חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מתוך: יעל של אורה

1
אביו התעקש לאסוף אותו משדה-התעופה. הוא התקשה להבין מנין הלהיטות הזו, להיפגש עימו מייד כשירד מהמטוס. בשיחת הטלפון האחרונה עוד ניסה להניאו: אין צורך, באמת, הוא כבר יקח מונית. לא חבל שיקום באמצע הלילה? אבל אביו התעקש: מה פתאום! יותר משנה לא התראו, והוא יניח לו להגיע הביתה בטקסי, כמו תייר? מה, אחת וארבעים? לא מאוחר בכלל, הבטיח אביו, שאותו זכר נרדם כמעט מדי יום כבר בעשר וחצי, צולל לשינה עמוקה על הכורסה מול הטלוויזיה.

כעת, מגשש את דרכו החוצה בבניין החדש, שאל את עצמו היכן ימצא את אביו. כמה היטב הכיר את הטרמינל הישן, הצפוף והעלוב, שהיה ממלא אותו בושה על המקום ממנו הוא בא. כמה שנא את הירידה מהמטוס אל מסלול האספלט, את הבל האוויר הלח האופף אותך לפנות בוקר והקרניים המסמאות בצהרי היום, את האוטובוסים הדחוסים והמיושנים שהביאו אותו אל הטרמינל, להמתין בתור לבדיקת הדרכונים. אבל עכשיו התפוגגה תחושת ההקלה שחש כשיצא מדלת המטוס אל שרוול הברזנט - ממש כמו בכל שדה-תעופה אחר, ציין לעצמו - ואחרי שצעד במסדרונות לבנים ארוכים, מסר את דרכונו לבדיקה ואסף את חפציו, גישש את דרכו, אבוד וזר, בתוך היכל השיש, נושא את מבטו אל התקרות הגבוהות, מביט סביבו בחנויות היוקרה הנעולות בשעת הלילה. ושם, מתוך הקהל שבא לקבל את פני הבאים, יצא אליו אביו.

בדיוק בגלל זה העדיף לנחות בפרטיות, חשב לעצמו כשעמדו, זה מול זה, תוהים מה עליהם לעשות עכשיו. אביו התעשת ראשון, עוטף אותו במכה על שכמו ומאמץ אותו אליו.

"אתה נראה מצוין!" צהל. "עושה חיים באמריקה, אה?"

"אתה נראה מצוין," חזר על דברי אביו. ואכן, כמו ללעוג לו, נראה אביו צעיר משהיה לפני שנה, כשנסע. פניו היו שזופים, מלאי חיים, רעננים למרות שעת הלילה המאוחרת. המשקפיים המרובעים שזכר, שלפתו בכוח את גשר אפו של אביו, הוחלפו בעדשות דקות, קלות משקל, חסרות מסגרת. שערו, לבן בוהק, היה זקוק לתספורת, אך הוא הניח לו ליפול על מצחו ברישול מתגנדר.

"בוא," הניח אביו יד על כתפו, ויחד גלגלו את עגלתו החוצה, אל מגרש החניה. לפניהם פסע זוג צעיר, דוחף גם הוא עגלת מטען עמוסה מזוודות שעליהן הונח מושב רכב נייד ובתוכו תינוק ישן.

אביו שלף צרור מפתחות ולחץ על אחד מכפתוריו. במרחק שלוש או ארבע מכוניות משם נדלקו אורותיה של חיפושית צהובה. הוא הביט באביו באי-הבנה.

"זה... האוטו שלך?"

"כן," אמר אביו בגאווה. "יפה, לא?"

"איפה הסובארו?"

אביו גיחך בלעג: כבר מזמן מכר אותה.

"ואת זאת," שאל, בעוד אביו מכניס את מזוודתו למושב האחורי, "קנית יד שנייה?"
"לא!" הכריז אביו, מנצח. "חדשה, לשם שינוי. מה," שאל, כשהתיישב לידו, במושב הנהג, "לא מוצא חן בעיניך?"

"כן, רק..."

אביו, שהזהיר תמיד מפני קניית מכוניות חדשות, מלכודת לשוטים, לועג לאותם פתיים הממשכנים את עתידם כדי לקנות רכב חדש שיאבד שליש מערכו בתוך שלוש-ארבע שנים.

"מה יש," התניע אביו והדליק את האורות. "חיים רק פעם אחת, לא?"

הוא הנהן, נזכר במכוניות הבלות שהיו ברשות אביו כשהיה הוא ילד. את הווספה עם הסירה - שבה, כך היו שבים ומספרים לו, הביאו אותו הביתה מבית-החולים - זכר רק במעומעם, אבל את הכרמל רום שהגיעה כשהיה בגן חובה זכר היטב, וכמוה את הסימקה שנקנתה כשעלה לכיתה ג'. כשהגיע לתיכון הגדיל אביו וקנה אופל קדט מיד שנייה. "מגיע לנו," אמר אז, "לא?" הוא היה מטפל בהן, מחליף נוזל קירור ושמן, יורד עם סחבה ודלי לרחוץ אותן לכבוד שבת, זועם בינו לבינו על הספקולנטים עם המכוניות הנוצצות שמרשים לעצמם לרסס אותן בצינור, כאילו לא חבל על כל טיפה.

"לא ידעתי שיש טרמינל חדש," אמר לאביו, שהאט לפני קופת החניון ושלה מטבעות מכיסו.

"לא ידעת!" התפלא אביו. "איפה היית! שנים כבר מדברים על זה..."

"לא ידעתי שעברו כבר לחדש. מתי זה קרה?"

"כבר די הרבה זמן," השיב אביו בביטחון, והוא התפלא, מנין לו הבקיאות הזו, הוא, שנסע בימי חייו פעם לטיול מאורגן באירופה ופעם לנופש ברומניה. "אולי שנה."

"אני זוכר שהמראתי מהטרמינל הישן."

"באמת ביזיון, מה שהיה לנו עד עכשיו," אמר אביו, "כמו בעולם השלישי. עכשיו עשו משהו ממש מכובד. חבל רק שבגלל החבר'ה מכפר חב"ד..."

הוא הקשיב בחצי אוזן לאביו, שהלין על העיקוף שנכפה על כל הנוסעים לשדה התעופה. הכביש, על אף שעת הלילה, היה הומה.

"לאן נוסעים כולם?" שאל.

"מבלים," השיב אביו, כבקיא. "יום חמישי בלילה, אתה יודע. אז מה?" שאל, מצדד אליו מבט, "אתה מבסוט באמריקה?"

"כן."

"והמשכורת? טובה?"

"מממ..."
"יש לך דירה יפה?"

"כן. בסדר."

"מצליח לחסוך משהו?"

"כן."

"יופי. מצוין."

סוף-סוף, האב שזכר.

"וחבר'ה?" שאל אביו.

"מה?"

"חבר'ה," חזר אביו. "מהעבודה," פירש. "או סתם... יש שם ישראלים?"
ודאי שיש שם ישראלים, הסביר לאביו. הוא עובד הרי בחברה ישראלית. התשובה, כך נראה, הניחה את דעתו של אביו. "מבלים?" שאל בלשון רבים, "מטיילים קצת?"

הוא השיב בניד ראש. אביו התלהב. "יופי," עודד אותו, "תבלה. תיהנה קצת. אל תחכה לאחר-כך."

הוא מיעט בדיבור, היה מותש מהטיסה. ממילא יהיו להם עוד הזדמנויות לדבר, חישב בינו לבין עצמו, ומוטב שלא ימהר לכלות את נושאי השיחה שלהם. לכן לא שאל מה פשר המכונית החדשה, המשקפיים שנראו מוזרים משהו, לא הולמים אדם בגילו, מנין ההתלהבות שלא הכיר בו.

"אז מה?" שאל אביו כשירד מדרך איילון ימינה, לרמת גן, "אני מביא אותך לאמא?"

הוא הביט בו בתמיהה, כאילו יש לו מקום אחר להיות בו.

"יש לך מפתח?"

אמו התעקשה שתישאר ערה, הסביר לאביו, נזכר בשיחת הטלפון האחרונה עימה. "מה זה משנה," נשפה בלעג כשהסביר לה שינחת לקראת שתיים ועד שיגיע אליה תהיה השעה קרובה יותר לשלוש. "אני ממילא כבר לא ישנה בלילות. בייחוד לא בקיץ. כן, לא ישנה בכלל. רק מנמנמת קצת בצהריים."

אור עכור, צהבהב, דלק בחלון המטבח.

"אמא מחכה לך," פסק אביו. "אני לא אעכב אותך."

הוא עזר לו להוציא את המזוודות, שש להסתלק משם. "תנוח," ציווה, "כשתתאושש, תרים לי טלפון. נצא קצת, תנשום אוויר. נכיר לך את אורה..."

"אורה?"

אביו חייך בגאווה: "החברה שלי," הכריז, נופף לו לשלום, והתניע.

2
הוא טילפן כבר למחרת, לפנות ערב, והשאיר לאביו הודעה. לשם מה בדיוק הוא זקוק למשיבון, שאל את עצמו כשהניח את השפופרת.

"ירון?" שמע את אמו מהמטבח. הוא המתין רגע, מעמיד פנים שלא שמע אותה.

"למי אתה מתקשר?"

"לחברים," השיב כשנכנסה לחדר, נושאת צלחת פלסטיק מלאה ענבים. "אה," התיישבה בכבדות על הכורסה והניחה ענב בפיה. כך בדיוק מצא אותה כשהופיע אתמול לפנות בוקר עם מזוודתו: יושבת בכורסה שלה, כפות רגליה החשופות מונחות על הדום קטן, קרסוליה מלופפים בתחבושות אלסטיות, תולשת ענבים מהקערה שלצידה ומניחה אותם בפיה. הטלוויזיה, חדשה וגדולה מזו שזכר, שידרה סרט צרפתי נושן, מעוטר בשוליו בכתוביות דהויות בעברית ובערבית. הדלת תהיה פתוחה, הבטיחה לו. היא לא חוששת מגנבים, גיחכה. מה כבר יש לגנוב אצלה. הוא לחץ בעדינות על הידית, משתדל להחניק את חריקת הצירים.

היא התעקשה לקום, וכשניגש אליה חיבקה אותו וכרכה את זרועותיה סביבו, מדביקה את החולצה לגבו. מהמכונית הממוזגת של אביו טיפס שלוש קומות ברגל, גורר את המזוודה.

האוויר בבית אמו היה לח ומחניק, על אף שהייתה זו שעת טרם שחר.

"אתה נראה עייף," אמרה אמו לאחר שהרפתה ממנו. "אתה עובד קשה שם?"

הוא ער כבר שלושים שעות, הסביר. מובן שהוא עייף.

"סידרתי לך את המיטה," אמרה אמו. "יש מים חמים."

הוא דחף את המזוודה לחדרו, שמח להימלט למקלחת.

"אולי להכין לך משהו לאכול?"

"אני לא רעב," השיב מבעד לדלת הנעולה.

איך לא רעב, תהתה אמו, אחרי יום שלם בדרכים. טוב, הסכימה, כמו לעצמה, אולי הוא עייף מדי. שיתקלח, יש הרבה מים חמים, הדוד-שמש התחמם כל היום. שישכב לישון. מחר... הוא לא שמע עוד: את דבריה החניק בקילוח מים.

רסיסי אור חדרו מחריצי התריסים הירקרקים, מתווים נקודות בהירות על הכרית שלו, על שערו, על ריסיו. הוא כבש את ראשו בכרית, מנסה לחזור לישון. חם, הבחין פתאום. לא חומו של אוויר הלילה שאפף אותו אתמול, עם הנחיתה, אלא להט של אור צהריים מסמא. הוא מחה אגלי זיעה ממצחו בגב כף ידו, מגשש אחרי בגדיו, מחפש את שעונו. ארבע ארבעים וחמש, קרא, מבולבל, עיניו מצומצמות. הוא נבהל: האם ישן כל היום? לאחר רגע נזכר שלא כיוון עדיין את השעון. רבע לחמש בבוקר בבוסטון. כמעט צהריים בישראל. כשפתח את הדלת נדמה היה לו שחדרו כמעט קריר. הבל לח, רותח כמעט, עמד במסדרון. הבגדים שהזיע בהם אמש נצמדו שוב לגופו. כשנכנס למטבח מצא את אמו רוכנת מעל מחבת מלאה שמן רותח. גבה, עטוף בחלוק פרחוני, היה מופנה אליו. מקערה קטנה יצקה כפות של תערובת חומה, צמיגה, אל המחבת. טיפות שמן רותח ניתזו עם כל יציקה. מדי פעם, כשפגעו בה, נרתעה.

"לא חם לך?" שאל, והיא הסתובבה אליו, מנגבת את פניה בסחבה שעל השיש.

"קמת!" קבעה. "הכנתי לך צהריים."

הוא הביט בקציצות המיטגנות, שאמו שלתה עכשיו אחת-אחת מהמחבת והניחה על מפית נייר, נודד בעיניו אל תפוחי האדמה המבושלים שמעכה במזלג והוסיפה להם שארית של חבילת מרגרינה בטעם חמאה שהוציאה מהמקרר.

"חם," חזר על דבריו. הוא הוציא מארון המטבח את כוס הזכוכית המשובצת פסים ורודים שבילדותו היה מתעקש לשתות מיץ פטל רק ממנה.

"מה אתה מחפש?" שאלה אמו כשפתח את המקרר.

"מים קרים."

"בדלת," הורתה אמו. "אם הולך להיגמר תמלא עוד מהברז."

זה אותו המקרר שזכר, אותו מקרר שהיה עמוס תמיד: המגירות התחתונות מתפקעות מעגבניות, חצילים, גזרים, בצל ירוק, פלפל ירוק, כרוב, ירקות למרק עטופים בנייר עיתון; בתווך פרוסות גבינה צהובה ארוזות בנייר, נקניק תה, שקיות ניילון של חלב, מיכלי לבן וגבינה לבנה, נתחי בקר ועוף שהופשרו על השיש במשך הלילה והגירו את נוזליהם אל עטיפות הפלסטיק שלהם לפני שאוכסנו במקרר; ובמדף העליון סירי מרק או תבשילי בשר וירקות.

כעת היה המקרר ריק כמעט לגמרי, להוציא חפיסת גבינה לבנה ושני גביעי לבן. במדף הצמוד לדלת, זה שאליו החזיר את בקבוק המים הקרים, מצא צנצנת ריבת תות של 'עסיס', ריקה כמעט, בקבוקון של טיפות עיניים וחפיסת כדורים.

"אל תחזיק את הדלת פתוחה," ביקשה אמו. "קיץ. החלב תיכף מחמיץ."

הוא טרק את הדלת. "חם פה נורא," התלונן.

"פתחתי שתיכנס רוח. תיכף אני גומרת לבשל," עודדה אותו, "הנה, כבר אין אדים."

כעת ערכה את השולחן הזעיר שבמטבח, מניחה שתי צלחות זכוכית לא תואמות על מפת הפלסטיק המשובצת. "הנה," אמרה, "הכנתי לך צהריים."

אני לא רעב, ביקש לומר. רק התעוררתי. ומי בכלל יכול לאכול קציצות ופירה בחום הזה. אבל ריחן של הקציצות, נישא באוויר ההביל, הגיע אליו, ובעל כורחו מצא את עצמו מצפה לארוחה.

אמו אכלה את הפירה שלה עם לבן. "אסור לי בשר," הודיעה, מצפה אולי שישאל אותה מדוע, אבל הוא המשיך לגרד את שאריות הפירה מצלחת הזכוכית הירקרקה שלו, משפיל אליה את עיניו.

"קח," דחקה אליו אמו את סיר הפירה. "יש עוד."

ההבל שעלה מהסיר הלהיט את פניו, מעלה עליהם אגלי אד. "אפשר להדליק מזגן?" ביקש.

"הוא עושה קצר," הסבירה אמו.

"מה?"

"קצר," חזרה אמו. "כשמדליקים אותו. אחרי חמש-עשר דקות הוא עושה קצר והפקק קופץ."

"תני לי," ביקש, "אני אבדוק מה איתו," אבל היא נבהלה: "לא, לא! זאת עבודה בשביל חשמלאי. אתה יכול להתחשמל מזה, חס וחלילה."

הוא משך בכתפיו.

"תיכף," קמה אמו בכבדות. "אני אדליק מאוורר."

אחרי רגע נכנסה לחדר, נושאת את מאוורר הפלסטיק כחול הכנפיים. "מה," תהה, כשראה אותה גוררת אל החדר את המאוורר שזכר היטב מילדותו, "הוא עוד פועל?"

"בטח!" התריסה אמו. "קיבלנו אותו מרעיה לחתונה, לפני שלושים וחמש שנה. פעם עשו דברים טובים."

היא הניחה אותו על הכיסא חסר המשענת ותחבה את זנבו לשקע. "אה," אמרה, כשהשיב עליהם רוח, "לא צריך מזגן."

קול יללה עלה מלמטה.

"החתולים," נזכרה אמו. "מסכנים, אין לי היום שאריות בשבילם. אין לי עצמות." הוא פנה אל מרפסת במטבח, מביט למטה. מבעד לסמרטוטים הצבעוניים שהתייבשו על חבלי הכביסה הבחין בשלושה חתולים אפורים מפוספסים מתגודדים על האדמה החשופה מתחת לשיחי הגדר החיה.

"כל יום את מאכילה אותם?"

"כן. מה שיש לי. עצמות או קצת גבינה לבנה, אם החמיץ לי."

"מזה הם חיים?"

"גם שושנה מאכילה אותם. וגם הדסה, ונעמי."

היא אספה שאריות אל גביע לבן ריק וזרקה אותן למטה. החתולים התנפלו על המזון, נלחמים על הפירורים.

סנוורי הצהריים, שחדרו אל הקיטון ששימש מרפסת מטבח, הציקו לו. כאב ראש כבר הסתמן בפאתי הרקות.

"אני הולך לנוח," אמר לאמו ופרש לחדר.

"קח את המאוורר," שידלה אותו אמו. "שלא יהיה לך חם."

"ואת?"

"אני?" גיחכה. "לזקנים קר."

הוא התפשט ונשכב במיטה, מכוון אליו את המאוורר. החדר, למרות התריסים המוגפים, לא היה חשוך. ככה היה שוכב בשעות צהריים של החופש הגדול, כשעוד גר כאן, כשעוד היה לו חופש גדול. שרוע על הסדין הלבן, העבה, מתכסה בציפית פרחונית, וקורא מה שהביא אתמול מהספרייה, 'דנידין' או 'חסמבה', 'החמישייה הסודית', 'דני ידעני מפגין תושייה', 'דני ידעני מציל את המצב', ניאות מפעם לפעם לקרוא ב'אמיל והבלשים' או 'אי המטמון' שהניח לפניו אביו, מתעלם מתחנוניו להעיף ולו מבט בספרי ילדותו שלו שרצה כל-כך לחלוק עימו: 'קוו ואדיס', 'בישימון ובערבה', 'פנג הלבן', 'דון קישוט'..

. עכשיו שלח יד אל הארונית שליד המיטה, המצופה נייר דמוי עץ כהה, והוציא ממנה כרך דק. 'קופיקו במילואים', פיענח במאמץ את הכותרת, ואז הסיט את רפפות התריס מעלה כדי חרך דק, לאפשר לו לקרוא. הוריו סירבו לקנות לו את הספרים האלה. בזבוז כסף. אם הוא מוכרח לקרוא את השטויות האלה, הוא יכול לשאול אותן בספרייה. אבל הוא מצא את האפיקומן, אז, בפסח של כיתה ב', ואביו התחייב לקנות לו מה שיבקש. אמנם מציאת האפיקומן לא הייתה רבותא גדולה כל-כך. הוא היה הילד היחיד בסדר הזה, שהיו בו, מלבדו ומלבד הוריו, גם בת דודה של אביו ובעלה עם בתם הרווקה.

הוא עלעל בדפים, נהנה מהאותיות הגדולות, המנוקדות, צוחק בעל כורחו כמעט, כאילו היה שוב ילד. כשגמר, קרא עוד ב'דני ידעני מציל את המצב', שהמתין לו במקומו, מתנת חנוכה מבת הדוד של אביו, שגינתה את המנהג להעניק כסף לילדים, ולאחר מכן השתקע בכרך נושן של 'הארץ שלנו' שעבר אליו מבתה של בת הדוד, וקרא את הסיפור בהמשכים שהתפרסם בו, על חבורת ילדים נועזים בתקופת היישוב ומאבקה בבריטים.

כשיצא מחדרו, קצת לפני חמש, טילפן לאביו. למעשה, היה מופתע מעט שאביו לא חיפש אותו קודם. כנראה רצה לאפשר לו לנוח. אולי גם לא נעים לו לצלצל לבית אישתו לשעבר. הוא חייג והמתין, מתפלא איך זה שאביו איננו, מה כבר יש לו לעשות מחוץ לבית. אולי טעה בחיוג, חשב, אבל אז שמע את המשיבון, את קולו של אביו, סמכותי, נעים, נוקב במספר ומבקש להשאיר הודעה, והוא הניח את השפופרת, מעמיד פנים שאינו שומע את אמו כששאלה למי הוא מתקשר.

"את אבא ראית?" שאלה כשהתיישבה מול הטלוויזיה עם קערת הענבים.

הוא הזכיר לה שאביו בא לאוספו משדה-התעופה.

"אה," אמרה, בוהה במסך העצום מולה.

"אני יוצא," אמר לאמו תוך כדי קימה, מגביר את קולו להתחרות עם מגישת חדשות חמש.

"לאן?" תמהה אמו. "רק הגעת."

"עם חברים," אמר, וטרק אחריו את הדלת, מגלה רק בצאתו מחדר המדרגות שאין ברשותו מפתח.

3
הרחוב היה שקט בשעת אחר הצהריים. הירקן כבר עמד לסגור את חנותו. יום שישי היום, נזכר. בארנקו היו ארבעה שטרות של עשרים דולר וקומץ מטבעות. אפילו כסף לאוטובוס אין לו. מה גם שאין אוטובוסים ביום שישי בערב. הוא הסתובב עוד מעט ברחובות השוממים, מחפש אחר שלוליות הצל. תוך עשרים דקות הספיק למשוך כסף מזומן, לקנות לעצמו ארטיק וניל מצופה תות ולעצור מונית חבוטה שחלונה הפתוח העיד שבעליה חס על המזגן שלו.

"נוסעים לבלות," סנט בו הנהג. "או שאתה הולך לארוחת ערב אצל ההורים?"

הוא משך בכתפיו. "כאן," ביקש, כשהגיעו לרחוב ארלוזורוב פינת שלמה המלך.

"אין לך כסף קטן יותר?" שאל הנהג כששילם לו.

הגעתי רק אתמול, ביקש לומר לו, מבוסטון, אבל מייד חזר בו ואמר רק "לא", ושקל לארנקו את המטבעות שהוציא הנהג מקופסת סוכריות המנטה שהניח ליד מוט ההילוכים.

"שבת שלום שתהיה לך," נפרד ממנו הנהג.

הוא שוטט עוד מעט ברחובות. כאן נראה היה שהתכונה לא שככה לקראת שבת. אנשים בבגדי-ים וסנדלים, מגבות כרוכות על מותניהם או מונחות על כתפיהם, הלכו מערבה, לשפת הים. בתי-הקפה צפונה משם, ברחוב דיזנגוף, היו מלאים צעירים וכלבים. בגינת אמסטרדם פרחה הבוגנוויליה באשכולות סגולים עזים, והורים שיחקו שם עם ילדיהם בחול ובנדנדות. סידרו כאן ממש יפה, חלפה בו מחשבה. כל זה לא היה כשהוא היה משחק כאן, לפני עשרים וחמש שנים או יותר. אפילו לא ארגז חול. רק דשא, ושניים-שלושה ספסלים שעל אחד מהם הייתה יושבת סבתא עם הזקנות האחרות, מפטפטת איתן בעוד הוא מתרוצץ סביבן. הוא הרים את ראשו לחפש אחר מרפסת הדירה של סבתא, הפונה אל הגינה, אך התקשה למצוא אותה. אפילו לזהות את הבית לא הצליח. רגע התאמץ עוד, ואז פנה מן הגינה והלך לרחוב ורמייזה, אל הדירה שהיה מכנה "הבית של סבתא" על אף שזה שש שנים גר שם אביו.

כעת רצה ממש לראות אותו. בשום אופן לא הבין איך נעלם לו כך. על האפשרות שלא יהיה בביתו לא חשב אפילו. וכי היכן יהיה, ביום שישי לפנות ערב? עשרים לשש. כבר הספיק לקום משנת אחר הצהריים של ערב שבת. אולי יציע לו שילכו לאכול יחד.

דלת הכניסה הייתה נעולה, מוגנת על-ידי אינטרקום. הוא לחץ על הכפתור והמתין. אחרי זמן-מה לחץ שנית. לא הייתה תשובה.

מישהי פתחה את הדלת, שקית אשפה בידה, וכשראתה אותו ממתין הניחה לו להיכנס. הוא הודה לה, חלף על פניה, עלה במהירות לקומה השלישית והקיש על הדלת בכוח. כעת ידע כבר שאביו אינו בבית, ובכל זאת צלצל בפעמון. דלת הדירה ממול נפתחה בזהירות, שרשרת המנעול מותרת אט-אט. אישה קשישה מאוד, כפופה, יצאה החוצה בצעדים כושלים.

"אה," קראה בהקלה, "אתה הבן שלו, כן?"

הוא אישר.

"הם לא בבית," בישרה לו הקשישה. "הם נסעו לחוץ-לארץ."

כעת אמדה אותו בחשד-מה: איך יתכן שאינו יודע שאביו נסע.

הוא עמד מולה עוד רגע, שוקל את דבריה, נעלב. נסעו. לחוץ-לארץ. אביו נסע, ולא לבדו, ולא לבית-הבראה, בארץ, כמו שהיה נוסע עם אמו, אפילו לא לצימר או למלון. לחוץ-לארץ נסע, ולו לא אמר כלום.

"אתה צריך משהו?" שאלה השכנה. "יש לך מפתח?"

יש לו, נזכר פתאום. כלומר, אם אביו לא החליף בינתיים את המנעול. לרגע היסס אם ראוי שיעשה שימוש במפתח בהיעדרו של אביו, אבל מיהר לסלק מראשו את הספק. מה אכפת לו, אם אביו אפילו לא מספר לו שהוא נוסע לחו"ל?

השכנה התחפרה מחדש במאורתה. הדלת נפתחה בקלות. הוא הסתובב בשני החדרים, מחפש סימנים שיגלו לו לאן נסע אביו ולכמה זמן. והרי הוא הודיע לו על המועד של ביקורו לפני שלושה חודשים. האם לא מצא שום זמן אחר?

המיטה הייתה עשויה, מכוסה כיסוי שלא הכיר, מעין אריג אתני, הודי או דרום אמריקאי. החברה שלו, נזכר. אולי היא הביאה אותו. הוא חיפש אחרי בגדי נשים בארון. הם לא היו שם. באמבטיה מצא קרם לחות, אך כשקירב אותו אל עיניו להיטיב לקרוא, מצא כתוב: קרם לחות לאחר התגלחת. מסידרת הטיפוח לגבר. האב שזכר, אילו שמע על תכשירי טיפוח לגברים, היה פורץ בצחוק מר - כבר אין לאנשים מה לעשות? - או פוטר אותם כהמצאה "להומואים". האב שזכר גם לא היה קונה לעצמו מכונית חדשה. האב שזכר לא היה נוסע לחו"ל בלי להודיע לבנו ששב לביקור אחרי יותר משנה.

במקרר מצא בקבוק יין לבן פתוח, פלח אבטיח, וקובייה לא גדולה של גבינה בולגרית. הוא חתך לו מהאבטיח, צירף גבינה, מזג יין לכוס זכוכית דקה והתיישב במרפסת, משקיף על הילדים שבגינה. מוסף השבת של 'הארץ' נח על שולחן הפלסטיק. הוא עלעל בו אגב אכילה. 'הארץ'. והרי כל השנים היה אביו מציץ בכותרות העיתונים בדוכנים, ולשבת היה קונה גיליון 'מעריב'.

האבטיח עורר את תיאבונו. הוא מיהר למחות את עקבותיו, להדיח את הכלים ולהסתלק. כעת נזכר שרצה לראות את הים. אולי ימצא גם איזו מסעדה ליד הים, עודד את עצמו. אבל הוא הסתבך. תחילה הלך דרומה ברחוב דיזנגוף, אבל המקומות כולם היו לא לפי רוחו, ספק קיוסקים ספק בתי-קפה, עזובים ולא מושכים. הוא חישב אם כדאי לו ללכת עד רחוב שיינקין, שם ימצא ללא ספק את מה שהוא מבקש, אך לאחר רגע החליט ללכת לעבר הים, לחפש בכל זאת מסעדה או בית-קפה שמשקיפים על המים. אחרי שוטטות ארוכה מצא את עצמו, רעב ורגליו כואבות, בכיכר אתרים. הוא אכל פיצה בצקית, יבשה, שגבינה צמיגה ופטריות מקופסה עיטרו אותה. פרט לו היו שם רק עוד שני תיירים צרובי שמש ששתו בירה, וארבע נשים כבדות ששוחחו ביניהן בצרפתית. גם אני תייר, חשב לעצמו, ונגס עוד מהפיצה.

4
באחת-עשרה ועשרים מצא את אמו היכן שהשאיר אותה, בכורסה, עם קערת הענבים.

הטלוויזיה הקרינה סרט רוסי, הפעם ללא כתוביות.

"איך את מבינה מה הולך שם," אמר בטינה.

אמו הסבירה שראתה כבר את הסרט פעם, בקולנוע, לפני יותר מארבעים שנה.

"ואת עוד זוכרת?"

אמו הנהנה בביטחון. קול נפץ הסב את תשומת-ליבו אל המסך. נערה התרוצצה בדירה עולה באש.

"זה במלחמת העולם," סיפרה אמו. "ההפצצות על מוסקבה," ביארה לו, כאילו הוא עומד להצטרף אליה ולצפות בסרט. כשפנה לצאת שאלה:

"בילית יפה?"

"כן."

"אכלת? אתה רעב?"

"לא."

"לא אכלת?"

"לא רעב."

"אה." כעת עמד לצאת, אבל היא שלחה את ידה אל השלט, הנמיכה את קולות האימה שליוו את המתרחש על המרקע ולבסוף השתיקה אותם כליל. לא הייתה ברירה אלא להישאר.

"את אבא ראית?" שאלה אמו.

הוא היסס מה ישיב. להודות שאביו נסע מבלי להודיע לו לא היה מוכן. אבל לשקר אי-אפשר היה. אמו תשאל שאלות, תרצה לדעת פרטים, והוא יסתבך עוד יותר.

"אומרים שהוא עושה חיים," העירה אמו בלעג, מפרשת את שתיקתו כעדינות נפש. "יש לו מישהי?"

"אני לא יודע."

אמו העוותה פרצוף, כלא מאמינה, ויחד עם זאת נראה היה שהתשובה מצאה חן בעיניה, כאילו בנה שומר לה אמונים.

"בטח יש לו," סיננה. "איך לא תהיה. כל הארץ מלאה רוסיות יפהפיות שמחפשות בעל. כל חתיאר היום מלך."

"רוסיות יפהפיות?" חזר על מילותיה, משועשע.

"כן!" הכריזה אמו. "רוסיות יפה-פיות. באות לפה לחפש גבר. בשבילן בן שישים וחמש זה עוד גבר לגמרי. מה אכפת להן, זה יותר טוב ממה שיש להן שם, כל השיכורים. והגברים כאן," המשיכה, "מאבדים את הראש. סיפרתי לך על ציפורה?"

היא המשיכה עוד בטרם הניד בראשו לשלילה.

"היא הרי התחתנה מאוחר, אפילו יותר מאוחר ממני, עם כזה נעבעך, ביישן, בקושי העז להסתכל על בחורות. רק ככה הרי היא תפסה אותו," הסבירה לו. "התלבשה עליו. שלושים שנה עשתה לו את המוות, נתנה לו הוראות, תלך פה, תעשה זה, וכל הזמן כמו פרינצסה, כואב לה הגב וכואב לה הראש - הוא סחב סלים מהמכולת, הוא עשה כלים - כוס היא לא רחצה בבית!" קראה אמו בטינה.

"מה זה קשור לרוסיות?" קטע אותה.

"או!" קראה אמו בהתנצחות. "אז פתאום, לפני ארבע, חמש שנים, פנחס עוזב את הבית. ככה! עוזב! ומה אתה חושב, שאין לו מישהי? יש, בטח שיש! רוסייה יפה-פייה, בת ארבעים ושתיים. פנים חלקים לגמרי, ואיזה גוף! ומטפלת בו כמו במלך, מבשלת לו, מסדרת. נו, גם זה," הוסיפה, "אלא מה? והוא - מרוצה עד הגג. מה אכפת לו שיש לה שני בנים משני בעלים שונים, הבכור בכלל פושע צעיר, הפסיק ללמוד, ויש לו תיק במשטרה. אבל אצל גבר העיקר הרי... נו, אתה יודע. וציפורה, מסכנה, בינתיים לבד כמו כלב עם כל המחלות שלה," זעמה אמו, מידת הרחמים גוברת על מידת השמחה לאיד. "אבל מגיע לה, איך שהתייחסה אליו," שבה והזהירה, כמטעימה שלה עצמה לא מגיע.

"ככה זה," סיכמה אמו. "לגבר שישים וחמש זה עוד לא זקן. הוא יכול ללכת עם בחורה עשרים שנה צעירה יותר. אבל אישה - אם מישהו מוכן להסתכל עלינו זה איזה קאקער בן שבעים וחמש שמחפש אחות סיעודית."

הוא רצה לצאת מהחדר, לא לשמוע את הדברים שביקשה אמו לומר. למה היא משמיעה אותם באוזניו? כבר אין לה יותר בושה?

"בן שבעים וחמש זה רק עשר שנים מבוגר ממך," הטיח בה.

"אחת-עשרה," תיקנה אמו בקול רפה.

"מה זה משנה."

אמו הביטה בו בעלבון. "אתה היית מוכן ללכת עם אישה עשר שנים יותר זקנה ממך?"

"זה בכלל לא אותו דבר," פסק.

"למה לא?" שאלה אמו, וצבטה לה עוד ענב,
מותירה בקערה שִדרת-אשכול מלאה עוקצים עירומים.

 

שם הספר: תמונות משפחה
שם המחברת: מאיה ערד

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, ינואר 2008
מספר עמודים: 263
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה: בעקבות איור מתוך דוד אטינגר, 'שפתנו במראות', דביר תשי"ג
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-1975-4
דאנאקוד: 497-1117


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.