פרק 1

מפת שדה הקרב

כל הבנים מופקרים וכל הבנות חסודות, נכון? לא נכון. ברוב המקרים, המאבק בין הזוויגים פורץ בגלל פריצותן של הבנות.

ד"ר טטיאנה היקרה,
קוראים לי טוויגי ואני מקלונית. למרבה הבושה, אני כותבת לך בשעת מעשה, אבל אין לי ברירה - בן-זוגי ואני מזדווגים כבר עשרה שבועות ברציפות. אני משועממת עד מוות, אבל הוא לא מראה שום סימני התשה. הוא טוען שזה מפני שהוא מאוהב בי עד טירוף, אבל לדעתי זה טירוף לשמו. איך לגרום לו להפסיק?

מקיאה מרוב סקס בהודו

מי היה מאמין שדווקא מקלון יהיה בין המאהבים הנמרצים ביותר בעולם? עשרה שבועות! אני בהחלט מבינה למה נמאס לך. טוויגי, חשדותייך מוצדקים בחלקם. המאהב שלך אכן מטורף, אבל לא מאהבה, אלא מקנאה. הזדווגות ללא הפסקה מונעת מכל זכר אחר להתקרב אלייך. מזל שהוא חצי ממך באורך ולא מהווה מעמסה יתרה.

האם המקרה שלך יוצא-דופן? ובכן, הוא קיצוני, אבל בהחלט לא ייחודי. זכרים ממינים רבים מפגינים רכושנות רבה כלפי בנות-זוגם. קחי לדוגמה את סנאי הקרקע מאיידהו, יצור נדיר שחי אך ורק (כמה מפתיע) באיידהו. הזכר לא נותן לנקבה למוש מעיניו, ועוקב אחריה בכל אשר תפנה. אם היא זוחלת לתוך מחילה, הוא מתיישב על הפתח ולא נותן לה לצאת - או למישהו אחר להיכנס. גרוע מזה, הוא מתגרה בכל זכר שמתקרב לאזור במקרה. ותראי את חיפושית האַסְקְלֶפּיים הכחולה. אחרי ההזדווגות - שנמשכת לא יותר מעשר דקות (חפוז בכל קנה-מידה חרקי) - הזכר מתעקש לרכב על גבה של הנקבה, ולא כדי ללחוש באוזניה מילות אהבה, אלא כדי למנוע ממנה להסתובב חופשי.

אבל בינינו, לזכרים יש סיבה טובה מאוד להיות רכושנים. אם רק תתני להן הזדמנות, נקבות ברוב המינים ישושו לקפוץ למיטה עם מישהו אחר. "רק רגע," אני שומעת אותך קוראת, "למיטב זכרוני, חוק הטבע אומר שכל הגברים מופקרים וכל הנשים חסודות!" כך אכן היה נהוג לחשוב. אבל היום אנחנו יודעים שזאת שטות.

האיש שנתן גושפנקה מדעית לרעיון הזה נקרא א. ג'. בייטמן. בשנת 1948 הוא פירסם מאמר בביטאון המדעי הֶרֶדיטי, ובו טען שמצא הוכחה לכך שבמהלך האבולוציה, גברים התפתחו לעשות אהבה ונקבות - לעשות תינוקות. טענתו התבססה על ניסויים שערך בתסיסנית המחקר (דרוֹזוֹפילָה מֶלָנוֹגאסטֶר). זהו אחד מאותם זבובים קטנים שנמשכים לקערות של פרי מרקיב, או לכוסות יין, ובשום פנים ואופן אין לבלבל בינו לבין זבוב-הבית הגדול יותר, חובב הצואה ושאר טינופות. התסיסנית מתהדרת באלפיים מינים שונים לפחות, למעלה מארבע מאות מהם בהוואי לבדה. מעט מאוד ידוע עליה, אבל תסיסנית המחקר היא חביבת הגנטיקאים, ולצד תולעים, עכברים ובני-אדם, היא אחד מבעלי-החיים הנחקרים ביותר עלי אדמות.

בייטמן הניח ביחד מספר שווה של זבובים זכרים ונקבות בבקבוקים קטנים למשך שלושה עד ארבעה ימים, ושם לב שהזכרים גילו להיטות להזדווג כמה שיותר, והרטיטו את כנפיהם בהתלהבות לעבר כל נקבה שהואילה להעיף לעברם מבט. מי שנעתרה זכתה לליקוק של איבריה האינטימיים על-ידי הזכר, שהפשיל שרוולים, הפריד את כנפיה וטיפס עליה. עם זאת, ברוב המקרים הזכרים נחלו אכזבה. בייטמן הבחין שהזבובות נוטות לדחות את חיזוריהם של שני מאהבים לפחות. ממצא נוסף, שעמד בהתאמה לאבחנה זו, היה שזכרים שהיו להם יותר בנות-זוג, גם העמידו צאצאים רבים יותר, מה שלא היה נכון לגבי הנקבות.

בייטמן חיפש את ההסבר במה שראה כהבדל הבסיסי בין הזוויגים - הזכרים מייצרים המון תאי-זרע קטנטנים וזולים, בעוד שהנקבות מייצרות מעט ביציות גדולות ויקרות. הוא ציין גם שבמינים רבים הנקבות מסוגלות לאחסן את הזרע במשך ימים, חודשים, ובמקרים מסוימים אפילו שנים. פירוש הדבר שזרע מהזדווגות אחת יכול באופן עקרוני לשרוד חיים שלמים. לפיכך, טען בייטמן, זכר אחד יכול בקלות להפרות את כל הביציות של נקבות רבות. בהתאם לכך, יכולת ההתרבות של הנקבה תלויה במהירות שבה היא מסוגלות לייצר ביציות, בעוד שהזכר מוגבל אך ורק על-ידי מספר הנקבות שהוא מסוגל למצוא ולפתות. אי לכך, הוא טען נחרצות, זכרים (כולל גברים) הם פלרטטנים מלידה ואילו נקבות (שוב, כולל נשים) הן חסודות מלידה - ובכל מקרה, למעט בנסיבות חריגות במיוחד, מגלות אדישות או עוינות כלפי הזדווגות שחורגת מהמינימום ההכרחי. מזווית-ראייה זו, טוויגי, תשוקתו של בן-זוגך מוזרה ובלתי-מוסברת: הוא אמור לחפש ולפתות נקבות אחרות, ולא לדבוק בך בעקשנות שכזאת.

ואף-על-פי-כן, ההיפותזה הגורסת ש"כל הגברים שטופי זימה וכל הנשים קדושות" - או מה שמכונה בנימוס "העיקרון של בייטמן" - עוררה פולמוס סוער. פטריארכים היללו אותה. פמיניסטיות הסתמכו עליה. מדענים הסבירו אותה ותמכו בה, ומצאו סיבות נוספות - סכנת הידבקות במחלות-מין או לכידה על-ידי טורפים - שמסבירות מדוע נקבות מעדיפות באופן טבעי להימנע ככל האפשר מפעילות מינית. ואין להכחיש שיש מינים שונים - כמו הדבורה הגוזרת, החותכת עלי אספסת - שבהם הנקבה מזדווגת פעם אחת בלבד. ויש מינים אחרים, שבהם הזכרים רצים מבחורה לבחורה ולהוטים להזדווג עם כל מה שזז: דגי-זהב למשל, הוטבעו לא פעם על-ידי צפרדעי-ענק. אבל חוק טבע? קשקוש!

לעיקרון של בייטמן יש רק חיסרון אחד קטן: הוא מוטעה. ברוב המינים, הבנות הן יותר פרוצות מקדושות. במקום להזדווג פעם אחת, הן מזדווגות עם כמה פרטנרים, ולעיתים קרובות עם הרבה יותר מהדרוש כדי להפרות את הביציות שלהן.

כיצד קרה שבייטמן טעה כל-כך? משתי סיבות. האחת היא יד הגורל. כפי שאמרתי, תסיסנית המחקר היתה - ועודנה - התסיסנית האופנתית ביותר במחקר. הנקבות של מין זה אכן מאופקות למדי, ומעדיפות שלא להזדווג יותר מפעם בשבוע בערך. מינים אחרים של תסיסנית היו מובילים לממצאים שונים לגמרי: נקבות תסיסנית ההידֵאי למשל, נהנות מיחסי-מין כמה פעמים בכל בוקר. אבל אפילו נקבות תסיסנית המחקר אינן חסודות עד כדי כך. הצרה היא - וזאת הסיבה השנייה לטעוּת - שהניסויים שבייטמן ערך היו קצרים מדי. כיום אנחנו יודעים שאילו היו נמשכים שבוע נוסף, בייטמן היה מגלה שנקבות תסיסנית המחקר מפתחות תיאבון בריא - ושאלה שמזדווגות רק פעם אחת אכן מעמידות פחות צאצאים מאשר אחיותיהן החרמניות.

נדרשו יותר משלושים שנה כדי להבחין בבקיעים בתיאוריה של בייטמן, בחלקו מפני שההיגיון העומד מאחוריה נשמע סביר. יתרה מזאת, היה נדמה שהמחקרים מוכיחים אותה. אלפי שעות תצפית על אורחות-חייהם של יונקים ועופות לא הראו שום רמז לכך שהנקבות אינן נאמנות לבני-זוגן. אבל לא רק בגלל זה. אפילו מרגע שמדענים החלו לשים לב לעובדה שנקבות מכמה מינים - במיוחד חרקים - אכן מזדווגות עם שותפים רבים, לקח להם זמן רב להבין את ההשלכות. אם נקבות הזדווגו יותר מהצפוי, ההנחה היתה שהתיפקוד שלהן "לקוי", או שהזכרים הסיטו אותן מדרך הישר, ולא שהנקבות יכולות להרוויח מזה משהו.

בשנות השמונים של המאה העשרים התפתחו טכניקות גנטיות מתוחכמות שבעזרתן יכלו ביולוגים לבדוק מי באמת מוליד את ילדיו של מי. והם גילו דבר מדהים שאיש לא חזה מראש, לאמור: ממקלונים ועד שימפנזים, נקבות כמעט אף פעם אינן נאמנות.

גילוי זה הוביל לתגלית נוספת, מרעישה עוד יותר: במינים ממינים שונים, הפקרות מינית אין פירושה תיפקוד לקוי. להיפך - הנקבות יוצאות ממנה נשכרות. התיקים שלי מתפוצצים מרוב דוגמאות. למשל, נקבות הארנבון ונקבות הנובחנית של גאניסון מראות אחוז גבוה יותר של הפריה כשהן מזדווגות עם כמה פרטנרים במהלך הייחום. לטאת החול מטילה ביצים רבות יותר ככל שיש לה מאהבים רבים יותר. אצל נקבת היִפעָתָן הדו-פסי - דג חיוור שחי על שוניות-אלמוגים - ביציות רבות יותר מופרות כשהיא מטילה עם החבר'ה ולא עם בחור אחד בלבד.

תגליות אלה חייבו הערכה-מחדש של התנהגויות זכריות ונקביות, וזו טרם הגיעה לסיומה. אבל על מסקנה אחת אין עוררין. כפי שנראה בהמשך, כשנקבות מזדווגות עם יותר מזכר אחד, המלחמה מתלקחת בזריזות בחדרי המשכב, ושדי המדון משתובבים בעקבותיה.

* * *

ד"ר טטיאנה היקרה,
החבר שלי הוא הפּוֹטוֹ הזהוב היפה ביותר שראיתי מימי. יש לו פרווה זהובה יפהפייה על הגב, פרווה לבנה חלקלקה על הבטן, ניחוח גן-עדן, וידיים ורגליים עדינוֹת לאין-שיעור. יש רק בעיה אחת. אמרי לי, ד"ר טטיאנה, מדוע הפין שלו מכוסה בקוצים?

מבועתת בגאבּוֹן

יקירתי, מה לא עושים בשביל הגירוי. אני מוכנה להתערב שזה לפחות חלק מהסיבה, אם לא החלק המרכזי. הפוטו הזהוב הוא קרוב לא-מוכר של הגָלאגוֹ - קיפוֹף לילי קטן, דודן רחוק של הקופים וקופי-האדם. אם תסתכלי על דודנייך תגלי שבן-זוגך הוא לא היחיד. לזכר הגלאגו ולפרימאטים אחרים יש איברי-מין אדירי-מימדים, שרבים מהם נראים כמו מכשירי עינוי מימי-הביניים. יש להם קוצים וגבשושיות וזיפים, ולעיתים קרובות הם מעוקמים לכדי צורות מאיימות ומשונות. בהשוואה אליהם, הפין האנושי הוא משעמם, וראוי לציון אך ורק בזכות היקפו.

תביני, איבר-המין הגברי לא נועד אך ורק להולכת זרע. אצל נקבה שמזדווגת עם כמה זכרים, כל מחזר נוסף יזכה להוליד אחוז גבוה יותר מילדיה, אם זרעיו הם שעושים את זה. זכר שמצליח לדרבן את הנקבה לקלוט כמות גדולה יותר מזרעו, או להיפטר איכשהו מהזרע של יריביו, מפיץ גנים רבים יותר מחבריו הכשירים פחות. וכך, התוצאה הראשונה של הפריצוּת הנשית היא שזכרים נמצאים תחת לחץ כבד לגבור זה על זה בכל היבט מהיבטי האהבה. הפין הוא כלי חשוב להשגת מטרה זו.

קחי לדוגמה את השפריריות. חרקים אלה, קרובי משפחה של השַפּיריות, נראים מתוקים ותמימים בשעה שהם מרחפים מעל גדות הנהר ביום קיץ לוהט. אבל הם מצוידים במהודרים שבין הפינים בשטח. הפין האופייני לזכרי השפירית כולל בלון - פקעת מתנפחת - עם שתי קרניים בקצה וזיפים ארוכים בצדדים. אצל שפרירית הכתמים (קָלוֹפְּטֶריקס מָקוּלאטָה), הזכר משתמש במכשיר זה כדי לגרוף זרע מתוך הנקבה לפני שהוא פולט לתוכה את שלו. ואילו קרוב-משפחתו, זכר השפרירית הֶמוֹרוֹידאליס אָסטוּריקָה, משתמש בפין שלו כאמצעי-שכנוע: גירוי הולם של הנקבה עשוי לגרום לה לפלוט מתוכה את זרעם של מאהבים קודמים. לעומתו, עש מסוג אוֹלצֶקְלוֹסטָרֵיאה סֶראפיקָה מחונן באיבר-מין דמוי כלי-נגינה: הזכר מחכך צד אחד של מבושיו במשנהו ומייצר רעידות שבעזרתן הוא מרגש את בת-זוגו. אצל הטרמיטים, לעומת זאת, מקובל שהנקבה מזדווגת עם זכר אחד בלבד - ולזכרים יש איבר-מין רגיל וסגפני, שאינו משתנה בהרבה ממין למין.

מובן שהפין אינו האמצעי היחיד לגבור על זכרים אחרים. תסתכלי על הסרטן ארך-הרגליים המכונה אינאכוּס פָלאנגיוּם, יצור שחוסה בצל זרועותיה המגינות של שושנת-הים. הזכר מייצר ג'ל מיוחד שדוחק את הזרע של קודמיו לפינת מערכת הרבייה של הנקבה, כדי שלא יתערבב בשלו. או הסִתְרִי המצוי, ציפור דומה לדרור שטבל את כנפיו באפר. אצל רוב העופות - למעט ברבורים, ברווזים ויענים - לזכרים אין פין. במקום זה, זכרים ונקבות מזדווגים על-ידי הצמדה מהירה של פתחי המין שלהם זה לזה. זה לא נשמע מספק במיוחד. אבל גם בלי פין, זכרי הסתרי מצאו דרך למגר את זרע יריביהם. לפני הסקס, הזכר מנקר את האיברים האינטימיים של בת-זוגו; לעיתים פעולה זו מעודדת אותה להיפטר מכל שאריות הזרע שבתוכה. ויש יצור אקזוטי עוד יותר: אורג-התאו אדום-המקור, ציפור אפריקאית שחיה בלהקות קטנות. הנקבה היא זנזונת רצינית. נראה שבתגובה לכך, הזכר פיתח פסוודו-פין - מוט של ריקמה שלא יכול להוביל זרע. במהלך הסקס, הוא מחכך את המוט שלו באיבר-המין של הנקבה במשך כחצי שעה - ואז פולט מפתח איבר-המין שלו במה שנראה כמו אורגזמה רבת-עוצמה. הזכר שמספק את הגירוי המסעיר ביותר הוא ככל הנראה זה שמצליח לשכנע את הנקבה להשתמש בזרעו.

כל זה יכול אולי להסביר מדוע הפין של חברך נראה מפחיד כל-כך. בקרב הפרימאטים, כמו גם בקרב החרקים, יש חוק ברזל שלפיו אצל מינים שבהם הנקבות מתרועעות עם זכר אחד בלבד בכל פעם, לזכרים יש פין קטן ולא מעניין. קחי לדוגמה את הגורילה - בחור מגודל עם מיני-נקניקייה. זכר הגורילה יכול להגיע למשקל 250 קילו, אבל אורך הפין שלו מגיע בקושי לחמישה סנטימטרים, ואין לו אפילו בליטה או קוץ לרפואה. הברווז צחראש ארגנטיני שם אותו בכיס הקטן. הברווז הזה זעיר, אבל האיבר שלו, שיכול להתחרות בכבוד בזה של יען, מגיע לאורך עשרים סנטימטר - והוא דוקרני. אלא שזכר הגורילה עומד בדרך-כלל בראש קבוצה קטנה, ולרוב אין לו סיבה להיות מוטרד מזרעם של חבריו. אבל אם הייתי נקבת גורילה, סביר להניח שהייתי חשה החמצה מסוימת: ככל הידוע, לנקבות של פרימאטים ממינים מופקרים יש יכולת טובה יותר להגיע לאורגזמה. לכן נראה לי שהפין של בן-זוגך עטור-קוצים פשוט משום שנקבות הפּוטו הזהוב נוהגות להתפרפר. אבל לגבי השאלה האם הקוצים התפתחו משום שזה מוצא חן בעיניך או לקירצוף - אולי תנסי ותראי?

* * *

ד"ר טטיאנה היקרה,
אני מלכת דבורים ואני מודאגת. כל המאהבים שלי משאירים את איברי-המין שלהם בתוכי, ואז נופחים את נשמתם. האם זה נורמלי?

מבולבלת בקְלוֹבֶרהיל

בשביל המאהבים שלך, כך מגיע העולם אל קיצו - בקול תרועה, לא בלחש. כשזכר דבורת-דבש מגיע לפורקן, הוא מתפוצץ ואיברי המין שלו נתלשים מגופו בקול פיצוח. אני בהחלט יכולה להבין למה זה מטריד אותך. למה זה קורה? אבוי, הוד מלכותך, מאהבייך מתפוצצים בכוונה תחילה. כשהם משאירים את איברי-המין שלהם בתוכך - הם סותמים אותך. ובכך מביע כל זכר את תקוותו שלעולם לא תוכלי עוד להזדווג עם זכר אחר. במילים אחרות, הפרמשתק הקטוע הוא למעשה הגירסה של דבורת-הדבש לחגורת-צניעות.

את בוודאי חושבת שזו פגיעה בכבוד המלכה. אבל אפילו מלכות נוטלות חלק במאבק בין הזוויגים. למרבה הצער, דומה שמצבך מדגים במלואו את ניגוד-האינטרסים הדינאמי והמורכב הנובע מהפריצוּת הנשית.

כדי לבחון את האבולוציה של ניגוד-אינטרסים זה, בואי נבחן תחילה את העניינים מזווית-הראייה של הזכר. מצוקתו קשה. מלכה צעירה שכמוך מבלה ימים ספורים בלבד בהזדווגות, ומייד מתעופפת לדרכה ומקימה לה קן. אחרי זה, סקס כבר לא מעניין אותך; את עסוקה מדי בגידול חצי-מיליון ילדייך. גרוע מזה, סיכוייו להזדווג איתך קטנים מלכתחילה. דבורי-דבש מזדווגות תוך כדי תעופה: את ממריאה השמימה ומזדווגת עם כל זכר שמצליח לתפוס אותך. התחרות עלולה להיות קשה ביותר: עד עשרים וחמישה אלף זכרים יכולים להתאסף ולהתחרות על מלכה אחת. אבל סביר להניח שלא תזדווגי יותר משבע-עשרה פעמים, כך שרוב זכרי דבורת-הדבש מתים בבתוליהם. לזכר שמצליח לתפוס אותך אין מה להפסיד אם הוא מתפוצץ: סיכוייו להזדווג פעם נוספת קטנים ממילא. יתרה מזאת, אולי הוא ירוויח מזה משהו. אם, באמצעות סתימתך, הוא יצליח למנוע ולו מזכר אחד נוסף להזדווג איתך, הוא יפרה מספר גדול יותר מהביצים שלך - וגנים רבים יותר שלו יועברו לדור הבא.

אבל הבעיה היא שבעוד שהאינטרס שלו הוא שתזדווגי אך ורק איתו, האינטרס שלך הוא להזדווג עם כמה זכרים, שכן מלכה שהזדווגה רק פעם אחת מסתכנת באובדן מחצית מצאצאיה. למה? בגלל הדרך המסובכת שבה נקבע הזוויג אצל דבורי הדבש.

בדרך-כלל, זכרי דבורת-הדבש בוקעים מתוך ביצים לא-מופרות, ואילו הנקבות מתוך ביצים מופרות. אבל לדבורים יש גן, הידוע בכינוי גן הזוויג, שעלול להרוס את הסידור הזה. אם מלכה מזדווגת עם זכר שיש לו גירסה דומה לשלה של הגן הזה, אזי מחצית מביציותיה המופרות יניבו זכרים, ולא סתם זכרים, אלא זכרים עקרים. וכך, במקום לייצר בנות צייתניות שיעבדו קשה למען אחיותיהן, וכמה זכרים פוריים שיחכו להזדמנות שלהם להתפוצץ מעונג, מחצית מילדיה יהיו זכרים עקרים וחסרי-תועלת - והבנות הצייתניות יאכלו אותם בעודם בחיים. ירידה כזאת בכוח העבודה מגבירה את הסיכון שהקן ייכשל. לכן, אם המלכה מזדווגת עם כמה זכרים ולא רק עם אחד, כל זכר שגן הזוויג שלו זהה לשלה, יפרה אחוז קטן יותר מביציה. בדרך זו, רק חלק קטן מצאצאיה יהיו זכרים עקרים. אז ככל שהמלכה מזדווגת יותר, כך היא משפרת את סיכוייה למנוע אסון.

וזה עוד לא הכל. ברור שגם הזכרים מרוויחים אם הם מצליחים לסכל את מאמצי קודמיהם, לחלוץ את הפקק ולהזדווג עם הנקבה בתורם. אז את בטח חושבת שזכרי דבורת-הדבש פיתחו אמצעי כלשהו להסיר את חגורת-הצניעות. את צודקת. אם תסתכלי מקרוב, תבחיני שבקצהו של כל פין זקור יש לכל זכר מבני מינך מבנה שעיר שמסוגל לסלק את האיבר הכרות של קודמו. עובדה זו מרמזת על התהליך האבולוציוני הבא. היה היו פעם, לפני שנים רבות, מלכות שהזדווגו עם זכר אחד בלבד. ואז התרחשה מוטציה ואחת המלכות הזדווגה עם יותר מזכר אחד. היא עלתה על אחיותיה החסודות ביכולת הרבייה שלה, והגן האחראי על ריבוי הזדווגויות נפוץ בקרב אוכלוסיית דבורי-הדבש. ואז הופיע זכר שמנע מהמלכה להזדווג פעם נוספת, בכך שהתפוצץ בתוכה. הגנים האחראיים על התפוצצות הזכר נפוצו בקרב האוכלוסיה. בצעד של הפוך-על-הפוך, המלכה פיתחה יכולת לבלום את יתרונו של הזכר באמצעות חליצת הפקק, בעצמה או בעזרת הפועלות (צעד זה התרחש במהירות, כי כל נקבה שלא הצליחה לחלוץ את הפקק, לא הצליחה להטיל ביצים). ואז הזכרים עשו צעד של הפוך-על-הפוך-על-הפוך. וכן הלאה.

את בטח מנחשת שמצב כזה רחוק מלהיות חריג. על-פי רוב, כשנקבות מזדווגות פעם אחר פעם, אחת דינם של הזכרים להפסיד. כל זכר שיצליח למנוע מהנקבה להזדווג עם יריביו יהיה אב לצאצאים רבים יותר מאשר בחור שתלטן פחות, וכך גם יפיץ גנים רבים יותר. אז בוודאי לא תופתעי לשמוע שחגורות-צניעות הן המצאה אבולוציונית פופולרית, אופנתית מאוד בקרב עטלפים, חולדות, תולעים, נחשים, עכבישים, פרפרים, זבובי-פירות, קאביות (שרקנים), סנאים, שימפנזים - והרשימה עוד ארוכה. אבל אני מוכרחה להודות שרוב החבר'ה האלה מעדיפים אמצעי אטימה ודבָקים מסורתיים יותר, על-פני כריתה של איבר-מינם. אצל מינים רבים של מכרסמים למשל, הזכרים מצוידים בבלוטה עצומה שמפרישה פקקים חזקים ואלסטיים, שאותם הם מניחים בתום ההזדווגות, עמוק בתוך מערכת הרבייה של בנות-זוגם. עכבר-הבית מייצר פקק חזק כל-כך שאפילו איזמל לא יחדור בעדו; מרגע שהפקק התמקם בתוך הנקבה, הנסיונות להסירו עלולים לקרוע את מיתרי הרחם שלה.

אך אבוי, זכרים אומללים. בכל פעם שריבוי ההזדווגויות מועיל לנקבה, הרווח שלה גדל אם היא מתנגדת למאמצי הזכרים לשלוט. וכך, בעוד שהזכרים מפתחים שליטה, הנקבות מפתחות התנגדות. ולכן, לא כל חגורות-הצניעות יעילות באותה המידה. נקבת סנאי השועל למשל, מצליחה להגיע לפקק ולשלוף אותו מייד אחרי האקט (לפעמים היא אפילו אוכלת אותו - כמה טעים). יתרה מזאת, הזכרים נמצאים בלחץ מתמיד לפתח יכולת לחלוץ את הפקק. ושוב, מיומנות זו נפוצה ביותר. אצל החולדה, הפין של הזכר מסוגל לבצע תרגילי אקרובטיקה מרהיבים כדי לחלוץ את הפקק שהשאיר שם מאהב קודם. האיבר שלו מסוגל לשאוב אותו ממש כמו משאבה.

אז את מבינה, המאבק בין הזוויגים מתנהל בשתי חזיתות. ניגודי-אינטרסים בין זכרים לנקבות פירושם שכל התפתחות של כלי-נשק או התנהגויות אצל מין אחד, מעודדת התפתחות של תכונות שמסוגלות לסתור אותה אצל המין השני. ובמקביל, הזכרים מפתחים יכולת לסכל ולנטרל את מאמציהם של מאהבים קודמים ועתידיים. מבט על-פני הדורות חושף קרב אבולוציוני קשה.

גברים, מצבכם רע. הפריצוּת הנשית מעמידה את הגנים שלכם בסכנה: אין טעם לפתות את כל הנשים בשטח אם אף אחת מהן לא מתכוונת להשתמש בזרע שלכם. פוטנציאל הפריצות של האשה עולה על שלכם ומפעיל כוח רב על האבולוציה שלכם. במקום למצות עד המקסימום את מספר הבנות שאתם מפתים - כלומר, להתנהג כמו מנוולים - מוטב שתרכזו את מאמציכם בניסיון להגדיל את מספר הביצים שאתם מפרים. אצל חלק מהגברים, חלק מהזמן, התוצאה תהיה דומה: רדיפת שמלות מוגברת. אבל במקרים רבים, מנוולים שמחלקים את הזרע שלהם בנדיבות, יעמידו פחות צאצאים מאשר אלה שנאמנים לבנות-זוגם, וכך תפחת תדירותם של הגנים המעודדים נבזות לשמה. הכי טוב להידבק כמו המקלון, להתפוצץ כמו זכר דבורת-הדבש, או לפתח אמצעים אחרים, מוזרים עוד יותר, שעולים על כל דמיון.