לרגע את עבודתה השוטפת במכון למורפולוגיה של הפרודות החופשיות באוויר, ובלי לפגוע במהלכם השוטף של חיי המשפחה, תהיה המשמעות של אלה אשר תהיה. אפילו את שנות השבתון שלה היא סידרה ככה שאת רוב העבודה היא עשתה במעבדה הפרטית שלה, כלומר בראש, ואחת לכמה שבועות היתה נוסעת לאי-שם בעולם כדי להנחות את חוקרי האבק שהיו תחת פיקודה. היא לא רצתה לפגוע ב"התפתחותנו", ולכן נסעה לתקופות קצרות ככל האפשר. וככל שהיעדרותה היתה ממושכת יותר, כך היתה מזוודת המתנות שלה מלאה יותר כשחזרה.

הה, לו ידעה איזה אושר היה להרעיש בבית, לפטפט, בלי הדי הדממה המכים בעור התוף. לו ידעה כמה מאושרים היינו כשלא הצליפה בנו בשתיקותיה. פתאום גם אבא זקף את קומתו, דיבר איתנו כאילו היינו שותפיו לאוהל בצבא, משתמש בביטויים כמו "תפסיק לזיין ת'שכל, יא אהבל," "מה אתה מאכיל אותי בחרא הזה?" ו"בוא נרד על האבטיח הזה ונכסח לו ת'צורה," ביטויים שהיו נעלמים לגמרי כשאמא חזרה. בסופי-השבוע, כשהיא לא היתה, ואחרי שזללנו כמו חזירים את כל האוכל שהכנת לנו, היינו אפילו מבשלים. "רק את מה שיש בבית" היה שם המשחק. אמנם אבא דאג שיהיו הרבה מצרכים בבית, אבל מעולם לא אמר מישהו, "אוי, אם רק היה לנו סלרי, היינו יכולים לעשות ריבה מופלאה." אם לא היה סלרי, היינו עושים ריבה לא פחות מופלאה גם מברוקולי.

הה, לו ידעה איזה מטעמים היינו מכינים מאותם מאכלים שהיו בשבילי התגלמות האוכל המגעיל. לא כבד, שאותו, כזכור, נשבעתי שלעולם לא אכניס לפי, אבל כן תפוחי-אדמה, אפונה, עוף ואפילו קישואים. אבל היא לא ידעה. היא לא ידעה שיום לפני שהגיעה, היינו כמו חתול-תעלול מסדרים את הבית כך שאף אחד לא היה מנחש איזה אורגיות היו בו.

זה לא היה קל לטוס כל שבועיים-שלושה לצרפת או לשווייץ, ולהתרוצץ ולחפש לנו את כל המתנות. אחרי התחשבות כזאת פשוט לא יכולנו לספר לה עד כמה היה לנו טוב. היא גם לא היתה מבינה. בדרכה שלה היא הקריבה כל-כך הרבה למעננו, ולא רצינו להיות קטנוניים כאלה, שלא מפרגנים לה.

אמא לא עשתה עניין גדול מהתארים שלה, לא מהתארים האמיתיים לא מתוארי-הכבוד ולא מהכיבודים המופלאים שכובדה בכל רחבי תבל, וכל זה כדי שלא לתסכל, חלילה, את אבא. כמו שזה נראה לי, היא פשוט התייחסה לכל העניין כמו אל עבודה פקידותית כמעט. אחרי הכל היא עסקה באבק. בעניינים האלה היתה חלוקת עבודה ברורה. אמא עבדה במכון שלה, ואבא היה איש-רוח שהתעסק בדברים המעניינים באמת. לכן אמא לא התרגשה מהרצאותיו של אבא בנושא האגרול, לכן היא הקשיבה לו בחצי אוזן, שלא ימסור מידע שגוי, ושלא ייעלב מחוסר העניין שלה. היא ישבה ליד השולחן, נהנתה מהאווירה במסעדה, מבחינתה האוכל היה בסדר גמור, אחרי הכל אוכל הוא רק דלק, שלמרבה הצער קליטתו ופליטתו קשורים בפעילות פיזית לא אסתטית במיוחד, פעילות שאצל רוב האנשים בעולם מחוברת באורח משונה ל"מרכז העונג", כפי שאבא קרא לזה. לא אצלה כמובן.

"מרכז העונג?" היא תהתה, "על מה אתה מדבר?" ואבא שלף את אחד מספריו, וסיפר לה על הניסוי המפורסם שבו חיברו עכברים לאלקטרודות, ובכל פעם שהעכברים נגעו בדוושה, הם קיבלו זרם חשמלי באזור מסוים במוחם. כפי הנראה הגירוי גרם להם עונג, כי עד מהרה הם למדו ללחוץ שוב ושוב על הדוושה, עד שמתו מרעב.

"זה נשמע איום," אמרתי. אמא לא הגיבה.
"איך תסבירי את זה אם לא כעונג?" התגרה בה אבא.
"לא יודעת," משכה אמא בכתפיה, "אני לא מתמצאת בתחום."
"מה את מקשקשת?" אבא התעצבן, "את לא יודעת מה זה עונג? את לא יודעת מה הדבר הזה שקורה לך כשאת רוצה לחוות שוב ושוב אותה חוויה? הרי עומר לא היה נולד אם כשעשינו את ריקי לא היה כרוך בכך איזה עונג. משהו. טיפה."

אמא הצליפה בשתיקתה. מבחינתה אבא עבר את גבול הטעם הטוב. לא מדברים על מין, בוודאי לא בנוכחות הילדים. אבל כנראה שמשהו בכל זאת נקלט, כי אמא היתה מוכנה להודות שהיא נהנית לשבת במסעדות טובות.

עד היום אני נאחזת בכל כוחי בתמונה הזאת של אמא יושבת שם, ב'יין-יאנג', נינוחה כל-כך, נעימה כל-כך. כן, זו אולי הפעם האחת והיחידה שישבנו במין רוגע נדיר שכזה, ולראשונה ולאחרונה היו כמה דקות הרמוניה בינינו, מקשיבים-לא-מקשיבים להרצאה של אבא על מקורותיו של מרק הווֹן-טוֹן או על אלף דרכים להכין אגרול. בכל מקרה, התקופה הסינית לא נמשכה זמן רב. בעיצומה נסע אבא ללונדון, ואז התברר לו שהאוכל הסיני הזה שאכלנו במסעדה "שלנו" הוא לא בדיוק סיני, ושהסינים האמיתיים, גם כשיש להם בדיוק מה שהיה על הצלחות שלנו, הם אוכלים את זה אחרת, ולמען האמת זה לא משהו, בטח לא כמו האוכל האיטלקי שזה סיפור אחר לגמרי.

אבל בערב שבו חגגנו את היום הראשון שלי בתיכון, אבא התמסר עדיין לאוכל הסיני, שאותו אכל כמובן בעזרת מקלות. ובעודו אוחז במקלות הוא ליגלג בטוּב-לב על אמא, שבמעבדה שלה היא יכולה לקחת פרודת אבק בפינצטה, אבל כאן היא לא מנסה אפילו את מקלות האכילה, אלא ישר הולכת לסכין ולמזלג. היה משהו בקול של אבא שדיגדג את אמא. היא הסמיקה כולה, ומגרונה בקע מין צחקוק קטן ומשונה. היא הביטה באבא כאומרת "אתה יודע מה, אני תיכף אראה לך מה אני יודעת לעשות." וגם אבא השמיע מין צחוק משונה, ותקע בה את המבט המאתגר הזה, המתגרה שלו, המוכר לי כל-כך, המכאיב כל-כך. אמא לקחה את המקלות, התבוננה בהם לרגע, הביטה לרגע כיצד אבא מחזיק בהם, אפשר היה לראות כיצד היא מנתחת את העקרונות הפיזיקליים של האכילה במקלות, ומייד החלה אוכלת בעזרתם כאילו מעולם לא השתמשה בסכין ובמזלג. עומר ואני לטשנו בה עיניים כאילו היתה חייזר ירקרק בעל שלוש עיניים שמתנהג כבן-אנוש בכל התחומים, ואלמלא עורו הירקרק, עינו השלישית ואוזניו המקופלות אפשר היה לטעות ולחשוב שהוא חי בינינו כל הזמן. פתאום היתה בה, באמא, איזו מין קלילות, מין ספורטיביות כזאת, שהשרתה על כולנו, מוזר לי לומר זאת, שמחה. פתאום באמת היינו משפחה מאושרת. אמא אכלה במקלות אכילה סיניים בלי שפירור אחד נפל אל הצלחת, נהנית מהצלחתה ומן ההתפעלות שעוררה בנו. אבא פצח בסיפור תולדות מקלות האכילה הסיניים, ועומר ואני היינו לסינים של ממש: היצרנו את העיניים, קדנו קידות ללא הרף, אמרנו שוב ושוב "צ'ונג-צ'ינג-מאו-דזה-דונג", ניסינו את המקלות והתפוצצנו מצחוק כשהאוכל החליק לנו אל הצלחת.

בהתחלה אמא היתה שקועה בהישגה המופלא, מרוכזת במקלות ובעצמה, אך אט-אט היא הבחינה שמשהו קורה כאן, שאנחנו שמחים מדי, ושבשולחן שלנו מתחוללת לה מהומה קטנה. בחצי חיוך היא רמזה לנו בגבותיה לקחת את עצמנו בידיים, שחלילה לא נאבד שליטה, אבל אנחנו פשוט היינו שקועים במשחקים שלנו כאילו היינו בבית, אלא שבמקום לריב וללגלג זה על זה כמו תמיד, שיחקנו פתאום יחד, בהרמוניה, בשמחה. אנחנו נהנינו, וקשה לומר שנגרם למישהו נזק, אבל לאמא נגמר הכיף. היא עיקמה קצת את זוויות הפה, וכשזה לא עזר היא שתקה עלינו. "ריקי, תראי," עומר הצביע (כן, ממש באצבע, התנהגות שהיתה אסורה גם על ההוּנים) לעבר האנשים בשולחן הסמוך, "הם אוכלים אורז עם המקלות האלה. הם בטח יגמרו מחר בבוקר. תתארי לך, לתפוס גרגר גרגר!" ומייד פצח במרדף אחר גרגר בלתי-נראה שהיה או לא היה על הצלחת שלו, ושנינו התפוצצנו מצחוק וגם אבא כמעט נחנק.

אמא חזרה לאכול בסכין ובמזלג, שברה את שתיקתה ואמרה, "כמה חבל שאי-אפשר להיראות איתכם בציבור." ואז, לראשונה זה דקות ארוכות, הבחנו בקיומה הישן והמוכר. ברגע הראשון השתתקנו, אבל רק לרגע, כי היינו במצב-רוח אחר לגמרי. ודי היה בחתיכת אגרול שנשמטה מבין המקלות של אבא כדי ששוב נקוד זה לזה ללא הרף, ונאמר "צ'ונג-צ'ינג-מאו-דזה-דונג", והצחוק יתפרץ שוב.

הפיצוץ היה אחרי המרק, כשהביאו את המנות העיקריות והניחו אותן על המיתקן המרושת שמתחתיו דלקו נרות. "חנוכה, חנוכה, חג יפה כל-כך," פיזם עומר, מסגל לו אינפוף פסוודו-סיני. אני ניסיתי לעשות סביבון מהמלחייה, ואבא נכנס גם הוא לאווירת השטות שלנו והתחיל להסביר מדוע על-פי ההלכה אין לנו רשות אלא לראותם בלבד. ואז הביאו את הרוטב החמוץ-מתוק. "אוי," עומר קרא, "דם! לא תבשל חזיר בדם אמו." אמא שוב הרימה גבות ועשתה פרצוף, אבל אנחנו התעלמנו ממנה, בין היתר כי גם אבא נטל חלק בהילולה. אני אמרתי, "אל תהיה טיפש, דם יותר סמיך, ויותר אדום," ואבא אמר בארמית, "מי אמר דדמא דידך סומק טפי?" כלומר, מי אמר שדמך סמוק יותר?

כשאבא היה בעיצומה של תקופת שינון פתגמים בארמית, באחת ממסגרות הלימודים האינסופיים שלו, הוא טירטר לנו את הפתגם הזה, ואהבנו את המוזיקליות שלו, וכשמישהו מאיתנו מחה על קיפוח היה השני יוצא נגדו עם הפתגם שהלך והתקצר במשך השנים והיה ל"דדמא דידך". וכעת, בלב המסעדה הסינית, כאילו הייתי ארמית מלידה, אמרתי "ואני אומרת לכם, דדמא דידי סומק טפי." הדם שלי סמוק יותר. "תוכיחי," אמר עומר.

אני לא יודעת מה קרה לי. כנראה הייתי שיכורה מאותם רגעים יקרי מציאות של תחושת החירות הזאת, ואולי התבלבלתי וחשבתי שאנחנו באחת "האורגיות" שאבא אירגן כשאמא נסעה לה לצוד אבק, כשהכל היה אפשרי ולא היה גבול ברור לגסות המותרת. מה, הרי גם אבא היה... לא חשוב.

"קלי קלות," אמרתי ושלחתי בתנועה רחבה שאין לטעות בה את אצבעי אל בין רגלי. לאבא נתקעה חתיכת בשר בקר ברוטב חריף בגרון. ואמא? טוב, אמא זאת אמא. היא החווירה. היא הפסיקה לאכול. "אני רוצה שזה ייפסק בזה הרגע," היא אמרה בשקט קר כקרח. כולנו כבר היינו מוכנים לקבל את קריאתה לסדר. אבא ואני השתתקנו. אבא מיהר ללגום מים לכבות את בעירת הבשר החריף בגרונו (אחרי שנים של הסברים מדעיים של אמא שהמים לא עוזרים, להיפך, הם מעבירים את החריפות לכל מקום), ואני חזרתי לאכול. רק שאז בדיוק נתקעה לעומר חתיכת חזיר ברוטב חמוץ-מתוק שעד לפני רגע היה אדום כדם, וכעת, משפלט אותה, היתה אפרפרה למדי.

היינו באמצע הארוחה, וישבנו באמצע המסעדה. אמא היתה יכולה לקום וללכת. היא היתה יכולה להגיד שאנחנו לא די מבוגרים לשבת במסעדה, ולכן אנחנו הולכים הביתה. היא היתה יכולה לצעוק, להחטיף לי סטירה, להחטיף לעומר סטירה, להגיד לאבא שיטפל בנו. היא היתה יכולה. אבל לא אישה כאמא תמשוך אליה תשומת-לב במקום ציבורי מעבר למה שכבר עשתה, כלומר, זקיפת גבה, שתיקה צולפת, וכמובן הנזיפה שנאלצה לנזוף בנו, שבשבילה היתה הדבר הנורא ביותר. איש מלבדנו לא שמע אותה, אבל מבחינתה זה היה כאילו צווחה במלוא גרונה, וכל יושבי המסעדה שמעו את צוויחתה ונדו לה בראשם. מבחינתה חצינו כל גבול אפשרי של טעם רע, והיא הרי לא תשחק לידינו. היא לא תיקח כל חלק בהתבזות הזאת. זה שאנחנו מתפרעים במסעדה סינית יקרה לא אומר שגם היא תתנהג כך. לא אמא. וגם אם אינה יכולה להיעלם בעצמה, היא תמיד יכולה להעלים אותנו.

לרגע עוד קפאה, בודקת מה תגובת הקהל למשפחה הוולגרית הזאת, אך מאחר שלא קלטה לחישות או דיבורים שעסקו בנו, היא המשיכה לאכול בשקט, אפשר לומר אפילו בנינוחות, ברווחה. הנה היא יושבת לה במסעדה סינית, יקרה למדי, יש לומר, ואוכלת לה ארוחה טעימה. אמנם חבל מאוד שאישה בגילה ובמעמדה, חוקרת בעלת שם עולמי למורפולוגיה של האבק, נאלצת לשבת במסעדה כזאת לבדה ליד שולחן גדול כל-כך, אבל תודו שעדיף לאכול לבד מאשר בחברת פראים חסרי תרבות, תודו שעדיף לאכול חזיר מאשר לאכול בחברת חזירים. לדידה, אם יורשה לי להשתמש במילה, היינו יכולים להרוס את המסעדה, לצבוט למלצרים בתחת, להטיח רטבים בקירות או ביושבי השולחנות הסמוכים, היינו יכולים להיעצר על הפרעה לסדר הציבורי, להישפט ולהיתלות, ודבר לא היה מוציא אותה מהבועה הזאת שעטפה בה את עצמה.

וברגע שהיא מחקה אותנו מעולמה, נעלם הכיף מהארוחה. השתתקנו. החמוץ-מתוק האדום היה דהה ותפל, החריף היה סר-טעם, ועל המתוק, כלומר על הקינוחים, פשוט ויתרנו. אמנם אמא אכלה את הבננה המטוגנת ואת הגלידה בעונג, אבל לנו כבר לא היה תיאבון. הכל נראה לנו כמו תערובת של עוף-פירה-קישואים-אפונה. אפילו לאבא, ואבא הוא לא איש שיוותר בקלות כזאת על קינוח. "למה את עושה את זה?" הוא שאל בשקט, ממתין יחד איתנו שאמא תסיים את הארוחה. "לא יודעת," אמרתי, "יצא לי."

"יצא לך?" אמר אבא בקולו השקט, המתנגן מעט, מסווה כדרכו את זעמו הנוראי, שלוּ יכול היה להוציא רק מעט ממנו היה מכה בי כמו שלא היכו אותך, רוחמה, כל ימי חייך. "מנין לך גסות הרוח הזאת?" גסות רוח? מה הוא רצה, שאני באמת אספר בנוכחות אמא מנין לי גסות הרוח הזאת? ובכלל, מה קרה לו? מה הוא נבהל ממנה כל-כך? נכון, זאת היתה בדיחה גסה, לא מי-יודע-מה בטוב-טעם. אז מה? ובעצם, בעולם שלו ושל אמא, לא בטוח שמה שאמרתי קיים בכלל. מי אני שאספר להם מה יש לילדות בין הרגליים? אמא לא צריכה לדעת מילים כאלה. אמא לא צריכה לדעת שיורד דם מה... מה? פיפי? פות? כּוּס? במילה הזאת הוא דווקא אוהב להשתמש, אבל רק כשאמא לא שומעת. כשהוא מקלל זאת המילה הראשונה שיוצאת לו מהפה. אפשר לחשוב שהם אף פעם לא שמעו על זה, על דם בין הרגליים... ואם כבר הם שמעו, למה הם לא טרחו לדבר איתי על זה? להזהיר אותי?

אני לא יודעת אם זה מזל או ביש מזל שזה קרה לי בבית-הספר. שום דבר לא כאב לי, פשוט הרגשתי שנוזל לי משהו. ברגע הראשון חשבתי שברח לי פיפי, לפעמים זה היה קורה לי כשהייתי צוחקת נורא. רצתי מייד לשירותים, ובדרך עוד נתקלתי בגילי, הילד שאהב אותי ונתן לי את קלפי הכדורגלנים שלו ואני לא יכולתי להחזיר לו אהבה, כי בבית כבר זיהמו את היופי שלו בלגלוג על פצעי הבגרות שלו ועל התפקיד שלו ב"חנה סנש", אבל שם, כשהגעתי סוף-סוף לשירותים, ראיתי את ה... רוטב חמוץ-מתוק הזה, בסדר? ורצתי הביתה כמו משוגעת. אלף פעמים אני מברכת על המזל הזה שלי שהיית בבית. ישר ראית עלי. "קיבלת," אמרת. כל-כך פשוט. וחיבקת אותי ונישקת אותי באהבה כזאת ובגאווה כזאת שהם לעולם לא יוכלו להבין. מסכנה אמא שהיתה צריכה ללמוד הכל לבד. מסכנה אמא שלא היתה שם כשתירגלת איתי איך חובשים את התחבושת הזאת. מסכנה אמא שלא דנת איתה בכובד-ראש בעד ונגד טמפונים לבתולות. מסכנה אמא שנעלמת ומעלימה כשאומרים את המילה דם, שלא לדבר על מה שקורה לה כשהיא רואה את הדם שלי... מסכנה אמא שלא ראתה את הדם שלך, רוחמה, ולא הבינה מה קרה לך פתאום. אבל זה קרה הרבה יותר מאוחר.

לזכותה של אמא ייאמר שהיא לא מבחינה בין דם לדם. הדם שלך והדם שלי - מבחינתה שניהם לכלוך. ולאמא שלי, המומחית העולמית לאבק, יש מה להגיד בנושא. "לכלוך," היא אומרת, "זה כל דבר שאינו במקומו." דם על הספה בסלון אינו במקומו. ודם שיורד מהפיפי?

אצל נטלי זה היה אחרת לגמרי. את זוכרת אותה? החברה שלי מהתיכון, וגם מהצבא, גם עכשיו... כמה שבועות אחרי שקיבלתי גם היא קיבלה. תוך שעות ידעו על כך כל נשות המשפחה שלה, סבתות, דודות, דודניות, כל מי שהיתה קשורה אליהם איכשהו. ובשבת בצהריים, כשכולם נפגשו כמו בכל שבת, גם הגברים הנבוכים, איזו שמחה היתה שם. כולם הביאו לה מתנות נהדרות, נישקו אותה וחיבקו אותה... אני לא יודעת אם היה לה יום מאושר כזה בחיים. איזו שטות. בטח שהיה לה. בבית שלה אף אחד לא התבייש לאהוב אותה. וגם אני הייתי שם. "יש לה יום-הולדת," אמרתי לאמא ולאבא. מה הייתי יכולה עוד להגיד? שהיא קיבלה את המחזור? שהתחיל לרדת לה הדם דידה?

הלוואי והיית אומרת משהו. הלוואי והייתי יודעת שכל מה שעולה בתוכי עכשיו מגיע אלייך איכשהו, שיש איזו תועלת בלשבת כאן איתך על המיטה הזאת במקום הנורא הזה ולשמוע את ה"סטאבּאט מאטר" הדפוקה הזאת. עכשיו היית צריכה לתת לי מכה על הפה. גם על המילה, וגם על איך שאני מדברת על המוזיקה הנפלאה הזאת.

ריחמתי עליו. על אבא. מה כבר הייתי יכולה להגיד לו? הוא את שלו כבר חטף מאמא. גם איתו היא לא דיברה שבועיים. מילא אנחנו, הילדים, שיכולים להיסגר בחדרים שלנו, אף אחד לא יפריע את הדממה שנגזרה עלינו, אבל אבא, הם הרי ישנו באותה מיטה. הוא ביקש סליחה, התחנן, השפיל את עצמו, צעק עלי, צעק על עומר. כל-כך מתוסכל הוא הסתובב בבית, הוא והמבט המאשים, שבגללי, רק בגללי, אמא כועסת עליו. אז מה? חשבתי לי, אז מה אם אמא כועסת עליו? אז מה אם היא שותקת עליו עד זוב דם? מה נורא בזה? אנחנו חוטפים את זה כבר שנים. והוא כבר איש גדול, הוא כבר אבא. רגע, יכול להיות שהוא מתוסכל כי היא לא רוצה לשכב איתו? שהיא לא "נותנת לו"? לא יכול להיות. אבא ואמא עושים את זה? אבא מילא, אבל אמא? מרצונה החופשי? לא יכול להיות. לא אמא. לא מרצונה החופשי. אמא שמתכחשת לקיומו של מרכז עונג במוחה?

אלוהים, איזה מין אנשים מסתובבים בבית שלי, חשבתי אז, אחרי הפיצוץ במסעדה הסינית. מצד אחד הם יכולים לנאום שעות על ספרות ועל אבק, ומצד שני הם משחקים ב"ברוגז" עם הילדים שלהם, וזה עם זה, ונוסף על הכל יש להם זיונים בראש.

מצחיק. אם מישהו היה מקליט ומצלם את האירוע במסעדה, הוא היה רואה משפחה נורמלית לגמרי. שני ילדים פרועים במקצת, לא יותר מדי, וזוג הורים די סבלניים. משפחה די מאושרת, בסך הכל. אם מישהו היה חי איתנו, אולי הוא היה מבין עד כמה הוא טועה. בכל פעם מחדש אני לא מבינה איך אפשר לטעות ככה, איך אפשר לשבת בסלון שלנו, להרגיש נינוחים כל-כך, ולא לדעת איזה מין אנשים אנחנו, לא לראות עד כמה אנחנו טובעים. אני לא מבינה איך אפשר לשאת את כל זה. ואחרי הקטע שאבא עשה לי במסעדה הצרפתית הפסקתי לנסות להבין. כשלא הבנתי משהו, פשוט חתכתי.

3.

אני כאן כי ביקשת שאבוא. אם כי עכשיו אני בכלל לא בטוחה שביקשת. בטח מילמלת משהו שנשמע למישהו כמו "ריקי", כמו... כמו מה? אני מדברת אלייך, מזמזמת אלייך את הפֶּרגוֹלֶזי הזה. אני שותקת אלייך, כי אולי זה ישבור את הקיר הזה בעיניים שלך. זה בגלל התרופות, אמא בטח היתה אומרת לוּ היתה כאן, ולאבא היה בטח איזשהו הסבר פיוטי, רוחני. לא יודעת. חשבתי שעכשיו, כשאנחנו מבינות זו את זו, אולי אנחנו יכולות גם לדבר זו עם זו, את יודעת, במילים. מילים פשוטות. "מה שלומך, רוחמה?" "מה העניינים, ריקה?" "בסדר, רוחה," "רזית קצת, ריקולה?" כאלה מין.

שוב ושוב אני מתנפצת אל אמא. מנסה לקעקע את חומות השתיקה שלה. אני מביטה בעצמי ומתמלאת חמלה על הנואשות שלי, ובו-בזמן מתפעלת מהעיקשות, מההתמדה, מהכוחות שהשקעתי כדי להשיג פירור של אבן מליבה. ופתאום אני כבר לא מתפעלת כל-כך. כן, ייתכן ששחקתי פירור של אבן, ייתכן שנגעתי באיזו פינה על פני הסלע שהיתה יבשה כל השנים וכעת היא קצת יותר רטובה. אבל מה עם הגלים? מה עם הכאב שבהתנפצות האינסופית שלהם? מה עם הגל שחשב שהאבן הזאת היא אמא שתקבל אותו אל חיקה באהבה, והנה הוא נשבר, מתנפץ, ופתאום אין כאן לא אמא ולא אבן, פתאום הוא מתפרק לאלף אלפי רסיסים מלוחים באמצע הסלון שלנו ובוכה "אמא, אמא, אמא שלי," ואני, ששרדתי אינספור התנפצויות כאלה, מנסה לקלוט את שברייך בזרועותי, ולהגיד לך "רוחמה, רוחמה שלי, מה קרה? זאת אני, ריקי, ריקה, ריקולה, ריקוטה, אחותך הקטנה, מה קרה, תגידי לי?" אבל את כבר היית מרוסקת, ולא יכולתי לאחות את הדמעות שמהן היית עשויה.

באותו בוקר, אחרי שעומר ואני הלכנו לבית-הספר, אמא נסעה לשווייץ. אף אחד כבר לא התרגש אצלנו מהנסיעות של אמא לחוץ-לארץ. היינו מתרגשים כשהיא חזרה עם מזוודת המתנות שלה. זה פטנט שאמא המציאה. בתוך המזוודה שלה היא היתה מכניסה מזוודה שמתאימה בדיוק, ובמשך כל הנסיעה מתרוצצת עם המזוודה הכפולה. "יש לזה יתרון וחיסרון," היא אמרה אחרי הפעם הראשונה שהשתמשה בפטנט. "היתרון, שבשדות-התעופה, כשמנסים לחתוך מזוודות כדי לגנוב, ברגע שהם נתקלים במזוודה כפולה הם נבהלים, כי הם בטוחים שזו מזוודה של איזה מאפיונר. החיסרון הוא שבמכס, כשהם רואים מזוודה שהיא גם כפולה וגם חתוכה, הם מתחילים לחטט, לבדוק ולברר, עד שמגיע טלפון מאיזה נשיא אוניברסיטה או שר מדע שמנסה לברר למה מעכבים את האורחת החשובה."

ואז, לקראת סוף הנסיעה, כשהכנס היה נגמר ונגמרו גם החובות של יחסי הציבור, אמא היתה מבלה יום שלם, מתוכנן היטב, עם רשימה קניות מדויקת, אבל גם הרבה אילתורים - ואולי, מי יודע, הרבה הנאה - במסע בין חנויות בגדים ונעליים בשבילי ובשבילך, ובחנויות ספורט בשביל עומר, ובחנויות ספרים בשביל אבא, ובחנויות שוקולדים בשביל האנשים שלה במאבק, כמו שהיינו מכנים את המכון לחקר האבק, ובשביל קרובים, שכנים, כל מי שיזדמן. וכל זה בנוסף להפתעות שהיתה מגלה פתאום באיזה מקום, כמו פירות האבן שהביאה לאבא מוונציה.

וכשאמא היתה חוזרת, ואחרי שטקס חלוקת המתנות המוזמנות היה מסתיים, היתה נפתחת המכירה הפומבית של המתנות העודפות, כל מיני דברים שאמא ראתה ומצאו חן בעיניה בלי שטרחה לחשוב מי בדיוק יזכה בהן. מי רוצה חלוק משי לשעות הערב? אני מודדת. גדול עלי. אמא מודדת. קטן עליה. את מודדת, בדיוק מתאים לך, אבל את מתביישת. "באמת, רוחמה," אמא נוזפת בך, ומכניסה את החלוק לשקית שכתוב עליה "רוחמה" וכבר שוכנים בה שמלה יפהפייה לזוהרה שלך, שמלה בשבילך ושעון לאלי. "מי רוצה קרנף עץ שיורד במגלשה?" מכריז עומר אחרי כנס בפראג. "אוי, זה בדיוק מתאים לילד של האסיסטנטית שלי," קורא אבא, מסמיק משמחה, ומכניס את הקרנף לשקית שכתוב עליה "יואל". שעות אנחנו יכולים לשבת בסלון ולבלות במכירות הפומביות האלה, תוך כדי זלילת ממתקים, גבינות, נקניקים וכל מה שאמא הצליחה לדחוס למזוודת המתנות שלה. משפחה מאושרת.

וככה, כשאמא היתה נוסעת לכנסים שלה, היינו שמחים פעמיים. פעם כשנסעה, והיה לנו רעש בבית, לכלוך, ו"אורגיות", כמו שאמא קראה לארוחות שהיינו מבשלים עם אבא ולמסיבות שהוא היה מארגן בלי שראתה אפילו אחת מהן, ובפעם השנייה שמחנו כשחזרה והביאה את כל המתנות הנפלאות שלה. ותמיד כשהיא חזרה, פתחה את מזוודת המתנות וחילקה אותן ברוב טקס, היה עולה בדעתי שעם כל ההשקעה הזאת בזמן, בתשומת-לב ובמחשבה על כל אחד ואחת מאיתנו, היא כנראה באמת אוהבת אותנו, ומזל שהיא נוסעת לעיתים כל-כך קרובות, כי אחרת אולי היינו שוכחים את זה, אחרת אולי לא היינו יודעים את זה. אחרת היו נשארות לנו מהנסיעות שלה רק האורגיות.

כשאמא היתה נוסעת למעבדות האבק שלה בשווייץ, ובאותה תקופה היא נסעה לא מעט, אבא היה אומר שאין אבסורד יותר גדול מזה. שווייצרים ואבק? איפה לעזאזל היא מוצאת שם אבק? אמא הסתכלה עליו ואמרה, שאם יום אחד היא תרגיש שזה באמת מעניין אותו, היא תסביר לו בדיוק איפה מוצאים אבק במקום מצוחצח כמו שווייץ. אבל את אבא זה לא באמת עניין, כי אבא היה באותו זמן בתקופה האיטלקית שלו, וברגע שאמא היתה נוסעת, הוא ועומר היו מתייצבים במטבח ורוקחים רוטבי עגבניות עתירי שום ואורגנו טרי שאבא קנה בשוק אחרי שהשליך לפח ערימות של קופסאות פלסטיק עם תבלינים מיובשים. "יותר הדברים האלה לא נכנסים הנה!" הוא הכריז, וזרק אפילו את שקית אבקת הפלפל הקנויה. ופתאום הופיע בבית כוכב חדש. הבזיליקום. אני זוכרת שיום אחד, כשחזרנו מבית-הספר, אבא המתין לנו בבית, מגבת בד לבנה על זרועו, והגיש לנו ארוחת צהריים.

"קרפּאצ'וֹ פילה בקר," החווה אבא בידו, ועל הצלחת היו מונחות פרוסות בשר אדמדם בעובי של נייר, מעוטרות בעלים ירוקים וריחניים. עומר הסתער על הבשר והתחיל לגנוח. אני הרחתי את העלים ונשימתי נעצרה: מה זה הדבר הנפלא הזה?

"בסיליקום," אמר אבא במבטא פסוודו-לטיני מעודכן, "ועוד לא טעמת כלום," והגיש לי פרוסת לחם קלוי בממרח ירוק כהה, "זהו הפסטו!"
"זה נראה כמו ממרח תרד," אמרתי בחשד.
אבא חייך, והעביר את הפרוסה מתחת לאפי. "מה פתאום תרד? גם זה בזיליקום."
אני עדיין היססתי.
"עצמי עיניים ופתחי פה גדול," אמר אבא בקולו המדגדג, ואני עצמתי את עיני ופתחתי פה גדול. לא איכפת לי מה אמא אומרת על מרכזי העונג, אבל עם כל טעם חדש הרגשתי שעוד אופק נפתח בפני. עומר צחק עלי תמיד, ואמר, "לא יכול להיות, אי-אפשר ליהנות ככה." עובדה. אפשר. גם אמא לא האמינה לי. היא אמרה שאני עושה הצגות, אבל אבא הגן עלי, ואמר שזאת בדיוק היתה התגובה שלו כשטעם בזיליקום במסעדה בלונדון. אמא גיחכה ואמרה בפשטות שובת לב, "כמה אופייני לך. אוכל סיני אתה לומד להכין בארץ, את סודות האוכל האיטלקי אתה מגלה בלונדון, מה שאנחנו צריכים עכשיו זה לשלוח אותך לבנגלדש להכיר את המטבח הצרפתי."

עומר צחק, אבל לי זה כאב. כי אחרי כל השנים שהצלחתי להתחסן נגד שתיקות והתעלמות, התפתח לו וירוס חדש בבית. הלעג. לא שקודם לא היתה אירוניה דקה, לגלוג חביב, השתעשעות טובת לב זה על חשבונו של זה, אבל בשנים האחרונות הדרך אל נשמת הזולת אצלנו היתה הלעג המושחז, הסרקזם הבוטה. אם כולם צחקו זה היה נפלא, זה עבד, אם חלק צחקו וחלק נעלבו זה גם בסדר, זה עדיין עבד, ואם לא צחקו - לא נורא, נחשוב על משהו אחר, כי הרי יש לנו טיל לעג נגד לעג, ירידה נגד ירידה. וזה הטיל שאבא ירה: "את צודקת," הוא אמר לאמא בחיוך חביב, "מה באמת אני מחפש בלונדון, כשכאן, ממש מתחת לאף, אוכל ללמוד את אמנות הבישול משף שמבשל כבד במי מלח? אם תשאלו אותי, השף לא רוצה שנאכל דם, שנאמר 'כי הדם הוא הנפש', והשף שלנו לא רוצה שום עסק עם הדבר הזה, מה זה היה? דם? נפש?"

הוא נגע במשהו. לא כעס, לא צעקות, שום דבר דרמטי. רק עווית קטנה של זווית הפה. זה הכל. אבל גם לאמא היה מחסן נשק לא קטן, והפעם היא בחרה בטיל חודר-נשמה, משכה בכתפיה וירתה בחיוך עגום ובקול נכמר כמעט, "יואל, אתה יכול לבשל מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה ואיפה שאתה רוצה, רק שבכל פעם שאני רואה אותך מתלהב כל-כך מאיזו שלולית דלוחה של רוטב חדש שגילית, אני חושבת איפה היית יכול להיות לו השקעת את כל האנרגיה וההתלהבות האלה בחקר הוראת הספרות, או מה שלא יהיה הדבר הזה שאתה עושה שם, באוניברסיטה." איפה האירוניה הדקה, איפה הסרקזם המצופה שוקולד בלגי, איפה השתיקות הצולפות? אלימות פשוטה וגסה. שני מתאגרפים החובטים זה בזה בעודם חבוקים. לעולם לא נוק-אאוט. רק מכה חזקה במיוחד שהצליחה לאמא.

"אין מה לעשות, אני בנאדם די שטחי," הצהיר אבא לא פעם, "לשבת על התחת ולפשפש בארכיונים זו לא בדיוק משאת נפשי. אני אוהב לאכול. זה מה שמעניין אותי. לא כל אחד חייב להיות איינשטיין או אפילו פרופסור נעמי קפלן." אמא שמעה את זה לא פעם ולא פעמיים. אני לא אתפלא אם גירסה של ההצהרה הזאת היתה כלולה גם בהצהרת האהבה של אבא לאמא כשהוא חיזר אחריה. למה היא היתה צריכה להגיד לו את זה? אבל אבא לא נבהל. אבא עמד, גירד בראשו כמי שמנסה לדלות דבר-מה ממעמקי הזיכרון. "באמת," אמר לבסוף, "בכל פעם שאני מגיע לחדר שלי בחוג, אני פותח מגירות ומנסה לברר מה לעזאזל אני עושה שם, אבל אני אף פעם לא מצליח, כי הכל מלא אבק. ולא סתם אבק שווייצרי מאורגן וממוין. אבק פראי, שהמחקר עוד לא הצליח לשים עליו את ידו. ומי אני שאכשיל את מדעי הטבע ואסיר את האבק הנדיר הזה, אני, אבק-אדם, החוקר הקטן של מדעי הרוח והצלצולים?"

לא עבד. אף אחד לא צחק. זה היה מריר מדי. אמא אמנם שתקה לו על זה כמה ימים עד הנסיעה ההיא לשווייץ, הנסיעה שכשחזרה ממנה את נעלמת לבלי שוב, אבל לא הייתי בטוחה שזאת היתה שתיקה בלב שלם. באותם ימים כבר אי-אפשר היה לדעת מתי הדו-קרב בין אבא ואמא הוא מריבה של ממש, ומתי זו דרכם המיוחדת לתרגל צורות לא מוכרות של אינטימיות.

בנסיעה הקודמת של אמא התחיל הבלגן האיטלקי. "פסטה לא יכולה לחכות לרוטב," ציטט אבא את ספר הבישול האיטלקי שזה עתה קנה בלונדון בעודו פוקד עלינו לקלות פלפלים, לחרוץ עגבניות ולחלוט אותן כדי להסיר מעליהן את קליפתן ולטגן שום בשמן זית, "אבל הרוטב יכול לחכות לפסטה. ולא רק שהוא יכול, כדאי לו. בעצם, כדאי לנו. כי אז כל הטעמים נטמעים זה בזה ומתגבשים לטעם חדש וייחודי." אהבתי את המשחקים האלה עם אבא ועומר כשאמא לא היתה, אבל כשהסתכלתי באבא שטעם את הרוטב המתעבה, בזוויות הפה שנצבעו אדום עז של עגבניות ופלפל, וריח השום נודף ממנו בלי בושה, עלה בדעתי שאולי אמא צודקת. אבא באמת לא חוקר נחשב במיוחד בחוג לחינוך. הוא כמעט אף פעם לא מרצה בכנסים חשובים, למרות שהוא מוזמן לכולם. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהוא התחיל מלמטה. ממורה בתיכון, מפקח במשרד החינוך, מדריך מורים, מורה מורים, ולאט-לאט, כמעט במקרה, התגלגל לאוניברסיטה. באמת בלי התלהבות מי-יודע-מה. הוא שם כי הוא התגלגל לשם, ואם מחר יתגלגל למקום אחר, גם זה בסדר. טוב לו, נוח לו עם אנשים. כולם אוהבים אותו, מראש החוג ועד אחרונת המזכירות. יש מרצה, יש מרצה בכיר, יש פרופסור, ויש אבא, שהוא ראש האנשים האהובים בחוג לחינוך, וזה תואר שלא קשור לוותק, ולא קשור לכמה מאמרים פירסם בכתבי-עת נידחים ומעלי אבק, אבל בגללו שווה להחזיק את אבא בחוג.

וככל שאוהבים את אבא, כך מעריצים את אמא. מכל קצות העולם מגיעים מדענים לשמוע אותה מדברת על האבק. אל כל קצות העולם מזמינים אותה כדי שתבדוק את האבק המקומי, ותגיד להם מה זה הדבר הזה שהם נושמים ומנגבים כל הזמן. "האמא של כל האבק בעולם," הגדיר אותה שלא בפניה חוזה, פרופסור ספרדי מתוק אחד. אבל בפניה הם דווקא מגמגמים וחוששים, כי מספיק שיגידו שטות הכי קטנה והיא תנזוף בהם, או תשתוק להם, וכל הקריירה שלהם תיהרס. אין לי מושג אם דבר כזה באמת קרה, אבל די היה לראות איך האורחים שמגיעים אלינו מכל מיני מקומות בעולם מתייחסים לאמא. "הוא ממש רעד כשהוא דיבר איתך," אמרתי בארוחת הבוקר למחרת הכנס שבו זכיתי סוף-סוף לפגוש את כולם. "שטויות," אמא אמרה, "הוא רועד תמיד." "עם אחרים הוא דווקא היה נחמד וקולח," התעקשתי. "את מבינה," הסביר אבא, "בשביל כל האנשים האלה, אמא היא כמו משה רבנו, כמו ישו, כמו..." "מוחמד?" השלים עומר.

"כמו אלוהים," אמר אבא, "היא מסרה להם את התורה." אמא הסתכלה בו, מחכה לעקיצה, אבל זו לא באה. אבא דיבר ברצינות הכי גמורה שלו, אפילו בהערצה. והיה שקט. אכלנו את ארוחת הבוקר בלי לומר מילה, אפשר לומר במין יראת קודש כזאת. היינו כל-כך מרוכזים באכילה, עד שלא שמענו שנכנסת לבית, וכשנכנסת למטבח כל-כך נבהלת לגלות אותנו, ואנחנו נבהלנו כל-כך לראות אותך. "מה זה, אין בית-ספר היום?" צילצלת בקולך, ועומר ואני זינקנו לקחת את התיקים ורצנו מהבית.

אני זוכרת שכל הדרך לבית-הספר היכה בי הגילוי הזה, שהאישה הזאת, שלא יודעת לבשל, ולא יודעת להיות אמא, היא האישה הכי חשובה בעולם בשביל הרבה אנשים מבוגרים. נכון, אנשים שכל מה שיש להם בחיים זה אבק, אבל הם אנשים רציניים וחשובים בפני עצמם, ובשבילם היא אלוהים כי היא בראה את האבק, והם קוראים לה "האמא של האבק". וקינאתי, קינאתי באבק שיש לו אמא, וריחמתי עליו, על האבק שיש לו אמא כזאת. לפחות יש לי אבא, חשבתי, ואני יודעת שהוא אוהב אותי, שאיכפת לו ממני וממה שקורה לי, שאני חשובה לו, ולא רק הניקיון וההתנהגות הנאותה שלי והידע שלי בכל נושא שבעולם... זה לפחות מה שחשבתי עד לאותו רגע בסעודה האחרונה שלנו, לפני שנתיים, במסעדה הצרפתית, ערב הגיוס שלי.

בבוקר נסיעתה לשווייץ, אמא עוד הספיקה להפעיל את המטען שלך. בצהריים, כשאמא נחתה בציריך, ואני חזרתי מבית-הספר, המטען התפוצץ, או יותר נכון, היה כבר כמה דקות אחרי הפיצוץ. כשאמא חזרה משווייץ כבר לא היה זכר לכל העניין, אפילו רסיסים לא נשארו. רק קצת לכלוך. אמא ישר הרגישה שמשהו לא בסדר. בגלל הלכלוך. עד אז, בכל פעם שהיא נסעה ואבא היה מבשל איתנו, את כבר היית דואגת שהבית יהיה נקי ומצוחצח לקראת שובה, שאמא לא תחשוד עד כמה פרועות היו המסיבות שאירגנו, כשכל החברים של אבא מכל התקופות הופיעו פתאום.

בכל מקום אבא צבר לו חברים. מהתיכון שלמד בו, מהתיכון שלימד בו, מהאוניברסיטאות, מבתי-קפה של סופרים ומשוררים וציירים, ואפילו תלמידים שלו, גברים ונשים, התאהבו בו ושמרו לו אמונים. וגם הוא, מצידו, אהב אותם, ופעמיים-שלוש בשנה, כשאמא יצאה שוב למסעותיה, היתה נערכת בבית שלנו עוד מסיבה פרועה לשמצה. אנשים ונשים אכלו מטעמים שבישלנו בניצוחו של אבא, שתו עד אובדן ההכרה משקאות שעירבבנו עומר ואני בניגוד להוראותיו של אבא, בחדרי השינה היו יושבים אנשים קבוצות-קבוצות, מדברים, צוחקים, לפעמים מתמזמזים קצת, שום דבר שהיה עלול להרוס את נשמתם הרכה של הילדים, השירותים שלנו הפכו למאורת סמים זעירה (אבא הקפיד שלא ייצאו מן המאורה), וקולות הצחוק, הסיפורים והשמחה שעלו מן הבית עוררו בכל פעם מחדש את חששם של השכנים שמשפחתנו הקטנה, השקטה והתרבותית, עברה לדירה אחרת, ובמקומה באה משפחה של הוללים רעשנים ופרועים. "אז מה, שוב אירגנת לך כאן אורגיה קטנה?" אמא אמרה ברגע שנכנסה הביתה. אבא לא הבין על מה היא מדברת, כי למרות שאכן תוכננה "אורגיה", הפעם היא לא יצאה לפועל. בגללך, כמובן. מה שאמא ראתה היה לכלוך רגיל בבית שאין בו עוזרת.

"מה זה, רוחמה לא היתה?"
"לא." ולרגע אבא השתתק, אך מייד התעשת והמשיך לדקלם את המשפטים שהכין. "בואי, שבי, אני אכין קפה."

אמא תקעה בו מבט של "על מי אתה חושב שאתה עובד?" אבל אבא כבר מיהר למטבח להכין את הקפה. "מה קרה?" היא פנתה אלינו. אני הייתי מוכנה להישבר כבר באותו רגע, אבל עומר הצליח לבצע את מה שתירגלנו שוב ושוב, ותבע לקבל את ה"נייקי" שהזמין. אני התעשתתי, מתאמצת להסתיר את הרעד שבקולי, את הדמעות שבעיני ואת הצעקה שלך שבערה בתוכי, ושאלתי איך היה בשווייץ ואם חוזה היה בכנס. בכל זמן אחר אמא היתה מנפנפת אותנו לכל הרוחות, בתנועת יד או בשתיקה, אלא שבאותו רגע היא הבחינה שהקריסטל איננו.

"מה קורה כאן?" תבעה בקול רם מאוד, ובנימה שאמרה "אם לא תספרו מייד - יהיה רע מאוד." אבא עמד בפתח עם הקפה, מסמן לנו בראשו לשפר עמדות לאחור, כלומר לסגת, כלומר לעוף לכל הרוחות. אני אגיד לה את מה שהיא צריכה לשמוע, ברור? ברור. בידי הקרה לקחתי את ידו המזיעה של עומר, מדלגת על כל המשפטים המתקתקים שהכנתי, והלכנו לחדר שלי, והתיישבנו שם, יד ביד, מחכים לשמוע איך אבא יטפל בעניין.

"ביום שנסעת," הגיש לה אבא את הקפה, "ריקי חזרה הביתה ומצאה את רוחמה..." אבא חיפש את המילה, ורק בדיעבד אני יכולה לראות את הפנים המבוהלים של אמא, "והיא היתה לגמרי, לגמרי... מפורקת." זה אבא שלי, שיכול לסכם את כל העניין במילים מאופקות כל-כך. מפורקת? "בוא ניסע אליה," אמא אמרה ושמעתי את הכורסה חורקת.

"לא," אבא אמר. אמא שתקה, חיכתה שיסביר. "הם אמרו, הפסיכיאטר אמר, שהכי טוב בשבילה עכשיו זה לנתק מגע."
"אני לא מבינה," אמא אמרה, ואני מוכנה להישבע ששמעתי בקולה פחד, "בבוקר לפני שנסעתי היא היתה בסדר גמור."
"אף אחד לא מבין את זה," אמר אבא, "צריך לתת לה זמן."
זה היה משונה, הקול הזה של אמא. כן, ידעתי שאמא חיבבה אותך, אולי אפילו אהבה אותך, או... היתה קשורה אלייך? כשאני מגיעה לתאר איזה רגש שלה, אני תמיד נתקלת במין ריק כזה. לא שתיקה, לא חור שחור, אולי רעש לבן, משהו שאת יודעת שהוא ישנו, אבל אין לך מושג לשם מה הוא ישנו, ואין לך שום מילה לתאר אותו. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה א', ממש בהתחלה, כשהתחלת לא להספיק. אמא כבר חזרה הביתה, ואת עוד לא גמרת את העבודה. אמא היתה אומרת לך שלא נורא, העבודה זה לא ארנבת, היא לא תברח, היא תחכה לך גם מחר. אבל את התעקשת, לא רצית ללכת הביתה. ואמא לא הבינה מה את עושה כל היום. "אבל צריך לשמור על ריקי," אמרת.

"בוודאי שצריך לשמור על ריקי," ענתה אמא. "בגלל זה את כאן, לא?"
"כן," התפתלת לך במטבח, "אבל מישהו צריך לראות שהיא עושה שיעורים."
אמא עדיין לא הבינה, ואת לא ידעת איך עוד אפשר להגיד לה. עמדת לפניה, פוכרת את אצבעותייך, מנסה, לראשונה בחייך, לנהוג כדרך בני הבית, לומר משהו בלי לבטא אותו במילים.
"לא נראה לי שלריקי יש בעיות," קימטה אמא את מצחה.
"לא, לא," כל-כך התביישת, "אבל היא צריכה שאני אשב לידה."
"באמת?" אמא התפלאה, ואת ניענעת בראשך.
"אבל אני לא רוצה שבגלל זה תלכי הביתה כל-כך מאוחר," אמא אמרה.
"לא, אני אבוא יותר מוקדם, שאני אספיק."
אפשר היה לראות את המבוכה בפניה של אמא. "טוב, בסדר," היא התרצתה, "אז נוסיף עוד שלוש שעות ביום?" עכשיו את לא הבנת. "למשכורת שלך," אמא הסבירה, ואת נבהלת, אולי אפילו נעלבת, שאמא חושדת בך שאת מחפשת תואנות-שווא כדי לקבל עוד כסף.
"לא, לא." הדפת את הרעיון. "אני לא רוצה יותר כסף. אני רוצה ש... כשריקי עושה שיעורים, אני אשב לידה, וזה יהיה כמו מנוחת צהריים בשבילי."
אמא הרימה ידיים. בסדר, אני לא מבינה מה את רוצה, אבל שיהיה ככה.
בארוחת הערב אמא שאלה איך עבר עלי היום. לא ידעתי מה לענות.
"השיעורים היו קשים?" היא התעניינה.
"מה פתאום?" נעלבתי
. "זה מפני שרוחמה עזרה לך?" לא ידעתי מה לומר. אמא עברה לפסי חקירה יעילים יותר. "תספרי לי איך את עושה שיעורים."
"אנחנו צריכים לקרוא את מה שקראנו בכיתה, ולכתוב את מה שכתבנו בכיתה, ויש לנו שאלות בחוברת." "ו-?" אמא שחושבת ומדברת בקפיצות של קוואנטים צריכה פתאום ללכת את כל הדרך אל חקר האמת. "וזהו."
"ורוחמה?"
"רוחמה? רוחמה יושבת לידי. היא בודקת אם אני יודעת איך קוראים כל אות וכל מילה, ואם אני יודעת איך לכתוב כל דבר. ולפעמים, כשהיא לא רואה איך כתבתי, היא מבקשת שאני אכתוב עוד פעם, על דף אחר, כדי שהיא תוכל לראות שאני כותבת נכון."

עכשיו נפל לאמא האסימון, והיא ביקשה ממני להראות לה איזה אותיות כבר למדתי, ואילו מילים אני כבר יודעת לקרוא ולכתוב. כבר למחרת אמא השאירה לך פתק באותיות דפוס. "שלום, רוחמה." ואחר-כך "בוקר טוב, רוחמה." ואחר-כך "תקני בבקשה לחם." וכשלמדתי לכתוב בכתב-יד עברה אמא לכתוב בכתב-יד פתקים ארוכים יותר ומורכבים יותר.

אז לא הבנתי. לא הבנתי את ההתעניינות הזאת של אמא בלימודים שלי, תחום שהיה באחריותו הבלעדית של אבא, מחנך הדור, כפי שקראה לו אמא, לעיתים בטון שיש בו משהו דמוי חיבה, ולעיתים קרובות יותר בלגלוג. זה התחיל מזה שאבא היה מספר לי סיפורים לפני השינה. לאחר שמיצה את כל ספרי הילדים עבר לספר לי סיפורים מהמיתולוגיה היוונית, סיפורים מן ההיסטוריה, הוא סיפר לי על מקומות רחוקים, על אנשים ומנהגים, על כל מה שיש בעולם. כשהתחלתי ללמוד היה קורא את ספרי הלימוד שלי כאילו היו רומן מתח, ואחר-כך מדבר איתי על מה שקרא, סיפורים, תרגילי חשבון, מולדת, כאילו אנחנו רואים ביחד סרט. ובלי שהרגשתי הוא תחב לזכרוני עוד ועוד פרטים, תאריכים, והסברים, עד שמצאתי את עצמי יודעת, שמחה לדעת, שמחה להראות לאבא שאני יודעת. הוא כאילו גירה בי איזו תאווה לידע, תשוקה להראות לו שאני חכמה וראויה לאהבתו. לכן לא הבנתי מה פתאום אמא נדחפת לעולם הלימודים שלי. לא ידעתי אם לשמוח או לחשוש, כי לאמא לא היתה סבלנות ללמד. "אני לא מבינה למה הם מצפים ממני שאדקלם להם את הספרים. הם יכולים לקרוא בעצמם, לא?" היתה מדברת על תלמידיה המובחרים. "אולי הם לא מבינים כל-כך מה כתוב בספר," ניסה אבא להסביר.

"אנחנו מדברים על תלמידים לתואר שני ומעלה," היא התריסה.
"גם לתלמידים לתואר שני ומעלה יכול להיות קשה. מה עוד, שאת מדברת בקפיצות, שחצי מהדברים שלך הם צריכים לנחש." אבא אולי לא גאון כמו אמא, אבל בבעיות בלימודים הוא מבין.

"באמת?" תהתה אמא, "קשה להבין אותי?" אבא ניענע בראשו כאומר, כן, זה לא פשוט להבין אותך. לכן לא הבנתי למה היא משאירה פתקים, כשממילא אם צריך משהו היא מטלפנת מהעבודה, ולמה היא ביקשה ממך שתשאירי לה פתקים על ההתנהגות שלי ושל עומר, ולמה, בשלב מאוחר יותר, כשהתחלתי ללמוד חשבון, היא השאירה לך רשימות למכולת, וביקשה לדעת כמה עלה כל דבר, וכמה הוצאת, כי "נדמה לי שמוישה מהמכולת עושה טעויות."

אני זוכרת שאמא השאירה לך פתק ובו היא ביקשה ממך לשכנע אותי לאכול כבד, כי חסר לי דם. ואפילו שטיגנת אותו, ולא בישלה אותו במים עם מלח, סירבתי לאכול, נאמנה לנדר הישן שלי. "למה לא?" התפלאת, "זה נורא טעים."

אמרתי לך שכולם יודעים שאני שונאת כבד, ששום דבר בעולם לא ישכנע אותי לאכול כבד, וסיפרתי לך את הסיפור על פרומתיאוס שזאוס כבל אותו לסלע, ועיט ירד וניקר לו את הכבד כל יום מחדש.

"איזה סיפור מגעיל, מי סיפר לך את זה?" מי סיפר לי? אבא, כמובן.
"את מוכרחה לאכול כבד," אמרת, "חסר לך דם."
"מה פתאום חסר לי דם?" שאלתי.
"זה מה שאמא כתבה לי," אמרת והראית לי את הפתק.
הסתכלתי בפתק.

"אמא מדברת שטויות. היא יודעת שאני אמות ולא אוכל כבד, ושתתבייש לה שהיא אומרת לך להגיד לי!" צעקתי וקרעתי את הפתק. לרגע קפאת על מקומך, ואחר-כך הסתערת עלי וחטפת ממני את קרעי הנייר. "שלא תעיזי לעשות ככה," אמרת לי, ופתאום נשמעת לי כל-כך מבוגרת, כמו אמא שמישהו נגע לה בקריסטל הדפוק שלה. אחר-כך ראיתי אותך יושבת במטבח, מרוכזת ומתאמצת כמו ילדה בגן, מדביקה את הפתק בנייר-דבק, ומכניסה אותו לשקית ניילון שבה שמרת את כל הפתקים שקיבלת מאמא מאז ומעולם. "ריקי לא אוהבת כבד." כתבת לה.

"אני לא מבינה את זה," אמרה אמא שוב ושוב במשך ימים. היא ניסתה לבקר אותך, היא ניסתה לדבר עם הרופאים, היא ניסתה לדבר עם אלי, לשלוח לך מכתבים, פתקים, ולא הצליחה. פתאום כל הדלתות נסגרו בפניה, וזה דבר שאמא באמת לא היתה מסוגלת להבין.

ישבנו במסעדה. איטלקית, כמובן. לא כי חגגנו משהו, כי לאף אחד לא היה חשק להכין אוכל. ארבעה אנשים אבלים במסעדה יקרה, עם נרות על השולחן, מפות אדומות, תפריט מוזהב, ושירות איטי להחריד. אמא עדיין ניסתה להבין, לא כל-כך מה קרה לך אלא איך זה שכולם חוסמים את הדרך אלייך. כעת, במסעדה, אבא היה מכווץ כולו, כמו מחכה שעוד רגע יפלו עליו השמים. היה שקט. ישבנו דוממים ומתוחים, מחכים למלצר שיואיל לגשת אלינו. לרגע נדמה היה שגם המלצרים נוטלים חלק בחרם הזה שהוטל עלינו ובמיוחד על אמא.

עומר התחיל לזוז בחוסר מנוחה. הוא ניסה להגניב לי פרצופים, הוא ניסה לבעוט בי מתחת לשולחן, הוא התחיל לעשות תנועות כמוכה עווית, רק כדי להוציא אותנו מאווירת הנכאים. שום דבר לא עזר. ראיתי אותו חושב. ראיתי את המחשבות רצות אצלו במוח. ראיתי שהוא החליט להוציא אותנו מהמצב-רוח הזה. בכל מחיר.

"למה לפולנייה יש קמטים במצח?" הוא שאל פתאום בקול רם, רם מדי. איש מבני המשפחה לא שיחק לידיו. אני ידעתי שהוא שמע את הבדיחה הזאת באחת האורגיות של אבא, אבל חשבתי עלייך, והייתי מרותקת למצוקה שפתאום ראיתי בפניה של אמא. משולחנות סמוכים התעוררו מתח וסקרנות. עומר העלה קמטים על מצחו, שיווה לפניו ארשת של פליאה עמוקה, ואמר בקול גדול, במבטא שלדעתו היה מבטא של אישה פולנייה, "בתחת???"

שני גברים שישבו מול עומר וראו את כל ההצגה פרצו בצחוק. בשולחן מאחור הבינו את הבדיחה רק מנימת הקול וצחקו רגע אחר-כך. כעת היינו במרכז העניינים. כל מילה שאמרנו, כל דבר שעשינו, כל המסעדה ראתה ושמעה.

אבא איגרף את ידיו, מחזיק את עצמו בכל כוחותיו, ובעיניו ראיתי שלו היה מרפה רק לרגע, הוא היה מחטיף לעומר סטירה מצלצלת, ומי יודע מה עוד. אבל אבא לא הרפה. הוא רק חרך את עומר במבט זועם ולא אמר מילה.

נראה שעומר דווקא היה שמח לקבל את סטירת הלחי. הוא הסתכל בי במבט שאמר, "לפעמים גם לי בא לתת להם מין סטירת לחי כזאת שישימו לב אלי, אני כמוך, גם אני יודע לפוצץ מטענים." והוא ציפה ממני למבט של תמיכה. לא היה לי לתת לו. אני מצטערת, אבל באמת לא היה לי לתת לו. תמיד חשבתי שהוא בסדר. שהוא הכי בסדר מכולנו. שהוא מקבל מאבא את כל מה שצריך, כי אבא היה ממונה עליו, כי הוא בן, ואמא חשבה שזה יותר בריא ככה. הרבה פעמים הגנתי עליו, הרבה פעמים הסתרתי דברים שהוא עשה, והיו אפילו פעמים שחטפתי במקומו, כי גם אני רציתי לפעמים קצת תשומת-לב ספונטנית. אבל לא. באותו רגע, בגלל שהיה מדובר בך, רוחמה, לא יכולתי לתת לו את המבט הזה.

אמא לא ראתה דבר ולא שמעה דבר. היא היתה שרויה בחוסר ההבנה המוחלט שלה. לי נמאס כבר. "מה את לא מבינה, אני לא מבינה," התפרצתי. אמא הסתכלה בי, כאילו התעוררה לראשונה זה יומיים, כאילו לראשונה זה יומיים היא רואה אותי, כאילו אין לה מושג היכן היא נמצאת.

"היא באה בבוקר," אמא אמרה, אחרי שחזרה על הדברים שוב ושוב באוזני רוחה, אלא שהפעם אמרה אותם בקול, שקט אמנם, ובמהירות, אבל בקול, "עם מזוודה קטנה, ואמרה לי שהיא לא יכולה יותר לסבול אותו, את אלי.

"'זה לא המכות,' היא אמרה לי, 'אני כבר רגילה, זה העלבונות. שירביץ לי כמה שהוא רוצה, זה באמת לא איכפת לי, גברת קפלן, גם שהוא מתחיל לקלל את ההורים שלי, ולהגיד לי שאני צריכה לקום כל בוקר ולברך את אלוהים שברא את אלי, והכריח אותו להתחתן איתי, שהייתי יתומה, ושום דבר לא הבאתי איתי, בקושי את השמלה שלבשתי. גם זה כבר לא היה איכפת לי, כי כבר מיליון פעמים הוא אמר לי את זה. וכשהוא אומר לי את זה אני צוחקת לו בפרצוף, כי אני לא פחות טובה ממנו. ואז הוא תופס אותי בגרון וצורח עלי 'מי את חושבת שאת? מכירים את אבא שלך ויודעים מי אמא שלך. מאותה משפחה אנחנו, אותו דם יש לנו! מה, סבא שלי וסבא של אבא שלך לא היו אחים? אז מה את מסתובבת כאן כאילו בת של מלכים את? זה שאת עוזרת-בית אצל פרופסורים לא עושה אותך פרופסורה, זה שנותנים לך את הסמרטוטים שלהם שהם כבר לא צריכים לא נותן לך כבוד, יריקה בתוך הפה זה נותן לך.' והוא ירק לי בתוך הפה, ותאמיני לי, גברת קפלן, גם את זה הוא כבר עשה לי הרבה פעמים, והוא בעצמו ראה שהבגדים חדשים, שזה בגדים מחוץ-לארץ, שהכל הכי טוב, בדיוק כמו שאת קונה לריקי ולעומר. רק להעליב אותי הוא רצה, וזה לא איכפת לי, כי אני יודעת שהוא חושב את עצמו חשוב בשכונה, בגלל שהוא עובד בבנק, אבל בבית הוא לא יותר חשוב, כי בבית אנחנו יודעים מה שהוא עושה בבנק, ואנחנו יודעים שבגלל שאת ואדון קפלן דיברתם עם המנהל של הבנק אז קיבלו אותו לעבודה. אבל זה לא איכפת לי, באמת. אבל אז הוא אמר לי, 'ואת, בלאטה, איך שאת יוצאת מהבית שלהם הם צוחקים עלייך, ומדברים כמו שאת מדברת, ואומרים עלייך את כל מה שאת לא יודעת.' ואני אמרתי לו שהוא לא מבין כלום, כי הם אנשים שהיו יותר טובים אלי מההורים שלי, לא שאמא שלי היתה רעה חס וחלילה, רק שהיא מתה ולא היתה, ואבא שלי, מהיום שלקח את האישה השנייה, כבר רצה לחתן אותי. ועוד אמרתי לו, אתה צריך להגיד להם תודה שהם מגדלים אותי כבר עשר שנים, והם נותנים לי פרנסה, והם סידרו לך פרנסה, ואני לא אדבר איתך, ולא אישן איתך ולא אגור איתך, עד שתבוא אליהם הביתה ותבקש מהם סליחה.'" "ואני," אמא פשטה את ידיה בחוסר אונים, בלי להבין כיצד הופיעה לפניה צלחת של ירקות קלויים ונקניקים, "אני אמרתי לה, 'באמת, רוחמה, אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו לא נעלבים מדברים כאלה.' אבל היא לא ויתרה. 'לא, אני לא מוכנה שיעליבו את ההורים שלי ככה.' ואני אמרתי, 'טוב, מה את רוצה לעשות?' והיא אמרה, 'אני יישאר כאן. אני רוצה לראות אותו בא לכאן לבקש סליחה.' 'אבל רוחמה,' אמרתי לה, 'בעוד עשר דקות אני נוסעת לשבוע, אני לא אהיה כאן.' ואז היא צחקה, 'את לא צריכה לדאוג, אני אטפל בילדים. הם אפילו לא ירגישו שנסעת,' ואני אמרתי לה הכי בעדינות שיכולתי, 'אבל רוחמה, את אישה נשואה, ויש לך ילדים, את לא יכולה להישאר כאן. תחשבי מה יגידו אנשים?' והיא אמרה, 'מה אנשים יכולים להגיד כשבת בורחת לאמא שלה?' לא ידעתי מה להגיד, וגם שמעתי את הטקסי למטה. אמרתי לה, 'לא, רוחמה, את פשוט לא יכולה להישאר כאן.' היא לא אמרה כלום, וחשבתי שהיא הבינה, ולא אמרתי יותר שום דבר, וזהו, הייתי מוכרחה לנסוע."

ישבנו שלושתנו והסתכלנו באמא, ששיחקה באוכל במזלג, כמו ילדה קטנה שלא מבינה למה כולם נוזפים בה. אנחנו לא משפחה שמפחדת משקט. כן, שתיקות יודעות להכאיב לכל אחד מאיתנו, אפילו לעומר, אבל אנחנו לעולם לא שוברים שתיקה רק משום שהיא מפחידה. להיפך. אנחנו נַראה שיש לנו אופי ונשתוק עוד יותר. אבל השקט ההוא מסביב לשולחן היה מפחיד. עוד יותר היתה מפחידה ההבנה של מה שקרה לך. מילא אנחנו, שאנחנו מכירים אותה, אבל גם את? ומי יודע מה היא עושה לאנשים שם בשווייץ שלה. יכול להיות שממש ברגעים האלה מאשפזים את חוזה בבית-חולים שווייצרי... ואז, מבעד לערפל השקט, והמראות המטושטשים של המסעדה והמלצרים, מבעד לריחות האורגנו, הבזיליקום, השום והעגבניות, שמעתי את עומר נאנח. "אוי, אמא," הוא אמר, "לפעמים את יכולה להיות כל-כך..." הוא חיפש את המילה. אני חשבתי במונחים של אכזריות ורשעות ואטימות, אבל עומר אמר "כל-כך מטומטמת." אמא הביטה בו בתדהמה, אבא הרים שוב את ידו להפליק לו, אבל משהו עצר בעדו, והוא הוריד אותה בחוסר אונים. אני הרגשתי בתוך חלל אטום מלא אדים, ופתאום שמעתי קול מוזר. קול משונה שבחיים לא שמעתי. זה כל מה שאני זוכרת לפני שאני שוב צוללת אל תהומותי. את זה, ואת הקול של עומר אומר לי כמו מבעד למסך עבה, "בחייך, ריקי, תסגרי את הפה, יא מפגרת," ואני עוד מספיקה לקלוט שהקול המשונה הזה שבוקע מאמא, שהתנועות המשונות שהיא עושה בכתפיים, שכל אלה הם בכי אחד גדול.

4.

רוחמה, היא באמת בכתה. אולי היה צריך להגיד לך את זה לפני ארבע שנים. אמא בכתה. בכתה בגללך. זה בטח לא מנחם אותך, אבל זה יותר ממה שאני קיבלתי. כשאני התנפצתי היא לא בכתה, רוחמה. זה לפחות מה שעומר סיפר.

שוב את מניחה את המחט. שוב הקול הבוקע מתוך השריטות האלה. מחר אני אשלח לך תקליט חדש, קלטת, מה שתרצי. מה אני יודעת, בעצם. אולי זה בשבילך הלָקרימוֹזה שלה, הבכי שלה. אני אספר לך הכל, רוחמה. מי שייכנס לחדר, אחות או רופא או מי שלא יהיה, יחשוב שאנחנו שותקות, אבל אני אשב כאן ואספר לך. גם אני טבעתי, רוחמה. לא כמוך, לא בחדר האורחים. אני טבעתי במסעדה צרפתית. בדיוק לפני שנתיים. בערב הגיוס שלי לצבא.

כן, אנחנו נכנסים לתקופה הצרפתית של אבא. הבישול הצרפתי הוא שיא השיאים, קבע אבא אחרי שראה את האור. מעבר לבישול הצרפתי אין שום דבר. כלום. ריק. אבל הוא כל-כך אנין, האוכל הצרפתי, הסביר לנו אבא, כל-כך מעודן, שאין ברירה, צריך ללמוד אותו. לא בבנגלדש, כמו שאמא הציעה פעם, אלא בצרפת. אבא עדיין לא מעז לבשל אוכל צרפתי, כי בלי ללמוד בצורה רצינית אין אפילו טעם להתחיל. והקורס היחיד שאבא הספיק לעבור בנושא היה הקורס לחובבים, "אוכל צרפתי - איך אוכלים את זה?" שהתקיים בבית-מלון בתל-אביב. ולא בצרפת, כמו שצריך.

זה היה ערב הגיוס שלי לצבא ההגנה לישראל, שהוא עולם גסטרונומי בפני עצמו, ובו, כפי שאמר אבא, "הלוף הוא אלוף, ויין פטישים ישמח לבב אנוש - אחרי שדפק לו את הראש." לכן אבא החליט להעניק לי, בעצם לכולנו, קורס מזורז ומרוכז באוכל צרפתי, "כי אתם, גבירותי ואדוני, בשלים לכך." ברור שהסכמנו, כי ככה זה היה הכי קל.

האמת היא שרציתי לשבור את מסורת החגיגה במסעדה, כשכל מה שיש לנו לומר זה לזה מסתכם בביקורת על האוכל, על השירות ועל המחיר. אבא לא מצא בכך כל פגם. "על מה רציתם שנדבר?" הוא אמר, "על ספרות? על אבק? פוליטיקה? לכל זמן ועת לכל חפץ. כשאוכלים לא מדברים, ואם מדברים אז רק על האוכל."

נטלי ואני היינו אמורות להתגייס ביחד, ועלה בדעתה שנחגוג יחד. ההורים שלה כל-כך שמחו. "סוף-סוף נכיר את המשפחה של החברה הכי טובה של נטלי." היה לי כל-כך מוזר שהם שמחים, והיה לי כל-כך מוזר שהם מראים את זה, שכמעט אמרתי "כן, בטח, זה רעיון נפלא!"

אבל אז ראיתי איך אבא יעקם את פיו. כבר חודשיים הוא מתכנן את האירוע, כבר לפני חודש הזמין את המקומות במסעדה, ונסע לשם במיוחד כדי לסכם מראש מה יהיה האוכל שיוגש לנו ואיזה יין ילווה כל מנה. זה לא דבר שעושים כל יום. אולי אחת לשמונה-עשרה שנים. כבר שמעתי את אמא מציינת בטון הכי איכפתי שיכלה להפיק, שזהו אירוע חד-פעמי שחייבים לחגוג "בחיק המשפחה", מה עוד ששוב יש לה שנת שבתון, ומכיוון שאנחנו כבר גדולים, היא תשהה שם, בשווייץ, רוב השנה, ואנחנו נוכל לבקר אותה בחופשות, כך שבעצם זו גם ארוחת פרידה ממנה.

"הרי למחרת הגיוס תהיי עם נטלי עשרים וארבע שעות ביממה," אבא יגיד, "ואיתנו לא." "זהו ערב חשוב לכולנו," אמא כמעט תתחנן. "לא הייתי רוצה לבלות אותו עם אנשים זרים." ואז ראיתי מה יקרה אם באמת נחגוג יחד. שמעתי איך הם ידברו על המשפחה של נטלי, איך הם יכניסו לזיכרון המשפחתי כל תקלה, כל ילד שיפיל מזלג או כל ילדה שתשים מרפקים על השולחן, יעכירו את הזכרונות השמחים, ופתאום נטלי לא תהיה רק שלי, היא תהיה גם שלהם, היא תהיה נגועה. מנוגעת בהם. ואחרי זה, שום דבר כבר לא יהיה בטוח. היא עוד עלולה להיגמר לי כמוך. נטלי ראתה שאני מהססת.

"מה," היא צחקה, "כשסוף-סוף יש לאבא שלך הזדמנות לאכול אוכל צרפתי אמיתי תתני לו ללכת למסעדה?" לא חשבתי על זה, אבל זה נכון. אם אבא היה יודע שאמא של נטלי מכינה בּוּיאבֶּז כמו שאמא שלו היתה מכינה גפילטע פיש, הוא לא היה חושב פעמיים. אבל פחדתי. פחדתי שהם יסכימו. "את לא מתביישת בי," היא אמרה, בעצם שאלה.

"לא בך," השפלתי את עיני, לא מסוגלת להגיד "בהם". לא צריך להגיד. עם נטלי אפשר לשתוק והכל נעשה ברור, הכל נעשה קל.

"זה בסדר," היא אמרה, מחבקת אותי, "מהבקו"ם אנחנו הולכות להיות ביחד שנתיים, ואני רוצה לראות," התגרתה בגורלנו, "שמישהו יצליח להפריד בינינו."

אבא סימן לסומליֶיה, מלצר היינות, שאנחנו מוכנים. אין לי מושג אם המלצר ידע שקוראים לו סומלייה, אבל הוא הרגיש חשוב מאוד ורמז לעוזרו, מלצר שנראה כמו ילד חמוד, שבא במהרה, מסיע לעבר השולחן שלנו עגלה קטנה שעליה דלי של כסף, ובתוך הדלי, על מצע של קרח, נח לו בקבוק גדול וירוק. "היום הולכים עד הסוף," אמר אבא בעליצות, "ונתחיל בשמפניה."

המלצרון זז הצידה ומלצר היין שלה את הבקבוק מן הדלי, ניגב אותו במפית הלבנה שהיתה על זרועו, ופתח את הבקבוק ברוב טקס. כשנשמע קול הפקק הנחלץ מן הבקבוק צחק אבא כילד קטן שעולה לראשונה בחייו לגלגל הענק בלונה-פארק, מין צחוק של פעם ראשונה, צחוק ששמחת הגילוי ופחד מן הבלתי-נודע משמשים בו בערבוביה. המלצר מזג מן השמפניה לכוסו של אבא. אבא לגם מעט מן הנוזל השקוף כמעט, גילגל אותו בפיו כפי שלמד בקורס לטעימת יין, וניענע בראשו באישור. המלצר מזג מן השמפניה לכולנו. תחילה לאמא, אחר-כך לי, אחר-כך הוסיף לכוסו של אבא ולבסוף לעומר. הוא פקק שוב את הבקבוק, החזירו אל דלי הכסף ונסוג, מניח אותנו לנפשותינו.

"תרשו לי להרים כוס לחיי החיילת החדשה בצבא ההגנה לישראל," אבא הכריז תוך שהוא מניף את כוסו אל-על, "ריקי, אני מאחל לך שירות בעל משמעות וערך, אני מאחל לך שלא יהיה לך קשה מדי, אבל אם יהיה קשה, ריקי'לה, אני בטוח שתדעי להתמודד עם כל דבר." אמן.

"ריקי," אמר עומר ברצינות, מרים את כוסו גבוה ממה שהרים אבא, בקול שחשתי שחום עולה ממנו, "ריקי, אני לא יודע מה זה צבא ובשביל מה זה טוב, אני רק מקווה שיהיה לך כיף." אמן.

"ריקי'לה," אמרה אמא בשקט, מרימה את כוסה לא גבוה מדי, "עכשיו את יוצאת לחיים עצמאיים, ואני מקווה שנתנו לך את הכלים להתמודד... להתמודד עם כל הקשיים."

בזה, אמא, אין לי שום ספק, חשבתי בעודי מביטה בה. יש לי כל הכלים הדרושים. אני בחורה חזקה. כמוך לפחות, היה לי ממי ללמוד, לא?

"אני..." המשיכה אמא בהיסוס, "אני מצטערת שלא אהיה כאן, שלא אוכל... לתמוך בך, אני מצטערת ש..." משהו קרה. אמא מצטערת. אמא רוצה לתמוך בי. מילא "רוצה לתמוך בי", עולה בדעתה שאני עלולה להזדקק לעזרתה. הללויה. חזון אחרית הימים קם ונהיה לנגד עיני התוהות. אמא מגלה שוב רגש אמיתי. כלפי. גם אם הניצן הזה עוד לא ממש נפתח, הוא ישנו, כאן ועכשיו. כמעט מפתה להגיד, היה שווה להרוס את החיים שלך. אבל מה, לעזאזל, עושים עם הרגשות של אמא? אחרי הכל מה כבר יכולים לעשות לי שם, בצבא. לטרטר אותי? להשפיל אותי? לשלול את החופשות? קטן עלי. לא, אל תדאגי, אמא, תסעי לך בשקט לאבק השווייצרי שלך, לפרופסורים שישתחוו לפנייך. אני אהיה בסדר, ובחופשות אבוא הביתה למאכלים של אבא, לכיף, לרעש וללכלוך שעומר יעשה עם החבר'ה שלו, ואבא בטח יארגן את האורגיות של כל הבוהמה הירושלמית עם סיוע חוץ מתל-אביב, ומייד אחר-כך ירוץ לחפש עוזרת שתנקה הכל, החל משיירי השמחה שנותרה אחרי האורגיה, וכלה בקריסטל השני שלך, או שאלך לנטלי, שם תחכה לי מיטה ליד מיטתה. אל תדאגי, אמא.

שידרתי ואמא קלטה, והרגשתי את ההקלה בעיניה, ואז גם אני קלטתי משהו. עוד לא ידעתי לתת לו שם, אבל ידעתי שמשהו קרה לאמא. שאמא נוסעת עכשיו, והבית שוב לא יהיה אותו בית. מה, לעזאזל, אמא עושה שם בשווייץ, במדינה הכי משעממת בעולם? היא מביאה משם מתנות. פרופסורים חשובים משם מבקרים אותה כאן. פאול הגרמני החמוץ, שעומר קורא לו פריץ החתול, חוזה הספרדי המתוק, ג'ובאני בטיסטה, שזה באיטלקית יוחנן המטביל, הסביר אבא, ששר כשהוא מדבר. מה קורה שם בשווייץ? יכול להיות שהם עושים להם שם אורגיות שווייצריות עם נקניקים וכרוב חמוץ? השאלות נזרקו לחלל מוחי ולא קיבלו תשובה, הידהדו מעט, וצילקו את עצמן בקליפת המוח. הרמתי את כוסי. "אני רוצה להודות לכולכם," אמרתי בקול של ילד הנושא את דרשת הבר-מצווה, "על שהבאתם אותי עד הלום." לרגע חשבתי להוסיף שאני שמחה לצאת לחיים חדשים, שלא לומר לצאת לחיים, נקודה. חשבתי אפילו לומר, אני אוהבת אתכם. אבל התאפקתי. לא צריך להגזים. לא צריך למתוח את החבל יותר מדי. אמרתי רק "לחיים!"

"לחיים!" קראו כולם, ולגמו מן השמפניה, שעיקצצה באפי בבועותיה ובריחה הנפלא, שליטפה את לשוני והחליקה בגרוני וזינקה ישר אל ראשי, שהיה מוכן ומזומן להשתכר ולהתפרע אם רק יתנו לו. היתה לי הרגשה, שהערב, על סף גיוסי לעבודת הצבא, כמו שאמר אבא, אני עומדת על סף חופש שמעולם לא ידעתי כמוהו. חודשים ארוכים שבהם לא אכלתי כמעט דבר נתנו סוף-סוף את פריים: הרגשתי כל-כך קלה. הרגשתי שאני יכולה לעוף. עכשיו, כשאמא טסה לה לשווייץ, אני עפה מכאן, אני הולכת למצוא לי בית אחר. כבר לא צריך אמא אחרת. מקום אחר עם חוקים של בני-אדם יספיק.

גם היום, שנתיים אחרי מסיבת הגיוס ההיא, אני מרגישה שאני יוצאת סוף-סוף לחופשי, שאני יכולה לעוף. אלא שעכשיו אין מי שיפיל אותי. זוכרת שסיפרתי לך על איקרוס שרצה להגיע לשמש? עכשיו אני לא רוצה להגיע לשמש. מנהטן תספיק לי.

"ועכשיו," אמר אבא, "אתם עומדים לאכול ארוחה שלא אכלתם מעודכם. ומכיוון שהתכנסנו כאן לרגל מאורע בעל חשיבות לאומית שריקי היא גיבורתו, אני מבקש מכל השאר להמתין מעט עם האוכל." עומר ניסה למחות, אבל אבא לא ויתר.

"ריקי," אבא פנה אלי בקול המדגדג שלו, "אני מבקש ממך שתעצמי עיניים." משהו יותר מדהים מפסטו? תהיתי.

"נו כבר," עומר היה רעב, "תעצמי כבר את העיניים."
"עומר," נזף בו אבא וחזר אלי, "קדימה, ריקי." עצמתי את עיני. "עכשיו אני אשים לך על הלשון משהו, שבעיני הוא-הוא האמברוזיה שאכלו האלים על האולימפוס. פתחי את הפה." הקול הזה של אבא, הקול המפתה הזה, איך יכולתי להתנגד? פתחתי את פי, ואז, בעדינות כמו שרק אבא יכול להיות עדין, הוא שם על לשוני את... את הדבר הזה.

לרגע הדבר היה על לשוני, אך מייד התחיל להימס. כבר דרך הלשון הוא חדר לתוכי. הרגשתי איך הוא נמסך לכל חלק וחלק בגופי, מרעיד את עמוד השדרה שלי, מעביר רטט בכל עצבי, חותר אל מרכז העונג שלי... אולי זאת היתה השמפניה שריגשה אותי כל-כך. אולי ההבטחה של אבא ל"אמברוזיה". אולי תחושת החופש הקרב ובא. ואולי היה שם עוד משהו, אני לא יודעת. כי לפתע חשתי כיצד ההתמוססות המסתורית על לשוני משלחת ברקים של אור לכל פינה בגופי, לכל פינה בליבי.

"מה..." גימגמתי, נזהרת שלא לבלוע, "מה זה?"
"זה," הכריז אבא, "זה פוּאה גְרא," ושם על לשוני עוד חתיכה.
ושוב ניחת לתוכי מטר של אור. ובאור הזה ראיתי לנגד עיני את כולם, את אבא ואת אמא ואת עומר ואפילו את עצמי, מוארים כל-כך. בהירים כל-כך. ראיתי את אבא הולם בי כל השנים בפטיש ענקי, כאילו הוא רוצה להרחיב את מסגרת השלד של נשמתי, ולצקת לתוכה עופרת רותחת של כל הידע שבעולם. כאילו הוא לוחש לי כל הזמן, שוב ושוב, בקול המדגדג הזה שלו, בקול המתגרה והמפתה הזה שלו, "אני רוצה שתדעי, אני רוצה שתדעי כל מה שאני יודע, אני רוצה שתדעי..." וככל שאני יודעת, ככל שאני יודעת מה שהוא יודע, כך אני הולכת ומתרוקנת מעצמי, ולאט-לאט נבנית בי דמות רפאים שאולי תהיה ביום מן הימים פרופסור ריקי קפלן שיודעת הכל על הכל, אבל היא תהיה אישה מתה לגמרי. והאור המשיך לחדור אל פינות ליבי, ומבעד לעיני העצומות ראיתי את אמא במכון האבק בציריך, ולידה את חוזה המתוק, שמיהר לשלוח לאמא את הקריסטל השני, ואת ג'ובאני בטיסטה המטביל, והם מפריחים לאוויר ענני נוסחאות של אבק, והם עושים את זה בשמחה ובריקוד, ולרגע נדמה היה לי שהם עושים את זה עירומים כביום היוולדם.

ואז ידעתי. החיים האמיתיים של אמא היו תמיד שם, במעבדות הכי משוכללות שלה שם בשווייץ, עם האנשים שהיא יכולה לדבר איתם אבק מהבוקר ועד הערב. הבנתי שאת האנשים האלה היא אוהבת והם אוהבים אותה, ואיתם היא צוחקת והם צוחקים איתה ואיתם היא מתלהבת ואיתם היא שוכבת. אלוהים! מהן האורגיות העלובות האלה של אלכוהול זול, חשיש בשירותים, מזמוזים של אבא באמבטיה ועיסות לא מזוהות של מאכלים נסיוניים, לעומת מה שקורה שם בציריך! הרי שם מתרחשות האורגיות האמיתיות! הנסיעות שלה לשם הן החזרה הביתה, והנסיעות שלה אלינו הן מין שירות המילואים שהיא חייבת לעשות... שם החיים האמיתיים, וכאן יש בדיוק מה שמצאת שם, רוחמה, באותו יום שלישי, כשחזרתי מבית-הספר.

"מה זה פואה גרא?" עיני עצומות ופי מלא בו.
"כבד אווז," אמרה אמא בקולה הרגיל, היבש, המניח לך לעכל את משמעות הדברים בעצמך, בלי הכנה מוקדמת, בלי עזרה, או תמיכה, חלילה.

כבד. הדבר הנפלא הזה הוא כבד. ועכשיו הוא תקוע לי בגרון. "את יודעת," המשיך עומר בקול ענייני, אולי קצת חסר סבלנות כי היה רעב, "לוקחים אווז, מחדירים לו צינור לתוך הגרון ודוחפים לו אוכל, שישמין עד שבקושי יוכל לשאת את עצמו, ושיגדל לו כבד אווז שמן וחולה. המעדן המופלא ביותר שעלה על דעתו של האדם... איך אמר אבא? אמברוזיה!" המילים הלמו בי, והרגשתי איך הקריסטל של נשמתי מתנפץ. ואחרי המפץ הגדול באו אלפי מפצים קטנים, וכל רסיס של כאב התרסק שוב למיליון כאבים שהציפו את כולי. וכל כאב וכאב הזכיר לי שוב ושוב אותך, מתנפצת. וטבעתי שם, במסעדה הצרפתית ההיא, בדיוק כמו שאת טבעת שנתיים קודם בחדר האורחים שלנו, רגע לפני שפרשת את השטיח. הרצפה השטופה והמבריקה היתה זרועה במזוודה הקטנה שלך, בקרעי הבגדים הכי יפים שאמא הביאה לך אי-פעם, וברסיסים קטנטנים של הקריסטל הראשון של אמא. ואת, צורחת ובוכה, וידייך ופנייך ורגלייך שטופים בדם, הטחת את עצמך באלפי התערים שעל הרצפה, וצעקת שוב ושוב, "אמא, אמא, אמא שלי, א-מא!!!"

זה כל מה שצעקת. ואני עמדתי שם מבועתת. "רוחמה, מה קרה?" שאלתי, אבל לא ראית אותי ולא שמעת אותי, רק בכית וצעקת "אמא, אמא שלי!"

"די, רוחמה, די, בואי, קומי, תשבי, תגידי לי מה קרה?" לא להיכנס לפאניקה, ככה מטפלים אצלנו במשברים. קודם כל מורידים את הטונים, מסיטים את המסך המעוור של הרגשות, מכניסים הכל לפרופורציות, ואז, פתאום, הכל מסודר. אבל כנראה שאף פעם לא היו אצלנו משברים רציניים כל-כך. כי עלייך השיטה לא עבדה. מה עושים? ואז אני נכנסתי לפאניקה. אצל מי אני מחפשת עצה בטיפול במצבים כאלה? אצלך, כמובן. ידעתי שעוד רגע גם אני אבכה, ואם אבכה אחרי כל-כך הרבה שנות יובש אני עלולה להתרסק איתך. ואם גם אני אתרסק, איך אוכל להעלות אותך מהתהום? נטלי. פתאום נאחזתי בנטלי. ראיתי לנגד עיני את אחיה הקטן נכנס בוכה. הוא חטף מכות מילד ששיחק איתו בחצר. נטלי לא שואלת כלום, לא מנסה "להחזיר אותו לפרופורציות". היא פשוט אוספת אותו אל בין זרועותיה, מחבקת אותו וממלמלת מילים של אהבה ושל נחמה, ובי עוברת המחשבה, שהלוואי שיקרה לי משהו איום ונורא כשנטלי בסביבה.

אבל עכשיו אני צריכה להיות הנטלי הזאת. ואני מהססת כל-כך, ופוחדת כל-כך, ובכל זאת אני מתקרבת אלייך, לאט-לאט, דורכת על שברי הקריסטל המשמיעים צליל של כאב תחת רגלי, מגיעה עד שברייך שלך וכורעת לידך, לוקחת את ידייך ומניחה אותן על כתפי, ומקרבת אותך אלי, מרימה אותך ומחבקת אותך, ברכות שמעולם לא ידעתי שיש בי. ואני מצמידה אותך אלי, ומריחה את ריחות הזיעה והדם, ואני לוחשת, כמעט בוכה, "רוחמה, רוחמה, רוחמה שלי, אחות שלי," ואת מתייפחת במין נאקות עמוקות כל-כך, קשות כל-כך, שאז לא ידעתי מנין יכולת להוציא אותן, ואת מניחה לי לחבק אותך, בלי לדעת מי אני ומה אני עושה שם, ואת ממשיכה להתייפח ולקרוא לאמא שלך, לאמא שלי.

אני לא יודעת כמה זמן החזקתי אותך ככה. אני רק זוכרת ששוב קראתי בתוכי לנטלי, שתגיד לי מה עושים. בסוף הושבתי אותך על הספה, והבאתי לך מים, וניגבתי לך את הפנים, את הדם, את הרסיסים, ואת ישבת-שכבת על הספה, מחזיקה בידי, בוכה וקוראת לאמא. ושוב עבר זמן, ועכשיו היה צריך לעשות משהו.

גם אם אמא היתה בארץ, הייתי מתקשרת קודם כל לאבא. וזה מה שעשיתי. הוא בא מייד. היית כל-כך חלשה, בקושי עמדת על הרגליים, והוא חיבק אותך ולקח אותך לבית-חולים. בדיוק כמו שהוא לקח אותי כשהתעלפתי שם במסעדה. וזה באמת לא היה בגלל הכבד. טוב, לא רק בגלל הכבד.

"אני לא מבין אתכם," אמר הפרופסור, "אתם לא רואים שהיא בקושי ארבעים קילו? לא ראיתם כלום?" הם הסתכלו עליו כמו שני אהבלים, עומר סיפר לי עלי, כמו שאני מספרת לך עלייך. הרופא הסביר להם מה זה אומר שבחורה בגילי שוקלת ארבעים קילו. הם עמדו מעל המיטה שלי, מסתכלים בשברים שלי כמו שאני הסתכלתי בשברים שלך, לא יודעים איך לאחות הכל. לא מעיזים לגעת בי פן ישברו עוד משהו. אני כל-כך רציתי ללכת איתך, להחזיק אותך, אבל אבא אמר שעומר עוד מעט יחזור מבית-הספר, ומה הוא יחשוב אם יראה ככה את הרסיסים והדם באמצע הסלון, וצריך להודיע לאלי. הודעתי לאלי, שלא ממש התפלא. רק כעס שאבא לקח אותך, כי בדברים כאלה מטפלים במשפחה. ניקיתי את רסיסי הקריסטל של אמא ובכיתי, וניקיתי את כתמי הדם שלך מהרצפה ומהספה ככל שיכולתי ובכיתי, עד שהרגשתי שאני לא בוכה עלייך אלא על עצמי, עוד הרבה לפני שהקריסטל שלי נשבר, עוד לפני שהבנתי את מה שאַת הבנת, עוד לפני שהרגשתי באמת ובתמים מה שבר אותך.

"אתה באמת אידיוט," אמא אמרה לו, "מה, אתה לא יודע שהיא לא אוכלת כבד? שהיא נדרה נדר לא לאכול כבד?"

"את לא מבינה מה שאומרים לך," אמר אבא, "זה לא הכבד שכאב לה. זאת הנפש שלה שכואבת." "הנפש," אמא אמרה בקול כל-כך מריר, כל-כך מורעל.

עומר סיפר לי על השיחה הזאת. ממנו אני יודעת.
אבא צעק, "ומה את מספרת עכשיו את הסיפור הזה שלך עם חוזה? מה את חושבת, שלא ידעתי כל השנים? היית חייבת... פתאום נהיית לנו פוֹנְס אָמוֹריס, מעיין של אהבה שופעת..." ואז אבא שר. אבא שמזייף כמו תרנגול שתופסים אותו בצוואר, הוא שר לה. הוא שר לה פסוקים נבחרים מה"סטאבאט מאטר". כמו דיטריך פישר דיסקאוּ הוא שר. והכל היה שם. האם הכואבת, וכאב הקנאה שלו בחוזה ובג'ובאני בטיסטה ובפריץ החתול ובאבק, ובכי השתיקה הזאת שמכאיבה תמיד... אבא שר, עומר סיפר, ואמא בכתה.
עלי, עלייך, ובטח גם עליה.
אני אוהבת אותו, את עומר. האח הקטן הממזר שלי. כל-כך שמחתי שהוא סיפר לי את כל זה. כל-כך שמחתי שהוא הבין. איכשהו זה ניקה אותי. זה לקח זמן. חודשים, עד שיצאתי מזה. ובאמת יצאתי מזה. והתגייסתי. נטלי התעקשה שיידחו את הגיוס שלה כדי להיות איתי. כמו שהבטיחה, אף אחד לא הצליח להפריד בינינו. והדרכנו טירונים במסעי ניווט, ולא פחדנו ללכת לאיבוד, והלכנו לאיבוד, בכל פעם, בכל מקום בארץ, שנתיים, שתינו ועוד חמישים טירונים.

אבל לא בגלל זה באתי, רוחמה. באתי רק להגיד לך שדי, שתעזבי כבר, תעזבי כבר את אמא. כי סטאבאט מאטר היא לא. וזאת אפילו לא אשמתה. גם לה היו הורים שגם להם היו הורים... רק תזכרי שהיינו אחיות, שבאנו זו אל זו כל אחת מהיתמות שלה.

התקליט שוב נגמר. ואת שוב קמה, וגם אני קמה, הפעם כדי ללכת. אני מחבקת אותך, ונותנת לך נשיקה. מסתכלת לתוך הכלום שבתוך עינייך, ופונה אל הדלת, ממששת את הידית שבכיסי, ממהרת ללכת מכאן לפני שהמוזיקה הזאת שוב תתחיל.

ואז אני שומעת קול משונה.
לרגע אני לא מבינה מה אני שומעת. אולי זה שוב התקליט השרוט? לא. זאת את. אולי מכחכחת בגרון. אני לוחצת על ידית הדלת, רק ללכת מכאן, ללכת לאיבוד במנהטן עם נטלי, ל... "ריקוטה," את אומרת.