חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק מתוך הספר

רק לעתים נדירות יודעים אנשים להגדיר אמונתם במילים. אתאיזם, כמו כל אמונה, מתבטא באורח חיים, במעשים ובהימנעות ממעשים. אורח חיים שכזה, המציב את האדם במרכזו, זקוק לקול משלו, וקול זה נשמע לראשונה מפיו של אפיקורוס, שיש הרואים בו את מבשרה הראשון של המודרניות המדעית (תורת האטומים, האבולוציה) וההומניסטית (Greenblatt 2011). בספר זה נדונה אמונת הפילוסוף היווני אפיקורוס, מבשר האתאיזם, והשפעת האפיקורסות ביהדות, מימי קדם ועד ימינו.

א-תאיזם הוא שם לאמונה לא-דתית (לא-תאיסטית) באדם: כריבון לחייו, כחופשי לבחור את דרכו להטבת החיים וריבוי ההנאה מהם, כחופשי מחובת ציות למצוות דת, וכמחויב לכללי הצדק המקיימים כיום חברה דמוקרטית, זו המגשימה את זכויותיו לעצמאות, לשוויון, ולחתירה לאושר.

בימי בית שני, בעידן ההלניסטי, התפשטה השפעת אמונתו הלא-דתית של אפיקורוס בקרב קהילות יהודיות בכל ארצות הים התיכון, בסוריה ובישראל בכלל זה. על ריבוי האפיקורסים היהודים בימים ההם מעידים רבנים שראו בתורת אפיקורוס סכנה למעמדם ודתם ופסקו גזר דין מוות על אפיקורסים (כהן 1990: 99). עוצמת התגובה מעידה על הניסיון הרבני לכפות אחידות במצב של פלורליזם, ניסיון שיחזור על עצמו בתקופות מאוחרות יותר (להלן).

התנ"ך, על ריבוי העמדות, האמונות והדעות המובעות בו, מייצג לא אחידות רעיונות אלא דווקא את הפלורליזם ששרר ביהדות כתרבותו של העם היהודי באלף הראשון לפנה"ס. עורכי האנתולוגיה של תורה-נביאים-כתובים השכילו לכלול בה יצירות מופת כקהלת ואיוב, שניכרת בהן השפעת האמונות האפיקוריות שרווחו בקרב יהודים (עליהן עמד, בין השאר, חוקר המקרא אֶדוּאר דאורם, Dhorme 1926).

אך האם מדובר בכלל ב"אמונה" אתאיסטית, או שמא אתאיזם איננו אלא שלילה? בטעות נתפסים אתאיסטים כאנשים "לא מאמינים". למעשה, משותפות לאתאיסטים שתי אמונות מכוננות הסובבות את האדם והטבע. מדובר באמונה נטורליסטית בתורת האטומים (ובגלגוליה השונים מאז ימי קדם) ובאבולוציה, הפוסלת את אפשרות קיומו של בורא וריבון העולם כמתואר בספר בראשית, ולפיכך תופסת את מקום האדם בעולם שלא בהקשר דתי. אתאיזם הוא גם אמונה הומניסטית באדם כ"מידת כל הדברים", המחויבת לתורת מוסר הומניסטית, כזו שמטרתה הטבת חייו של האדם כיחיד ושל בני-האדם כחברה.

להגות אפיקורוס קדמה ביוון הגות של פילוסופים שתפסו את הטבע כמערכת עצמאית ונצחית, החל מזמנם של תאלֶס איש מילֶטוֹס במאה השישית לפנה"ס, שחיפש את היסוד המאחד בטבע, ושל דֶמוֹקריטוֹס ותורת האטומים במאה החמישית לפנה"ס. אפיקורוס עצמו פיתח וביטא אמונות אלה באמרות ובמכתבים ששרדו מהמאה השלישית לפנה"ס, ותורתו מנוסחת גם ביצירתו השירית של לוקרטיוס על טבע היקום (או על טבע הדברים) מהמאה הראשונה לפנה"ס. יש זיקה ישירה בין תפיסה כזו של הטבע לבין הדגש על האדם כיישות שאיננה כפופה לאל.

יש בכך גם הרבה מן המשותף בין מדעי הטבע כיום לבין תורתם העתיקה של דמוקריטוס ואפיקורוס: זוהי תפיסה נטורליסטית של הטבע כעשוי אטומים הנמצאים בתנועה מתמדת, מתגבשים לגופים ומתפוררים לאטומים נעים. הטבע הוא מערכת עצמאית אינסופית בחלל ובזמן, שאין בה מקום ליישות על-טבעית. חוקי ההסתברות המתגלים בגישה זו הם אפוא חוקים אוניברסליים, שאינם ניתנים לשינוי שרירותי על-ידי אֵל העוצר את השמש בגבעון ואת הירח בעמק איילון.

אמונה אתאיסטית הומניסטית "באדם כמידת כל הדברים" היא אמונה בהגשמת זכותו של האדם לחיים, לחופש, לשוויון, להנאה ולחתירה לאושר. עיקרי אמונה אלה הם בבחינת ערך מוסרי עליון.

* * *

לתורתו של אפיקורוס הייתה השפעה ניכרת. במאה הראשונה לפנה"ס ניסח לוקרטיוס את עיקרי אמונתו האתאיסטית-הומניסטית של אפיקורוס ביצירתו שיר על טבע היקום. האתאיזם ההומניסטי של אפיקורוס מיזג את האמונה הנטורליסטית של ההוגים היוונים בטבע עם האמונה ההומניסטית במוסר התבונה הסוקרטית. זו רואה את יתרון המעלה והצדק במעשים המועילים להטבת החיים: לא לסיפוקם של יצרים ותשוקות מיידיות, אלא תוך התחשבות נבונה בתוצאות העתידיות של המעשים. גם אריסטו (באתיקה לניקומאכוס) פיתח רעיון זה ודן בדרכים שראוי לו לאדם להלך בהן לשם הגשמת אידיאל "החיים הטובים".

לאחר עליית הנצרות, עם השתלטות משטר הכנסייה, ובמיוחד בימי האינקוויזיציה, הושתקו רוב ההוגים האפיקורים, וקולותיהם שנשמעו מעתה במחתרת נגנזו ונעלמו מעין הציבור (Minois 2012). מאז המאה הרביעית לסה"נ נעלם ספרו של לוקרטיוס מעיני הציבור למשך כאלף שנים. רק במאה ה-15 נמצא עותק בודד בספריית מנזר בגרמניה, הועתק על-ידי הומניסט בשם פוג'יו ברצ'יוליני (Poggio Bracciolini), ועותקים מעל טבע היקום החלו להיות מופצים בין גדולי ההוגים ברנסאנס ובעידן הנאורות. בצידם, מאז ימיו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, התפתחה האתיקה שהחייתה את עיקרי האמונה האפיקורית, ובעיקר את הכלל שהצודק הוא המועיל להיטיב את חייהם של בני-אדם.

בעידן הנאורות, בעקבות המהפכה המדעית והתחדשותה של ההשקפה הנטורליסטית על הטבע כמערכת עצמאית, נצחית ואינסופית, התפשטו גם האמונות ההומניסטיות והאתאיסטיות, ה"חופשיות מדת". בעקבות הוגים כדֶקארט ויוּם, ובייחוד בהשפעת זיהוי האלוהים והטבע בהגותו של שפינוזה, התרחבה בהגות האירופית המודעות לספקנות כתנאי לקידומה של הדעת.

בנוסף ניתן למצוא דאיסטים שהכירו באלוהים אך תפסוהו כמנותק מן העולם והאנושות והכחישו את מקור הידע בהתגלות וכתבי קודש, וכן אגנוסטיקנים המאמינים בספק לא רק כמניע המחשבה אלא כמונע את אפשרות הידיעה אם יש או אין אלוהים. ראייה זו של חוקי הטבע הוציאה מן הכלל את אפשרות קיומו של העל-טבעי כיישות דמוית אדם, המְצווה מצוות שמחייבות הן את הטבע והן את האדם.

במאות ה-18 וה-19 הלכה והתפשטה בקרב חוגי משכילים האמונה האתאיסטית באדם כריבון, אדם החופשי מהמצוות שהמציאו מנהיגי דת בשם אל שדמותו עוצבה בכתבים המקודשים על ידם. בעת קריסת המלכויות והדיקטטורות הדתיות שהשתלבו בהן החלו לצאת לאור ביטויי האמונות האתאיסטיות הללו, והשפעתן גברה. השחרור מדת כאמונה באל, שתפסה אותו כמלך שמצוות שליחיו מחייבות, המשיכה להתפשט עם חילון אורחות החיים בדמוקרטיות החדשות. בדמוקרטיות אלה ניתן היה להגשים את זכות האדם לחופש הבחירה באמצעות כללי התנהגות צודקים, מהסיבה שהם מועילים להטבת החיים, לחירות ולאושר.

עיקרון זה נכלל בהצהרת הייסוד של ארצות-הברית, הדמוקרטיה החילונית הראשונה שהפרידה דת ממדינה בסוף המאה ה-18. ג'פרסון, ממנסחי ההצהרה, היה בעצמו "דאיסט אפיקורי" (בספרייתו היו עותקים של על טבע היקום בלטינית, באנגלית ובאיטלקית) והיה הראשון שיישם את תורת אפיקורוס בחוקת היסוד של מדינה מודרנית.

הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהחתירה לאושר (The pursuit of happiness) הוגדרה כאחת מזכויות האדם, שלמען הגשמתן קיימת המדינה הדמוקרטית. בעקבותיו ילכו כל מנסחי מגילות זכויות האדם, מהמהפכה הצרפתית (שנכשלה בהבטחתן) ועד ארגון האומות המאוחדות (המסתפק בהבטחה להגן עליהן). במאה ה-19, בעקבות המהפכה התעשייתית, חלה התפוררות של הקהילות המסורתיות, ויחד עם גלי ההגירה והעיוּר הואץ גם תהליך החילון בתודעה ובתרבות ארצות המערב (Chadwick 1990).

עם זאת, מגילת העצמאות של ארצות-הברית ועקרונות הדמוקרטיה האמריקאית היו למודל חיקוי להצהרות זכויות האדם ובסיס החוקות במדינות שזכו לדמוקרטיה. כמעט בכולן התבצעה למעשה (אם כי לא תמיד להלכה) ההפרדה של המדינה מהדת וממנגנוני השליטה של הדת על אורחות החיים, החינוך והתרבות, שבעצמה עברה תהליכי חילון.

במאה ה-21 ניכרת האצה של התפשטות המודעות לאתאיזם הומניסטי ולמורשת אפיקורוס. התפוצה ההמונית וההצלחה המסחררת, גם בישראל, של ספרי האתאיסטים החדשים כמו ריצ'רד דוקינס (דוקינס 2009), סם האריס (האריס 2006), כריסטופר היצ'נס (היצ'נס 2009) ודניאל דנט (Dennett 2011), וכן החשיפה של המוני הצופים בטלוויזיה ובאינטרנט לדיונים על יצירותיהם, משפיעה על יציאה המונית של אתאיסטים מ"ארון הפחד", החשש מהגנאי שדבק בהם בכינוי "לא מאמינים".

* * *

התפיסה ההומניסטית שביסוד תורת אפיקורוס מילאה תפקיד מעניין בתמורה שהתחוללה ביחס ל"כתבי קודש" למיניהם כנכסי תרבות, ובעיקר לדמויות ולגיבורים הידועים מכתבים כאלה. האלים והאלות של יוון הקדומה, וכמוהם האלוהים המקראי, לא נעלמו מהתרבות והתודעה אלא הפכו ל"גיבורים ספרותיים".

בתור שכאלה (ולא כמושאי אמונה דתית) הם מתמידים ונוכחים בשפה העממית ("אלוהים אדירים", או "ג'יזס" האמריקאי, אינם ביטויים דתיים) ובחיי התרבות בכלל. יש לזכור שאתאיזם אינו גורר עימו שיכחה וּויתור על גיבורי התרבות ההיסטורית כמו משה, יעקב, ואפילו אלוהים עצמו, המופיע בתנ"ך כדמות ספרותית-דרמטית. זו תופעה כלל-אנושית: עם התחלף דת אחת בדת אחרת, או בהיעלם הדת מהתודעה – ניטלת תכונת האלוהות מהדמויות הספרותיות שלהן יוחסה והאלים חוזרים להיות גיבורים ספרותיים.

היה זה גורלם של מרבית האלים כמו זאוס ואפרודיטה היוונים, תור ואודין הסקנדינבים, עשתורת ובעל הפיניקים, יהוה, אללה, ישו, מריה ורוח הקודש היהודים- מוסלמים-נוצרים. כולם חזרו להיות גיבורי ספרות, הנקראת ונלמדת בתרבויות שאינן מייחסות להן עוד תכונות אלוהות. מעבר לכך, היצירה הספרותית לכשעצמה, השתחררה מהדת. מאז מכלול היצירות הלא-דתיות של שקספיר, סרוונטס ומולייר התרבו היצירות שנעדרים מהן האלוהים או קדושיו כגיבורים ספרותיים בתרבות המערב, וביהדות בכלל זה.

תמורה מהפכנית זו בתרבות האנושית נוגעת לעיצוב התודעה של קולטי יצירות הספרות בכל סוגי המדיה – בדפוס, בתיאטרון, ובסרטי הקולנוע והטלוויזיה. ה"אמנות השביעית", החדשה מכולן, היא הראשונה שנולדה כאמנות חילונית מובהקת, ללא מקורות בדת ובפולחניה.

האתאיזם המאפיין את החיים בתרבויות החילוניות במערב מתבטא בחתירה לאושר כמוטיבציה המניעה את הפעילות האנושית. ההנאה והטבת החיים היא מטרה מרכזית בכל התנהגות אנושית, כלכלית או חברתית. כך טוען גם זוכה פרס נובל לכלכלה, דניאל כהנמן, בעקבות הפילוסופים הסטואים הקדומים (אֶפּיקְטֶטוּס) וגם בעקבות זיגמונד פרויד, האומר כי אמנם אין אנו יודעים את מטרת החיים, אך כיוון שמטרת כל התנהגות אנושית היא מזעור הסבל וריבוי ההנאה, וכיוון שהחיים הם מכלול ההתנהגויות של האדם, אפשר להסכים עם ההנחה כי מטרת החיים היא ההנאה מהם.

מעניין כי מטרה אפיקורית זו, מזעור הסבל וריבוי ההנאה, מניעה את פעילות הגיבורים הספרותיים במרבית עלילותיהן של מרבית יצירות הספרות והאמנות בימינו, שעל-פי-רוב אינן סובבות סביב עיקרי אמונה דתית או קונפליקטים עם ממסד דתי. שלא כבמיתולוגיה הקדומה, האלים והאלות אינם משמשים עוד ביצירות ימינו גיבורים ספרותיים הקובעים גורלות בני-אדם.

בעולם שבו ניטלה האלוהות מגיבורי הספרות הקלאסית, מוטלת האחריות על האדם להיות הריבון לחייו, ובדידות זו של האדם המתעמת עם חייו ואחריותו למעשיו היא המכנה המשותף הרווח ביותר המאפיין גיבורי ספרות ואמנות בימינו.

* * *

היהדות היא התרבות היחידה שאימצה את שמו של הפילוסוף אפיקורוס כמושג, בדרך-כלל לגנאי; למעשה, זהו כינוי למי שהינו נאור, משוחרר ממחויבות למצוות הדת ומחויב לעיקרי האתיקה ההומניסטית. אין זה מקרה שהמילה "חופשי" נחשבת כמילת גנאי בחוגים דתיים מסוימים גם כיום.

בעיני דתיים רבים המילה "אפיקורס" הוא כינוי לכופר, לא מאמין; כינוי הנובע מזלזולם באמונת האפיקורסים באדם כריבון לחייו, החי בעולם שבו הטבע הוא מערכת עצמאית – אטומיסטית ואבולוציונית. אך יש לזכור כי אפיקורסים יהודים הם בעיקר יהודים מאמינים (אך לא בדת), אשר שינו את מהלך ההיסטוריה היהודית בייסדם את ישראל כמדינה דמוקרטית באמצעות התנועה הציונית החילונית והיישוב העברי בארץ ישראל.

כאמור לעיל, השפעות אפיקוריות התמידו גם בקרב יהודים בזמנים קדומים יותר. בסוף האלף הראשון לסה"נ נודעו, למשל, דעותיו האפיקורסיות של חִיוִי הבַּלְכִי שנפוצו בקרב חוגים יהודיים במרכזי התרבות של האסלאם. חשיבותן וסכנתן נתפסו כרציניות ביותר: סעדיה גאון ראה לנחוץ להקדיש לחיוי הבלכי כתב הפרכה. הואיל וכתביו של חיוי הבלכי נעלמו, רעיונותיו ידועים דווקא מכתביו של סעדיה גאון.

האפיקורסות מילאה תפקידים מכריעים בשינוי מהלך ההיסטוריה של העם היהודי ובהתחדשות היהדות והשפה העברית בישראל. בהשפעתן של התנועות החילוניות שפעלו למען עצמאות לאומית באמריקה ובאירופה, גם ביהדות התפתחו תנועות לאומיות חילוניות, ציוניות ואנטי-ציוניות (כמו הבּוּנְד).

בקרב היהודים ביקשו התנועות הלאומיות החילוניות לחדש מסורת של השתלבות בתרבויות העמים תוך חתירה לעצמאות לאומית ושחרור היהודים מהגטו הרוחני שבו כלאה את היהדות האורתודוקסיה הדתית, שקראה (וחלקה ממשיך לקרוא) דווקא להסתגרות בפני תרבויות העמים. אין לשכוח גם שרוב התנועות הציוניות קמו כמרד נגד הדת שדחתה את שיבת ציון כאפיקורסות.

בניגוד לדעה רווחת, הסתגרות שכזו הייתה תופעה חריגה בתולדות ישראל. מאז עידן התנ"ך השתלבו יהודים בתרבויות העמים אשר בקרבם ישבו, אימצו את שפותיהם ופיתחו אותן כשפות יהודיות, ויצרו יצירות ספרות והגות בהשפעת יצירות התרבות שבקרבה חיו. כאלה היו למשל יצירות ההגות של פילון האלכסנדרוני, הרמב"ם, שירת יהדות ספרד ואיטליה והיצירה הפילוסופית מאת יהודים, מאז ברוך שפינוזה ועד למרטין בובר.

הציונות, כתנועה לאומית, חילונית והומניסטית, חתרה להתחדשות העצמאות הלאומית המדינית של העם היהודי. אלא שהציונות לא הסתפקה בכך: היא קראה גם למימוש זכויותיו של כל אדם וכל עם לעצמאות, לשוויון ולכבוד, כפי שרואים למשל בכתבי תיאודור הרצל (במיוחד באוטופיה שלו, אלטנוילנד), או במגילת העצמאות שנכתבה בעת ייסוד מדינת ישראל. תהליך החילון ביהדות – כמו בכל התרבויות הלאומיות של עמי המערב – הואץ גם הוא בעקבות תמורות חברתיות מהפכניות שריכזו המוני יהודים בערים הגדולות של ארצות אירופה ואמריקה וביישוב היהודי בארץ-ישראל.

בהנהגתם של אפיקורסים יהודים, ותוך התנגשות עם התנועות האנטי-ציוניות, הצליחה הציונות להקים יישוב יהודי עצמאי בארץ-ישראל, להחיות את השפה העברית כשפת דיבור ויצירה, לפתח תרבות ישראלית חדשה, ובעזרתם גם לייסד ולפתח את מדינת ישראל כמדינה חילונית במידה רבה. רוב תושביה היהודים של ישראל מבטאים את אמונותיהם פחות ברמה ההצהרתית ויותר באורח חיים החופשי מדת, בחינוך ילדים בבתי-ספר חילוניים ובצריכה של מוצרי תקשורת, ספרות, אמנות ובידור לא-דתיים.

בין אם מודעים לכך ובין אם לאו, באורח חיים זה של התרבות היהדות החילונית מובעת האמונה האפיקורסית של רוב היהודים בישראל ובעולם בזכותם לחופש בחירה, לחופש ממחויבות למצוות הדת ולאיסוריה, ובעיקר, נאמנים לתורת אפיקורוס, לחופש של כל אדם למצוא דרכו בחתירתו לאושר.

* * *

בספר הנוכחי התמקדתי בהגותו של אפיקורוס, בביטויי השפעתה ביהדות של ימי קדם ובמהפך הרוחני שבזכותו השתחררו רוב היהודים, כמו רוב בני-האדם במערב, משלטון מנהיגי דת המתיימרים לדבר בשם האלוהים.

 

שם הספר:
הגן של אפיקורוס
שם המחבר: יעקב מלכין

מהדורה ראשונה, אוגוסט 2013
מספר עמודים: 156

פורמט: 10.5X18 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 74 ₪
מסת"ב 978-965-560-005-6
דאנאקוד: 497-1184




שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.