חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים ארבעה פרקים ראשונים.

הספר נוצר בהשראת דמויות ואירועים אמיתיים, אך אין לראות בו בשום אופן ניסיון לתאר או לשחזר במדויק את המציאות. הסופר שמר על נאמנות מסוימת למסגרת האירועים הכללית כפי שהיא מוכרת מתיעוד היסטורי וממחקרים היסטוריים, אך התיר לעצמו חופש אמנותי מוחלט בעיצוב האירועים והדמויות. כל קשר בין הדמויות כפי שעוצבו בספר לבין דמויות כלשהן במציאות הוא אפוא מקרי בהחלט.

פרק ראשון

אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו.

היו לו, לאבא, זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלת ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים. היו לו כפות רגליים שחומות, מלאות הבעה, אשר היה מניח משוכלות זו על זו על דרגש קטן סמוך לחצר הפנימית בביתנו רחב-הידיים, ולעיתים היה מחטט בין אצבעותיהן ומרחרח בהנאה את הזוהמה הקטנה שדבקה בהן.

את אבא כמעט לא ראיתי במהלך היום: נוהג היה להשכים קום, עובר בהליכה מהירה את שדירת הבוסתנים באחוזת ביתנו, שהיתה מעלה בו תמיד ריטון על השיהוי הכרוך בהליכה לאורכה, והולך לעסקיו המשגשגים באשר הם, להלוות ריביות של נשך לעובדי הארצות, לשחרר במכס סחורות שהגיעו מארצות אירופה הרחוקות, ולכלכל את מעשיו ככל שעינו, שאינה שבעה לעולם, היתה מדריכה ומוליכה אותו.

רק לעת ערב, כשפתחו לפניו המשרתות את דלתות העץ המגולפות, היה חוזר אל הבית, נוכחותו ממלאת בבת-אחת את החדרים כמו תרועת שופר במוצאיו של צום. מייד היו בני הבית סובבים אותו ומכרכרים בהתרגשות, אללה יעטיכ אלעאפיה, שאלוהים ייתן לך בריאות, וממהרים לספר לו את חדשות היום ובראשן כל מיני מעשיות ודברים שבגנותי.

Maman, אשתו התמירה, ארוכת השיער ושופעת השדיים, הענודה עגילים וטבעות זהב, שבמהלך היום היתה מתחזה לחברתי הטובה ומלבישה אותי בבגדי משי לעכס בהם בחדרה, היתה מרצה לו על דברים שאמרתי לאחותי אלחוֹלה, הפוזלת, כגון שהקנטתי אותה על עינה העקומה ועל קולה הצורמני, ואחותי הרטנונית, כחולת העיניים וצחורת העור, היתה מאשרת הכל בקול בוכים ומוסיפה ראיות משלה על פתקי נאצה שלכאורה שלחתי לה ואיחולי הבראה לא מהירה שאיחלתי לה על פזילתה, ובשיא הדברים, בעוד אישוניה מתגלגלים כמו כפתורים שנשרו מבגד בלואים, היתה מוסיפה שהקנטתי אותה בדברים "אִמֵכּ מוּוָחָמָה עלא אלג'אמוּס", כלומר שבעת הריונה היתה אמי בוהה בג'אמוסים ומכאן צורתה הזועפת תמיד. ובעוד הן מתחבקות ומתנחמות זו בזרועות זו, היה האח הקטן מאיר מספר מדי ערב, כל פעם בדרך אחרת, כיצד אצלאן החרים את צעצועיו ואצלאן לקח את מלבושיו ואצלאן זה ידו בכל ויד כל בו, והנה אני רואה את גביניו של אבא הולכים ונכווצים, שערותיו מזדקפות ומזדקרות והוא משלשל את חגורתו והאחים תופסים אותי בכותונתי, שהיתה נקייה ונעימה תמיד ככל מלבושי אשר אהבתי, ומביאים אותי אל אבא הזועם ואל חגורתו המצליפה על כפות רגלי הקטנטנות חזור והצלף, ואת הכל מלווה שרשרת ארוכה וצעקנית של גידופים, מברכת ה"אהבל" העדינה ועד איחולי "אינשאללה תְמוּת", "אללה יְלַעַנַכּ" או "אללה יַחְ'דַכּ", שלאחריהם לא הייתי בוכה ולא הייתי מזיל דמעה, אלא רק מושך מעט בחוטמי והולך בכתפיים מושפלות ובראש רכון אל חדרי, נתמך בזרועות אחד המשרתים.

ידידי המאושר, בשעה שאני מוסר דברים אלה אליך, ובעודך כותב אותם מפי באצבעותיך החרוצות ובמבע עיניך החומות והגדולות, מבקש אני לחַיות ברשותך לרגעים מועטים את דמותו הישנה, התמה, של אצלאן, והיא דמותו של נער כחוש-לחיים שימיו שושנים והוא טרוד בנגישות בני ביתו, אולם שומה עליך לזכור כי רשעותה הרבה עוד לפניה, ואל לך להיקשר אליה בעבותות של אהבה, ואף לא לקבוע מסמרות של שנאה לאויביה, אלא היזהר תכלית הזהירות מרשעותה המידבקת והולכת.

נשוב-נא אל זכר אבי בעיניו של אצלאן הצעיר, הטובל בשנאת חינם. והלא אם היה קול צעקותיו של האב עולה מאחד החדרים באחת ממריבותיו התכופות עם maman - שכן אלה היו מתקוטטים כמעט מדי ערב, אחרי שנצלפו הצלפותי, על עניינים ברומו שבעולם, כגון מדוע הטורבאן שלו שוב מוכתם ומלוכלך, ומדוע אין די מים בכלי הטבק בנרגילה שלו, ומדוע שוב נודף ריח אימים מבור השירותים שבקצה הבוסתן - אם היו הקולות עולים וגוברים, הייתי חוזר לשם, אל הדקלים, התמרים העסיסיים, יום מדברי צח ללא ענן, וקול הרכיבה נשמע, ואני על סוס פראי, לרגלי מגפי עור גבוהים, חרב חרמש בידי ואני מנופף בה באוויר, וזרועותי אינן דקות ומנומרות, אלא עבות, קשות, קשויות, ורגלי אינן שדופות ורשעות, אלא בעלות שוקיים קלות של רוכב מיומן, והן דוחקות בצלעות הסוס להדהירו ולהגביר מהירותו, ועיני אינן בולעות בחמדה את היופי והפאר שבעולם, אלא טובות וצחות ומכירות טובה, ואני רוכב שם, פלג גופי העליון עירום, שזוף, גלוי לשמש שהיא בעלת-ברית נאמנה.

הייתי מתרחץ לבדי, לא בחמאם שברובע עם יתר הגברים אלא בגיגית המים החמים בחדר שבפאתי הבוסתן, שלא תראה אותי עין זרה, ומביט בהשתוממות על חלקי הגוף הרופסים: על הבטן הנפוחה, החיוורת, שלא ראתה קרן שמש זה זמן רב והיא תמיד נסתרת מאחורי בגדים עבים, על אצבעות הרגליים הפרודות זו מזו כמו חבורת אחים שהסתכסכו ביניהם, על אצבעות הידיים שלא יצלחו לעבודה והן פריכות, מנוקדות באדום ובוורוד, על הכתפיים העשויות כשתי גולות משחקים, מתנדנדות ומתגלגלות לכל עבר. ובימי הקיץ, כאשר קרן שמש מתאחרת הבליחה פתאום דרך החלון והאירה את החדר הקטן, היו נגלות לעיני נקבוביות קטנות המכסות את העור כולו עדרים-עדרים, ואני מביט בהן ואת פשרן איני יודע.

בימים ובשבועות הארוכים שבהם היה אבא נעדר מן העיר בצאתו לחאלב או לצידון ומשם באונייה מעבר לים, בימים כאלה היו רגעי האושר והמנעמים שלי, כאשר בחוזרי מן התלמוד תורה, ובעת שאחותי הרעה והזעופה היתה פורשת בתכול עיניה למשחקיה ואחי הקטן היה טרוד בענייניו בחדרו, הייתי מקיף את עץ המשמש הגדול העומד במרכזה של אלחוֹש, החצר הפנימית, משליך פירורי לחם לדגי זהב המשייטים בבריכה למרגלותיו, ואחר-כך, בהיסוס מלא ציפייה, מבקש מאחת המשרתות להתקבל אצל maman לפגישה, ומשנתקבלה תשובתה כי היא מצפה לי בחדרה הולך אליה באיטיות, סוגר אחרי את הדלת ונענה לנשיקותיה המרפרפות ולחיבוקה המתקתק.

אז היינו פורשות את הבדים היקרים שקנתה לה במשלוחים מיוחדים מבתי-ממכר בארצות אירופה, ולצידם מלבושים ושמלות שהשיגה לה מסוחרי העיר הממולחים, או כאלה שהיו מביאים לה סוחרים-אורחים המבקרים באחוזתנו מדי פעם, וביניהם שמלות ארוכות שרוולים, מעוטרות בנוצות, ויש ביניהן מקושטות בחרוזים נוצצים ובצדפים, ואז הייתי מקרב את הבד המשובח אל חזי ומרחרח בנעימים, וכאשר maman היתה רואה ויודעת לבטח כי עיניים רעות אינן צופות בנו לספר לאבא את מעשינו האסורים, היתה נוטלת בתנועה מהירה את המכבנת הקושרת את שער ראשה ומשחררת אותו לגלוש מלוא אורכו עד מותניה, ואז מסירה מעלי את כותונתי, נחרדת לרגע מול הגוף העירום המנוקד באותן נקבוביות חסרות-פשר, ומייד עוטה עלי לפי בחירתה אחת מן השמלות הארוכות, המכסות את רגלי עד לשורשיהן ומתלפפות סביב זרועותי, וכדי להגביר את הריגשה היתה נועלת לכפות רגלי הקטנות, על אצבעותיהן המסוכסכות, נעלי לכה שחורה, מצווה עלי לשבת על מיטתם ומעבירה מין אבקות ומשחות צבע על איברי פני, ולאחר כל זאת הייתי נעמד מול פניה הנוהרות.

איש לא ידע על מלבושים מעין אלה שאני מתהדר בהם מעת לעת, אפילו לא המשרתים העושים בביתנו. פעם אחת, פעם אחת בלבד, בהיותנו סבורות על דרך הטעות כי הוא מצוי אי-שם בעסקיו הרבים, הקדים האב להגיע אל הבית, ובעוד קול נעליו הקשויות רועם על רצפת השיש מסביב לבריכה, מיהרה maman להפשיטני בחופזה, מסלקת את כתמי האיפור וכמעט קורעת מעלי את הבדים היקרים למען לא יראה אבא כל אלה ויתפוס אותנו בקלקלתנו, וכשנכנס ומצא אותי בחדר, יושב על מיטתו, תפס אותי מייד בקיבורת הזרוע ועמד בפנינו לשמוע את פשר העניין.

לא יכולתי אפילו לזכות ממנה בקריצת עין על סודנו המשותף, לא בהבזק קל של משובה שבין קושרים, משום ש-maman מיהרה לספר לו על מעשי בעת היעדרותו, כיצד אני ניגש אליה ומטריד אותה וקורא לה שירים גסים שלימדוני הילדים בתלמוד תורה, וכי חינוכי רע ותרבותי רעה ואני רשע אף יותר מן הבדואים הפראים הבוזזים את שיירותינו, וכי מקומי אינו בחדר התפנוקים שלי אלא במרתפי הסראיא, היכן שזעקות המעונים נשמעות מדי לילה, וכששמע אבא את כל אלה שוב הזדעפו אותם גבינים במצחו, והוא אמר שאני גרוע אף יותר מבני הררי, יימח שמם וזכרם, והנה הוא דוחף אותי החוצה, אל מזרקת השיש העומדת בצל עץ המשמש, ואת ראשי הוא דוחף אל הבריכה הקטנה, מקום מושבם הקבוע של הדגים הזהובים, ולוחץ על עורפי עד שאני נשנק ונחנק ואיני יודע אנה אני בא, והיא קוראת לו מאחור, שדיה זקורים ושופעים, יותר חזק, יותר עמוק, ללמד אותי לקח מר וקשה.

בתלמוד תורה לא שפר עלי מזלי, על-אף שמה הטוב של משפחתי. אבא וכל הדודים היו אנשים חשובים ויקרים, והשם שלנו - פרחי - היה מעביר רחשים של קנאה, אולם החריג לכך היה ונותר אצלאן. פרחי - כן, אלו הם בני העושר, השושנים והימים המאושרים, אולם באשר לאצלאן - לא ולא, על אצלאן העצל אומרים אלוַגְ'ה וַרְדָה ואלטִיז פַרְדָה, הפנים כמו ורד, הישבן כמו כרית, אצלאן הוא חלוש-אופי ונוח לבכות, אצלאן מתהלך בדרך משונה כשהוא מעכס ומנענע את עכוזו, אצלאן הוא דקיק ושברירי ונוח ליפול, והנה אנו דוחפים את אצלאן, תוקעים מכשירים קהים בצלעותיו, לוחצים על עיגולי עיניו ומשברים את שיניו.

חבר יחיד לי בכל שנותי בתלמוד תורה היה מוסא, גם הוא דק-גזרה ונוח לחלום, עיניו תכולות, שערו ענוג ובהיר שלא כדרך היהודים, אף הוא שנוא מאוד על התלמידים הרבים, ויחד היינו פורשים בעת ההפסקה לפינת החדר, ובעוד שאר הילדים מושכים אלה בשרווליהם של אלה, מקניטים ומעוררים ריב ומדנים, היינו מוסא ואני מביטים זה בעיניו של זה ומדקלמים שירים אשר אהבנו, שירים ישנים ונשכחים, שאיש בחארת אליהוד לא היה מעלה עוד על דל שפתיו, שירי אהבים על פירות עסיסיים בבוסתן ומתק פרחי צוף העומדים בפריחתם, ולעיתים, באין רואה ואין שומע, היה מוסא מתחיל לזמזם, וקול הזמזום עולה לכדי שירה, ובקול צלול ורך הוא שר לאהוב רחוק, שהלך אל מעבר לגבעות ולהרים ולא יחזור עוד לעולם:

מִן בַּעְדָכּ אַהְגוֹר חַאלִי
יַא עַ'אאֶבּ עַן עַיְנָיָא
אליך אצא מעצמי
אתה הרחוק מעיני

ואני ומוסא מביטים זה בעיני זה ומתחילים לדמוע ולהתייפח, ומציירים זה לזה על פתקים קטנים דמויות קטנות וחלשות הנאחזות זו בזו ומתרפקות אישה על רעותה, ופרחים צהובים וגדולים מעטרים אותן מימינן ומשמאלן.

פעם אחת, בעת שדימינו כי אנו נסתרים מעין, אחזתי בידו של מוסא והוא אחז בידי והסתכלנו זה בזה, מתקרבים איש אל רעהו וצוללים אל עומק העיניים, אך הילדים האחרים הבחינו בנו והחלו לקרוא בשמות, ומייד פשטה השמועה בכל החארה כי מוסא ואצלאן נאהבים ונעימים כדוד ויהונתן, ומאותה שעה לא הניחו לנו ולא משו מעימנו, ועם בוקר היו צוחקים לנו על אהבתנו וצובטים בעכוזינו ומשליכים עלינו חלוקי נחל מנהר הבארדה ואדמת טין מרחובות הרובע, ומבעד למטר הנה אני שם, בראש צבא שכירי חרב חשופי חזה, לקראת מלחמה מגואלת בדם, אוחז בדגל מורם ובחניתות ובפגיונות, עומד לכרות את ראשיהם של אויבי המפוחדים, להניס אותם מחלקת המדבר שלי, והראשים הערופים הם שביל שאני מפלס בו את דרכי הזוהרת.

מחדרי שבביתנו הרחב אני שומע את maman ואת אבא מדברים בקול נמוך דברים שבגנותי, כי השמועה על מוסא ועלי הגיעה גם לאוזניהם, אלא שהפעם קול הצרחות אינו נשמע, דרך אחרת יש לו, לאבא, ואני איני יודע אלא זאת, שמקץ שבוע מאז אחזנו מוסא ואני ידינו ודיברנו דברים של טוב וחסד, לא הגיע מוסא יותר אל התלמוד תורה, וגם אם שאלתי וחקרתי לא נודע לי לאן נעלם, ורק קול צחוקם של הילדים נשמע, לזרוק בי לעג, בוץ ודיבה.

שלושה דודים היו לי, מוּראד, מאיר ויוסף, שלושתם כרסתנים כמו אבא, שיער קצר ומקורזל מכסה את גופם, כתפיהם רחבות וירכיהם שמנות, גבותיהם מחוברות זו לזו ועיניהם זוממות תמיד וצחוקם גס ודיבורם תפל.

בימי שישי כשאנו נפגשים בבית-הכנסת הפרטי, זה שהאחים בנו סמוך לביתו של יוסף פרחי על-מנת שלא להתערבב בדלת העם, הם שולחים בי מבטים רעים על גבי השחוח והמעוקל והרכון ועל צורה ארוכה ודקיקה שיש לי, ומגנים אותי על הבשר שאיני אוכל ועל מטעמים שאני נמנע מהם, וילדיהם הריהם גדולים ובריאים וכל אחד מהם מתפאר בזוג סנטרים, ואבא מצטרף לצחוקיהם והם עומדים לנשוף עלי להראות כמה דלה אחיזתי בקרקע, והרי אני שַבַּאח בַּלַא רַוַאח, צל בלא רוח חיים.

אחרי ימים כאלה הייתי יורד אל מרתף הבית, מתחת למטבח, היכן שמזווה אפלולי גדול אצר בתוכו כלי חרס וצנצנות זכוכית ובהם כל טוב, והייתי פותח את המכסה ומאביס אל פי מרקחות של משמש ושל תאנים, גורף ללא אבחנה את הפירות המסוכרים ובולע אותם בלא חמדה, בלא הנאה, להעלות על גופי משמנים כמוהם, ומשם עובר הייתי לשעועית ועדשים וקטניות אחרות, ואפילו אינן מבושלות ואינן חלוטות והן עומדות משך חודשים בתוך הכלים והצנצנות הקרירות, לוקח מלוא חופניים מהן ולועס ועומד להקיא ומאלץ וכופה ומכריח את עצמי לבלוע את הבלילה סרת הטעם, ומדמה לראות כי בין קירות המרתף האפל ננעצים בי זוגות עיני נחשים, והריהם מפטמים אותי לקראת סעודתם בתחילת הקיץ.

בחגים נאלץ הייתי לראות את פניהם של קרובי ולחזות בהם עסוקים בתוך הילולה נוספת של אוכל ומזון ומשקאות, ובולעים את המַעוּדֶה ואת הסְפִיחַה בלא שיהוי ללעיסה, ויש וחרף מחאותיו של החכם-באשי, רבה הראשי של חארת אליהוד, היו מביאים רקדניות ומזמרות יהודיות לעכס ולשיר מולם, אך גרוע מכל הוא חג הפסח, כאשר בליל הסדר עלי לראות את כולם לנגד עיני למשך שעות ארוכות ולשמוע את רחשם המשותף, ואני שולח לשווא מבטים באמי האהובה, שחורת השיער, שתחביא אותי בין שדיה, שתציל אותי מטלפיהן של הנשים הרעות והצייקניות שדודי לקחו להם, אך היא מסבה את פניה ממני, והנה דודה ח'אלדה, אשתו של מאיר, עבת בשר ועבת קול, קוראת לי בנוכחות הדודים והאחיינים והאחים והאבות והאמהות - אצלאן, אללה יח'דכ, תעאל הון! והיא שואלת אותי שאלות וחדה לי קושיות ואם אני עונה, ממהרת היא לחזור אחרי קולי, קול חלוש, קטנטן, ומחקה אותו בנגינה לעגנית, מחודדת, ואחריה עונים כולם בצחוק ובמקהלה, וביניהם אני נחרד לראות גם את maman, עורה זוהר ותכשיטיה נוצצים, מוסיפה חידודים גם היא על דרך הדיבור שלי שאינה כדרך הנערים ואינה כדרך הגברים אלא כמו הייתי גוזל עירום וקירח ועיוור המתבקע מביצה זרה, וסיפור היציאה מארץ מצרים והכנת לחם עוני ודבריהם של רבי טרפון ורבי אליעזר בבני-ברק מתערבבים בדברי גוזמא ורכיל על אצלאן, אצלאן, אצלאן.

אילו חיים היו אלה ומה היתה תכליתם ולאן נועדה זרימתם, זאת לא ידעתי, והנה אני רואה עצמי נתלה בכיכר הגדולה בפתח הסראיא על פשע שאת טיבו לא ידעתי, או מושלך לנהר הבארדה לטבוע במימיו הצוננים או נמלט אל הרי הלבנון, מטפס אל פסגתו של הר צאלחיה, ומשם, כמו ילדות בתולות שהושאו בעל כורחן לגברים ישישים, מטיל את עצמי מטה-מטה, משליך את גופי התהומה לשים קץ לימים שאין להם פשר.

כשהיתה פורצת מחלת דבר בעיר הייתי מנסה להידבק בה, וכשכיסה השלג את הרחובות ניסיתי להתפלש ולחלות בו, וכשעבר מושל העיר איברהים פאשא ניסיתי ללעוג לו שידון אותי לכף חובה, אך דבר מכל אלה לא קרה, ואצלאן נותר בריא וחי בעינו.

בימים עלובים שלאחר חג האביב, כאשר אבק סמיך ושרבי הולך ומכסה את העיר, וריח הקיץ עומד בנחיריים, נוהג הייתי לצאת מחדרי הקטן, לעשות דרכי בין עצי הבוסתן העומדים כעת בפריחה מלאת הוד, לעבור דרך הפתח בחומה המקיפה את ביתנו, להמשיך משם במעברים הצרים שריח צחנה וביוב עולה מהם, לעקוף את העוברים ושבים ואת אלה המחמרים את דרכם בין הבתים הצפופים, להמשיך משם אל רחוב היהודים הראשי, לעבור על-פניהם של מוכר הסלק והירקן ובעל האיטליז המכריזים על מרכולתם, לעקוף את כיכר תֵלֵה ההומה תמיד מוכרים וקונים ולהקות קבצנים, ומשם קדימה והלאה אל שוק התרנגולים שנוצותיהם מתעופפות ברוח השרבית הכבדה ודמם נוטף על קירות החימר, ואני מגיע אל הפינה המזוהמת ביותר בקצה אלסוק, מרים מכסה של פח המשמש את השוחטים, ואז מעווה את פני וחורץ לשוני להריק את בני מעי החוצה, למטה, אל אלנהר אלאסווד, הנהר השחור, מבקש לשלוח אליו קיא ומיצי עיכול וריחות רעים, שייפרדו מגופי ויירדו ויתנקזו אל תעלות הביוב של דמשק, אך אלה נתלים ונאחזים בחזי כקנוקנות ואינם נכנעים לעוויתות הגרון והוושט, ולרגע, כשהשמש נגלית מבעד האובך שלפני ימי החום הגדולים של הקיץ, אני נחרד לראות דמויות שחורות נשקפות אלי מתוך הנוזל העכור המתערבל מתחתי, ואני רואה את התרנגולים השחוטים צורחים על מותם ללא עת, על הסכין המשספת את גרונם ללא רחם, וגל חדש של עווית מבקש להישטף החוצה ואינו נשטף אל אלנהר אלאסווד, אלא רק טיפה אחת, סרוחה, של מזון לעוס ומעוכל למחצה, נופלת מטה-מטה ונטבעת באותם המים, והנה היא נוסעת משם הרחק מביתו של אבי ומביתה של אמי ומבתיהם של הדודים והילדים והצחוקים הרעים אל כפרי הפלאחים מחוץ לגבול דמשק, אל המדבר, שלילותיו צוננים וגבעותיו עירומות, וסוסה פראית עומדת שם ואני עליה, אורב חמוש-חרב לשיירת גמלים עמוסי גב וכבדי צעד ומנופחי דבשת, לבזוז מהם את מרכולתם ולהרוג בחרב את מוביליהם, ומשם בצהלה גדולה לדהור אל האוויר הצלול, ואיש אחד אוחז בי לפתע מאחור, מרים סנטרי ומנגב שיירים של רוק, יא ולד, שוּ עַם בִּתְסַווי הוֹן, ילד, מה אתה עושה כאן, ומשיב אותי רופס ונתמך אל בית אבי.

פרק שני

להקות של עגורים שחורי כנף פרצו אל הבית בסערה, מטילים בוקה ומבולקה בין הכריות והכסתות, שולחים רוח רעה בין הברבורים מצונפי הצוואר הארוגים על שטיחי הבית, ומשם מפזרים בקול צרחה נוצות ארוכות, מחודדות קצה, ונעלמים אל מרתפים נסתרים מתחת לאריחים ולמרצפות המלבניות, עד למועד לא קרוא שבו יפרצו שוב בלהקותיהם.

מיהו אצלאן ואילו נתיבים מיועדים לו ולאן הולכות דרכיו ומדוע כה נפתלות הן אורחותיו, כה נלוזים הם מנהגיו, מדוע היה עליו לינוק משדי אמו, ללבוש בגדי דרדקים, לפתח את איבריו, להגביה קומתו, מדוע זרועותיו מתארכות, שיערו מצטמח, דמות התולעת אשר לו הולכת ומתארכת, גדלה ומתנפחת, מדוע גופו מתכסה זימים, לסתותיו מתחזקות ומתקשות, פיו מפיק נוזלי עיכול ומיצים, מדוע הוא מקומם עליו את הבריות, מדוע הוא שוכן ביניהם ככנימה של דם, מוצץ מתוכם את לשדם ומעורר עליהם גירוד של רוגז?

ידידי המאושר, הנה אף לא שערה אחת נצטמחה עדיין על עורך העדין, ואתה אסופי ללא אם וללא אב, וכולך מגדנים ומחמדים ולעולם אין לשמוע מפיך קול תלונה או יללה גם כאשר אתה טורח בעבודת כפיים קשה, ומה שונה דרכך מדרכו של ידידנו אצלאן הצעיר, השטוף שנאות ותפנוקי חינם, והנה אצלאן זה, בעודו מסתבן בסבון נאבּלוּסי בחדר קטן בצד הבוסתן, הבין לפתע את פשרן של הנקבוביות המכסות את העור מכף רגל ועד ראש עדרים-עדרים, כי מכל נקבובית יכול היה לראות עתה זקיק של שערה בהירה וחיוורת, המצטרפת לאחיות תאומות רבות, ומייד הפך את רגליו וזרועותיו והציץ עד כמה שניתן אל מעבר לגבו לראות כי שטח העור מכוסה כולו באותם נבטי שערות, הממתינות עתה בהיחבא, אך בעוד חודשים ספורים, אולי שבועות, יתהוו לפלומה מקורזלת ושחורה, מאותו מין בדיוק המכסה את אבא והדודים מוראד, מאיר ויוסף.

מעתה הייתי מציץ מדי פעם אל אבא בבואו הביתה, לא מחליף איתו מילה אולם מתגנב אחריו כחתול-אשפתות בעת שהיה מתלבש או מחליף בגדיו או מסיר חולצתו עם התגברות החום, לבחון את כפות הרגליים הבשרניות, החלקות, ומעל חלקלקותן הנה אני מבחין בקו המסמן את תחילתה של הפלומה השעירה, המטפסת במעלה הגוף כאזוב, מתחילה בקווים ישרים ושחורים על השוקיים, מותירה קרחות קטנות בברכיים העגולות, ממשיכה אל הירכיים, שם היא מתקרזלת ומיתלתלת וגונה בהיר מעט פחות, עולה ומשתרגת סביב צמד האשכים מעוטרי הוורידים, מצטופפת ונדחסת ונכהית עד מאוד בערוותו של אבא, ומשם נפרשת למרחקים אין-קץ של גב מדולדל, כרס עגולה, זרועות וחזה, עד שהיא מתנקדת לנקודות שחורות וצפופות באזור הפנים, ומפסיקה משאונה רק שם, מותירה את המצח חלק וצח, מלבד הפוגות קלות בחיבור שבין הגבות ולעיתים אף באוזניים, שגם מתוכן מציצות מעת לעת שערות שחורות וקצרות.

אילו ניתן היה לעצור את המחול הזה, לפשוט את הפרווה ואת הזקיקים המבשרים את תחילתה, לוקח הייתי סכינים ותערים ומסיר את הפלומה מעם הגוף, מתנכר לה ומתעלל בה, אולם ככל שהייתי מתעמר בשערות הקטנות ומענה אותן, כך היו הופכות עיקשות יותר, פורות ורבות, והמשרתים היו משלחים בי מבטים נוזפים על שאריות השיער שאני מותיר אחרי ומשלחים הכל במורד המחראה אל הנהר השחור.

שוב אני בוכה בחדרי. לא משום התעמרותם של בני הבית, את כולם דחקתי ממחשבותי, ולא משום לעגם של בני כיתתי בתלמוד תורה, החולפים על פני בלי שאראה אותם, ולא משום צעקותיה של דודה ח'אלדה כשהיא רואה אותי הולך ברחוב, תעאל לַהוֹן יא חְמאר, אלא משום בבואתי המשתקפת ממראת דמשק שבחדרי, מראה המעוטרת צדפים וכוכבים וצורות מחומשות המתעתעות בעין להיראות כצבא מורדים גדול, והבבואה משונה עד מאוד, פלומה קטנה ובהירה עומדת לכסות עוד מעט את לחיי ואין זאת אלא שאצטרך לבוא כדרך הגברים במלאכת הגילוח היומיומית כפי שעושה אבא, ופעם בחודש להסיר תחת ידיו של יוסוף אלחלאק, הספר, את שער העורף ושער האוזניים ושערות סוררות שעלו מעם החזה להתערבב בזיפי הצוואר.

כששער לחיי היה צפוף וסבוך עד שהילדים החלו ממררים את ימי בבית-הספר, התחלתי מתהלך בין הרחובות המוכרים לי לזרא, ומבלי דעת נעמדתי מול דלתו של סולימאן אלחלאק, הלא הוא שלמה נגרין, אחד הספרים הפשוטים ביותר בקרבנו, שבין לקוחותיו קבצנים יהודים מרוטי פשפשים ופושטי-יד שערוותיהם אכולות כיני בושת עוקצניות, ושישה מהם היו מתאספים אותה שעה במספרתו ליד בית-הכנסת של אלאִפְרַנְג' ומשחקים ביניהם משחק של קלפים.

נעץ בי שלמה נגרין מבט תמה מאוד כשעמדתי מול מפתן חנותו החשוכה והדלה, לאמור כיצד קרה הדבר שאחד מבני פרחי, אשר יוסוף אלחלאק, הספר המוסלמי המפורסם, מגיע אליהם אחת לחודש לגזוז את שער ראשם, לפדר את שער לחייהם ולקצוץ את שער עורפם, כיצד קרה הדבר שאותו פרחי ירד לו אל דלת העם, דילג מעל תעלת השופכין המתנהלת בשיפוע הרחוב ונכנס פנימה אל החנות.

דממה נפלה בין ששת הקבצנים שעמדו במספרתו של סולימאן, ובאשר לי, הרי התמלאתי פתאום בושה סמוקה על בגדי המשי אשר לגופי וריח הסבון אשר על עורי והקול החלוש אשר בוקע מגרוני, והנה עמדתי ללכת חזרה, אפקיד את מלאכת גילוח שערות הלחי הראשונה בידיו של אותו יוסוף להגן ורכלן, המדבר איתי תמיד דיבורים גסים על שער נשים של מעלה ושל מטה וכל מיני דיבורים מלווים בצחוק עטוף עשן נרגילות, אך הספר סולימאן, המבוגר ממני בשנים מעטות, גם הוא שעיר גוף ושחור שיער, מגרש את אורחיו הקבצנים ומסמן לי בידיו שב בבקשה, ובעודי מבחין בסלידה בגבותיו המחוברות זו לזו בפס שחור ועבה אני נכנע לו בראש מורכן, יושב על דרגש עץ נמוך, וסולימאן מסלק מעם השידה שלפני שאריות שער גברים וצנצנות של עלוקות המשמשות אותו לרפא חולים מכל מיני חולאים, והוא מניח עלי בתנועה רבת-רושם מעין מפית של בד מלוכלך שלא ינשרו ויתערבבו בגופי החי שערותי המומתות, ובלי אומר הוא נוטל תער ומברשת גילוח עשויה עץ ושערות זנב סוס, ואני מתמלא פליאה על שכדרך הגברים אני יושב שם, על הכיסא הנמוך, והספר צובע את לחיי באותה משחה והנה אני רואה אותם מולי, מצעדם מדי בוקר, גדודים-גדודים, מאות ואלפים של גברים בכל רחבי העיר, גברים צעירים ומבוגרים, ברובע היהודי וברובע הנוצרי וברובע המוסלמי, וכך גם הגברים במאהלים הבדואיים והגברים בשיירות הסוחרים והגברים מעבר לים, כולם מצמחים זקן, שפם וזיפים, והרי הם מסרקים, מטפחים וגוזזים את שערם, וכמוהם אף אני, בפעם הראשונה, מניח את שער לחיי תחת סכינו החותכת של סולימאן ומבטיח לעצמי לא לבכות ולא להזיל דמעה.

הספר מעביר את הסכין בעדינות, ומדי פעם מחליק יד על שערות ראשי, ומתפעל בקול מן השיער השחור, המבריק, ומחמיא מחמאות על הבגדים היפים אשר לי ועל הליכותי המנומסות, ובזווית-העין אני מבחין בחוץ בששת הקבצנים מציצים מבעד חרכים שבקיר מספרתו הקטנטנה של נגרין, מתאמצים לראות אותנו בתוך החשיכה, והם כולם נרגשים מעצם המעמד ומסתכלים בנו ומחייכים וצוחקים, ומגע ידיו של סולימאן נעים לי מאוד ואני רוצה להישאר שם עוד, הרחק מן הבית היפה והחדר המסודר והליוואן המרוהט שבהם אני מוציא את ימי, רוצה אני לדבוק בסולימאן וחבורתו, ואלה אינם יכולים עוד לעצור בעד עצמם והריהם נכנסים בעד הדלת אל המספרה, ממלאים אותה בלהגם ונועצים מרפקים אלה באלה ואומרים לי סחתיין, כל הכבוד על הגילוח הראשון, אתה עכשיו רַג'וּל, גבר, ומייד שואלים אולי ניקח אותו גם לעשות מעשה של גבר אצל איזו שרמוטה, מה אתה אומר, אבל סולימאן הספר אומר להם תעזבו אותו, יש לנו פה עסק עם נסיך אמיתי, לא אחד שטוב לזונות הזולות והמלוכלכות שלכם, והוא ממשיך ללטף את צדעי ומגע אצבעותיו נעים לי מאוד.

לפני שהלכתי משם, ובעודי נותן לקבצנים המעמידים פני ממאנים מנת כסף מדודה, לקח אותי הספר לפינה קטנה ומלוכלכת בחנותו, וקירב אלי את ראשו עד שגבותיו המחוברות נצמדו אל מצחי והבל פיו התערבל בחוטמי, ושאל אותי אם ארצה להיות שרוי איתו בידידות, כי יפה בעיניו ידידות איתי והוא מעוניין מאוד לדעת הכל על אודותי.

ומתוך זקירה שנזקרה בכותונתי וחיוך של מבוכה שחייכתי בעקבותיה, לחש לי הספר כשמבט של זימה עולה בעיניו הירוקות, כי אבוא לבקרו באותו ערב ליד בּאבּ אלפוּקראא', שער העניים, שלוש שעות אחרי קריאת המואזין הרביעית, ואני לא אמרתי דבר ורק שילשלתי לידיו את שכר עבודתו והסתלקתי משם אל הבית, מותיר אחרי עננת מי קולון חריפים שהקבצנים היו מוסיפים לרחרח אחריה.

ובאותו ערב, כאשר שלוש השעות נקפו מקריאת המואזין הרביעית, קמתי לשים פעמי אל באב אלפוקראא', אל פגישה בלתי-צפויה זו עם הספר, ומכין הייתי תירוצים לתרץ להורי על יציאה נמהרת ומוזרה זאת בערבו של יום, כאשר שערי הרובע נסגרים ודלתות הבתים מוגפות ואין איש יוצא ואין איש בא אלא רק המאחרים בנשף והמבקשים לעצמם צרות, אלא שאז מילאתי את עצמי סלידה מכוונת על הגבות העבות והשחורות של סולימאן, המחוברות ביניהן ללא חן וללא הדר, וכך הנסתי את הריגשה שהיתה רוגשת בקדמת כותונתי, והצטרפתי אל משפחתי המתנכרת, להאזין לריכוליהם על נבזויותיהם ומזימותיהם של בני הררי יימח שמם וזכרם, וללעוס איתם קלחי גזר מול עץ המשמשים העומד בשלכתו בלב-ליבה של אחוזת בית משפחת פרחי.

ידידי המאושר, הנה אתה אסופי וללא משפחה ועורג כל הימים אל דמותם של אביך ושל אמך שלא הכרת מעולם, ומדמה אני לראות בעיניך תמיהה שאתה תמה על אצלאן הספון באחוזת פלאים, מוקף בבני משפחתו, לבוש מלבושים נאים ופנוי מכל עבודה קשה, ועל-אף כל אלה הוא שונא את חייו ושונא את הוריו ושונא את עצמו, ועלי לגלות את אוזנך כי שנאות רבות עוד ממתינות לו לאותו נער צעיר, אך בל נקדים עתה את רשעותו המאוחרת.

בימים הבאים הייתי נמנע מלעבור באותה סימטה מרופשת שבה שוכנת חנות הגלבים של סולימאן אלחלאק, אך מבט עיניו הירוקות של סולימאן היה הולך אחרי בכל מקום, יש והן מתנצנצות לאורה של שמש בבוקרו של יום ויש שהן בורקות בלילה אפל, ומחשבותי חוזרות ונודדות אל אותו שער שעליו הצביע הספר, באב אלפוקראא', שער מוזנח שנסתם במרוצת הדורות ואין דרך לצאת או לבוא ממנו אל החארה, וכן תהיתי על פשר הזמנתו להיפגש שם לעת ליל, ושוב עולה בי ריגשה ואני משתוקק לבוא אליו מניה וביה, ואולם אני נותר רובץ במיטתי ואיני זע משם.

הורי מדברים על אישה שעתיד אני לבוא איתה בברית הנישואים כשאגיע לפרקי, והם מתייעצים ומתלחששים בינם לבין עצמם ואני שומע שמותיהן של נערות ועלמות שהם מונים על אצבעותיהם, ואבא מתפרץ לעיתים בקול זעם, לָא, יא חְמַארָה, היא מחאלב, את רוצה להכניס גנבים אלינו הביתה? ואחר-כך מחשב בקול שיקולים של רווח והפסד ותועלת ומעמד, ואני שומע הכל וכמו איני שומע דבר. לבד מאמי ומאחותי ומדודותי רחבות האגן איני מכיר את עם הנשים ולא באתי איתן בכל דבר מטוב ועד רע, ואין אני יודע הלכותיהן ואורחותיהן ואת הסודות שהן מצניעות מעם הגברים.

חברי לכיתה מדברים בלשון גסה על איבר אחד שיש להן, דחוק ונסתר מעין כל, והוא נקרא חַשוּש, ועל הדרכים שיש לבוא אל אותו מקום ולחרוש בו עד תום, ומספרים על חלומות משחיתים ועל יצר הרע שמעוררת האישה, ואני איני מבין דיבורים אלה ואיני שותף לחלומותיהם, אלא מחשבות שוטפות אותי על סולימאן שמגע ידיו נעים מאוד בשערות ראשי, וכך ערב אחד אני חוזר אל אותו מקום שבו ראיתיו לאחרונה, וצעדי נחושים, ורוצה אני לבוא אליו בדין ודברים ולשאול על אותו מקום שרצה לפגוש בי שם, ומה היתה מטרת דבריו ולמה היה מרמז, והמחשבות רודפות זו את זו בראשי וקצב פסיעותי הולך וגובר, ואין אני מבחין במוכרי הסדקית האוספים עתה את מרכולתם ואין אני רואה את רוקעי הנחושת הקמים ממקום שבתם, אלא הלמות פטיש פועמת ברקותי ומסך אפל יורד על עיני ונשימתי נקטעת ומתקצרת, חרחורים עולים עתה בגרוני, והמסך הולך ומאפיל, הולך ומחשיך, צובע את ראשי המסתחרר בצבעים של קדרות, וכוח החיים ניתק בבת-אחת מכל איברי, ומילה אחת מזנבת בהם, אצלאן.

קהל קטן של קבצנים ועוברי-אורח מתקהל מסביב לנער הכחוש, המעולף, והם מטכסים עצה אם לשפוך עליו מים או לסטור על לחיו, ואני מפרפר פרפורים מוזרים, איברי כמו נסתכסכו ואינם מתחברים עוד אל גוף אחד, מפרקיהם אחוזים אך בקושי אלה באלה, עד שמגיע לשם הספר שסגר זה עתה את דלת חנותו הקטנה והוא מתקרב ובא ביניהם, וכאשר הוא מבחין בנער הלבוש כנסיך, שריחות טובים של תפנוקים עולים ממנו, הוא ניגש אלי ולוקח אותי בזרועותיו, ראשי מיטלטל לאחורי ורגלי רפויות, ונושא אותי אל דרגש הקבצנים שבמספרתו, וכך קרה כי מקץ שעה קלה התעוררתי מעילפון זה שמתרגש עלי מפקידה לפקידה, כשאצבעותיו של סולימאן מרפרפות על ראשי ועל מצחי ועל צדעי והוא לוחש לי מילים טובות. לא הסתייע בידי להגיע באותו ערב אל באב אלפוקראא', אני אומר לספר הטוב, ואף לא ירדתי לסוף דעתך, מה כוונתך בפגישתך שם איתי, והספר רק צוחק צחוק חרישי ומחבק אותי חיבוק רך, וריח הגבר מוזר וטוב בעיני, ריח מתוק ומיוזע, ואני נענה לחיבוקו, והוא אומר, לא היתה בי כוונה לשום דבר מטוב ועד רע, ונותן יד חמימה ומלטפת בכף ידי ומוליך אותי החוצה, אל הרחוב, והוא כמו אח גדול ומחבק, מלווה אותי בחזרה אל בית הורי, וכשאנחנו מגיעים שמה הוא אומר לי בשקט לך לשלום, ומלטף את לחיי בכף ידו הימנית, ומרפרף באצבעותיו על שפתי, ונושק עליהן ברוך, במעט רוק מתוק, ואחר-כך אוחז את ראשי בשתי כפות ידיו ומטביע בהן נשיקה נוספת, ולמשמע קול צעדים ברחוב מסתלק משם במהירות. מייד אני מפנה לו את גבי ורץ הביתה, מעלה בדמיוני את צעקותיו של אבא על התמהמהותי ואולי את חגורתו המצליפה על גבי, אולם כשאני מגיע בני הבית ישנים, איש אינו שואל על אצלאן ועל מעשיו ואיש אינו מתעניין בו, ואני ממהר לשטוף את לשוני במים רבים, וריח של פה אחר ממלא אותה, ריח תבלינים פשוטים וגסים, ואני ממלא דלי של מים ומעביר אותם על גופי מהר-מהר, ואני מוליך את הסבון על עורי הלוך וחזור, משפשף בדבקות וביסודיות, ומגע משונה עולה בגרוני ומשא כבד יורד אל בית-חזי, ושוב אני שומע את להקת העגורים משתנקים לקראת מסעם, מנפנפים בכנפיהם, ועם משב רוח סועה הם מציפים את ראשי בלהקותיהם, מסחררים ומנענעים ומזעזעים אותי לכל צד ועבר, ואחריהם נותרת מרפרפת ברוח קלה נוצה קטנה אחת, שחורה וזעירה, והיא מתערסלת ימינה ושמאלה עד שהיא נחה על הארץ, רדומה.

פרק שלישי

בשלהי הסתיו, ואני בן ט"ו שנים, הודיעוני הורי כי עומד אני לבוא בברית הנישואים. שמה של הכלה המיועדת הוא מַרְחָבָּה ענתבי, ואפשר שמכיר אני את מראה פניה שהרי היא בתו של החכם-באשי יעקב ענתבי, רבה הראשי של דמשק, והיא נערה ללא ממון אך בעלת ייחוס, ובחדר הרביעי מן הכניסה הימנית אל הבית אנחנו עתידים להשתכן בעוד חודשיים ימים מיום זה.

אבא בישר לי את הבשורה באיטיות וברשמיות, כאילו היה מקריא פסק-דין מרשיע במַגְ'לֶס, מועצת החכמים של העדה היהודית, ואחר-כך יצא מן החדר, מותיר אותי ואת maman מביטים אישה ברעותה. היא שאלה אותי מבעד למסך שערה השחור הפזור כנגד עיניה אם ארצה לדעת דברים נוספים, אולם באשר לי, לא רציתי אלא זאת, לשקוע בתוך יגון הנישואים שנכפו עלי, שהרי כיצד יזון ויפרנס אצלאן את אשתו וכיצד ישמש מיטתו עימה וכיצד יבוא אליה כדרך הגברים על נשותיהם, והרי הוא עדין כל-כך, קולו דקיק, עיניו לחות, וחולשה גדולה נפלה על גופי וחרחור קטן החל משמיע את נהימתו מתוך גרוני, ו-maman אספה את שערה והפסיקה אותי מייד, אצלאן! הסכת עכשיו ושמע, ימי שושנים שהיו לך ופינוקים שהתפנקת ומשחקי משובה מטופשים שהיית משחק וקינטורים שקינטרת את אחותך ואת אחיך ומלבושים יפים שהולבשת, כל אלה דינם להיפסק, ואם תזיל עתה ולו דמעה אחת יחידה מבין עיניך, אספר את הדבר לאביך, אשר נתן את הצו להלקות את אצלאן ולייסר את גופו עד אשר ינהג כדרך הגברים, לא כל שכן יחדל מהילוכו המתפנק ומפסיעותיו המתנדנדות, והרי אצלאן כבר מביא תער על לחייו ונותן זרע במי רגליו, ועליו להיות גבר ככל הגברים. די בכך שאין מוצאים חתן עבור אחותו הגדולה, תכולת העיניים, והיא כבר בתולה זקנה בת י"ז שנים; יואיל-נא אצלאן לציית ציות מלא וייכנע הכנעה מלאה להוריו, שאינם מבקשים אלא את טובתו, והרי הם אוהבים אותו אהבה גדולה. היא הצמידה את זרועה לקיבורת ידי והוליכה אותי אל אותו חדר רביעי, חדר קטן וחשוך, אפל ולח, אשר היה משמש את אחרון המשרתים בביתנו למשכב ולצרכים, ועכשיו פונה מכל מה שהיה בו מן המיטלטלין והסמרטוטים, רצפתו כובדה, רהיטיו הישנים סולקו ממנו, והוא עומד צחיח בבדידותו כארץ גזירה וגלות, ובאמצעיתו ניצבת במלוא כובדה מיטת נצרים כפולה.

לכאן יעבירו בקרוב את חפציך מחדר הנעורים אשר היה שלך, אומרת maman בקול אחר, זר, אצבעותיה מתהדקות על טבעת הנישואים שעל ידה, והנה היא הודפת חיבוק שאני מנסה לחבקה וסוגרת אחרי את הדלת, וחרחור שיש לי בגרוני עומד עכשיו ומתפרץ לכדי שיעול חריף, ואחריו שרשרת של השתנקויות ושוב אותו מסך אפל היורד על עפעפי, אולם איש אינו בא לעזרי ואני נופל פרקדן אל המיטה הקשויה, העוקצת אותי בנצריה, ומאחל להורי כל מה שיאה להם מן הבכי והאומללות.

לתאריך מקץ שבועיים נקבעה לי סעודת היכרות עם אותה כלה בשם מרחבה, שלא ידעתי דבר על אודותיה, כיוון שלא היה לי שיג ושיח עם אביה הרב הנכבד ולא עם הרבנים חבריו ולא עם תלמידיו, ורק זאת ידעתי, שתלמידי חכמים אלה טרודים כל הימים בתחינות למשיח שלא יגיע לעולם, ולארץ שלא תשוב לעולם, ולאל המשיב פניהם ריקם, והם מנסים למנוע שעשועים והנאות כמו עיכוסי רקדניות שאבא והדודים צופים בהן מפקידה לפקידה וכמו שתיית יין שיוצר בצור וצידון בלא השגחתו של רב וכמו קישוט הבית בצלמי אדם שאמא נוהגת לדבר אליהם בהיחבא לפני שנתה ולבקש מהם סיוע ועצה טובה. השמועה על נישואי הקרבים פשטה ברובע, ובתלמוד תורה היו התלמידים מביטים עלי בעין עקומה, נעים בין מידה של קינטור השמורה כלפי דרך קבע לבין מידה של קנאה על גוון חדש של קול שנוסף לי וגרוגרת שנצטמחה במעבה גרוני ודרך חדשה שבה אני מהלך. גם המלמד פסק כבר מהצלפותיו, אולם בכל אלה לא היה כדי לנחם אותי מפחד הצרה הגדולה בנישואים ההולכים וקרבים, שכן לא ידעתי אם תצלח בידי המשימה הגדולה, ובדמיוני ראיתי את הנשים הרכלניות, הדודות, התגרניות והקבצניות מצביעות במורד הרחוב על אצלאן וכולן צחוק של זימה.

עתה הייתי מביט בעם זה וכולי תמיהה על גוף שיש להן ואיבר שיש להן ומעשה שיש לעשות עימן ואין אני יודע את פשרו ואין לי איש לבוא איתו בדברים ולהיוועץ בעצותיו הטובות, לא אבא, הזועף ועסוק דרך קבע, לא חברי מוסא, שהורחק ממני בכפייה ונעלם לבלי שוב, ולא הספר שלמה נגרין, שהייתי נמנע מלעבור סמוך לדירתו וסמוך לחנותו מחשש שאתקל בזוג העיניים המרצדות ובפיו המבקש נשיקות. בחדר הנעורים שלי, המעניק לי מחסדי שעותינו המשותפות האחרונות, אני שב ומתבונן בגופי, שכסות צפופה יותר של שערות עוטפת אותו עתה, ובוחן את הקול החדש, המקרטע בין ימי ילדותו הגבוהים לבין חותם של צלילים נמוכים, מוצקים וחדשים, וידי יורדות אל האיבר המוליך במים האחרונים את מחשבותי כמצפן המזדקר אל משימה מיועדת, ומחפש אני בדברי החכמים רמזים למעשה המצופה ממנו, ואשר נראה לי כה רחוק מגדר האפשר.

ביקשתי להתקבל אצל maman לשיחה דחופה, אולם המשרתות דחו אותי שוב ושוב, עד שלא נותרה בידי הברירה אלא לפרוץ בכוח אל חדר השינה המשותף לה ולאבי, והיא כיסתה את שדיה בפיסת בד שחורה ודחקה אותי ממנה, אצלאן, שעתי אינה פנויה עתה, אלא שאני אמרתי מיהי מרחבה זאת שאתם מביאים אותי אליה בברית השידוך והנישואים, אין אני רוצה להיות לה לבעל ולשמש את יצועה ולשאת את נטל חייה בכל שנות האומללות והעצב המצפות לנו, וסיפרתי לה את מחשבותי על דרך גבר בעלמה שאינה מסתברת בעיני, ועל ימי השושנים שלי שאני חפץ למצותם.

Maman פתחה בעיסוק מופרך של תיקון כותנות השמור לה למקרים כגון אלה ואמרה לי כי גזירה היא זו ואת מעשה השידוך אין להשיב, כיוון שבמלחמתנו הבלתי-פוסקת עם בני משפחת הררי, העושים כל שלאל ידם כדי לדחוק את מקום בני פרחי ממסחרם ומן הכבוד השמור להם בחארת אליהוד, עלינו לבוא ולהשתדך עם משפחת הרבנים הגדולה.

ואז אמרתי לה דברים שבליבי, שאבי סוחר בי כאילו הייתי שטר משכון שמועד גיבושו הגיע, ואין לו לעולם מילה אחת של חיבה להרעיף עלי, והוא רחוק ומתנכר וכמו איש זר וחורש רעה הוא לי, וגרועה ממנו היא אמי, חברתי הטובה למשחקי אהבהבים, תיכשוט והצטבעות, המתגלית ביום פקודה במלוא בוגדנותה.

ו-maman צחקה צחוק פרוץ, ואמרה כי עונשי הכבד, הגדול, לא יגיע עכשיו, אלא מאוחר יותר, לאורך תקופה ארוכה, והיא תקופת חיי מתחילתם ועד סופם, כי המקלל את אביו ואמו צפוי לייסורי גיהינום קשים, ועתה אואיל-נא לצאת מחדרה, לפני שתשסה בי את הבעל והאב.

אל ביתה הדל של הכלה הגענו ביום ראשון, הוא חַד וַכַּסַל, יום העצלות שלאחר השבת, ואני עייף מהקללות שאני מקלל את אבי, מאיחולי כל רע שאני מאחל לו, וביניהם פשיטת רגל, דלות ועוני, ובמקום זאת אני טרוד במחשבות של עצבות על שבוע חדש זה העומד בפתח ועל צרות ותעניות וגזירות שהוא מביא עימו, ושולח מבט נכנע אל השמש הזכרי, המאיר את הרחוב בקרניים חודרות, ואילו אבי נמרץ לקראת הפגישה כאל עיסקה נושאת פיאסטרים רבים, פותח את הפשפש הקטן המוביל אל הבית הצר ואומר בקול סבּאח אלחֵ'יר, ומייד עונים לו סבּאח אלפִל ואליסמין.

מעולם לפני כן לא ביקרתי בבית של אחד מבני הרבנים בחארת אליהוד, ובית זה שנכנסתי אליו כעת דומה היה בעיני לקן של עכברושים ולא למגורי אדם. היכן הם עצי הבוסתן ובריכות המים ומזרקות השושנים וכתובות של חוכמה ושל מזל טוב המקשטים את ביתנו? כי את מקומם תפסו כאן באר קטנה ומצחינה, כלוב של שתי תרנגולות צרחניות, קירות חימר עלובים ללא ציור וללא קישוט, בוץ צהוב מעורבב במחצלות נצרים, ושמה מתקבצים הרב, החכם-באשי יעקב ענתבי ואשתו וחמש בנותיו, ואני אומר בליבי אישה זו שהורי מייעדים לי לוקחה לה מבני הקבצנים ולא מביתו של גביר.

את פנינו מקבל החכם-באשי, המבקר בבתי העשירים מעת לעת ומבקש עזרה וכסף לפרנסת תלמידי חכמים, והוא לבוש בגלימתו החומה וצעיף צבעוני למותניו, וכתמיד רוחו טובה עליו, והוא שופע פתגמי דמשק קולעים, וזקנו האדמוני מסתלסל מתחת פיו, והוא צובט ילדים במותניהם, ומוציא להם סוכריות מְלַבֶּס מתוך כיסיו, ויודע להעלות חיוך גם על פניו הנכאות, המרצינות, של אצלאן, הבוחן את סביבותיו בחשד.

וכשאנו מתיישבים על כריות הסבה בקאעה, בחלק העליון של חדר האורחים המכוסה שטיחים, ומגישים לנו שאי ומעמולים וכַּעְכּ בֵּיתִי פריך, נקשרת שיחה בין שני האבות, אבא בפניו הגדולות, סנטרו העבה, גביניו הנוקשים והידיים החוככות זו בזו, והחכם-באשי הקטנטן וזריז התנועה בזקנו האדמוני, והשיחה מתגלגלת ממילות נימוס סתמיות עד לסיפור אותה פרשה, על חרם שעושים בני הררי בחכם-באשי ואינם משלמים לו את משכורתו זה שנתיים בגלל הלכה שקבע נגדם אי-פעם, והוא נאלץ לקנות את צורכי ביתו בהקפה ובהלוואות ולהזדקק למתנות בשר ודם שחרפתם מרובה, והלא על הכסף נאמר וַלִי עַלַא קַלִיתְהַא שוּ סַעְבֶּה, כמה קשה חסרונו, ואבא מוסיף קללה על אורחות בני הררי שהם מנשלים אותו מעסקיו וכורתים עסקות עם שיירות של מכה ובגדד לתת להן סחורות ואנשי משמר.

יושב אצלאן על הכריות הפשוטות, נוגס מעוגיות הלענה העבשות ומייחל בליבו להצלחתם של בני הררי הרשעים, יוסיפו-נא וידחקו את אבא ואת הדודים ואת מצעד נשותיהם וצאצאיהם מכל העסקים והרווחים אשר להם, ייחרב-נא שלטונו של אבא ויהיה לעבדם, והחכם-באשי קוטע את מחשבותי כשהוא אומר בחיוך מה נעשה, הִיֶ הִיֶ לַבַּנִיֶה, מה שיהיה יהיה, ואז מסדר את הכיפה הגדולה שעל ראשו, סופק את כפותיו ואומר יאללה, בִּדכּוֹם תְשוּפוּ אלערוּסה, אתם רוצים לראות את הכלה? והוא מושך את ההברה האחרונה אף יותר מכפי שנוהגים לעשות כל בני דמשק, בהטעמה יתרה, אלערוסהההה, הא? אין סיפק בידי ליתן תשובתי כי הנערה מופיעה מולנו בלוויית אמה, והיא מכוסה תכריכי לבן ושחור ופניה מוסתרות, ואבא קם אליה מייד וקד לה קידה אווילית, ותנועותיו נרגשות וחדות, והוא פוקד עלי לקום גם כן ולגשת אל הכלה, ואני מבחין כי בידיה ספר תפילה, והיא מחזיקה אותו באצבעות לבנות, ועיניה סרות חיים.

נותנים לה לטעום מן הכיבוד והיא מברכת ברכת בורא פרי העץ על התפוזים ושהחיינו על המעמולים, והחכם-באשי ממרפק אותנו בקריצה, כי מרחבה היא האדוקה מבין אחיותיה, ושותפה היא לדבקותו ולאהבת ה', ויותר מכל לכיסופים אל משיח בן דוד, והיא יושבת מדי ערב בפינה קטנה וחשוכה הצופה אל עיקול הרחוב, לוטשת מבטה לחזות ברגע שבו יתגלה ויאחד את ישראל הקדושים, וגם כעת היא מבקשת כי לאחר שחזתה בחתנה שהוריה הקדושים מייעדים לה, תלך להגות בה' ובמעשיו ולהתפלל את תפילתה. אחרי כל אלה, בדרכנו השוקטת הביתה, אני נוטל רשותו של אבי ונפרד ממנו להתבודד עם מחשבותי תוך הליכה ברחובות של דמשק, ואני יוצא דרך השער הראשי של חארת אליהוד אל הרחוב המכונה הישר, חוצה אותו וממשיך צפונה, אל הרובע הנוצרי, עובר את כנסיית טרה סנטה ואת בתי העשירים המרווחים כשלנו, ופעמי נושאים אותי למקום אחר, מעבר לחומת העיר, שם אני יוצא בשער הצפוני אל הנהר הטוב, שזרימתו יפה וניחוחו נעים והוא משקה את חצרות ובוסתנאות העיר והוא נותן מרגוע לנפש וללב, ואני מניח לזרם הנהר לשטוף את דמעותי על ימי ילדותי שחלפו ואינם, כי גורלי נחתם בידי אב שאין לעמוד בפניו, ואין לי נחמה אלא בזיכרון קצר, עכור, של נשיקת הספר שלמה נגרין, ואין בי חיים מלבד ערגה זו שאני עורג לנערים מוסלמים החולפים על דרכי ולחיבוקים שאחבקם ולנשיקות שאנשקם ולדברים אחרים שהתורה מצווה בגינויים והם טעונים עונש מוות בסקילה.

מה מפוארת ומה יפה היתה חתונתי, ועליה עתידים היו הבריות לדבר שנים ארוכות אחר-כך, ואם רצו להמשיל משל על פאר, משתה וזלילה, היו אומרים - כחופתו של אצלאן פרחי היה הדבר, וגם אחרי שצאצאי פרחי הפכו עניים ואביונים בשל תאוות בצע ותעתועי גורל, ולא נותר ולא ניצל דבר מעושרם אלא כבדל אוזן מפי הארי, וגם אחרי שבני חארת אליהוד הלכו ונתמעטו ונתפזרו בכל קצות תבל וזנחו את נהר הבארדה ואת עצי המשמש ואת ערבי הקיץ הנעימים עד מאוד על גגות הבתים של דמשק, גם אז היה זכר חתונתו של אצלאן פרחי עולה בהם על מתיקותו ונופת צופיו, ומספרים היו זה לזה על קובות שנתת בהן נגיסה ומצאת בהן גרגרי זהב, ועל כך שבין תפוחי האדמה והבשר הטחון של הכַּוַאג' יש ונמצאה פנינה יקרה או אבן טובה של מזל, אולם באשר לי, לא מצאתי בחתונתי דבר מן היופי והאושר, ואין זכרה מעלה בי אלא צריבה של בחילה ורעידה של מיאוס.

כאורח זר התהלכתי בין האורחים, בין העשירים המוסלמים שאבא והדודים סוחרים איתם והם ממוללים את המסבחות שלהם ומסלסלים את שפמיהם, ובין אנשי הקונסוליה הזרים המדברים בשפות אירופאיות מתנגנות וצוחקים כשכוסות יין בידיהם, ובין שלושה מבני הררי שהגיעו לחופה במבטיהם המתנשאים והחליפו לחיצות ידיים צוננות עם אבי.

הייתי שולח מבטים קצרים אל אותה מרחבה, הממלמלת פסוקים של קדושה, והיא נערה זרה לי, ואורחותיה זרים לי, וגופה זר ומוזר לי, ואני מתחמק מדודה ח'אלדה המזמרת בצעקות ורודפת אחרי למשמש את חמוקי בצחוקה הגס, ואפילו החכם-באשי אינו מעלה בי בדל חיוך כשהוא חורז לי, בהצביעו על חדר היצועים, עָרִיסְנַא אַלְזֶן יִתְהָנָא, סאר לוֹ סִנְתֵין בִּסְתָנָא, החתן סוף-סוף ייהנה, כבר שנתיים שהוא מחכה.

את פניה של מרחבה ראיתי לראשונה מתחת לחופה, בעיקר בשל עיקשותה להתכסות ולהצטנע, כי בעיניה מצווה היא זאת מאת הבורא שייעשה הזיווג מתוך טוהר הלב והגוף, והנה בשערה הקצר ובעיניה הבולטות ובשדיה הקטנים דמתה בעיני דווקא לעלם צעיר, ותקווה טמאה התגנבה אלי, כי בעת התשמיש תגלה לפני את איבר זכרותה, ולא את מוצא הנשים שליבי צנח מעצם המחשבה עליו.

ביקש החכם-באשי כי אחזור על דבריו על ירושלים שאין לשכוח, ואחרי שמילמלתי את מלמולי הדקיקים נתנו לי את הכוס שהיה עלי לנפץ בהשלכה אל הקיר שמאחורי, אולם ידי המטילה את הכוס היתה רופסת וקלה, וסופה של הכוס שנחתה על צידה והתגלגלה אלי בחזרה לקול צחוקם של המוזמנים. עתה היה עלי להטיל את הכוס פעם נוספת, אלא שבגופי אחז רעד משונה ורופף את ידי האוחזת בה, עד שאבא קצר-הרוח, שפניו זועפות גם תחת חופתי והוא מעקם את שפתיו מול אצלאן העקמומי, לפת את ידי בחוזקה והדף אותה בבת-אחת כדי לסייע לי בניפוץ הכוס, ושבריה חדרו אל עורי, נותנים את האות לנקודות דם אדומות לבצבץ מאצבעותי ולזרום משם אל מורד האמה השעירה. כמעט חישבתי לצנוח אל אותה אפלה ולהוריד את המסך השחור מאחורי העפעפיים הכבדים, אולם maman בחסדה מיהרה לנגב את ידי ולהשיב את רוחי, וכדי לא להשבית את השמחה אותתה למשרתים להכניס את הזמרת.

כיוון שדבר בואה של הזמרת היה בבחינת הפתעה גמורה, לא הספיקו תלמידיו של החכם-באשי למחות על פרק זה של משתה החתונה, אלא מייד ניתן האות, ובעוד מרחבה מסתירה בזעזוע ובבכי דק את פניה ונמלטת מן המקום, הכניסו פנימה איזו זונה האהובה על בתי היהודים, שנלקחה מאחד מבתי-המרזח בעיר, ומייד נשמעו קול כינור ועוּד, וכל הקהל כולו, למעט תלמידי החכמים שהסתירו את פניהם בכובעיהם, הריע ומחא כפיים כי הזמרת, כך התברר לי, היא מן הנודעות והמהוללות בכל דמשק כולה.

במבט מושפל חשבתי על החדר המחכה לי ועל מנהג הדודות הממתינות לכתם דם שיובא להן ויוצג בפניהן, והודיתי על תושייתי כי ציוויתי שיחדלו מן המנהג הזה ולא ימתינו לבואי על הכלה, והוספתי והודיתי על מזלי הטוב כי נעתרו לבקשתי, וחשבתי איך אעשה את המעשה ונכלמתי מן המחשבה על אותו איבר הבא אל איבר אחר והדבר מוזר בעיני מאוד, וכמעט נתתי קולי בבכי לצלילי הכינור והעוּד, כאשר הגיע לאוזני קול מופלא, רך ונעים, קול אישה צלול שמעולם לא שמעתי כמותו, כי הנה הגיעה אותה זמרת המכונה אוּם-ג'יהאן, והיא לובשת מין שמלת נוצות המדגישות את חמוקיה השופעים וצמד שדיים מוצקים, והיא מסלסלת את קולה באריכות ובדבקות, ומה נפלא הדבר בעיני כשהיא שרה אותן שורות ישנות ונשכחות שהייתי מלחש אותן עם ידידי מוסא, על אותו אהוב בעל עיני שקד שהלך בין הבוסתנים לצל ירח יחף והוא רחוק מכל עין ואין למצוא אותו עוד, והלא הנפש יוצאת אליו.

אחר-כך קרה דבר מופלא ואהוב אף יותר, כאשר אותה זמרת יפהפייה המעוררת בי ריגוש שלא ידעתי כמותו למחשבה על אישה, החלה טופפת רגליה ורוקדת בעצלתיים, לקול תופי-יד חרישיים, והנה היא יורדת מבמה קטנה שהתקינו לה המשרתים והיא הולכת בין הקהל בדרך לא דרך, לעיתים חוזרת למקום שממנו באה ולעיתים מתקדמת בנחישות ושוב מתחרטת ושבה על עקבותיה, אך אין פעמיה ואין תכליתה אלא להגיע אל החתן המבויש, מהיר הפעימות וסמוק הלחי, והיא מזדחלת אליו בצעדי נחש ומגעת אל מותניו הצרות ושולחת בו נגיעות אצבע ולשון, ואצלאן לוחש את שמה אום-ג'יהאן, אום-ג'יהאן, כי בזכות מעשי הכשפים אשר לה הוא בא בסוד הנשים ויוכל ללכת בדרכי אביו ואבי אביו ובדרך כל הגברים מאדם הראשון ועד היום, שעשו את המוטל עליהם, והוא אינו שונה מהם במאום.

אפשר שהריקוד היה נמשך שעה ארוכה, אלא שאז החרידו את חלל הבית טרוניות רמות וצעקות זעם ואיומים בחרמות, שנשמעו כולם מצידם של הרב הישיש שלמה הררי והזקן החכם חלפון עטיה, חבריו הטובים של החכם-באשי, ש-maman דאגה קודם לסלק בתואנת שווא אל בית-הכנסת הקטן הצמוד אל חדר האורחים הגדול, ועתה הופיעו בקול תלונה רמה, והם דורשים במפגיע לסלק את הרקדנית המשוקצת, והיא הולכת מהם בתנועות ישבן מופגנות ובחיוכים כמוסים מאחורי מסכה ועיניים מצובעות ופאת השיער אשר לה, ואבא צחק צחוק גדול אל הרבנים ואמר כי הדבר לא נועד אלא להצהיל את האורחים ולא יישנה, ואילו אני מילאתי את ריאותי לזכור את ריחה הטוב מעתה ועד עולם.

פרק רביעי

אחרי שאחרוני האורחים הסתלקו אל דרכם עדרים-עדרים, או כפי שהתלוצץ החכם-באשי: אַלְעָרִיס בְּיַאְח'וּד אַלְעָרוּס וַאלְמַדָאעִי בִּיטְלָעוּ מִתְ'ל תְיוּס - החתן את הכלה בידו משים, האורחים יוצאים כמו תיישים, ואחרי שהותירו אחריהם את זרי הפרחים הצנועים שהביאו כמתנת נישואים ואת ניחוח זיעתם לאחר מצהלות הריקודים והמשתה, ואחרי שאחרון המטאטאים הוחזר אל רבצו בתום מלאכת הניקוי הזריזה שערכו המשרתות, אחרי כל אלה נותרנו אני ומרחבה לבדנו ברחבת החדר הגדול בלא אומר ובלא דברים.

משא המחנק על גרוני שהיה מלווה אותי כל שעות החתונה והשמחה הלך עכשיו ותפח, ואני אמרתי לעצמי, אצלאן, אמנם ניצב אתה בודד במערכה, אין כאן אלא גופך אתה ועצמך, אולם זכור את אותה זמרת נפלאה אום-ג'יהאן ואת היצר שעוררה בך, ומשול בו כעת להניפו כקרדום על צווארו של נידון למוות, לעשות את הדבר באבחה אחת, כי שעתך למעשה הגבר הנה הגיעה.

מרחבה לא אמרה מילה אלא רק עקבה אחרי כצל אל החדר הרביעי שהאוויר בו עומד וריח קל של שתן משרתים עדיין ניכר בו במרומז, פלטה איזה משפט של קדושה ויצאה לתת דרור לנקביה. יותר ויותר נראתה לי עלמה זאת הממלמלת ברכות ולחשים בחוורון פנים ובאישוני ענק, כבת-זוג הולמת לצלמיות העץ הקדושות ש-maman מחביאה בחדרה, ולא לבן-תמותה בשר ודם.

ובעוד מרחבה מתעכבת זקפתי קומתי מעל מיטת הנצרים שיועדה לנו, והנה אני עומד לפני הפעם הראשונה כמורשע בדין מול בור הקבר שכרה לעצמו, ואין לי אלא לסמוך על עצמי ועל גופי, ועתה הייתי ממתין ומצפה לראות מה תעשה מרחבה ואילו בגדים תסיר מעל בשרה ובאיזו דרך תשכב על מיטת הנצרים, ויראתי לדעת מה יהיו טלטלותיו של אותו איבר מאיברי המכונה בלשון חיבה חַנוּנֶה, ואין כל דרך למשול בו, ואין לו אדון ואין לו רסן.

ובעוד רקותי הולמות מול המעשה, התחלתי מעלה בדמיוני את דמותה היפה והמושכת של הרקדנית אום-ג'יהאן, על קולות התופים החרישיים וטפיפות רגליה החתוליות, וחלצתי את נעלי החתן שלי, התרתי את התחבושת שהניחה maman על ידי המדממת מרסיסי הכוס ונכנסתי אל המיטה, עומד לחלוק אותה לראשונה בחיי עם גוף זר של אישה לא לי, מבקש לחמוק ממנה ולצלול אל ליל רגיעה שליו, אלא שאז, באותו הרגע שבו ביקשתי למלט את נפשי לעולם של חלומות ושינה, הרגשתי את ידה של מרחבה נוגעת בחזי הקטן.

עוד בטרם היה סיפק בידי לנתר מן החדר החוצה, אחזה מרחבה את כותונתי והנה היא מבקשת לקיים את מצוות פרו ורבו, שהיא מן המצוות החשובות ביותר שנגזרו על גברי העם היהודי, וכמו אותה שבת המלכה היורדת אל האברכים המתפללים בבית-הכנסת, היא מברכת על גופה ועל גופי ומבקשת להביא אותם לידי תכלית הזיווג והאיחוד, ומתאווה להסיר את הכותונת מעל גופי הדק ולבוא בברית הנישואים, ואני מתפלא מאוד על בת הרב שהליכותיה הלכות פריצות, והודף אותה מעלי ויוצא החוצה מן החדר לשאוף אוויר, אלא ששם אני נחרד להיתקל ב-maman שהיתה עומדת כל אותה שעה ליד הדלת ועושה אוזניה כאפרכסת לראות אם תַזַוַג' הזוג, אם התייחד אם לאו, והיא גוערת בי לשוב מייד אל מיטת החתן כי אחרת תקרא לאבא שיטעימני מנחת זרועו עד שאחדל מחולשתי הנלוזה וממעשה המרידה והביזיון שלי. ראחת עלֵיכּ, הלך עליך, יא אצלאן, היתה המחשבה היחידה שהידהדה בראשי כשהוחזרתי אל חדר הגרדום, ובת הרב כבר התערטלה מתחת לשמיכה, ואין לה איבר זכרות אלא אותו גיא משוער ומצולק, והיא מתחילה לדבר אלי דברים ששמעה מאחיותיה, אילו מעשים לעשות ואילו איברים להרים ולהזיז כדי להבטיח את עיבורה בעזרת ה' יתברך, ואני נחרד מול דבריה ומול גוף הנער החסר הסרוח לצדי, ואני ניאות לה בלית ברירה, כי זו התכלית וזה הגורל ואלה הסיבה והמסובב, ואין לאן להימלט מהם.

ידידי המאושר, מעביר הייתי בעיני רוחי את דמותה של אום-ג'יהאן ורוכן בינתיים על אותה מרחבה, רעיה בת שעה המבקשת להתעבר ויהי מה, ונוגע בהשתאות בשדיים הזערוריים אשר לה, וכשהיא אוחזת באיבר אשר לי ומביאה אותו אל פתחה הסתום והאפל, הסבוך והנסתר, שאין לדעת איך באים אליו ואיך יוצאים ממנו, נשמתי יוצאת בבת- אחת ודמי אוזל מגופי ואני רפוי ונרפה צונח כנערה הקופצת אל תהום רווקותה שלא להינשא לשייח' זקן, ומרחבה אינה אומרת נואש אלא לוחצת ומכווצת את איברי, מנסה להפיח בו רוח חיים, להעיר אותו מרבצו, להחזיר עטרה ליושנה, ומברכת אגב כך ברוך המכין מצעדי גבר, וברוך אוזר ישראל בגבורה ומחיה מתים ברחמים רבים, ואיתה גם אני, מעלה בדמיוני את אום-ג'יהאן רבת החשקים, אלא שהיא עולה מיוזעת ומסמורטטת, עוטה בגדים צואים ומבטה אחר, חלול ורע, ובצר לי אני קורא למצעד נוסף של דמויות, נשים מכווצות ומזוקנות המניסות ממני את תשוקתי, עד שביניהן עומד נער מוסלמי שחור-שיער, ולאחריו ארבעה גברים שמנים, בעלי כרס שעירה ואיברים זקורים והם מבקשים לבוא עלי, ואני בורח מאליהם ורץ וצונח על חלקת מיטת הנצרים המקוללת ומבקש את מרחבה רשות לישון.

עם בוקר אני משכים לצאת מן החדר הצר ולברוח ממבטה של מרחבה המברכת על היום החדש ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים, ומתמלא רווחה כי אין איש עומד ליד דלתי לחקור אותי על מעשי ביום האתמול, ואני נמלט אל חדר הרחצה להסתגר בתוך גיגית ולהגיר על גופי מים חמים, אולם משרתים ששמעו את צעדי מספרים לבני הבית שיצאתי מחדרי, והנה maman נכנסת ומברכת אותי על ליל חתנים ראשון שלי ומביטה באישוני עיני לראות אם דבר היותי גבר נחתם וקובע בהם, ואז עולה בה חשד נורא והיא פורשת מניפת אצבעות מתוכשטות וזועקת אצלאן! כמה בושות וכמה כלימות מביא בן אחד על הוריו ועל משפחתו! ואני מסביר לה כי מעשה זה שנדרש ממני אינו מן האפשר, כיוון שאין דרך להביא את האיבר אל מפתחה השעיר והמסובך של אותה עלמה המכונה רעייתי, ו-maman מצווה עלי לשתוק וגוערת בי כי זהו מעשה בני-האדם והחיות והרמשים והחרקים וכך יעשה גם אצלאן באשתו, וסכר דמעות נפרץ בבת-אחת מתוך גרוני, מלווה חרחורים ושיעולים ועירפולי עיניים, כי אצלאן אינו רוצה בחתונתו ואינו רוצה באשתו ואינו יכול לבוא עליה ומבקש רשות והיתר לחמוק מדרישות שנכפו עליו ועל הגברים ולחזור לשחק את משחקי ילדותו ולישון יחידי בחדר אשר אהב, אלא ש-maman אינה עונה על בקשות נרגשות אלה, במהרה היא חומקת ללכת מחדר האמבטיה, ותקוות שווא מסתננת אל הלב כי תחזור ושטר ביטול הנישואים בידה.

הצעקות העולות משדירת ההדרים שבחצר ביתנו מבשרות לי מה מרה היתה טעותי, ובעוד אני רובץ בגיגית המים נכנסים maman ולאחריה, אני נחרד לראות, אבא, זעוף כיום ברקים ורעמים, גיצים ורשפים מסתננים מעיניו, והוא הופך עלי את הגיגית ושופך את המים, וכשאני שכוב בשלוליתם בגופי העירום הוא חובט באגרוף באפי וכולו חימה וזעם, רוּח אַלְאָן וּנִיק הַדיהי אלמַראָה, אתה הולך עכשיו לזיין את האישה הזאת, ואני נכווץ למשמע המילים הגסות והחותכות, הקוראות במהרה לשאר חברותיהן, מילות הגנאי, הזימה והקללה, ואלה ממהרות להופיע ללא תחביר וללא כל כלל, זועקות הן זו אחר זו ורועמות במיתרי קולו של אבא ונהדפות דרך בעיטות וחבטות, ואני גומר אומר לא לשים ליבי אליהן ולא לשומען, אוטם אני את אוזני ועוטה מסך ערפל סמיך מול עיני ודמותו של אבא נעקרת מליבי עד שאין לה בנפשי לא חלק ולא נחלה.

יהיו הדברים אשר אמר כאשר יהיו, בתום הרצאת הדברים המלווה צעקות והכאות, נחבטה דרכי בחזרה אל החדר הרביעי, היכן שמרחבה כבר יושבת וסורקת את שיערה הקצר ומבקשת להתכונן אל היום החדש, והיא אומרת לי כי עודנה בבתוליה ועלי לעשות את המעשה עוד היום לפני שייוודע הדבר גם לאביה, ולעבר אותה במהירות ויהי מה, וכי בינתיים נצטווה עלינו להיסגר בחדר עד אשר יצלח הדבר יפה-יפה.

כך היינו סגורים משך יומיים תמימים, כשאני מדבר אל איברי ומבטיח לו הבטחות מהבטחות שונות ומלטפו ומענגו ומורח עליו שמנים לחיזוק ולועס עשבים ובולע מיני מרקחות, אך בכל פעם שמגיע רגע המעשה ועלי להביא את האיבר אל מקומו, ניטלים ממנו כוח החיות והעזוז והוא נופל שמוט, ממצמץ בעינו האחת.

ועם כל שעה של כישלון ועם כל ניסיון שלא צלח הולכת ומתגברת שנאתי אל אבי הרשע שתיכן את המזימה, ואל אמי המסייעת לו בבוגדנותה, ואל מרחבה זאת שהביאוה אל חדרי והחדירוה אל חיי, ואין אני מאחל לה אלא ימים קצרים ומחלות חשוכות ואסונות משונים, ואם לא לה, יחולו-נא עלי.

ראו הורי את מעשי הנפשעים ורעיון חדש צץ במוחם, שקללה ועין רעה הן שהוטלו עלי בידי מבקשי רעתנו, כי האחים הררי הם המבקשים לשים אותנו ללעג ולקלס, וברירה יחידה לנו היא להסיר אותו הכישוף.

אחרי שהביאו את החכם-באשי הרב ענתבי בסוד העניינים, והוא אף שמע את בכי תמרוריה של מרחבה על בעל זה שאינו יודע מלאכתו, הוחלט לשולחני למערת המרפא שבג'וֹבָּר אשר משמאל לדמשק כדי לזכות בברכת חכמים וביניהן פוריות ואון והצלחה בכל מעשה ידי.

הלבישו אותי במלבושים כחולים להגן מפני עין הרע, כיסו על הכל במלח לסמא את עיני הקנאים, לקחו אותי במין עגלה רתומה לחמור שאת שוליה כיסו בבד עבה שלא יידעו בני הררי ולא יבחינו הנשים הרכלניות במעשה החרפה, והוליכו אותי עם אבא, maman והרב החכם אל מחוץ לחומות דמשק, מרחק של כמה פרסאות בין שדות חיטה ותירס, אל הכפר הקטן והעלוב שממנו אמורה ישועתי לצמוח, ואת הדרך מלווים בשירה מלאת תקווה: הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז.

נוטלים אותי בגסות בין איכרים ערביים החורשים את שדותיהם למבנה עלוב, כולו כסות של טחב מעופש, שבו לפי שיח הבריות משח אליהו הנביא את אלישע ועל-כן הוא מכונה בפי כל כְּנִיס אלישע אלנַבִּי, ואין אדם מטריח את עצמו לשם אלא ביום הכיפורים ובשעה של צרה גדולה מאוד, ונשים עומדות שם ומקוננות על חולי צרעת שיש לרפא מצרעתם ועל חולי שחין שיש לרפא משחינם, ואבא ו-maman והרב החכם-באשי מתחננים על איברי שיחדל מרפיסותו ויהיה לגוי גדול מאוד.

אוחז אותי אבא ותוקע בחגורתי ספל ובתוך הספל קַנְדִיל, מנורה של שמן, ובה פתילת צמר גפן, ויהודי טרוט-עיניים מוסיף עלה גדול וירוק, ולאחר שנלחש דבר הצרה באוזניו הוא מהנהן בצער ומייד מתחיל לחרוז מחרוזת של תפילות הנמתחות מפיו כמו חותם של רוק, והוא מאחל לי מיני איחולים ומשביע מיני מלאכים ומזהיר מיני ליליות, ומשם מוליכים אותי אל המערה שבמרתף בית-הכנסת ואנו יורדים ומחליקים במורד האבנים העתיקות וריח של טחב וקטורת וחלב ישן מכה בנו, וקערת הנחושת עם השמן שבתוכה, הטאסה, מקרקשת על חגורת כותונתי, ואנו מגיעים אל עומק המערה המשונה והנסתרת, המכוסה שטיחים ישנים וטלואים, ושמה מצטרפים אבא והחכם-באשי אל התפילה המשונה, המחורזת, המתובלת ביטויים עתיקים בארמית, והם מקיפים אותי מימין ומשמאל, חגים מעגלים ומקישים במחרוזות עופרת ומאהילים בידיהם על ראשי, ואמא מברכת עַיְן אַלְרַדִיֶה תִרְתָד עַנַכּ, שהעין הרעה תעזוב אותך. איש אינו מזהיר את אצלאן, ועל-כן הוא מתמלא פתיעה כשמסירים ממנו את כותונתו, חושפים את גופו השעיר, הצנום, ואת הכותונת משליכים אל תוך באר עמוקה הנמצאת בצד המערה ואחר-כך דגים אותה במוט ארוך וסוחטים אותה ונותנים לו אותה, ספוגה אך רטובה, ללבוש אותה במשך שבוע ימים בהם ישהה לצד אשתו, כדי שישלים את מלאכת הביאה ויביאנה לכדי עיבור, וכדי להוסיף לוויית חן אל מעשיית ג'ובר, טובלת maman את אצבעה הצחורה, הענודה בטבעות המוזהבות, בתוך תעלה מוכת פיח, ואת הפיח השחור היא מורחת על עפעפי ועל חוטמי ועל לחיי, וכך, ספוג מי בארות ומעוטר בנקודות שחורות, אני יוצא מהרפתקת ג'ובר בחזרה אל רעיה לא אהובה.

כשחזרה העגלה אל בית הורי ביקשתי מהם רשות ללכת, כמנהגי בשעת עצבות ומשבר, ברחובותיה של דמשק, להתענג על זרימתו של נהר הבארדה בערוצים נסתרים מתחת לבתים, לסמטאות ולכיכרות, והם קצבו את זמני והשביעוני כי משאחזור ייסגר פרק המבוכים של חתונתי במעשה און וגבורה, ואני מבטיח להם את הדבר הזה ואיני יודע כיצד אעמוד בדברי.

הפעם מוליכות אותי רגלי לא אל הנהר המפכפך מעבר לחומות בצד הצפוני של העיר, ולא אל שוק התבלינים המקורה והאהוב על שפע ממתקיו והפתעותיו, אלא אל כיכר הסראיא, היא כיכר מושל העיר איברהים פאשא המכונה שָריף פאשא, שבה מהלכים וסוחרים עתה, בצהריו של יום, מאות ואלפים של גברים, ידיהם מחליפות כספים, רגליהם נעולות במגפיים מאובזמים, תרבושים שחורים לראשיהם, והם רבים ונוראים כל-כך, וביניהם גם אצלאן ההולך וחושב בינו לבין עצמו, הרי כמספר הגברים המתהלכים פה כך מניין איבריהם המידלדלים בקדמת גופם, נתלים מחלציהם מעל זוג אשכים והם מתנענעים עם הילוכם, יש שנזקרים ויש שמתרפים, וכל איברים אלה של כל גברים אלה הולכים ועושים אותו מעשה, נכנסים ויוצאים ויוצאים ונכנסים ואיש אינו מרים קולו ואין איש מוחה, כי זו היא מלאכתם וזוהי דרכם ואין תכלית למחשבה ולהרהור נוספים בעניין זה.

ובחזירתי אל רובע היהודים דרך השער הראשי שלו, הפתוח בשעה זו לרווחה לבאי העיר כולה, שוב תעיתי בדרכי ובמקום להמשיך אל מקום מגורי על בתיו המרווחים, הולך הייתי אל שלמה נגרין, אל אותו ספר, ועל-אף ששער ראשי עוד לא נצטמח דיו הגעתי אל פתח חנותו, והוא עומד אותה שעה באפס מעשה ומשחק בעלוקות השמורות אצלו בצנצנת של זכוכית.

פתח נגרין את זרועותיו לחבקני והוסיף נשיקה ועוד נשיקה על לחיי, מברוכ ועוד מברוכ על החתונה ועל האישה, אך מייד מבחין הוא במבע עיני הנוגות ובכותונתי המלוכלכת ובפני המזוהמות ומושיב אותי על כיסאו ומניף את גלימת הגלבים שלו לנגב את ראשי והוא מבין מייד את המעשה מתחילתו ועד סופו, כיצד הביאו אותי הורי הרשעים לזיווג בטרם עת וכיצד עמלתי על המעשה ואין הצלחה בידי וכיצד ניסו להסיר את הכישוף, ונגרין מחבקני חיבוק אמיץ עוד יותר והוא מנשק את לחיי ואת שפתי ומספר על מורא זה האורב בליבו של כל זכר, מן החרקים ועד היונקים, מן הקופים ועד בני הררי, והוא מוסיף דברי רגיעה וניחומים וסופו שנותן בידי שרוך קטן לשים בבסיס האיבר לשמור על דמו ועל רוחו שלא יילכו ויסתלקו ממנו, והוא מלמדני כיצד לענוד את השרוך ומה לעשות ומכין אותי אל מלאכת המשכב, ומוסיף כי לאחר שתצלח דרכי אבוא אליו וילמדני דבר-מה נוסף.

מה מאושר הייתי אחרי שעשיתי כדבריו והבאתי את אותו איבר באותו מעבר לחוץ וקשוי, עברתי דרך חומות של עור עבה וסרבני, פילסתי דרכי בערוצים פתלתלים, והשרוך בבסיס חלצי שומר על נפשי באותו גיא צלמוות, שלא תירא רע ולא תיאלם ולא תיסוג לאחור, ושליחי עושה את דרכו המוזרה בתוככי מרחבה והוא מלא פליאה על ריגשה שמוצאים אחיו בנתיב אפל זה, וכשנותנת מרחבה את קולה בזעקה ומיטת הנצרים מתכסה בכתם אדום וריח של דם עולה בחדר, אני נודר נדר כי פעם זו שעלתה לי בדמים תהיה הפעם האחרונה שבה אלך בגיא בלהות זה.

כבר באותו יום מצאתי את הדרך להודיע לידידי הגלב כי אפגוש בו שעה קלה לאחר קריאת המואזין השלישית בבאב אלפוקראא', והנער המשרת החזיר לי תשובת על-פה של הגלב כי הצעתי נענתה בחיוב וכי בכוונתו לסגור את שער המספרה מוקדם מן הרגיל, ועם רדת הערב יילך ויפגוש אותי שמה. מרחבה, שהלכה מלווה ב-maman אל אחיותיה, לספר להן את כל סיפור הביאה ועימה העיבור המקווה, הותירה לי את הערב ההוא פנוי תכלית הפינוי מנוכחותה, וכך הייתי מתקין עצמי לפגישה בגילוח שער הלחיים ובגזיזת ציפורני הידיים והרגליים, ושוטף הייתי במים חמים רבים אותו איבר קטן שידע תלאות כה גדולות, והוא עתה מרוט ונמוך-קומה, וליציאת מימיו מתלווה עתה רסיס של כאב, המרמז על מוצאותיה של מחלתי הקשה לעתיד לבוא, זו המטילה עליך, ידידי המאושר, מלאכות קשות ואתה עומד בהן בשתיקה.

איש אינו מגיע בשעות הערב אל בּאבּ אלפוּקראא', והוא אינו אלא מקום מסחר שננטש וחנויות שהיו בו עומדות שוממות, ושקי קפה ותה נשכחו שם והם עומדים זה על-גבי זה, ואני מגיע לשם נרגש מן המעשה העתיד להתרחש מייד, ומשגיח שאין עוברים ושבים ואין הולכי בטל ולא אורחים לרגע, ואכן המקום שומם ללא נפש חיה, ואף דמותו של נגרין אלחלאק עוד אינה בנמצא, ואצלאן תוהה בינו לבין עצמו אם היתל בו הספר, ועליו למהר ולשוב לביתו.

אך סופו של אלחלאק, ידידי מחובר הגבות, שהוא מגיע ומפטיר התנצלות על לקוחותיו הקבצנים שאינם מרפים ממנו ורוצים לנהל שיחה של כלום וללגום ספלים של תה על חשבונו, ועיניו הירוקות מנצנצות ואצלאן נרגש וכמה, מקשיב אך אינו שומע דבר, והוא מעלה בדמיונו את דמות שניהם אוחזים זה בזה והדבר נראה לו כה רחוק ובלתי-מסתבר.

והספר שואל את אצלאן שאלות ודורש בשלומו אך אצלאן אינו יודע מה לענות לו, ונראה כי נגרין מדבר על מיני תכשירים ואבקות שהגיעו אליו מארצות נכר, ועל תוכניתו להפוך את מספרתו לשם-דבר בקרב אנשי דמשק העשירים, יודע הוא כי לא נועד לפלות כינים ופשפשים מבגדיהם של לקוחותיו הקבצנים, ולא נועד להצמיד עלוקות אל דרכי הדם שלהם להוציא משם את מחלותיהם, ובעודו מדבר את כל הדברים האלה מניח אצלאן את ידו על ירכו של הספר, ואצבעותיו של הספר נכרכות סביב אצבעותיו ואצלאן מטה את צווארו אל הספר הממשיך בפטפוטיו ומתקרב אליו ואוחז באצבעותיו ומקרב אותו לשפתיו ואל המעשה הנורא שדינו דין מוות, והנה הם נופלים איש על צוואר רעהו בנשיקות עמוקות, ולשונו המלהגת של סולימאן מטביעה את מילותיה במוצא פיו הרטוב של אצלאן, ויונקת מעימו דבש וחלב שתחת לשונו, ואצלאן בתורו שולח שגרירה רטובה אל בין שפתיו של הספר ולשונותיהם מתלפפות זו סביב זו, ועתה מצמיד אצלאן את זרועותיו סביב אלה של הספר והרי הם גבר שלם, אחד, לחייהם קצוצות-הזיפים קרובות זו לזו, חוטמיהם מתחככים זה בזה, גבותיהם העבות מתערבלות זו בזו, שוקיהם השעירות מכות זו בזו, כפות רגליהם הרחבות קרבות אלה אל אלה, והם משתקפים ומתרבים ונהפכים זה בזה, וקולות גרגור כבדים, משותפים, של שניהם, עולים כאיש אחד והריהם כאדם טרם לוקחה ממנו צלעו, באותה סימטה שוממה שאין איש פוקד אותה, ליד שער שאיש אינו עובר לידו והוא סתום וחבוי ומוליך לדרך שאין לה תכלית ואין לה תוחלת, ומכונה הוא בפי כל באב אלפוקראא'.

ידידי המאושר, האסופי, עוד אוסיף ואגלה לך בלא לכחד דבר, כי על כורחי ובשעה מוקדמת מאוד הגעתי לכדי ריגשה, והנה אותה דמות המשתקפת ומתעתעת בי אינספור פעמים הפכה בבת-אחת נפרדת ורפויה, דהויה ומאוסה, ועתה באו שרי ממשל חדשים למשול בי והם חמורי סבר וקשובים לחוק, וצעקה גדולה עולה מהם לחדול מייד מכל מעשה שאני נמשך אליו, והספּר הנרכן על גופי הופך חמצמץ, עורו דוקר, אצבעותיו סרפדים ורגליו דרדרים, ואין הוא כדרכה של אותה אום-ג'יהאן הרכה ויפת-הלב, שכולה מחמדים ונופת צופים, ואני הודף את אלחלאק מעימי ובוש מאוד בכתם מעלה הניחוח הפושט בבגדי, והוא מבקש להוסיף ולמצוץ מלשוני והוא קרב אלי שוב, אך מבגדיו עולה ריח קיא וקיבוץ נדבות, והוא כאותן עלוקות הגדלות בצנצנותיו, ואני יורק החוצה את טעם נשיקותיו הרפות והודף אותו מעל פני, והוא מבקש רגע אחד נוסף, אך סופו שהוא נאלץ לצנוח בין השקים הריקים ולבוא שמה על סיפוקו כדרכו של אונן בן יהודה, ואני נשבע לעצמי כי לא אראה יותר את פניו הרעות ולא אבוא יותר אל חנותו העלובה, ואת תשוקתי אוליך בנתיבי הדעת והחוכמה ואמשול בה משול היטב, ואני הולך בריצה מהירה מבאב אלפוקראא' ואיני מסב את פני.

 

שם הספר: מות הנזיר
שם המחבר: אלון חילו

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מארס 2004
מספר עמודים: 250
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת דואן מייכלס
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב: 965-7120-33-0
דאנאקוד: 497-1042


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.