חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

הקיר | מרלן האוסהופר

היום, 5 בנובמבר, אני מתחילה לכתוב את מה שאירע לי. אכתוב את הכל בדיוק רב ככל האפשר. אלא שאני לא יודעת אפילו אם היום באמת 5 בנובמבר. בחורף האחרון אבדו לי כמה ימים. גם איזה יום זה מימות השבוע אני לא יכולה לציין. אבל אני חושבת שזה לא כל כך חשוב. אני נסמכת על רשימות דלות בלבד; דלות, כי מעולם לא שיערתי שאכתוב את התיעוד הזה, ואני חוששת שאני זוכרת הרבה דברים אחרת מכפי שחוויתי אותם באמת.

חיסרון זה ככל הנראה קיים בכל תיעוד. אני לא כותבת כי הכתיבה מסבה לי הנאה; פשוט כך קרה, ואני מוכרחה לכתוב כדי לא לאבד את השפיות. הרי אין כאן איש שיוכל לחשוב במקומי ולדאוג לי. אני לגמרי לבד, ואני מוכרחה לנסות לשרוד את חודשי החורף הארוכים והחשוכים. אני לא צופה שרשימות אלה יימצאו אי פעם. כרגע אני אפילו לא יודעת אם אני מעוניינת בכך. אולי כשאסיים לכתוב, אדע.

לקחתי את המשימה הזאת על עצמי מפני שהיא אמורה להגן עלי מבהייה בחשכה היורדת, ומהפחד. כי אני הרי מפחדת. הפחד מתגנב אלי מכל הכיוונים, ואני לא רוצה לחכות שישיג ויכריע אותי. אני אכתוב עד שיחשיך, והמטלה החדשה, הלא־שגרתית הזאת, אמורה לעייף את מוחי, לרוקן ולהרדים אותו. מהבוקר אני לא מפחדת, רק משעות בין הערביים הארוכות.

אני לא יודעת מה השעה בדיוק. בטח כמעט שלוש אחר הצהריים. השעון שלי הלך לאיבוד; אבל גם קודם הוא לא הועיל לי כל כך. שעון יד קטנטן מזהב, למעשה לא יותר מצעצוע יקר שמעולם לא רצה להורות על השעה המדויקת. יש לי עט כדורי ושלושה עפרונות. הדיו בעט כמעט יבַש, ואני מאוד לא אוהבת לכתוב בעיפרון. האותיות לא בולטות על הנייר. הקווים האפורים העדינים מיטשטשים על הרקע הצהבהב. אבל הרי אין לי ברירה. אני כותבת על הצד האחורי של לוח שנה ישן ועל נייר מכתבים עסקי. הדפים המצהיבים האלה הם של הוגו ריטְלינְגֶר, אספן גדול והיפוכונדר.

בעצם ראוי היה לפתוח את התיעוד הזה בהוגו, שכן אילולא קדחת האספנות שלו ואילולא ההיפוכונדריה שלו, לא הייתי יושבת כאן היום; אולי לא הייתי חיה בכלל. הוגו היה בעלה של בת דודתי לואיזֶה ואיש עשיר למדי. את עושרו צבר ממפעל לייצור סירים. אלה היו סירים מיוחדים מאוד, שרק הוגו ייצר. לצערי, אף על פי שקיבלתי מספיק הסברים, שכחתי מה היה מיוחד באותם סירים. גם אין לכך שום קשר לעניין.

בכל אופן, הוגו היה עשיר כל כך, שהיה חייב לקנות לעצמו משהו מיוחד. אם כן, הוא ארגן לעצמו מסעות ציד. באותה מידה היה יכול לרכוש סוסי מרוץ או יאכטה. אבל הוגו פחד מסוסים, וחטף בחילה בכל פעם שהיה עולה על אונייה.

גם הציד היה בשבילו עניין של נראוּת ותו לא. הוא היה צלף גרוע, וסלד מירי באיילים חפים מפשע. הוא הזמין את שותפיו לעסקים, ויחד עם לואיזה והצייד המקצועי הם שירו את הירייה המחייבת, בזמן שהוא ישב בידיים שלובות מעל בטנו ונמנם על כיסא נוח בשמש מחוץ לבקתת הציד. הוא היה כל כך טרוד ותשוש שברגע שהתיישב על כורסה כבר התחיל לנקר — הוא היה גבר ענקי ושמן, אכול פחדים אפלים ומוצף דאגות. חיבבתי את הוגו וחלקתי עימו את האהבה ליער ולכמה ימים שקטים בבקתה. לא הפריע לו אם שהיתי בקרבתו בזמן שישן בכורסה. יצאתי לטיולים קצרים ברגל ונהניתי מהשקט לעומת ההמולה שבעיר.

לואיזה הייתה ציידת נלהבת, אישה אדמונית ובריאה, שפלרטטה עם כל גבר שנקרה בדרכה. מאחר שסלדה מניהול משק הבית, מצא חן בעיניה מאוד שהענקתי להוגו קצת תשומת לב, הכנתי קקאו וערבבתי את אינספור השיקויים שלו. הוגו חרד לבריאותו במידה חולנית, דבר שלא יכולתי להבין בזמנו, מפני שחייו היו למעשה מסע ציד מתמשך, והנמנום בשמש היה התענוג היחיד שהרשה לעצמו.

הוא היה עגמומי מאוד, ולהוציא כישוריו העסקיים (שנאלצתי לשער שהיו לו), היה מפוחד כילד קטן. הייתה לו חיבה גדולה לסדר ויסודיות, והוא תמיד לקח איתו שתי מברשות שיניים לכל נסיעה. מכל אביזר שימושי היו לו שניים; נראה שהדבר הסב לו תחושת ביטחון. מלבד זאת הוא בהחלט היה משכיל, מנומס וגרוע במשחקי קלפים.

לא זכור לי שאי פעם ניהלתי איתו שיחה בעלת משמעות. לפעמים היה עושה כמה צעדים בכיוון, אך תמיד ויתר בשלב מוקדם, אולי מתוך ביישנות או פשוט מפני שחש שהמאמץ מייגע מדי. בכל אופן מבחינתי היה מוטב כך, שכן השיחה רק הייתה עלולה להעמיד אותנו במבוכה. באותה תקופה כולם דיברו על מלחמה גרעינית והשלכותיה האפשריות, ולכן החליט הוגו לאגור בבקתת הציד שלו מלאי קטן של מצרכי מזון וחפצים חשובים אחרים.

לואיזה, שהעניין כולו היה מגוחך בעיניה, כעסה עליו וחששה שהשמועה תתפשט והמחסן ימשוך פורצים. היא כנראה צדקה, אבל בסוגיות כאלה הוגו פיתח עקשנות בלתי מעורערת. הוא החל לסבול מבעיות לב ומכאבי בטן עד שלואיזה הפסיקה להתנגד. בין כה וכה היא הייתה אדישה לחלוטין לסוגיה.

ב־30 באפריל הזמינו אותי בני הזוג ריטלינגר לנסוע איתם אל בקתת הציד. באותה עת חלפו שנתיים מאז שהתאלמנתי, שתי הבנות שלי כבר היו כמעט בוגרות, ויכולתי לחלק את זמני כראות עיני. למרות כל זאת ניצלתי מעט מאוד מחירותי. תמיד הייתה לי נטייה להסתגר, והרגשתי הכי טוב כשנשארתי בבית. רק את ההזמנות מלואיזה דחיתי לעיתים נדירות. אהבתי את בקתת הציד ואת היער, ושמחתי להצטרף לשלוש שעות הנסיעה לשם. גם ב־30 באפריל נעניתי להזמנה. תכננו לשהות שם שלושה ימים, ולא הוזמן שום אורח מלבדי.

הבקתה היא למעשה וילה בת שתי קומות, הבנויה מבולי עץ רחבים וחזקים. בקומת הקרקע יש מטבח גדול עם פינת אוכל בסגנון בית איכרים, ולידם חדר שינה וחדרון קטן. בקומה הראשונה, שאליה מובילות מדרגות עץ, יש שלושה חדרים קטנים לאורחים. באחד החדרים האלה, בקטן מכולם, התאכסנתי אני באותו ביקור. במרחק חמישים צעדים בערך, במדרון היורד אל הנחל, עומד צריף עץ קטן שמשמש את הצייד, ולמעשה יש בו רק חדר אחד. לידו, קרוב לכביש, עומד מחסן מעץ שהוגו הורה לבנות.

נסענו שלוש שעות במכונית ועצרנו בכפר לאסוף את הכלב של הוגו מהצייד. הכלב, כלב ציד בווארי, נקרא שֻׁנָּר ואמנם היה רכושו של הוגו, אך גדל אצל הצייד והצייד הוא שאילף אותו. למרבה ההפתעה הצליח הצייד לגרום לכלב להכיר בהוגו כאדונו. לעומת זאת לואיזה לא העניקה לכלב כל תשומת לב, והכלב מצידו לא ציית לה ונמנע מחברתה. אלי הוא התייחס בניטרליות ידידותית, אף שנהנה לשהות בקרבתי.

הוא היה יפה, בעל פרווה אדומה־חומה כהה והצטיין בתור כלב ציד. שוחחנו מעט עם הצייד, וסוכם שלמחרת בערב יֵצא לצוד עם לואיזה. היא תכננה לצוד אייל; עונת הציד עמדה להיפתח בדיוק ב־1 במאי. השיחה התמשכה, כנהוג באזורים כפריים, ואפילו לואיזה, שמעולם לא הבינה את הנטייה להאריך בדברים, ריסנה את קוצר רוחה כדי לא להרגיז את הצייד, שכן הייתה זקוקה לו.

הגענו אל הבקתה רק לקראת השעה שלוש. הוגו מייד ניגש להעביר אספקת מזון חדשה מתא המטען של מכוניתו אל החדר שליד המטבח. הכנתי קפה על הפתילייה, ואחרי שישבנו לשתות הוגו התחיל לנקר, ולואיזה הציעה לו ללכת איתה שוב אל הכפר. מן הסתם הייתה זו נבזות לשמה.

כך או כך, היא התחכמה והציגה את ההליכה כחיונית לבריאותו. לקראת השעה ארבע וחצי היא כבר הצליחה לשכנע את הוגו ויצאה איתו מהבית, חוגגת את ניצחונה. ידעתי שבסוף הם יגיעו לפונדק. לואיזה אהבה לקשור שיחות עם חוטבי העצים ובני הכפר, ומעולם לא עלה בדעתה שאולי הבחורים הערמומיים לועגים לה בסתר.

פיניתי את הכלים מהשולחן ותליתי את הבגדים בארון; כשסיימתי, יצאתי לגינה והתיישבתי על הספסל בשמש. זה היה יום יפה וחמים, ולפי התחזית מזג האוויר היה אמור להישאר בהיר. השמש עמדה בזווית מעל עצי האשוחית ועמדה לשקוע. בקתת הציד נמצאת באפיק קטן בקצה הגיא, מתחת להרים נישאים לגובה.

בעודי יושבת וחשה את קרני השמש האחרונות האחרונות על פני, ראיתי את שונר חוזר. הוא כנראה לא ציית ללואיזה, והיא שלחה אותו הביתה כעונש. יכולתי לזהות שהיא נזפה בו. הוא ניגש אלי, הביט בי בעגמומיות והניח את ראשו על ברכַּי. ישבנו כך עוד זמן מה. ליטפתי את שונר והבעתי את תנחומי, כי ידעתי שלואיזה לא התייחסה אליו יפה.

כשהשמש נעלמה מאחורי העצים האוויר נעשה קריר, וצללים כחלחלים ירדו על קרחת היער. נכנסתי עם שונר אל הבית, הסקתי את התנור הגדול והתחלתי להכין מעין תבשיל אורז ובשר. מובן שלא הייתי מוכרחה לבשל, אבל הייתי רעבה בעצמי, וידעתי שהוגו יעדיף ארוחת ערב חמה של ממש.

בשבע בערב המארחים שלי עוד לא חזרו הביתה. גם לא היה סביר שיחזרו בשעה כזאת, שיערתי שלא יבואו לפני שמונה וחצי. האכלתי אפוא את הכלב, אכלתי מנה משלי מהתבשיל ולבסוף התיישבתי לקרוא לאור העששית בעיתונים שהוגו הביא. החום והדממה עשו אותי ישנונית. שונר הצטנף בגומחת התנור וחרחר לעצמו בשקט ובנחת. בשעה תשע החלטתי לשכב לישון. נעלתי את הדלת ולקחתי את המפתח לחדרי. הייתי עייפה כל כך שלמרות השמיכה הלחה מקור, נרדמתי מייד.

התעוררתי מהשמש שנחה על פנַי, ומייד נזכרתי במה שאירע אמש. מאחר שהיה לנו רק מפתח אחד לבית — המפתח השני היה אצל הצייד — לואיזה והוגו היו ודאי מעירים אותי עם שובם. לבשתי חלוק, מיהרתי במורד המדרגות ופתחתי את דלת הכניסה. שונר קיבל את פני ביבבות רגזניות והתחכך בי בצאתו מהבית. נכנסתי לחדר השינה אף שהייתי בטוחה שלא אמצא שם איש, הרי בחלון הותקנו סורגים, וגם אילולא הסורגים הוגו לא היה מצליח להידחק פנימה מבעד לחלון. המיטות נשארו ריקות כמובן.

השעה הייתה שמונה; שניהם בוודאי נשארו בכפר. התפלאתי מאוד. הוגו תיעב את המיטות הקצרות שבפונדק, והוא לעולם לא יעשה דבר בלתי מתחשב כל כך כמו להשאיר אותי לבד לילה שלם. לא הצלחתי להסביר לעצמי מה מתרחש. עליתי בחזרה לחדר השינה שלי והתלבשתי. עדיין היה קריר מאוד, וטיפות הטל נצצו על המרצדס השחורה של הוגו. הכנתי תה והתחממתי מעט, ואז יצאתי עם שונר לכיוון הכפר.

כמעט לא הרגשתי בקור ובלחות שבגיא, כי הייתי טרודה בשאלה מה קרה להוגו ולואיזה. אולי הוגו חטף התקף לב. כמו שבדרך כלל קורה עם היפוכונדרים, כבר הפסקנו לקחת ברצינות את מיחושיו. האצתי את צעדי ושלחתי את שונר ללכת לפני. הוא רץ קדימה, נובח בחדווה. לא עלה בדעתי לנעול את נעלי ההרים שלי, והשתרכתי מאחוריו על האבנים החדות בהליכה מגושמת.

לבסוף, כשהגעתי אל שולי הגיא, שמעתי את שונר מיילל בכאב ובבהלה. הלכתי מסביב לערימת בולי עץ שהסתירה לי את שדה הראייה, ומאחוריה ישב שונר וייבב. מפיו נטף רוק אדום. רכנתי אליו וליטפתי אותו. הוא הצטנף אלי, רועד ומתייפח. הוא בטח נשך את הלשון או קיבל מכה בשן. כשעודדתי אותו להמשיך ללכת איתי הוא קיפל את זנבו בין הרגליים, נעמד לפני ודחק בי בגופו לסגת אחורה.

לא יכולתי לראות מה הפחיד אותו כל כך. במקום שעמדנו היה כביש שהוביל אל מחוץ לגיא, וככל שהצלחתי להשקיף אל הכביש, הוא נראה לי ריק מאדם ורוגע תחת שמש הבוקר. בעל כורחי דחפתי את הכלב הצידה והמשכתי להתקדם לבד. למרבה המזל, בגלל העיכוב שהוא גרם לי, קצב ההליכה שלי הואט, שכן כעבור כמה צעדים התנגש מצחי בדבר מה ומעדתי לאחור.

שונר התחיל מייד לייבב ונדחק אל רגלי. הושטתי את ידי בתדהמה ונגעתי במשהו חלק וצונן: נתקלתי בהתנגדות חלקה וצוננת במקום שבו לא ייתכן שיהיה שום דבר מלבד אוויר. היססתי, שוב ניסיתי להושיט יד, ושוב נחה ידי על משהו דומה לזגוגית של חלון. ואז שמעתי דפיקות חזקות והסתכלתי סביב, עד שתפסתי שאלה פעימות ליבי שהולמות באוזני. הלב שלי התחיל לפחד עוד לפני שידעתי שאני מפחדת.

התיישבתי על גזע עץ בצד הכביש וניסיתי לחשוב. לא הצלחתי. הרגשתי כאילו כל מחשבותי נטשו אותי בבת אחת. שונר התקרב אלי בזהירות, והרוק המעורב בדם טפטף מפיו על המעיל שלי. ליטפתי אותו עד שנרגע. ואז שנינו השקפנו אל הכביש השקט, שהתנוצץ בקרני השמש של הבוקר.

קמתי ממקומי שלוש פעמים נוספות והשתכנעתי שכאן, במרחק שלושה מטרים ממני, אכן נמצא עצם שקוף, חלק וצונן, שמונע ממני להמשיך בדרכי. חשבתי על תעתועי חושים, אך כמובן ידעתי שלא מדובר במשהו מסוג זה. הייתי יכולה להתמודד ביתר קלות עם הזיה חולפת מאשר עם הדבר המחריד, הבלתי נראה. אבל בכל זאת היה שונר ופיו נוטף דם, ובכל זאת הייתה הבליטה במצחי, שהתחילה לכאוב.




 

שם הספר: הקיר
שם המחברת: מרלן האוסהופר

Die Wand
by Malen Haushofer

מגרמנית: שירי שפירא
מהדורה ראשונה, מרץ 2024
מספר עמודים: 232

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: דודי בן הרא"ש

מחיר מומלץ: 92 ₪


מסת"ב 978-965-560-057-5
דאנאקוד: 497-1236

לספר נלווית אחרית דבר מאת פרופסור איילת בן-ישי

הספר מתפרסם בסיוע ממשלת אוסטריה – משרד התרבות, האמנות, הספורט והשירות הציבורי.


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.