חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מפלצות מפחידות | מישל דה קרצר

לילי

זה היה בשנה שנסענו לסרדיניה להיפגש עם הפילגש של ג'ון ברג'ר. רכבת הלילה של הקוֹט ד'אזוּר הייתה מלאה מפה לפה. החימום בקרון היה קיצוני ומינה ואני יצאנו לפי התור למסדרון שבו היה אפשר לפתוח את החלונות וגושים של אוויר אביב צונן נכנסו פנימה. אנשים היו שרועים שם, רובם חיילים בני פחות מעשרים, גלוחי ראש. היינו מוכרחות לעבור מעל לקיטבגים שלהם וזה עורר רטינות. החיילים דיברו בקול רם מכפי הדרוש ודחפו זה את זה. אני זוכרת את המבטים העצבניים. אחד מהם היה קורסיקאי נמוך וחסון — החיילים האחרים קראו לו בונפרטה, בלגלוג אבל לא ברשעות.

הרכבת צברה איחור, היא התעכבה לעצירות ממושכות וחסרות פשר בין התחנות. אחרי שחזרנו למקומות שלנו, מינה ואני חלקנו חפיסת ביסקוויטים מצופים שוקולד, משתופפות כדי להעביר אותה בינינו. אחר־כך, מעורפלת משינה, עברתי בסרבול מעל זוג רגליים ויצאתי למסדרון. החיילים שיחקו בקובייה כמו בברית החדשה ובית השימוש היה מטונף.

הקורסיקאי שאל אם אני מכירה את הבירה שמייצרים מערמונים בכפר שלו. בדיוק כשהציע לי סיגריה הרכבת נעצרה בזחילה. מהחלון ניבטה עיר מערכּת הרכבה של מכּנו, עם מגדלים וקוביות מוארים בכוכבי זהב גדולים; חייל אחר הסביר שזה בית זיקוק. נפוליאון אמר שכדי להבין את האדם צריך לדעת איך נראה העולם כשהוא היה בן עשרים. אני הייתי בת עשרים ושתיים ומינה הייתה בת עשרים והשנה הייתה 1981.

*

יצאנו לנסיעה הזאת אחרי שכבר לימדתי בתיכון במוֹנפּליֶה שבעה חודשים. בליסֶה ז'אן מולן היו שלושה "אסיסטנטים": פֵליפֶּה, דיטֵר ואני. ממשלת צרפת העסיקה אותנו ועוד מאות זרים אחרים כמותנו כמורי־עזר בלימודי שפות האם שלנו. לדיטר ולי היו חוזים מספטמבר 1980 עד סוף מאי 1981 אבל פליפה היה "אסיסטנט" עוד מלפני שנולדתי.

בשבועות האחרונים של מלחמת האזרחים בספרד, כשהיה בן שבע־עשרה, עבר את הרי הפירנאים וברח לצרפת. הפשיסטים גילו שהוא נעלם והשליכו את אחותו לבאר. אפשר היה לראות את פליפה בחדר המורים, שותה קפה חמוץ מהמכונה עם שאר הזקנים. סיפרו לי שיש לו שבעה ילדים. מישהו אחר אמר חמישה — האמת יכלה להיות אחד או בכלל לא. הספרדים התקבעו בדעת הקהל הצרפתית כעם נחשל ומוכּה כמרים והצרפתים ציפו מהם להתרבות בפראות.

בשבועות הראשונים לעבודתי בליסֶה שיכנו אותי בפנימיית בית הספר עד שאמצא מקום לגור בו. בהתאם להנחיות שקיבלתי בסידני, הגעתי למונפליה שבוע אחרי תחילת ספטמבר. עד אז סטודנטים צרפתים כבר חטפו את כל הדירות המרוהטות הזולות. בלשכת התיירות, הפקיד האחראי למגורים להשכרה לא האמין למשמע אוזניו: להגיע אחרי תחילת הלימודים ולצפות למצוא מקום! הוא השעין את כפות ידיו על הדלפק ורכן קדימה כדי לסקור אותי בעיון, מתקשה להחליט אם לבוז לנוכרייה או לרחם על הטיפשה.

דיטר ארגן מסיבה קצת אחרי שנפגשנו. הוא גר בבניין שקט עם גג צפחה בסגנון הברון אוסמן. היו שם מעלית בכלוב ברזל וגרם מדרגות עשוי שיש עם מדרגות תחתונות מתרחבות. עליתי במדרגות האלה לקומה השנייה, ששם עמדה כנף אחת של דלת הכניסה לאחת הדירות פתוחה. אמא של דיטר הייתה צרפתייה והדירה הייתה שייכת לבת דודה רחוקה שלה.

זו התחתנה עם דיפלומט שהוצב ברבת עמון. בכניסה היו ארונות זכוכית נעולים ובהם עתיקות מהמזרח התיכון: לוחות חרס, פסלונים לא מזוגגים וקערות קטנות. בחורה בסרבל משובץ ובקוקיות בצבע נחושת בחנה אותן. המילים הראשונות שאמרה לי מינה היו: "זאת ביזה, כמובן. בטח הוציאו משם את כל זה בדואר דיפלומטי."

קולה האנגלי היה שקט וזועם. היא שאלה: "ראית את התמונות? הן פה." בסלון היו ה"סקס פיסטולס" וכיסאות מוזהבים עם פיתוחים מסובכים. מינה הפכה את גבה לשלוש תמונות: "תתארי לעצמך איך זה להיות בן אדם שיש לו כסף לקנות אוריגינלים של ארקימבולדו, ואז פשוט לקנות ארקימבולדו." היא הדליקה סיגריה, וראיתי שהיא כוססת ציפורניים.

ג'וני רוטן צעק שהוא לא יודע מה הוא רוצה אבל הוא יודע איך להשיג את זה. דיטר הפריח לכיווני נשיקה באוויר והמשיך לדבר עם בחור בעל ראש קטן וחלק של רקדן. מינה סיפרה לי שהיא ציירת. היא אמרה שיש במסיבה כמה מורי־עזר לשפות ולקחה אותי לפגוש את אחד מהם, החבר שלה ניק. ניק דיבר עם דֵבּ, גם היא אסיסטנטית, בבית ספר אחר.

גם דבּ חיפשה מקום מגורים, כמוני, אבל למינה וניק כבר הייתה דירה בעיר העתיקה, le centre historique, "המרכז ההיסטורי". הם חתמו על חוזה השכירות ביוני ובמשך הקיץ עבדו בטולון. ניק היה שזוף מאוד והיו לו עיניים כחולות בהירות מאוד — שילוב שהיה בעיני מלחיץ וסקסי בעת ובעונה אחת. הוא אמר בחביבות לדבּ ולי: "תשמעו, אי אפשר להתחיל לחפש דירה בספטמבר. חייבים לדעת להתנהל בדברים כאלה."

למדאם בּיסֶה, רכזת האנגלית בתיכון שלי, היה בבית חדר להשכרה. באחד הימים הראתה לי אותו. החדר היה חמים ומואר ומאחד הקירות לטש עין ראש אייל. בנם של בני הזוג ביסה ירה בו כדי לחגוג את גירושיו. מדאם ביסה הסבה את תשומת ליבי לנוכחותה של פלטה חשמלית: "את רואה, זה מושלם לאומלט." הבית שלה היה במרחק הליכה קצרה מבית הספר, כלומר רחוק ממרכז העיר, ואחרי שמונה בערב לא היו יותר אוטובוסים.

בשעות היעפת שביליתי בפריז עד שיצאה הרכבת דרומה קניתי גלויה של וילי רוֹניס. זה היה תצלום של אישה עירומה מתרחצת בכיור; לידה, על רצפת האבן, עמד כד. החלון השקוע בקיר היה פתוח; לא הייתה בו שמשה, רק תריס עשוי מכמה קרשים אנכיים. אני סבלתי מהגרסה המשעממת של הבעיה של ג'וני רוטן: ידעתי מה אני רוצה אבל לא ידעתי איך להשיג את זה. רציתי לגור ב"מרכז ההיסטורי". מהו המעבר מאוסטרליה לצרפת אם לא רצון לחיות ב"מרכז ההיסטורי"? במסיבה של דיטר נתתי קול לפחדי: "יכול להיות שאצטרך לקחת את החדר של משפחת ביסה."

אכלנו מקלות מלוחים ושתינו יין. האחרים, בהיותם אנגלים, כבר היו בצרפת בעבר, בחופשות ובחילופי תלמידים. אמרתי ששמעתי שאי אפשר למצוא תפוצ'יפס נורמלי — מה שנקרא "קריסְפְּס" באנגלית — חוץ מאשר בסניף מרקס אנד ספנסר בפריז. דבּ העירה ש"קריספס" זאת מילה מעולה כי הצרפתים לא מסוגלים לבטא אותה. "את עוברת בין כל התלמידים והם מסתבכים שאין לתאר. ממש נחמד. אפשר להעביר ככה רבע שעה כמו כלום." "גם ג'לי זה שימושי," אמר ניק. "שואלים מי היה פעם באנגליה ומה דעתם על האוכל. ואז הם מדברים שעות על זוועות הג'לי ואיזה גועל נפש זה. אם יהיה לך מזל, מישהו יקום ויתחיל לרטוט."

מינה ענדה מחרוזת תפילה שהוארכה בתוספת כמה חוליות בעורף. היא מצצה את הצלב — כשהוציאה אותו מהפה, היה עליו כתם של שפתון אדום. המוזיקה התחלפה. "מפלצות מפחידות"... לא הכרתי את השיר אבל זיהיתי את קולו של דייויד בואי. הוא בעצמו הרי מפלצת מפחידה, אמרתי, והזכרתי את דברי ההערצה להיטלר של "הדוכס הלבן הרזה". דבּ אמרה שבואי לא התכוון לזה ככה. זה בדיוק מה שאמר לי כל אדם לבן אוהד דייויד בואי שפגשתי. עורה של דבּ היה חיוור וכחלחל כחלב שהשומן הופרד ממנו. היו לה פני בובה, פנים חמודות וקשות.

דיטר ניגש אלינו, מלפף קצה ג'וינט, ואמר: "כולם בטוב? עוד מעט נרקוד. גרמנים רוקדים — אל תיבהלו." הוא שאל אם כבר פגשנו את אָדַלבֶּרט. "שם, ליד המוזיקה. מיין שאץ." בחיר ליבו היה גבר גבוה בעל יופי חמור, מסותת בקרח. הוא היה זקן — אולי בן שלושים! "אני יודע," אמר דיטר. "אתם חושבים: הוא נראה כמו נאצי." הוא סיפר לנו שאדלברט גילם פעם קצין ס"ס בסרט. הבמאי היה צעיר ומבטיח והסרט הוקרן בפסטיבל קאן. אדלברט חשב שהקריירה שלו מובטחת. העולם ירצה תמיד לראות סרטים על הרייך השלישי. הוא נסע לפריז והשתכן בסוויטה במלון ז'ורז' החמישי. "הוא התאמן להיות כוכב כדי שכשזה יקרה הוא כבר יֵדע בדיוק מה לעשות." ככלות שבועיים נגמר לאדלברט הכסף. ארבע שנים עברו מאז והתפקיד הטוב ביותר שהשיג היה בפרסומת למכונת גילוח חשמלית.

כשלא היה נאצי החזיק אדלברט בארנק תצלום של עציץ. הוא שלף אותו והראה לי. האנגלית שלו, כמו הגרמנית שלי, הביעה רצון טוב יותר מאשר משמעות כלשהי, כך שדיטר תרגם: "קוראים לזה רגל הפיל, וזה הצמח האהוב על אדלברט. קוראים לו רָמוֹן." אמרתי שבסידני יש צמח עם עלים בגודל של מגשים והוא מכונה אוזני פיל. אבל לאדלברט לא הייתה חיבה מיוחדת לפילים. הוא העביר אגודל אוהב על שכבת הניילון שהגנה על ה"שאץ" שלו.

המסיבה התקדמה בכל מיני כיוונים. מינה אמרה: "ברגע שישימו דיסקו, אני הולכת." שמו דיסקו. ניק זמזם לעצמו את השיר של בואי כשיצאנו. דלת המעלית נסגרה בנקישה מצלצלת ומינה אמרה: "אדלברט — איזה שם! בטח יש לו אחות שקוראים לה וַלטראוּט. יש בעצם רק שאלה אחת שצריך לשאול על אנשים כאלה: מה הם עשו במלחמה?" "הוא לא כזה זקן," אמר ניק.

"אבא שלו אוסטרי — הם הכי גרועים. הם עונדים צלבי קרס מתחת לדש. והצרפתים — הרי ראית למה מסוגל בעל הבית הגנב של דיטר. אתה יודע שדיטר לא יצא מהארון מול המשפחה שלו, נכון? לאדלברט אסור לענות לטלפון — הם לא יודעים על קיומו."

כשיצאנו לרחוב מינה רכסה את המעיל שלה. זה היה מעיל פרווה סינתטית בגוון עליז של ירוק. הייתי צריכה לחזור לבית הספר במונית, על חשבון חסכונותי המתפוגגים. מינה וניק ליוו אותי לתחנת המוניות. כשנפרדנו הם נישקו אותי על שתי הלחיים פעם, פעמיים, שלוש פעמים, כנהוג בדרום. "כל־כך טיפשי," אמרה מינה. "לוקח שעות לעזוב." היא שפשפה את כתם השפתון שהותירה על פרצופי ואמרה: "אל תיקחי את החדר הזה."

****

לַייל

בזמן האחרון אני חושב על היום שבו אלן מת. הוא כבר היה זקן, ובאחד הבקרים היו על הספה טיפות בתפזורת. לא היה קל לעשות מה שצריך אבל כמו ששאנל אמרה, עשינו את זה בשביל אלן. שאנל היא זאת שחושבת קדימה. היא המובילה בכל ההחלטות שלנו, גדולות כקטנות.

אלן הגיע אלינו כשסידני היה בן שש. באחת השבתות חזרנו מהפארק וראינו את פרייזר יוצא מהבית שלו. שלט "למכירה" הופיע מול הבית, ארבע דלתות מדלת ביתנו בסְפּוּמֶנְטִי קוֹרְט. "בבית הזה תמצאו מקום לרגעים משפחתיים של שמחה ושל עצב", הכריז השלט.

נייקי ואלן התפרצו החוצה, עברו את פרייזר ורצו לגינה שבחזית הבית. נייקי היה בכיתה של סידני. שניהם התחילו להתרוצץ ולעשות קולות של מכונית. פרייזר ואני פטפטנו. הוא החזיק מחבט טניס ובזמן שדיברנו חבט בכדור בלתי נראה בגובה נמוך.

בארוחת הערב סיפרתי שהשכנים שלנו עוברים לגור בפֶּרת'. סידני תיקן אותי: "אבל אלן הולך לחווה, ככה נייקי אמר לי. הוא יוכל לשחק שם עם החיות." מל צחקה צחוק קצר וכבוש.

"מה?" שאל סידני.

"סידני כזה טיפש," אמרה מל. "טיפש אחד, סידני. אתה לא יודע כלום."

שאנל אמרה: "אל תדברי ככה לאחיך."

"הוא כזה טיפש. הוא אפילו לא יודע מה זה 'ללכת לחווה'."

כולנו הסתכלנו על מל. היא תקעה את הכף בתפוחי האדמה שלה, הסיעה את המחית לתוך רוטב העגבניות והתחילה למרוח עיגולים אדומים וצהובים על הצלחת. מל תמיד הייתה יצירתית מאוד. היא השפילה את ריסיה הסבוכים ואמרה: "הווטרינרית תהרוג את אלן. סידני הוא הבנאדם היחיד בכל העולם שלא יודע את זה כי הוא טיפש."

ארוחת הערב של סידני הייתה מורכבת משתי פרוסות של טוסט עם חמאת בוטנים. כל מה שהוא היה מוכן לאכול באותה שנה היה, כדבריו, "טוסט עם חמאת בוטנים מרוחה על הכל־הכל." המצח שלו התקמט לנגד עינינו ונהפך לשדה חרוש קטן. דמעה זלגה על המגבת הקשורה לצווארו. הוא לא חדל לבקש חיית מחמד כמעט מרגע שלמד לדבר.

כפי שציינה שאנל כששוחחנו על כל זה במיטה, חשוב ללמוד ביטויים חדשים. כשהגענו לאוסטרליה כבר דיברנו אנגלית שוטפת אבל לא תמיד הבנו את הנאמר כאן. "ללכת לחווה" — מי היה יכול לדעת שלזה הכוונה?

"כולם מאמצים כיום חיות נטושות," המשיכה שאנל ואמרה. "לארין יש פודל עם שלוש רגליים. לאלן יש עדיין את כל הארבע?"

"נכון להיום אחר הצהריים, כן."

"בכל זאת אסמס לפרייזר. להרבה אוסטרלים יש כלב או חתול. כבר היינו צריכים לאמץ פה חיה."

וכך נעשה אלן חלק ממשפחתנו. בימים ששאנל עבדה בתאגיד האחר ארין הייתה המנהלת שלה, ויועצת מהימנה בכל הנוגע להתנהגות המקובלת כאן. ארין אמרה שזה ממש בסדר להאכיל את אלן בבוקר ולהשאיר אותו בחוץ בגינה כל היום. "זה נקרא 'שַגֵר ושכח'," הסבירה. אלן לא נבח במיוחד כשיצאנו לכל היום והשארנו אותו לבד — הוא היה רגיל לחיים האלה.

ואז הצטרפה אַייבִי למשק הבית. אייבי היא אמא שלי, והיא הכניסה את אלן הביתה בכל שעות היום. ניסיתי להסביר לה את שיטת "שגר ושכח". בטלוויזיה שידרו חדשות ודוברת־שנאה מטעם הממשלה הסבירה לנו מדוע הכרחי להעביר מבקשי מקלט שניסו לעקוף את התור לאיי המעצר לצמיתות. אייבי אמרה: "גם לזה בוודאי קוראים 'שגר ושכח'."

אבל סטיתי מהנושא — יומו האחרון של אלן. בזמן האחרון המוח שלי מעולל תעלולים כאלה. כמו כשנשרפה לנו נורה וכשניגשתי להוציא מהארון נורה חדשה ראיתי שכתוב עליה "עור לבן". כמה מוזר, חשבתי, לפני שהבנתי שכתוב "אור לבן". זה כנראה מרוב עומס — בימים אלה אני נשאר במשרד יותר ויותר.

ברור שלא אמרנו למל ולסידני מילה על מה שצריך לעשות. הגיע היום הגמיש שלי, בוקר חורפי מבהיק כמו צבע פלסטי. הילדים היו בבית הספר ככה שרק אייבי נשארה לנו. מצאתי אותה בצד השמש של הפטיו, יושבת עם הפנים לשמיים. לצידה הייתה מונחת שפופרת של קרם עם מקדם הגנה 73 ועל ברכיה — אלן.

כאן מלבורן. היו שלוש מעלות בחוץ. אייבי הייתה במגפי UGG, כובע גרב, מעיל דובון וכפפות. היא תמיד סבלה מקור. זאת הייתה בעיה כשהיא באה לגור אצלנו. בחורף, אחרי שהגיע חשבון החשמל הראשון, נאלצתי להבהיר שאנחנו לא יכולים להפעיל את החימום רק בשבילה. שהיא צריכה לכבות אותו כשהילדים הולכים לבית הספר ולהדליק אותו כשהם חוזרים. כשאני אומר "להבהיר", אני מתכוון שעשיתי את זה בעדינות. השארתי את החשבון על השולחן, דיברתי על עלויות החימום בשנה הקודמת ועל זה שעכשיו אנחנו משלמים הרבה יותר. אייבי התחילה לצאת בימים קרים מהבית, להסתובב בכל העיר באוטובוסים וברכבות. היא נסעה למקומות שלא היה לנו מושג שהם מקומות. אלטוֹנה! ברַנסוויק! לפני שיצאה הייתה לוקחת את אלן לטיול ארוך ואחריו הוא היה נרדם וישן שעות. כשאלן הזדקן והתחיל ליילל בכל פעם שעזבו אותו, היא נשארה איתו בבית בכל מזג אוויר.

"הגיע הזמן לזריקה של אלן," אמרתי לה.

"אתה בטוח?"

"יש לי תזכורת בטלפון."

כיום עין אחת של אייבי עכורה מזִקנה וכמעט עצומה. באותם ימים עיניה היו עדיין פקוחות ואפורות, ונדמָה שהיא מתבוננת תמיד למרחקים. שאנל נהגה לומר שהעיניים של אייבי יוצרות רושם של ריקנות אבל לפעמים יש לה ראייה חודרת. לרגע חששתי שהיא תתעקש לבוא איתי לווטרינרית. אבל אייבי לא אוהבת וטרינרים — הם מזכירים לה רופאים.

הפחד שלה מכל מגע עם מקצוע הרפואה הוא חסר כל בסיס הגיוני. היא אומרת: "מה רופאים יודעים? הם מתמצאים בדם, בגלגל העין, במצב הריאות. מה לי ולהם." לפני הרבה זמן, כשאייבי עוד גרה שָם, הייתה לה אבן בכליה. כשסוף כל סוף ניתחו אותה, האבן שהוציאו משם הייתה כל־כך גדולה שהציגו אותה במוזיאון הרפואי. המנתח אמר שאלה היו כאבים שאי אפשר בכלל לתאר. אייבי עמדה בהם חמישה חודשים ובלבד שלא תצטרך לגשת לרופא.

אייבי אמרה "גיבור שלי". היא נשקה לפרווה הלבנה הקפיצית על קודקודו של אלן והורידה אותו לרצפה.

כשחזרתי הביתה, אייבי הייתה במטבח. היא ראתה את הרצועה של אלן משתלשלת מידי ובקצהָ הקולר הריק וקרסה הצידה כאילו מישהו חבט בה. סיפרתי לה את הסיפור המנחם והלא מזיק ששאנל ואני הכנו מראש. הלב של אלן נדם ברגע שהווטרינרית הרימה אותו לשולחן, אמרתי. "זה היה מהיר מאוד וללא כאבים."

"הייתי צריכה לדעת," אמרה אייבי. "הבוקר יצא לי ארבע תלתן — רמייה."

"זה היה מעשה חסד," אמרתי. "את בעצמך יודעת כמה שאלן כבר היה איטי. ככה זה לא נגרר סתם ולא היו לו כאבים. זה היה לטובתו."

אייבי אמרה: "אתה מתכוון לטובת הספה שלכם."

היא דיברה כאילו בכלל לא אכפת לי מאלן. אבל אני לא שכחתי אף פעם את היום שסידני דיבר עליו בבית הספר. המורה אמרה: "אה, יש לכם כלב? משום מה חשבתי שהמשפחה שלך מוסלמית." כששמענו את זה נבהלנו — מה אם עוד אנשים יטעו כך? שאנל ואני העלינו לשומר המסך במכשירים שלנו תמונות של הילדים מחבקים את אלן וקנינו שלט "זהירות — כלב" לתלות על השער. כשהאיסלם הוצא אל מחוץ לחוק והתחילו המעצרים, מי יודע מה היה קורה לנו בלי אלן? כמובן שהייתי עצוב כשהגיע יומו.

בדיוק נזכרתי שכשהאיסור נכנס לתוקף, אייבי אמרה לילדים שאף אחד לא יכול להוציא את הירח החדש אל מחוץ לחוק. היא אמרה שהמוסלמים יוכלו להסתכל על הירח ולשאוב נחמה מהסמל של הדת שלהם. נאלצנו להזהיר את הילדים שלא יחזרו על השטויות שלה באוזני אף אחד. עם כאלה דברים היינו צריכים להתמודד בשנים שאייבי גרה איתנו.

מה שסיפרתי לה על אלן היה האמת. הסוף היה מלא שלווה. כולם במרפאה הבינו לליבי. האחות השמיעה מוזיקה שקטה ומרגיעה. הווטרינרית לקחה את אלן לחדר אחר כדי להחדיר את העירוי בלי לצער אותי. אחרי שהכל נגמר היא אמרה שאני יכול לשבת עם אלן כמה שאני רוצה, והאחות הציעה לי כוס תה.

מה שלא עוזב אותי עד היום הוא התמונה של אלן חוזר לחדר עם צינורית העירוי תקועה ברגלו הגוצית. הצמידו לו אותה בסרט דביק צבעוני — אדום־צהוב־ירוק — שבלט על רקע הפרווה שלו. כשלקחו אותו הוא בוודאי חשב שישאירו אותו למשך היום במרפאה, כמו שקרה פעם או פעמיים כשהיה חולה. כשמצא אותי מחכה לו, השפיל לקראתי את אוזניו הגדולות, זקף את ראשו וזירז את צעדיו. הוא נראה אבירי כל־כך, מקדם בדהרה את המוות שדגלו העליז מודבק לרגלו.


 

שם הספר:
מפלצות מפחידות
שם המחברת:
מישל דה קרצר

Scary Monsters
by Michelle de Kretser

מאנגלית: מיכל אלפון
מהדורה ראשונה, מאי 2023
מספר עמודים: 232

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: דודי בן הרא"ש

מחיר מומלץ: 92 ₪


מסת"ב 978-965-560-054-4
דאנאקוד: 497-1233




שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.