חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון: חמש נשים וברל (1919)

א
בחלוף יומיים לשהותה בבית האבן של הקבוצה בירושלים, מתאוששת חנה כצנלסון מהמסע הגדול ועומדת נחושה בשמלתה השחורה שהפכה לסחבה, שרווליה מופשלים מעל המרפקים, לקרצף סיר מפויח מתבשיל שעועית שהוקדח בו. בלי לחשוב פעמיים היא טובלת במים הקרים והמלוכלכים שתי ידיים שמתנוססות עליהן שריטות טריות לצד חבורות ישנות ופצעים שהגלידו. בקושי עצמה עין הלילה. עדיין לא הובאה בשבילה מיטה, כך שהיא נאלצת להתכרבל על הרצפה, עטופה בשמיכה על מצע דוקרני ממולא בקש.

חנה אינה מתלוננת כלל ועיקר, כל שכן אינה מתחרטת שהגיעה לכאן אף שהתנאים כה מחפירים עד שאין איך להתחמם ובקושי יש מה לאכול. היא מאותן בריות הנוטות לאידיאליזציה, ולכן היא מוצאת נקודות אור גם בתוך ים שחור משחור. למשל, אפשר להתנחם בכך שהקרה של חודש נובמבר מבריחה את הפשפשים. וחוץ מזה, נחוצים היו לה כמעט חמישה חודשים כדי להשלים את המעבר מהגליל ליהודה, ורק המחשבה על האיחוד הצפוי עם אחיה ברל הגנה עליה כחומה מפני ייאוש גובר והולך.

כחצי שנה לא התראו, ובמשך כל הזמן הזה חלמה רק על היום שבו יהיו שוב יחד. תחילה נקפו חודש ועוד חודש בזה אחר זה מאז שאחיה עזב את כנרת ועד שהתקבל בחצר מכתבו ובו הוא מציע לה להצטרף לקבוצה החקלאית שתגדל ירקות בירושלים. היא הייתה מוכנה לעזוב מייד למרות כל אזהרות המסע החמורות שהוטחו בה. ברל עצמו עזב את כנרת בגלל כל הצרות שהיו לו עם הבחורות, אבל על כך מוטב לא להרחיב.

הקיץ של שנת 1917 עמד גם כך בסימן של חירוף נפש. המלחמה הגדולה ניכרה בכל מקום. סכנה הייתה להלך בדרכים. גם עגלות בקושי יצאו כי החיילים התורכים גזלו כל מה שהצליחו לשים עליו יד. בנוסף לכך נאסר על יהודים לנסוע ברכבת התורכית מאז נחשף תא הריגול היהודי שמסר מידע מודיעיני לצבא הבריטי. מרגע החשיפה ואילך נחשבו כל היהודים באשר הם לאויבי השלטון העות'מאני וריחפה עליהם סכנת מאסר ואף איום בעינויים עד צאת הנשמה. ביישוב היהודי עוררו האהרנסונים ויתר חברי המחתרת המכונה ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר" — איזו יומרה נוראה) זעם שאין כדוגמתו.

וכך, כאשר הגיע סוף סוף המכתב המיוחל מברל, לא הייתה שום דרך להגיע מכנרת לירושלים, ובכל זאת קפצה חנה על העגלה הראשונה שעשתה את דרכה מכנרת דרומה, לא לירושלים כי אם לרחובות. שם כבר נאלצה להעביר חודשיים־שלושה בבישול לקבוצת השומרים. בתפריט היו בעיקר דלועים. זה מה שגידלו האיכרים, וזה מה שהשומרים סחבו מהמקשה כאשר שכרם הולן. ובעוד חנה מתמחה בהכנת מנות דליקטס מהירק הפלאי הזה, כמו תבשיל־מרק ולביבות, המשיכו להגיע אליה הפתקים מברל. הוא זירז אותה להגיע אליו לירושלים, ואף ביקש שתביא עימה זרעי ירקות בעבור גן הירק שיבולו עתיד להימכר בשוק ולספק מענה לרעב השורר בעיר.

בפתקיו בישר לה ברל כי כבר שכר בית מגורים צנוע אצל בעל האדמה הערבי, ודיווח שגם חכירת האדמה לגידולים מתנהלת כסדרה. עליהם להספיק לשדד את הקרקע לפני הזריעה, ובירושלים, כך כתב, כבר מרגישים את סוף הקיץ. בקיצור מחכים רק לה ולנחמה, שמחכה מצידה בפתח תקווה. בפתק אחר סיפר ברל, כבדרך אגב, כי רחל כצנלסון, בת העיירה שלהם, כבר נמצאת איתם שם בבית, הצטרפה בספונטניות. הידיעה הזאת לא שימחה את חנה ואפילו עוררה בה צער והשתוממות. עד כמה שידעה — בעצם: עד כמה שכל העולם ידע — רחל אמורה הייתה לשהות כעת בווינה, לשם שמה פעמיה עוד באביב שעבר כדי להתאחד עם זלמן רובשוב. אז מה בדיוק היא עושה כעת בירושלים עם ברל?

בכנרת, בתחילת האביב, כאשר פשטה השמועה שרחל מתלבטת אם להישאר, חנה, שלמדה אצלה בשיעורי ערב עברית ותנ"ך, ראתה אותה עומדת בחוץ ומדברת עם גורדון הזקן. הייתה שעת לפנות ערב וחנה סיימה תורנות מטבח ויצאה לפנות את הזבל. היא מיהרה מאוד כי לא רצתה לאחר לשיעור היומי עם רחל ולכן רווח לה כשראתה את המורה עומדת ומסתודדת בפינת החצר. חנה נשאה בידיה תיבה מלאה פסולת אל בור תחמיץ. הם לא הבחינו בה, רחל וגורדון, כי היו שקועים בשיחתם והדמדומים אפפו אותם מכל עבר.

חנה הסתתרה מאחורי הפרה והגיעו לאוזנה רק שברי משפטים — של גורדון בעיקר, כי אצלו הקול רועם ואילו רחל מדברת בשקט. נו, גורדון כמו גורדון, עודד את רחל לעשות את המעשה הנכון ולשכוח מברל. הלא גם ככה הסתבך כהוגן עם השתיים, אמר בצער.

ואת, רחל, צאי לדרכך, לכי לך אחרי מי שיממש את רצונך העז בבית ומשפחה. כך נאמר פחות או יותר, עד כמה שהשיגה שמיעתה של חנה. כעבור כמה דקות נפרדה רחל מגורדון ומיהרה אל חדר האוכל וחנה עקבה אחריה ממרחק. לשיעור הערב כבר התקשתה להקשיב. מחשבותיה נדדו אל ברל שדעתו הולכת ונטרפת. לא נעלם מעיניה כי רחל מושלת היטב ברגשותיה, כמו תמיד.

ב
רק מתוך תקווה להשיג רשיון נסיעה ברכבת לירושלים התגלגלה חנה לבסוף לפתח תקווה. כאשר גונבה השמועה לברל שהיא במושבה, דרש ממנה שתיגש לנחמה בעין גנים. את נחמה חנה בקושי הכירה, הרי הן לא מאותה העיירה. מה גם שבעיקרון, את המעריצות של אחיה לא חיבבה, תהיה אשר תהיה העיירה ממנה באו. כמובן, יש יוצאת מהכלל אחת והיא שרה שמוקלר, בת העיירה שלהם, בוברויסק, שאותה חנה אוהבת. חנה כרוכה אחרי שרה מאז שהייתה ילדונת. שרה מבוגרת ממנה בתשע שנים, והיא היחידה מכל החניכות של ברל שהתייחסה יפה אליה, הקטנה, כבר אז, כשצמאונה לתשומת לב לא ידע רוויה. לא רק שלא התעלמה מהאחות הקטנה ככל היתר, גם לא ניסתה — מה שהיה גרוע אף יותר — למצוא דרכה מסילות לליבו של אחיה.

שרה נהגה ללוות את חנה מהבית לבית הספר ובחזרה. היא אף דאגה לקליטתה המוצלחת, הקשיבה לה באמת ועודדה את רוחה, ובכלל נהגה בה כאחות גדולה ומסורה. תחת חסותה חנה חשה אז כנבחרת. אין יפה ומלבבת משרה, כך חושבת חנה עד היום, ומתרפקת על זכר חברתה הטובה, במיוחד כעת, בשעה שהיא לשה בצק ללחם. אצבעותיה חזקות וזריזות. היא קופצת ומועכת, משקעת את אגרופיה, תפוסת געגועים לשרה, לטוב ליבה, למתיקותה, לכנותה המוחלטת. אין בשרה דבר שחנה אינה מחבבת. הלא אפילו את מיטתה חלקה איתה שרה לפני שנה, כאשר למגינת ליבן נשלחו שתיהן מכנרת לעבוד בדגניה. איזו גאווה התעוררה אז בליבה של חנה כאשר הצטרפה לשרה כפועלת שוות זכויות, וזכתה לחלוק איתה מיטה משותפת. מעוצם הכרת הטובה אפילו לא תהתה מדוע לא זכתה לקבל מיטה משלה.

שוין. ממילא האנשים בדגניה הנחילו לשתיהן אכזבה מרה, כמה קשים וקרים היו. וכמה היא שמחה להסתלק משם ולשוב לכנרת. חנה אוהבת את המלאכה הכרוכה בלישת הלחם, אף על פי שפה בארץ ישראל היא מייגעת ונטולת עדנה ואינה דומה כלל ללישת החלות בבית אמא, הזכורה לה כחוויה מענגת ברכותה ומתיקותה. אבל היא כבר למדה להשתלט על הכמויות. העבודה, כל עבודה הכרוכה במאמץ של הגוף, תמיד גורמת לה שמחה, כל עוד היא חשה עצמה בריאה וחזקה. אפשר לומר עליה שיש לה מצבי רוח ולא תמיד היא חביבה ומסבירה פנים, אך גם בכנרת וגם בדגניה הלך שמה לפניה — כולם ידעו שאחותו של ברל אוהבת לעבוד ואינה נרתעת מעבודה קשה.

לא שזה עזר לה בדגניה. שם הטילו עליה בעיקר את העבודה השנואה עליה — לא לישת לחם ולא עידור הערוגות ואפילו לא כביסה. לא. היא נשלחה לסדר את חדרי החברים, לקרצף רצפות, לנגב אבק וכיוצא בזה. עבודה משעממת שנעשית ביחידות ואין עם מי לפטפט. בחדרים היו לפעמים מונחים ספרים ולפעמים כלי נשק. בדרך כלל מתעניינת חנה יותר בספרים, נאמר של יוסף חיים ברנר או חיים נחמן ביאליק. אבל בדגניה, באותה תקופה קשה, מצאה עצמה מלטפת פה ושם קנה קר כהוגן של רובה או אקדוח ואומרת לעצמה: אולי תפסיקי להסס, מספיק עם הספקות! ירייה אחת תגאל אותך מייסורייך! בשביל מה לך להמשיך לחיות ככה? חיים רעים, כל כך מרים, הלא זה כל מה שמצפה לך — חיים של בדידות.

כך הייתה עומדת חנה יחידה ואומללה בחדר וכלי הנשק חבוק בזרועותיה, הקנה מכוון לרקה, האצבע כבר ממששת את ההדק. אך היד עודנה מפקפקת. והמוח אומר שתכף יבואו החברים למנוחת צהריים והיא עוד לא סידרה וניקתה אפילו שליש מהמכסה היומית. היד הסוררת, המופקרת, הייתה משיבה את האקדח למקום שבו היה מונח לפני שנשלף, מתחת לכר בדרך כלל. מרוב שהשתהתה בהרהורי חיים־או־מוות כבר לא נותר בידה פנאי להציץ בכתביו של אי מי מגדולי הדור. חיש לעבודה, הייתה אומרת לעצמה, בטלנית נרפית שכמותך.

מפה לשם חלפו עליה בדגניה חמישה שבועות של ייסורים. אבל בלילות התרפקה חנה על גופה הדשן והחם של שרה, שרה שמוקלר האהובה, וזו הייתה מלטפת את מצחה ונושקת אותו ומתרה בו, במצח הזה הגבוה והנאה, שלא ישמש אכסניה למחשבות איומות כאלה. מה פתאום להרוג את עצמך, זיסלה? את צעירה ונחמודת כל כך, חכי קצת, הכל עוד לפניך, חכי עוד קצת, בקרוב תפרשי כנפיים. חבוקות היו נרדמות. אח, לו רק הייתה פה שרה. אבל שרה בכנרת. וברל — רחק מכנרת רק כדי לרחוק משרה. וברל אף ביקש אותה בפתק במפורש: הביאי איתך מעין גנים את נחמה. בין מילותיו היא קראה מסר ברור: הביאי את נחמה, אך אל נא תספרי לאיש או אישה דבר על מה שאני מספר לך.

 

שם הספר: הפועלות
שם המחברת: נילי לנדסמן

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מאי 2024
מספר עמודים: 236
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור מאת ירמי אמסטר
עיצוב עטיפה: ירמי אמסטר

מחיר מומלץ: 92 ₪
מסת"ב 978-965-560-058-2
דאנאקוד: 497-1237


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.