מצפן | מתיאס אנאר

אנחנו שני מעשני אופיום כל אחד אפוף בענן משלו, בלי לראות שום דבר בחוץ, לבדנו, בלי להבין את עצמנו כלל אנחנו מעשנים, פנינו בראי מעוּנות, אנחנו תמונה קפואה שהזמן משווה לה אשליה של תנועה, גביש שלג מחליק על גוש כפור שאיש אינו קולט את מורכבות הסתעפויותיו, אני טיפת מים מעובה על שמשת הסלון שלי, אגל נוזלי שמתגלגל ואינו יודע את האד שיצר אותו או את האטומים שהוא עדיין מורכב מהם אך בקרוב ישמשו פרודות אחרות, גופים אחרים, את העננים הכבדים בשמי וינה הערב: מי יודע לתוך איזה צווארון יגלשו המים האלה, כנגד עורו של מי, על איזו מדרכה, לעבר איזה נהר, והפנים העמומות על הזגוגית הן שלי רק לרגע קצר, אחת ממיליוני התצורות האפשריות של האשליה -

והנה מר גרובר מטייל עם הכלב שלו למרות הגשם הדק, במעיל הגשם הנצחי שלו וכובע ירוק לראשו; הוא מנסה לחמוק מפני המים הניתזים מהמכוניות בדילוגים קטנים מגוחכים לעומק המדרכה: הכלבלב סבור שהוא רוצה לשחק, קופץ על אדונו ונהדף בחוזקה ברגע שהוא מניח את כפו הבוצית על מעילו של מר גרובר שבסופו של דבר מתקרב אל שפת הכביש כדי לחצות, פנסי הרחוב מאריכים את צלליתו, שלולית שחורה בין יַמי הצללים של העצים הגדולים, שאורות הרכב החולף בפּוֹרצֵלַנגָאסֶה משסעים אותם, והֵר גרובר מהסס כנראה לחדור לאפילת האַלזֶרגְרוּנְד, כפי שאני מהסס לחדול מהתבוננותי בטיפות המים, במדחום ובתנועת החשמליות היורדות לעבר תחנת שוֹטֶנטוֹר.

הקיום הוא בבואה מכאיבה, חלום של מכור לאופיום, שיר של רוּמי מושר בפי שָהְראם נאזֵרִי, האוֹסטינָטו של הזארְבּ מרעיד קלות את הזגוגית תחת אצבעותי כמו עור מתוח על תוף, כדאי שאמשיך לקרוא במקום לצפות במר גרובר הנעלם תחת הגשם היורד, במקום להטות אוזן למליסמות המסולסלות של הזמר האיראני, שעוצמתו וגוֹן קולו עשויים לבייש טנורים רבים אצלנו.

כדאי שאעצור את התקליט, איני יכול להתרכז; כבר קראתי את התדפיס הזה עשר פעמים ועדיין איני מבין את כוונתו הנסתרת, עשרים עמודים, עשרים עמודים נוראים, מקפיאים, שהגיעו לידי דווקא היום, לאחר שרופא רחום נקב אולי בשם מחלתי, הכריז רשמית על גופי כחולה, כמעט מתוך הקלה על כך שהצליח להדביק אבחון - נשיקה קטלנית - לתסמינים שלי, אבחון שטעון אישור, אם כי יש להתחיל טיפול, כך אמר, ולעקוב אחר ההתפתחות, התפתחות, זהו, זה המצב, להתבונן בטיפת מים בעודה מתקדמת לעבר היעלמותה בטרם תיטמע בסדר הגדול של הדברים.

אין אקראיות, כל הדברים קשורים, הייתה שרה אומרת, למה דווקא היום אני מקבל בדואר את המאמר הזה, תדפיס מהסוג הישן, צרור ניירות מחוברים בסיכות, במקום קובץ פי־די־אף מלוּוה במסר המאחל "קבלה נעימה", מייל שיכול היה לכלול חדשות כלשהן, להסביר היכן היא נמצאת, מהי סָראוואק זו שממנה היא כותבת, שלפי האטלס שלי היא אחת ממדינות מלזיה ונמצאת בחלקו הצפון־מערבי של האי בורנאו, מרחק שני צעדים מברוניי והסולטן העשיר שלה, שני צעדים גם מהגמֶלאנים של דביסי ושל בריטן, כך נדמה לי - אבל תוכן המאמר שונה למדי; אין בו מוזיקה, למעט אולי קינה ארוכה; עשרים דפים דחוסים שהופיעו בגליון ספטמבר של Representations, כתב העת הנאה של אוניברסיטת קליפורניה שבו פרסמה לא אחת.

המאמר נושא הקדשה קצרה על העטיפה, "לפרנץ היקר לי מאוד, מחבקת אותך חזק, שרה" והוא נשלח ב־17 בנובמבר, כלומר לפני שבועיים - עדיין נדרשים שבועיים לדבר דואר לעשות את הדרך ממלזיה לאוסטריה, אולי היא התקמצנה על הבולים, הרי יכלה לצרף גם גלוית דואר, מה פירוש הדבר, עברתי על כל עקבותיה המצויים בדירתי, מאמריה, שני ספרים, כמה תצלומים, ואפילו גרסה של עבודת הדוקטור שלה, מודפסת וכרוכה בחיקוי עור אדום, שני כרכים עבי כרס, שלושה קילו כל אחד:

"בחיים יש פצעים שכמו הצרעת מכרסמים את הנשמה בבדידותה," כותב האיראני סאדק הֵדאיָת בפתיחת הרומן הינשוף העיוור: האיש הקטן הזה עם המשקפיים העגולים היטיב לדעת זאת יותר מכל אדם אחר. אחד הפצעים האלה הוא שהביא אותו לפתוח את הגז בדירתו שברחוב שַמפּיוֹנֶה בפריז, בערב אחד של בדידות גדולה, ערב אפריל, רחוק מאוד מאיראן, רחוק מאוד, כשמארחים לו לחברה רק כמה משירי עומר ח'יאם ובקבוק קוניאק קודר, אולי, או מנת אופיום, ואולי לא כלום, מאום פרט לטקסטים שנותרו עדיין ברשותו ושנשא איתו אל הריק הגדול של הגז.

לא ידוע אם השאיר מכתב, או סימן כלשהו מלבד הינשוף העיוור, שכתיבתו הסתיימה זה כבר, העתיד לקנות לו שנתיים לאחר מותו את הערצתם של אנשי רוח צרפתים שלא קראו מעולם דבר שמוצאו מאיראן: המו"ל ז'וֹזֶה קוֹרטִי עתיד לפרסם את הינשוף העיוור זמן קצר לאחר חוף הסירְטים; ז'וליין גראק כבר יזכה להצלחה בשעה שהגז ברחוב שמפיונֶה יפעל את פעולתו, בשנת 1951, ויאמר שספרו, חוף הסירטים, הוא הרומן של כל "הריקבונות הנאצלים", כמו אלה שזה עתה כרסמו עד תום את הֵדאיָת באדי היין והגז. אנדרה בְּרֵטוֹן יתייצב לצד שני האנשים וספריהם, מאוחר מכדי להציל את הֵדאיָת מפצעיו, לוּ אפשר היה להצילו, אלמלא היה החולי בלי שום ספק חשוך מרפא.

האיש הקטן בעל המשקפיים העגולים העבים ניהל, בגלות וגם באיראן, חיים שקטים ופרטיים, דיבר בקול נמוך. האירוניה והעצבות הממאירה שלו עוררו גינוי כלפיו, אלא אם כן נבע הדבר מאהדתו למטורפים ולשיכורים, ושמא מהתפעלותו מספרים מסוימים וממשוררים מסוימים; אולי גינו אותו משום שניסה קצת אופיום וקוקאין, בה בשעה שלעג למסוממים; משום ששתה לבדו, או מפני שלא היו לו עוד שום ציפיות מאלוהים, גם לא בערבים של בדידות גדולה, כשהגז מפתה; אולי משום שהיה אומלל, או שהאמין לא בלי היגיון בחשיבות כתביו, או מפני שלא האמין בכך - כל אלה דברים שמטרידים.

ו; באיראן הוא אינו מונצח בשום אנדרטה, למרות כובד המשקל ההיסטורי שקבע את מרכזיותו, למרות כובד המשקל של מותו שעדיין מעיק על בני ארצו. יצירתו חיה היום בטהראן כפי שהוא מת, בדלות ובמחתרת, על דוכני שוק הפשפשים, או במהדורות מקוצצות, שנגזמה מהן כל התייחסות שעלולה לדחוף את הקורא לזרועות הסמים או ההתאבדות, כדי לגונן על הנוער האיראני, המוכה במחלות הייאוש האלה, ההתאבדות והסמים, ולכן מסתער על ספריו של הֵדאיָת בהתלהבות, כשהוא מצליח למצוא אותם, וכך כשהוא נערץ ואינו נקרא כראוי, הוא מצטרף אל השמות הגדולים הסובבים אותו בפֶּר־לָשֵז, שתי פסיעות מפרוּסט, מסתפק במועט בחיי הנצח כשם שהיה בחיים עלי אדמות, סמוי מעין באותה מידה, בלי פרחים ראוותניים או המוני מבקרים, מאז אותו יום באפריל 1951 שבו בחר בגז וברחוב שמפיונֶה לשים קץ לכל, אכול בצרעת הנשמה הרודנית וחשוכת המרפא. "איש אינו מחליט להתאבד;

ההתאבדות מצויה באנשים מסוימים, היא חלק מטבעם" - הֵדאיָת כותב מילים אלה בשלהי שנות העשרים. הוא כותב אותן לפני שקרא ותרגם את קפקא, לפני שכתב על ח'יאם. יצירתו נפתחת בסוף. הקובץ הראשון שלו פותח ב"קבור בעודו בחיים, זֶנדֶה בֶּה גוּר," התאבדות וחורבן, ומתאר בבירור את מחשבותיו, כך לדעתי, של האיש ברגע שהוא מפקיר את עצמו לגז כעבור עשרים שנה, מניח לעצמו להתנמנם בנחת לאחר שדאג להשמיד את ניירותיו ואת רשימותיו במטבח הזעיר המוצף בניחוח הבלתי נסבל של האביב הממשמש ובא. הוא השמיד את כתבי היד שלו, אולי היה אמיץ יותר מקפקא, אולי משום שלא היה לו איזה מקס בְּרוֹד לידו, אולי משום שלא בטח באיש, או שהיה משוכנע שבאה העת להיעלם.

ואם קפקא מסתלק כשהוא משתעל, מתקן עד הרגע האחרון את הטקסטים שהוא מבקש לשרוף, הֵדאיָת הולך לו בגסיסה איטית של שינה כבדה, לאחר שכבר כתב את מותו עשרים שנה קודם לכן, וכל חייו חרושים פצעים וחבורות של אותה צרעת שאכלה בו בבדידותו, שהייתה קשורה מן הסתם לאיראן, למזרח, לאירופה ולמערב, כשם שבפראג קפקא היה בעת ובעונה אחת גרמני, יהודי וצ'כי ואף לא אחד מכל אלה, אבוד יותר מכולם או חופשי יותר מכולם. להֵדאיָת היה אחד מאותם פצעי עצמיות שגורמים לך להיטלטל באי־יציבות בעולם, סדק שנפער עד שהיה לבקע; יש כאן, כמו באופיום, באלכוהול, בכל מה שפוער אותך לשניים, לא מחלה כי אם החלטה, רצון לפצל את עצם ישותך עד הסוף.

בגישָתי אל עבודתו של הֵדאיָת ואל הינשוף העיוור שלו בכוונתי לבחון את השסע הזה, לפשפש בחרכים, להיכנס אל שכרונם של הנשים והגברים שהתבוססו יותר מדי באחרוּת; אחזיק בידו של האיש הקטן כדי לרדת ולהתבונן בפצעים המכרסמים, בסמים, בבריחות, לחקור את התווך הזה, את הבַּרזָח' הזה, את העולם שבין העולמות שאליו נקלעים אמנים ונוסעים.

הפתיח הזה בהחלט מפתיע, השורות הראשונות האלה עדיין טורדות מנוחה באותה מידה גם אחרי חמש־עשרה שנה - השעה בוודאי מאוחרת, עיני נעצמות על הטקסט המוקלד במכונת כתיבה למרות צלילי הזארבּ וקולו של נאזֵרי. שרה נתקפה זעם, בעת ההגנה על עבודת הדוקטור שלה, בשל הביקורת שנמתחה על הנימה ה"רומנטית" של דברי הפתיחה שלה ועל ההקבלה "לגמרי שלא ממין העניין" עם גראק ועם קפקא. אומנם מורגן המנחה שלה ניסה להגן עליה, באופן נאיבי למדי, ואמר ש"תמיד טוב לדבר על קפקא", מה שחילץ אנחה מחבר הבוחנים שהורכב ממזרחנים פגועים וממלומדים מנומנמים שרק שנאתם זה לזה יכלה להעירם מתרדמתם הדוגמטית: ובעצם שכחו די מהר את הפתיחה הבלתי־שגרתית כל־כך של שרה ופנו להתנצחות בסוגיות מתודולוגיות, כלומר הם לא ראו כיצד יכול להיות משהו מדעי ב"טיול" (הברנש הקשיש ירק את המילה כמו קללה), ולוּ אף בהנחייתו של סאדק הֵדאיָת.

במקרה הייתי אז בפריז, ושמחתי על ההזדמנות לנכוח בפעם הראשונה בהגנה על תֶזה בסורבון, מה גם שזו הייתה ההגנה שלה; אבל משעה שפגה הפתעתי המשועשעת נוכח מצבם המוזנח של המסדרונות, של האולם ושל חבר הבוחנים, שנדחקו לפינה נידחת של השד יודע איזו מחלקה במבוך הידע, ששם עמדו חמישה מאורות גדולים להפגין זה אחר זה את עניינם הקלוש בטקסט שהיו אמורים לדון בו, בעודם נזקקים למאמצים על־אנושיים - כמוני, באולם - כדי לא להירדם. האירוע כולו מילא אותי מרירות ודכדוך, וברגע שפנינו לעזוב את המקום (חדר כיתה סתמי, ובו מכתבות מדיקט סדוק ומתקלף, שלא יֶדע צפוּן בחובן כי אם כתובות גרפיטי משעשעות ומסטיקים מודבקים), כדי להניח לאנשים הללו לקיים את הדיון שלהם, נתקפתי רצון עז להרים רגליים, לרדת בבולוואר סן מישל וללכת על גדת הנהר כדי שלא אתקל בשרה ולא אחשוף בפניה את רשמַי מההגנה המפורסמת הזאת שהייתה בוודאי כה חשובה בשבילה.

היו בקהל כשלושים בני אדם, משמע המון רב ביחס למסדרון הצר שבתוכו נדחקנו; שרה יצאה יחד עם כלל הנוכחים, שוחחה עם גברת מבוגרת יותר ואלגנטית מאוד, שידעתי שהיא אימהּ, ועם גבר צעיר שדמה לה במידה מטרידה, אחיה.

לא יכולתי להתקדם לעבר היציאה בלי להיתקל בהם, פניתי על עקבי כדי להסתכל בדיוקנאות המזרחנים שקישטו את הפרוזדור, תחריטים מצהיבים מיושן ולוחיות זיכרון מימי זוהר שחלפו לבלי שוב. שרה ליהגה, היא נראתה תשושה אך לא מובסת; אולי בלהט הקרב המדעי, בעודה רושמת ראשי פרקים ומכינה את תשובותיה, הייתה לה תחושה שונה לגמרי מזו של הקהל. היא הבחינה בי ואותתה לי בידה. באתי בעיקר כדי להיות לצידה, אבל גם כדי להתכונן, ולוּ רק בדמיוני, להגנה שלי עצמי - ומה שראיתי לא הפיג את חששותי. התברר שטעיתי: מקץ דיון שנמשך דקות אחדות הותר לנו להיכנס שוב אל האולם, והיא זכתה בציון הגבוה ביותר; יושב הראש עוין ה"טיול" החמיא לה בחום על עבודתה, והיום, כשאני חוזר וקורא את התחלת הטקסט שלה,

אכן יש להודות שהיה משהו חזק וחדשני בארבע־מאות העמודים ההם על הדימויים והייצוגים של המזרח, מקומות לא־מקומות, אוטופיות, פנטזיות אידיאולוגיות שרבים מאלה שביקשו לשוטט בהם הלכו שם לאיבוד; גופיהם של האמנים, המשוררים והנוסעים שניסו לחקור אותם נהדפו מעט־מעט אל חורבנם; האשליה, כפי שאמר הֵדאיָת, כרסמה בנשמה השרויה בבדידות - מה שכונה זמן רב שיגעון, מלנכוליה, דיכאון היה פעמים רבות תוצאה של חיכוך, של אובדן העצמי בתהליך היצירה, במגע עם האחרוּת, וגם אם הדבר נראה היום קצת שטחי, רומנטי במילה אחת, הייתה פה בוודאי אינטואיציה אמיתית שעליה היא בנתה את עבודתה בהמשך.

משהוכרז פסק הדין שמחתי מאוד בשבילה וניגשתי לברך אותה; היא חיבקה אותי בחום ושאלה מה אתה עושה כאן, ואני עניתי שיד המקרה המוצלח הביאה אותי לפריז ברגע המסוים הזה, שקר לבן. היא הזמינה אותי להצטרף אל מקורביה להרמת כוסית השמפניה המסורתית, הזמנה שנעניתי לה, ונפגשנו שוב בקומה הראשונה של בית קפה סמוך ברובע הלטיני שבו היה נהוג לחגוג ארועים ממין זה. פתאום נראתה לי שרה מובסת, שמתי לב שהיא טובעת בחליפה האפורה שלה; האקדמיה נגסה בצורתה, גופה נשא את אותות המאמץ שהשקיעה בשבועות ובחודשים הקודמים: ארבע השנים האחרונות הוליכו לעבר הרגע הזה, לא הייתה להן משמעות אלא ביחס לרגע הזה, ועכשיו, כשזרמה השמפניה, עלה על פניה חיוך תשוש של יולדת - עיניה היו מוקפות עיגולים כהים, תיארתי לי שהעבירה את הלילה בבדיקת ההרצאה שלה, נסערת מכדי להירדם.

ז'ילבר דה מורגן, מנחה הדוקטורט שלה, היה שם כמובן; כבר נתקלתי בו בדמשק. הוא לא הסתיר את תשוקתו לבת טיפוחיו, הביט בה במבט אבהי מגונן שבהשפעת השמפניה נטה קלות לעבר גילוי עריות: בכוסית השלישית, כשמבטו בוער ולחייו סמוקות, שעון לבדו על שולחן גבוה, לכדתי את נדידת עיניו בין קרסוליה למותניה של שרה, מלמטה למעלה ואחר־כך מלמעלה למטה - ואז הוא פלט גיהוק עגמומי קטן ורוקן את כוסיתו הרביעית. הוא הבחין בכך שאני מתבונן בו, גילגל לעומתי עיניים קוצפות בטרם זיהה אותי וחייך, כבר נפגשנו פעם, נכון? רעננתי את זיכרונו, כן, אני פרנץ ריטר, התראינו בדמשק עם שרה - אה, כמובן, המוזיקאי, ואני כבר הייתי מורגל כל־כך בטעות הזאת שהגבתי בחיוך אווילי במקצת. עוד לא הספקתי להחליף שתי מילים עם כלת השמחה, שתשומת ליבה נכבשה בידי כל ידידיה וקרובי משפחתה, וכבר נתקעתי מול המלומד הגדול הזה שכולם - מחוץ לאולם ההרצאות ולישיבות מחלקתיות - שאפו בכל ליבם להשתמט מפניו. הוא פנה אלי בשאלות פרטניות על הקריירה האקדמית שלי, שאלות שלא ידעתי להשיב עליהן והעדפתי לא לשאול אפילו את עצמי;

אף על פי כן הוא היה במצב רוח מרומם, שמח וטוב לב, שלא לומר שלוח רסן וגס, ולא העליתי כלל על דעתי שאפגוש אותו שוב כעבור חודשים אחדים בטהראן, בנסיבות ובמצב שונים בתכלית, עדיין בחברת שרה, שברגע הזה הייתה שקועה בשיחה עם נאדים - הוא הגיע זה עתה, היא הסבירה לו מן הסתם מה בדיוק קרה בהגנה על התזה, אין לי מושג מדוע לא היה שם; גם הוא היה הדור מאוד, בחולצה לבנה יפה עם צווארון עגול שהבליטה את גון עורו השחום, את זקנקנו השחור; שרה החזיקה בשתי ידיו כאילו הם עומדים לקום ולרקוד. התנצלתי בפני הפרופסור וניגשתי אליהם; נאדים העניק לי מייד חיבוק חברי שהחזיר אותי בן רגע לדמשק, לחאלבּ, לעוּד שלו בחשכת הלילה שנסך שיכרון בכוכבים שבשמי סוריה המתכתיים, הרחוקים, רחוקים כל־כך, אותם שמיים שלא כוכבי שביט קרעו אותם כעת אלא טילים, פגזים, זעקות ולחימה - לא היה אפשר בפריז ב־1999, על כוסית שמפניה, להעלות על הדעת את החורבן שעתידה לחולל בסוריה האלימות הנוראה, שהשוק של חאלב יעלה באש, שצריח המסגד של בני אוּמאיה ייהרס, שידידים כה רבים ימותו או ייאלצו לצאת לגלות; אפילו היום אי אפשר להעלות על הדעת את היקף הנזקים, את ממדי הסבל הנורא, מתוך דירה וינאית נוחה ושקטה.

אוּפס, נגמר התקליט. איזו עוצמה בקטע הזה של נאזרי. איזו פשטות קסומה, מיסטית, האדריכלות הזאת של ההקשה המונחת ביסוד הפעימה האיטית של השיר, המקצב המרוחק של האקסטזה המיוחלת, הזיכּר המהפנט שנדבק לך לאוזן ומלווה אותך עוד שעות. נאדים הוא היום נגן עוּד שזוכה להכרה בינלאומית, נישואיהם עוררו רעש גדול בקהילת הזרים הקטנה בדמשק, היו כה בלתי צפויים, כה פתאומיים עד שדבק בהם חשד בעיני רבים ובעיקר בעיני שגרירות צרפת בסוריה - אחת מן ההפתעות הרבות מספור שמזמנת שרה, והאחרונה שבהן המאמר המרתק על סראוואק: זמן קצר אחרי הגעתו של נאדים נפרדתי מהם, שרה הודתה לי ארוכות על כך שבאתי, שאלה אותי אם בכוונתי להישאר כמה ימים בפריז, אם יהיה לנו זמן להתראות, עניתי שאני חוזר לאוסטריה כבר למחרת; נפרדתי בכל הכבוד מהפרופסור שקרס כעת על שולחנו והסתלקתי.

יצאתי מהקפה והמשכתי בטיול שלי בפריז. שעה ארוכה הרהרתי שוב ושוב, גורר את רגלי בין עלי השלכת שעל רציפי הסֶן, בסיבות האמיתיות שהביאו אותי לבזבז כך את זמני, בהגנה על התזה ובשתייה שלאחריה, ואני מזהה - בתוך הילת האור האופפת, שם בפריז, את זרועותיהם החבריות של הגשרים ומבליטה אותם מתוך הערפל - כברת דרך, שיטוט שיעדם ומשמעותם לא ייראו אולי אלא בדיעבד, מסע שעובר בבירור דרך המקום הזה, דרך וינה, ששם חוזר מר גרובר מהטיול שלו עם כלבו הדוחה: צעדים כבדים במדרגות, יללת כלב, אחר־כך למעלה, מעל לתיקרה שלי, שעטות ושפשופים. מר גרובר מעולם לא ידע לשמור על השקט ואף על פי כן הוא הראשון להתאונן על התקליטים שלי, מילא שוברט, הוא אומר, אבל האופרות הישנות האלה וסגנונות המוזיקה, המממ, האקזוטיים האלה, זה לא בהכרח הטעם של כל אחד, אתה מבין למה אני מתכוון.

אני מבין שהמוזיקה מפריעה לך, מר גרובר, צר לי מאוד על כך. עם זאת עלי להודיעך שערכתי כל ניסוי אפשרי העולה על הדעת על חוש השמע של כלבך כשנעדרת מהבית: וגיליתי שרק ברוּקנר (וגם זה ברמות צליל שגובלות בבלתי נסבל) מרגיע את גירודיו ברצפה ומצליח להשתיק את נביחותיו הצורמניות, שכל הבניין מתאונן עליהן בעצם, נושא שאני מתכוון לפתח במאמר מדעי במוזיקותרפיה וטרינרית שיזכה אותי ללא כל ספק בתשואות עמיתי, "השפעת כלי הנשיפה על מצב הרוח הכלבי: התפתחויות ואפשרויות".

יש לו מזל, לגרובר, שגם אני עייף, כי אחרת הייתי מוריד לו בהחלט מכת טוֹמבאק הגונה, מוזיקה אקזוטית לו ולכלב שלו. עייף מהיום הארוך הזה של העלאת זיכרונות כדי לחמוק - למה להעמיד פנים - מן המחשבה על המחלה, כבר בבוקר כשחזרתי מבית החולים פתחתי את תיבת המכתבים, חשבתי שהמעטפה המרופדת מכילה את התוצאות המפורסמות של הבדיקות הרפואיות שהמעבדה אמורה לשלוח לי עותק מהן: היססתי דקות ארוכות לפני שחותמת הדואר העמידה אותי על טעותי.

חשבתי ששרה נמצאת איפשהו בין דרג'ילינג לקולקטה והנה היא צצה לה בג'ונגל המוריק של צפון בורנאו, בנחלות הבריטיות־לשעבר שבאי הכרסתני הזה. נושאו המפלצתי של המאמר מבהיל, וכך גם הסגנון היובשני, השונה כל־כך מהליריות האופיינית לה. זה שבועות לא התכתבנו והנה דווקא כשעוברת עלי התקופה הקשה בחיי היא חוזרת ומופיעה בצורה המוזרה הזאת - ביליתי את היום בקריאה חוזרת של הטקסטים שלה, יחד איתה, וכך נחסכה ממני המחשבה, יצאתי מעצמי, ובשעה שהבטחתי לעצמי לתקן עבודה של סטודנטית אחת באה העת לישון, נראה לי שאדחה למחר את הצלילה לטיעוניה של תלמידה זו, "המזרח באופרות הווינאיות של גלוּק", משום שהעייפות גורמת לעיני להיעצם ואני חייב לחדול מכל קריאה וללכת למיטה.