האחרון | תמר גלבץ

זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי, זה סיפור של אישה שאין לה מושג איך מטאטאים את תא הכלא הסיוטי הזה שלה. זה הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט.

אף פעם לא היינו זוג כזה שמעורר קנאה ברחוב, למן ההתחלה נדף מאיתנו אד של חמצמצות ואי שביעות רצון. אפילו כשעוד היינו שני בלונים מעופפים בשמיים מרוב אהבה. מעניין למה. למה לא היינו מאלה שכל הרחוב מסתכל עליהם כשהם יד ביד מתנשקים בעדינות. אצלנו זה היה או תשוקה עזה או פרצוף תחת. וברוח דיכוטומית זו חגגנו את יום הולדתו שהיה הדייט הפורמלי הראשון, שהיה גם מסיבת סילבסטר, שהייתה גם יום הולדתו.

הדייט הפורמלי הראשון שלנו היה במסיבת סילבסטר. זה היה גם יום הולדתו. איזה לא יוצלח נולד בסילבסטר. ובכל אופן הלכנו, כלומר נסענו, בקור העז, בימים הבודדים האלה בשנה, כשמזג האוויר הקפוא והשברירי הופך את השיער פריך ויפה במיוחד, גם שלו גם שלי, שנינו חלקי ורכי וארוכי ומשיי שיער — אין הרבה כאלה בינינו, יהודים ישראלים, ששערם הוא מה שמקודד בעולם הפאות הקשוח והממותג של הדוסיות וחולות הסרטן, שנגלה אלי רק שנה שנתיים מאוחר יותר, במינוח האכזר בן שלוש המילים — "אירופי דק חלק". זהו שם השיער שלי, גם שלו, בקטלוג הפאות.

אבל לא נקדים את המאוחר בזה הסיפור. נסענו לנו ככה על שערותינו המצויינות, הנדירות ומעוררות הקנאה, כמעט זרים גמורים עדיין, האירופי הדק והחלק והחפוף למשעי שלו, והאירופי הדק החלק והמשיי־נוזלי שלי, שכשהם מתחככים זה בזה עפים גיצים מרוב חשמל סטטי של שיער בשיער בסוודר בשיער, למסיבה ביפו שלא הכרתי בה איש. חברים שלו. חברים של אח של חבר שלו. משהו כזה שהיו מכנים אצלנו, בבית המזרח אירופי דק וחלק ומשיי שלנו, תוכעס קרויבים, והכוונה הייתה שאיש אינו יודע באמת איך הם קרובים שלנו, ויש להיזהר בייחוסם, ובקרבתם המפוקפקת, ובמה שהם מחלקים לנו, כלומר, מה שיֵצא לנו מהם, אם בכלל.

מאוד רציתי לחגוג לו קודם בבית, רק הוא ואני, ולא בדיוק ידעתי איך כי אני מגושמת מאוד וגם ממש חסרת ניסיון בשכאלה, מסיבות יומולדת זוגיות, ימי נישואין, ערבי תשוקה ללא ילדים אך עם נרות אמבט ריחניים וכתונת לילה מגרדת שביריות אדומות משתלשלות ממנה. מאוד חלשה באלה אבל בא לי הפעם, לא ברור למה, לנגן על הג'סטה הבנאלית הזו, או שאולי באמת הייתי נרגשת אך לא חפצתי להודות בזה.

והתקנתי גבינות עיזים שמנות עם ציפוי פחם שהוא אוהב מאוד, ממש גרגרן גמור כשמגיע לאלה השמנות הניחוחיות המסריחות מעיזים, בצלחת נאה, אולי הנאה הייצוגית היחידה שיש לי בבית, אחת כזאת כעורה במיוחד ואלגנטית נגיד, עם מין קונטור ירוק מפוספס, כזו שיכולה בכל מקרה להיקרא בשפת הלבשת הבית "צלחת הגשה דקורטיבית", ורכשתי יין שאני אוהבת מאוד כי אני חזירת יין בפרט, ואלכוהול בכלל, והוא הרבה פחות — זה מעכיר לו את הטעם הנעים המסרוח של הגבינה המפוחמת השמנה המושחתת — ושוקולדים מזן הפטיפורים שאף פעם לא הבנתי מה ייעודם חוץ מלהשמין ולהבחיל ולהציף באבקת מוצקי קקאו שבעים ושמונים וחמישה אחוז את הרווחים שבין השיניים,

וזיתים השורים בחריפותם בצוותא עם פרוסות לימון כבוש וזרעי כוסברה ועלי דפנה, וכל בלבולי הביצים האקזוטיים והאפרודיזיאקיים כגון אלה, ואפילו מתנה באווירת ג'יימס בונד, צעיף קשמיר אנגלי משובץ ושעיר, שרכשתי בחנות חסרת תועלת עד מביכה של מתנות לגבר, מאלה העלובות שנותרו עוד משנות השמונים, שיש בהן בחלון הראווה גלובוס מואר וכף נעליים מוזהבת, ומחזיק מפתחות ששורק שיר של פרנק סינטרה, וקצת פדיחה להיכנס אליהן, אולי מישהו ממכרי בעולם הרגיל ילכוד אותי שמה במחפורת הזימה הקטנטנה של מה שמכונה מתנות לגבר, אין מפדח מזה.

אלא שלא הועילו לי במיוחד תרגילי השחייה הצורנית המאומצים שעשיתי כדי להשהותו לרגע במסיבה הביתית הבורגנית הזוגית מהז'ורנלים עם הזיתים, הלימונים הכבושים, צעיף הקשמיר והגבינות הסרוחות, כי מרגע שנכנס, ואני הייתי על כל מחלצות מכנסי המשי הסיניים החלקים והצמודים שלי, הרקומים ברקמת יד ובציור מעודן של דרקון, שאני מחליקה בהם כמו נחש משי ארסי בססססס ססס ססס כזה רושף ומכשף, הוא לא הביט לא קדימה ולא לצדדים ולא במכנס הנחשי דרקוני מכשף, ורק ביקש למהר מאוד מאוד כי קבע עם חבר, שקבע עם חברה, וחייבים להיות בדירת המסיבה לא דקה אחרי שמונה.

אני חושבת שהמוביל אותנו לשם דרכו הוזמנו היה מסובך עם אחיו שעשה לו חשבון שיש לו חברה חדשה בדירה חדשה ביפו והיא איזו בשלנית נודעת בקרב מכריה, שמכינה לכבוד זוגיותה החדשה סושי וסביצ'ה מדגים שדייג אמיתי הביא במיוחד הבוקר מן הים וכולם חייבים להתרכז ולהגיע בול על הרגע ולהעריך את המאמץ, וזה כולל ואמור לסחוף להתרגשות גם אותי הרחוקה, החדשה, השמה זין, המתעבת כל סושי וכל מה שבא מן הים בכלל ובפרט, שרוצה לרַצות ולענג אך ורק את חתן השמחה הבחור החדש שלי, חלק השיער ויפה התואר עד עוצר נשימה, שהיה מטומטם דיו להיוולד בסילבסטר, ומטומטם שבעתיים לחגוג סילבסטר במקום את יומולדתו.

נסענו מצופפים ומקופלי רגליים במכונית המקרטעת של החבר המנהיג אותנו אלי מסיבה לא נודעת, וההתלהבות, שמלכתחילה הייתה נמוכת מפלס, הפכה לציפייה דרוכה ולעצבנות מעיקה ומשם למתח לא נעים, והמתח התגבש קריסטלי בהבל פיותינו בתוך המכונית, והבל פיותינו נהיה אדים בצורת פתותי שלג מצוירים כי היה ממש קר לאורך הטיילת, והחלונות שיוועו לווישרים מן הלחות, והווישרים נאנקו וחרקו אך השמשה נותרה אטומה חלבית מטונפת ומעורפלת, והדרך ארכה עד מאוד כי אחת הקרואות שנצטווינו לאסוף, הידידה של החבר שאחיו עורך מסיבה בבית חברתו החדשה, התעכבה אי שם בכיכר האופרה בואכה חוף הים, לא מקום נעים לעמוד בו כלל ובפרט לא בליל חורף קר, ועצרנו וחיכינו לה שמה וישבנו ושתקנו חפויי ראש ומקפיצי ברכיים, והִמתנו בעצבים אך בהבלגה שהיא תעלה, הידידה של החבר, אל המרכבה המפוקפקת,

וחתן השמחה הישוב לידי במושב האחורי הלך ונבל מרגע לרגע, גוו הלך ושפף ומצב רוחו המאני הלך ודעך, והוא נותר שותק עימי מאחורה, מקלף ומחסל לכבוד סעודת הסילבסטר והיומולדת גם יחד את כל העור סביב ציפורני אצבעותיו המעודנות, שכעת כבר היו ממש מדממות עד כי הסריחו בדם ובפלסמה — ארוכה זולגת שמנסה לרפא פצעים — את כל החלל הדחוס של המכונית. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי את הפרט הקטן והאכזר הזה, שהוא מזוללי העור סביב הציפורניים בעת לחץ ומצור.

וזרע הפורענות שלי ושלו ושל חיינו המשותפים עד סף מוות כבר נשתל שם, ימים אחדים אחרי יום ההולדת של ישוע, ברגע קריעת העור שסביב הציפורן וזרזוף קילוח הדם העדין ונשיכת החתיכות הקטנות הדוקרניות הבולטות ויריקתן החוצה כקליפות גרעינים שחורים דרך השיניים הקדמיות השורקות.

והגענו בואכה יפו המקושטת והמוארת באור יקרות, והמתוכשטת עד אין קץ כולה שנדליירות שנדליירות של אורות בוהקים, ושמיים זרועי נצנצים של כוכבים ומגדלי אורות ומחרוזות כחולות אדומות נדלקות וכבות, ובכיכר השעון ההומה מכוניות וחוגגים כבר היינו מוברגים ומולחמים שנינו כל אחד אל מושבו, מצונפים בטינה ובזעם כבוש שיכלו להספיק לעשרה ימי הולדת לפחות.

החבר המתוח בגלל אחיו ניסה לדלל מעט את האווירה בעודו מפלס לנו דרך במעבה הפקקים והצפצופים וצפירות החג סביב כיכר השעון אך בלא הועיל כי בעצמו היה דרוך מאוד לקראת הפגישה עם אחיו והחברה הסושיאית המדליקה שלו, ותכנן להביא אותנו, חבורת חבריו המגניבים והמשמחים, כמעין מקבץ צ'ייסרים מעודדי מצב רוח ונפש, ובמעלה רחוב יפת הצר בתוך נחש המכוניות המתפתל הבין שכשל לחלוטין במשימה.

הידידה של החבר, ההיא שאיחרה בחצי שעה, לא סתמה את הפה מחמת המבוכה שבאיחור חצי השעה שדפקה, וכדי לרַצות את המארח או המזמין או המארחת מחוללת נפלאות הסושי והסביצ'ה גם לא חדלה במשך כל הנסיעה, בפקקים ובעצירות הפתאום לעיר אורות החג המצוייצים, למשוח את פניה היפים בצבעי מלחמה, נעזרת באפלת המכונית במצלמת הפלאפון כדי לנסות ולעמוד בהוראות ההפעלה המחמירות שהוכתבו גם לה מראש בעניין אירוע הסילבסטר האקסקלוסיבי שיש לציית באורח עיוור לחוקיו הנוקשים ולסטנדרטיו הגבוהים.

ונשארנו שנינו לבד, למטה, נשענים על הכרכרה העלובה של החבר, שחנתה מחמת החיפזון באלכסון ובפראות סילבסטרית אופיינית על אי תנועה, אחרי שכולם עלו למעלה בזריזות — אני ביקשתי להישאר עוד שנייה למטה בתירוץ שבא לי סיגריה, מבטיחה לנחפזים מעלה בטון החמוד־שקרני שלי שהנה כבר כבר אנחנו באים אחריכם, ותכף נטפס במדרגות, ממש עוד דקות ספורות. למעשה כל שביקשתי הייתה דקה של אינטימיות עם חתן יום ההולדת טרם נפרוץ לאתר המסיבה, והוא יזלוג משליטתי המוחלטת וייספג באירוע, היה כלא היה.

שם, שם החל הריב המכוער הראשון שלנו. כמעט עד חנק בידיים עירומות, אני אותו והוא אותי. הוא טען שאני מעכבת בדווקא את רכבת המסיבה ארוכת הקרונות ומרובת החוגגים ומעיקה עליו ועל שאר הקרואים ומשרה רוח רעה על יום החג, ואני טענתי שאיני שמה רבע זין על המסיבה המשונה של מכריו התמהוניים, שבעצמו אינו ממש מכיר אלא מכלי שני ושלישי, ושכל שעניין אותי זה לחגוג איתו את יומולדתו העלוב, שחל בתאריך הכי מיותר ומטריד ובלתי נסבל בשנה, ולכך גם נערכתי בריכוז עילאי של בחורה לחבר חדש, עד שהוא החבר החדש בא וניתץ לי את כל התוכניות הנשיות הטיפשיות ברוח העצות הנשיות הטיפשיות בעיתון נשים טיפשי עם גבינת הפחם והצעיף הרך כגדי בחלב אימו ויין הבורדו סמוק הלחיים, בלא טיפת ריכוז או התחשבות.