הקדמה

'ההמצאה המופלאה הזו'
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות - הגלגל, החקלאות, אטב-הכביסה - חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני-אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה. ללא שפה לא היינו יכולים לעולם לצאת לדרך: להעפיל אל השררה שיש לנו על שאר בעלי-החיים, ואפילו על איתני הטבע עצמם.

אך השפה היא ראשונה במעלה לא רק בשל העובדה שקדמה לשאר ההמצאות. היא מכשיר מתוחכם להפליא בזכות עצמו, המבוסס על רעיון גאוני בפשטותו: 'ההמצאה המופלאה הזו, היודעת להפיק מעשרים וחמישה או שלושים צלילים מגוון אינסופי של מבעים, אשר כשלעצמם אינם דומים כהוא זה למה שמתרחש במוחנו, אך מקנים לנו את היכולת לשתף אחרים בצפונותיו, ולחשוף בפני אלה שאינם יכולים לרדת לעומקו את כל דמיונותינו ורחשי לבנו.' כך, ב-1660, זיקקו חוקרי הדקדוק בעלי השם ממנזר פּוֹרט-רויאל ליד ורסאי את מהותה של השפה, ומאז ועד היום לא ראה מִפעלה האדיר שבחים רהוטים מאלה. עם זאת, בכל שירי ההלל הללו יש פגם אחד, שכן מחווה זו לסגולותיה של השפה מצניעה סתירה פשוטה אך מכרעת. השפה היא המצאתה הגדולה ביותר של האנושות - להוציא, כמובן, את העובדה שהיא מעולם לא הומצאה.

הפרדוקס הזה עומד ביסוד הקסם שמהלכת עלינו השפה, ואוצר בתוכו רבים מסודותיה. הוא גם נושאו של ספר זה.

לעיתים קרובות נדמית השפה כמלאכת מחשבת כזו, שקשה להאמין שאיננה מעשה ידיו של חרש-אמן. אחרת איך נסביר את העובדה שכלי זה מצליח להפיק כל-כך הרבה משלושים וכמה רסיסי צלילים דלים? כשלעצמן, הקונפיגורציות האלו שמייצר הפה - בּ, ט, ד, פּ, פ, ק, ג, ש, אַ, אֵ וכן הלאה - מסתכמות בלא יותר מכמה פצפוצים ושִרקוּקים אקראיים, רעשים מקריים שאין להם שום מובן, שום כושר להביע, שום יכולת להסביר. אך אם מכניסים אותם לתוך מערכת גלגלי השיניים של מכונת השפה, ונותנים לה לארגן אותם במערכיה המיוחדים, כי אז אין דבר שנבצר מזרמי האוויר חסרי המשמעות האלה לעשות: ממרמור על שממון החיים הנצחי ('לא הלילה, ג'וזפין') ועד פענוחו של הסדר היסודי העומד בבסיס היקום ('כל גוף שואף להתמיד במנוחה או בתנועה קצובה בקו ישר, כל עוד סך הכוחות הפועלים עליו שווה לאפס').

אך המדהים ביותר ביחס לשפה הוא שלא מוכרחים להיות נפוליאון או ניוטון כדי להניע את גלגליה. מכונת השפה מאפשרת לכל אחד - ממלקטי המזון הפרה-מודרניים בערבות הסוב-טרופיות ועד לפילוסופים הפוסט-מודרנים בישימון הפרוורים - לצרף את הצלילים חסרי המובן האלה למגוון אינסופי של משמעויות דקות, והכל כמדומה ללא שמץ מאמץ. אך הקלילות המטעה הזו היא בדיוק מה שעומד בעוכריה של השפה, שכן בחיי היומיום הישגיה נתפסים בדרך כלל כמובנים מאליהם. מכונת השפה כל-כך משומנת, שרק לעיתים רחוקות אנו עוצרים ומשתאים על כל התושייה והמומחיות שהיו נחוצות כדי שתפעל. השפה מסתירה את אמנותה.

לעיתים קרובות רק זרותן של שפות לא מוכרות, על מאפייניהן האקזוטיים והתמוהים, היא שפוקחת את עינינו ביחס לפלאי מבניה של השפה. אחד הלהטוטים הראוותניים ששפות מסוימות מסוגלות לשלוף מהשרוול הוא היכולת לבנות מילים באורך עוצר נשימה ובכך לבטא במילה אחת את מה שבעברית או באנגלית אומרים במשפט שלם.

פירושה של המילה הטורקית sehirlilestiremediklerimizdensiniz, לדוגמא, הוא לא פחות מאשר 'אתה אחד מאנשינו שלא יכולנו להפוך לעירוני'. (במקרה שאתם שואלים, המפלצת הזו היא באמת מילה אחת, לא סתם מקבץ של מילים שונות שחוברו יחדיו - רוב מרכיביה אפילו אינם יכולים לעמוד בפני עצמם.) אם נדמה לכם שמדובר במעשה להטים חד-פעמי, שימו לב לדוגמא הבאה משוּמרית, השפה שבה דיברו על גדות נהר הפרת לפני כ-5,000 שנה האנשים שהמציאו את הכתב ובכך התניעו את ההיסטוריה. המילה השוּמרית munintuma'a ('לאחר שפיאר אותו לכבודה') נדמית די כחושה ביחס לנפיל הטורקי הנזכר למעלה. אך מה שכל-כך מרשים בה אינו אורכה, אלא להיפך - הקומפקטיות החסכונית של תבניתה. המילה מורכבת מ'משבצות' שונות:

שכל אחת מהן תואמת לפיסת משמעות מסוימת. השיטה המתוחכמת הזו מאפשרת לצלילים בודדים למסור מידע מועיל, ולמעשה אפילו היעדרו של צליל גוּיס כדי להביע דבר-מה. אם הייתם שואלים איזה רכיב במילה השומרית מקביל לכינוי הגוף 'אותו' בתרגום 'לאחר שפיאר אותו לכבודה', התשובה היא... לא כלום. לא-כלום מסוים ביותר, יש לומר: השום-דבר שעומד במשבצת הריקה באמצע המילה. הטכנולוגיה איפוא כל-כך משוכללת שאפילו היעדרו של צליל, כשמקפידים להציב אותו במיקום מסוים, ניחן בתכלית ספציפית. מי בכלל יכול היה להמציא תחבולה כל-כך קולעת?

סקרנותי שלי לגבי השאלות האלה התעוררה כאשר נתקלתי לראשונה, כילד, במבנה משונה ומסובך בשפה זרה, מערכת היחסוֹת בלטינית. כשלעצמו, הרעיון שלימוד שפה כרוך בשינון אינספור מילים חדשות ונִפתלות לא הרתיע אותי. אך דרך המנגנון הזה של הלטינית התוודעתי לתפיסה חדשה לגמרי, שנראתה לי מרתקת - אם כי מאיימת למדי. בלטינית, שמות עצם אינם לובשים צורה אחת ויחידה, אלא צורות רבות ושונות.

בכל פעם שמשתמשים בשם עצם יש להוסיף לו סיומת, הקובעת את תפקידו המדויק במשפט. לדוגמא, משתמשים במילה קקטוּס כשאומרים 'הקקטוס דקר אותי' - אך אם אתה הוא שדוקר אותו עליך לזכור לומר תחת זאת קקטוּם. כשאתה נדקר 'על-ידי הקקטוס' אתה אומר קקטוֹ; אך כדי לקטוף את פירותיו 'של הקקטוס', עליך לומר קקטִי. ואם ברצונך לפנות אל הקקטוס ישירות ('הו קקטוס, כמה חדים הם קוציךָ!'), עליך להשתמש בסיומת אחרת, קקטֵה. לכל מילה יש שש יחסוֹת שונות ולכל יַחֲסה יש סיומת אחרת להטיית יחיד ולהטיית רבים. רק כדי להקנות מושג כלשהו על מידת סיבוכה של המערכת, מפורטת להלן קבוצת הסיומות של שם-העצם קקטוס:

נוסף על כל הצרות, אין לכל שמות העצם אותן סיומות. יש חמש קבוצות שונות של שמות-עצם, ולכל אחת מהן שייכת קבוצה שונה לחלוטין של סיומות. כך שאם רוצים לדבר על קוצים, לדוגמא, צריך לשנן קבוצה אחרת לגמרי של סיומות.

בעודי נאבק ללמוד בעל-פה את כל סיומות היחסות בלטינית פיתחתי רגשות עזים למדי כלפי הנושא - אבל לא היה ברור לי לגמרי אם מדובר באהבה או בשנאה. מצד אחד, השתי וערב האלגנטי הזה של משמעויות וצורות עשה עלי רושם כביר. הנה לפנינו מבנה מפואר, המבוסס על רעיון פשוט אך רב השראה: סיומת קטנה של שם העצם משמשת לקבוע את תפקידו במשפט. ההמצאה המחוכמת הזו הופכת את הלטינית לתמציתית כל-כך, שהיא יכולה להביע בכמה מילים מה שבשפות כמו עברית נדרשים בעבורו משפטים ארוכים בהרבה.

מצד שני, מערכת היחסות בלטינית נראתה לי שרירותית ומסובכת ללא צורך. לשם מה, למשל, יש כל-כך הרבה קבוצות שונות של סיומות, התואמות לקבוצות שונות של שמות-עצם? מדוע שלא תהיה רק קבוצה אחת של סיומות - מכנה משותף אחד לכולן? אך יותר מכל, שאלה אחת לא נתנה לי מנוח: מי בכלל המציא את כל הסיומות האלה מלכתחילה? ואם לא הומצאו, איך יכלה בכלל להיווצר מערכת כללים כה משוכללת?

היו לי חזיונות ילדות שבהם יושבים חכמי רומא העתיקה באסיפה ביום קיץ חם ומתדיינים ביניהם על הסיומות הראויות ליחסות השונות. בתחילה הם מצביעים לטובת -וֹרוּם כסיומת הרבים של יחסת הסמיכות (של הקקטוסים) ואז הם מתחילים להתווכח על סיומת הרבים של יחסת האַבּלאטיב (על-ידי הקקטוסים). אחת הסיעות דוגלת בסיומת -יס אך השנייה תומכת בלהט בסיומת -יבּוּס. לבסוף, בתום ויכוח סוער, הם מסכימים להגיע לפשרה ידידותית. הם פוסקים ששמות-העצם בשפה יחולקו לקבוצות שונות; שמות עצם אחדים יסתיימו ב-יס ושמות-עצם אחרים יסתפקו ב-יבּוּס.

כמובן, תמיד חשדתי שזה אינו תסריט סביר במיוחד. עם זאת, לא הצלחתי בשום אופן להעלות על הדעת אלטרנטיבה משכנעת שתסביר מאין צצו כל הסיומות האלה. אם מערכת הכללים המשוכללת הזו לא תוכננה על-ידי ארכיטקט ולא קיבלה אור ירוק באיזו אסיפה פרה-היסטורית, איך אחרת יכולה היתה להיווצר?

לא הייתי הראשון, כמובן, שבעיות כאלה הטרידו אותו. מאז ומתמיד העסיקו שורשי המבנה החמקמק של השפה את מוחותיהם של מלומדים ואת דמיונם של מחברי אגדות. במאות מוקדמות יותר, התשובה לכל השאלות הללו מצאה הבהרה בכתבי הקודש: כמו כל דבר אחר בשמים ובארץ, השפה נבראה גם נבראה, וזהותו של הבורא היוותה הסבר לתפארתה. השפה מספרת כבוד אל ומעשה ידיו מגידות סגולותיה.

אך אם באמת אלוהים הוא שברא את השפה וגילה אותה לאדם הראשון בצורתה המוגמרת, איך אפשר להסביר את ריבוי חסרונותיה? מדוע, למשל, מדברים בני-האדם בשפות כה רבות, שכל אחת מהן מתנאה בשלל סיבוכים וחריגים? בתורה, כמובן, מצוי הסבר אפילו לפגמים האלה. אלוהים התחרט עד מהרה על הכלי שהעניק לבני-האדם, כיוון שהשפה העצימה את כוחם, העצימה אותו יותר מדי, והמילים הקנו להם את הדמיון להשתוקק לעוצמה רבה אף יותר. שאפתנותם לא ידעה גבולות, 'ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שֵם'. וכך, כדי לסכל את יוהרתם שלוחת הרסן, הפיץ אלוהים את בני-האדם על פני כל הארץ ובלל את שפתם. אפשר היה איפוא להסביר את ערב-רב הלשונות כעונש אלוהי על ההיבריס האנושי.

סיפור מגדל בבל מהווה תזכורת מצוינת לעוצמתה של השפה ומבשר אל נכון את הפוטנציאל המבהיל הגלום בעוצמה הזאת. אבל בימינו, לא המצאת השפה בידי אלוהים ולא פיזור הלשונות כעונש על רהבתנותם של בני-האדם אינם מקובלים כפשוטם. ועם זאת, האם מישהו הציע אי-פעם הסבר משכנע יותר?

במאה ה-19, כשהחל מחקר מדעי מעמיק של השפה, נדמה היה שהפתרון מחכה ממש מעבר לפינה. מרגע שתעמוד ההיסטוריה של השפה לעיון שיטתי, ודאי יעלה בידי החוקרים להבין את אחת מתכונותיה המפתיעות ביותר - התמורות הבלתי-פוסקות החַלות במרוצת השנים במילותיה, בצליליה ואפילו במבניה - ועד מהרה יימצא המפתח לכל התעלומות ויתברר איך נוצר המכלול השלם של הכללים הלשוניים. אלא שלמרבה הצער, כאשר צללו למעמקי ההיסטוריה של השפות האירופיות, בלשני המאה ה-19 לא גילו איך צמחו מבנים חדשים מורכבים יותר, אלא דווקא איך מבנים ישנים קרסו בזה אחר זה.

לדוגמא אחת בלבד, מערכת היחסות בלטינית נסדקה תחילה ואז קרסה כליל בימיה המאוחרים של השפה, שעה שהסיומות של שמות העצם נשרו ונעלמו. שם עצם כמו annus, (שנה), שבלטינית הקלאסית עדיין היו לו שמונה סיומות שונות לפי היחסות השונות ביחיד וברבים (annus, anne, annum, anni, anno, annos, annorum, annis), נותר בשפת הבת איטלקית עם שתי צורות בלבד: anno ביחיד (ללא הבחנה לפי יחסות) ו-anni ברבים. בשפה-בת אחרת, צרפתית, התכווצה המילה אף יותר - להברה חסרת הסיומת an - ובשפה המדוברת לא נותרה אפילו הבחנה בין הטיית היחיד להטיית הרבים של שם-העצם, שכן הגייתם של שם העצם ביחיד an וברבים ans על-פי-רוב זהה - מעין {ã} (סוגריים מסולסלים מייצגים כאן הגייה מקורבת, והסימן ~ מייצג תנועה מאונפפת).

אך לא רק צאצאיה של הלטינית ולא רק מערכות היחסות סבלו מהתפוררות מקיפה כזו. שפות עתיקות כמו סנסקריט, יוונית וגותית התפארו לא רק במערכת יחסות מסובכת להפליא בנטיית שמות העצם שלהן אלא גם במערכת סיומות מסובכת אף יותר החלה על פעלים, ששימשה כדי להביע מבחר ניואנסים דקים של משמעות. וגם רוב המבנים הללו לא שרדו בחלוף השנים וקרסו כליל אצל הלשונות המודרניות. ככל שהבלשנים חפרו עמוק יותר בהיסטוריה, כך נדמה, המילים שבהן נתקלו הורכבו בצורה מרשימה יותר, אך כשחקרו את התקדמותן של השפות על ציר הזמן, התהליכים היחידים שנגלו לעיניהם היו שחיקה והתפוררות.

נדמה היה איפוא שכל הסימנים מצביעים על קיומו של 'תור זהב' כלשהו, אי-שם בדמדומי התקופה הפרה-היסטורית (ממש לפני הממצאים הכתובים הראשונים), כשהשפות התברכו במבנים מושלמים - בפרט במערכים משוכללים של סיומות למילים. אך בשלב מאוחר יותר, ומסיבה לא מובנת, הותר הרסן וכוחות ההרס עטו על השפות והתחילו להחריב את מבניהן המפוארים, בכלותם את כל אותן הסיומות. למרבה הפלא, נדמה שתגליותיהם של הבלשנים רק איששו את עיקרו של הסיפור המקראי: לפני כ-6,000 שנה נתן אלוהים לאדם שפה מושלמת, ומאז אנחנו רק הולכים ומקלקלים אותה.

טבען החד-סטרי עד דכא של התמורות בשפה הותיר את הבלשנים במצב נואש למדי ופתח פֶתח לנסיונות נואשים לא פחות להסבירו. תיאוריה רבת השפעה אחת טענה שמבנים לשוניים מסובכים התפתחו בשפות רק בתקופה הפרה-היסטורית - אותה תקופה שאין ממנה ממצאים כתובים - משום שבאותם ימי קדם עמלו לאומים ימים ולילות על שכלול לשונותיהם. אך מרגע שלאום מסוים צעד אחר כבוד לתוך 'התקופה ההיסטורית' הוא החל להשקיע את כל האנרגיה היצירתית שלו ב'עשיית-היסטוריה', ולא נותרו לו משאבים למשימה המכבידה של בניית שפה. וכך קרה שכוחות ההרס התקיפו את שפתו של אותו לאום, והמבנים הלשוניים נסדקו וקרסו בהדרגה.

האם לא יכלו החוקרים להעלות תיאוריה יותר משכנעת? האם לא סביר יותר להניח שבמקביל לכוחות ההורסים בשפה פועלים גם כוחות יוצרים, תהליכים טבעיים המעצבים ומחדשים מערכות של כללים? אחרי הכל, לא מתקבל על הדעת שאותם כוחות שיצרו בתחילה את המבנים הפרה-היסטוריים הקדמוניים עצרו מלכת סתם כך באיזו נקודה אקראית בזמן, לפני יובלות, רק משום שמישהו החליט להפעיל את שעון העצר של ההיסטוריה. קרוב לוודאי, אם כן, שהכוחות היוצרים עדיין נמצאים איפשהו בסביבה. אבל איפה? ומדוע - שלא כמו את כוחות ההרס הבולטים לעין - כל-כך קשה לזהות אותם?

עבר זמן רב עד שבלשנים שמו לב לעובדה שהכוחות היוצרים לא הפסיקו לפעול אחרי התקופה הפרה-היסטורית הרחוקה, אלא שהם קיימים ופועלים גם בשפות מודרניות. למעשה, רק בעשורים האחרונים החלו הבלשנים להעריך את מלוא חשיבותם של הכוחות היוצרים בשפה וצברו מספיק עדויות ממאות שפות ברחבי העולם כדי להקנות לנו הבנה עמוקה יותר של פעולתם. לראשונה אנו מסוגלים לעמוד במידה רבה של בהירות על הדרך שבה מבנים לשוניים אדירי ממדים קורמים עור וגידים, ולהסביר איך מערכות מסועפות של כללי דקדוק יכולות להתפתח לגמרי מעצמן. והיום, אפשר סוף-סוף להתמודד עם כמה מהשאלות שנדמו בלתי פתירות במשך זמן כה רב.

* * *

ספר זה ינסה לחשוף כמה מסודותיה של השפה, וכך לפתור את הפרדוקס שבבסיס ה'המצאה שלא הומצאה'. בעזרת תגליות הבלשנות המודרנית אנסה לעמוד על טיבם של הכוחות היוצרים המתעתעים האלה, וכך לגלות איך יכול היה להיווצר המבנה הענֵף של השפה. מטרתנו העליונה, שאליה נגיע לקראת סוף הספר, היא לערוך מסע אבולוציוני מזורז דרך שלבי היווצרותה של השפה. נתחיל בתקופה פרה-היסטורית מוקדמת, שבה היו לאבותינו הקדמונים רק שמות לעצמים ולפעולות פשוטות, שאותם ידעו לצרף למבעים פרימיטיביים כ'תן מים' או 'זרוק חנית', ומשם נמשיך לעקוב אחר היווצרותה של המורכבות הלשונית ונראה כיצד יכול היה תחכומן המדהים של הלשונות בנות זמננו להתפתח בהדרגה.

במבט ראשון המטרה הזאת תיראה אולי יומרנית מדי: איך נתאר מה התרחש בזמנים פרה-היסטוריים מבלי להידרש להשערות מצוצות מן האצבע? בשום שפה אין בידינו ממצאים כתובים בני יותר מ-5,000 שנה, והשפות המתועדות מאותה תקופה אינן 'פרימיטיביות' כל עיקר (חִשבו על שומרית, השפה המתועדת הקדומה ביותר, שניחנה במילים-משפטים מחוכמים כ-munintuma'a וברפרטואר לשוני מרשים לא פחות מזה של כל שפה מודרנית שאנו מכירים). פירוש הדבר שהשלב הפרימיטיבי שזה עתה ציינתי, שנכנה אותו לצורך העניין שלב 'אני טרזן', שייך לתקופה קדומה בהרבה מתקופת הממצאים הכתובים, במעמקי העבר הפרה-היסטורי. נוסף על כל הצרות, איש אינו יודע מתי בכלל החלו להתפתח שפות מורכבות (על כך ארחיב בהמשך). איך יכולים איפוא בלשנים לקוות לשחזר, ללא עוגן יציב בעבר, משהו שאירע בתקופה הנשכחת ההיא?

העיקרון העומד ביסודה של התשובה הוא אחת התובנות הבסיסיות של הבלשנות: ההווה הוא המפתח לעבר. עיקרון זה, שהושאל מהגיאולוגיה של המאה ה-19, נקרא בשם המאיים uniformitarianism, אך הרעיון שהוא מייצג פשוט ורב-עוצמה: אותם הכוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש, עסוקים עד מעל לראש ביצירת מבנים חדשים בשפות של ימינו.

מסיבה זו, הדרך הטובה ביותר לפענח את העבר אינה בהכרחבחינה מקרוב של תווים דהויים על אבנים עתיקות. רמזים חשובים להבנת התפתחות השפה נמצא דווקא בלשונות ימינו.

זה לא אומר, כמובן, שמשימה זו - לגלות את הכוחות היוצרים בשפה - היא עניין טריוויאלי, אפילו בלשונות בנות זמננו. עם זאת, הודות לתגליותיהם של בלשנים בשנים האחרונות, החיפוש אחר מקורות היצירה בשפה נהיה אתגר ששווה להיענות לו, ולהלן, בקיצור נמרץ, הדרך שבכוונתי לעשות זאת.

הפרק הראשון יבהיר מהו בכלל 'מבנה השפה' - מרשת הסיומות של מילים בודדות ועד כללי צירופן של מילים ליצירת משפטים. בפרק זה נתגנב אל מאחורי הקלעים של השפה ונסקור את המנגנונים המאפשרים לנו להביע מחשבות ורעיונות מסובכים לאין שיעור. לאחר שנתמקד במושא מחקרנו, נוכל להתחיל לבחון את התמורות החלות בשפות במרוצת הזמן.

האתגר הראשון יהיה להבין מדוע שפות אינן יכולות לקפוא על שמריהן, מדוע הן משתנות בצורה כה דרמטית בחלוף השנים ואיך הן מצליחות לעשות זאת מבלי לגרום לקריסה כוללת בתקשורת. לאחר שנציג את הסיבות העיקריות לחוסר-המנוחה המתמיד שבו נתונה השפה, נוכל לגשת לעצם העניין - חקירתם של תהליכי השינוי עצמם.

נבחן תחילה את 'כוחות ההרס', היות שהחורבן שהם ממיטים הוא כנראה ההיבט הבולט ביותר בפניה ההפכפכים של השפה. למרבה הפלא, יתברר לנו כי דווקא הם תורמים תרומה מכרעת להבנת אופני היצירה וההתחדשות הלשונית. מעל לכל, הם חיוניים לפתרון אחת משאלות המפתח בדיוננו: מהיכן מגיע 'חומר הגלם' של מבנה השפה. חִשבו למשל על מערכת היחסות הלטינית הסבוכה אליה התוודענו לפני כמה עמודים. מאיפה, למשל, צצו כל סיומות היחסה האלו? דבר אחד בטוח: בשפה, כבכל מקום אחר, שום דבר לא נוצר מעצמו. לעיתים רחוקות מאוד מילים 'מומצאות' יש מאין; אלמנטים דקדוקיים הרי לא באו לעולם ביום בהיר אחד באסיפה פרה-היסטורית, וגם לא נרקחו בתבשיל קדירה של אלכימאי. הם התפתחו מתוך משהו שכבר היה בהישג יד. אבל מה?

התשובה אולי תפתיע רבים. המקור הפורה ביותר לאלמנטים דקדוקיים הוא לא אחר ממאגר המילים היומיומיות והארציות ביותר, פעלים צנועים כגון 'לעמוד' ו'ללכת', ושמות עצם כגון 'ראש'. במרוצת השנים יכולות מילים פשוטות כאלה להשתנות לבלי הכר, להתגלגל בישויות אחרות בתכלית: סיומות של יחסות, מילות יחס, סמני זמן וכיוצא באלה.

כדי לגלות איך מתרחשות המטמורפוזות הללו, נצטרך לחפור מתחת לפני השטח של השפה ולהאיר כמה מהיבטיה המוכרים באור חדש. אך לעת עתה, רק כדי להקנות מושג כלשהו על סוג התמורות שניתקל בהן, חִשבו על הפעלים 'לעמוד' ו'ללכת', לכל הדעות, שתיים מהמילים הפשוטות והצנועות ביותר במאגר הלשוני. במשפטים כ-'לך מפה!', 'אני הולך לשירותים' ו'הוא עומד באמצע הכביש', הפועל 'ללכת' פשוט מתאר תנועה ממקום אחד למקום אחר, והפועל 'לעמוד' מציין חוסר תנועה. אך שימו לב למשפטים הבאים:

אף-אחד לא יודע מה עומד לקרות.
עומד לרדת גשם.

ובעברית עממית יותר:

מי יודע מה הולך להיות פה.
הגשם הולך להתחיל כל רגע.

כאן, אין בין 'לעמוד' או 'ללכת' ובין תנועה במרחב דבר וחצי דבר: שום דבר לא באמת 'עומד' כדי לקרות, והגשם אינו באמת הולך למקום מסוים כדי להפסיק לרדת; למעשה, 'ללכת' זה הדבר האחרון שהוא עומד לעשות. הצירופים 'עומד ל' ו-'הולך ל' פשוט מציינים כאן שהאירוע יתרחש בנקודת זמן מסוימת בעתיד. ואכן, אפשר להחליף את שני הביטויים בְּפועל בזמן עתיד, מבלי לשנות את המשמעות הבסיסית של המשפטים כהוא זה:

אף אחד לא יודע מה יקרה.
הגשם יתחיל כל רגע.

אז מה בעצם קורה כאן? בתחילת דרכם היו הפעלים 'ללכת' ו'לעמוד' פעלים רגילים לגמרי, בעלי משמעות פשוטה של תנועה במרחב (או היעדרה). אך, בדרך זו או אחרת, החלו הצירופים 'הולך ל' ו'עומד ל' למלא גם פונקציה שונה לגמרי, ולשמש כאלמנטים דקדוקיים, סמנים של זמן עתיד. התפתחויות מסוג זה אינן נחלתה של העברית בלבד. באנגלית, למשל, הצירוף going to משמש גם הוא להבעת זמן עתיד: She's going to think about it או ?Is the rain ever going to stop. למעשה, המטמורפוזה שעבר הצירוף האנגלי הִנה דרמטית אפילו יותר, משום שבשפת הדיבור היומיומית אפשר לקצר את going to בתפקיד הזה של זמן עתיד ל- gonna:

Is the rain ever gonna stop?
She's gonna think about it.

אך אם ננסה לכווץ בצורה דומה את going to במשמעותו המקורית של תנועה, מצפה לנו אכזבה. יהיו הנסיבות עליזות ועממיות ככל שיהיו, אף דובר אנגלית לא יאמר I'm gonna London. הצירוף האנגלי going to פיתח איפוא אישיות חצויה: מצד אחד עדיין משתמשים בו במשמעותו המקורית, 'הנורמלית' (I'm going to London), אך בתוך כך צמח בקרבו אלטר אגו, שהתגלגל באלמנט דקדוקי. הוא ממלא פונקציה אחרת, יש לו משמעות אחרת, ואפילו הוגים אותו אחרת.

כמובן, gonna הוא בסך הכול אלמנט דקדוקי צנוע מאוד - לא חוכמה גדולה, תוכלו לומר. אך אף-על-פי שהוא מהווה דוגמה זניחה למדי ל'מבנה השפה', מרחק שמים וארץ מהארכיטקטורה המפוארת של מערכת היחסות בלטינית, הגלגולים שהביאו להיווצרותו טומנים בחובם רבים מהעקרונות הבסיסיים האחראים ליצירתם של אלמנטים דקדוקיים חדשים בשפה. כשנצליח איפוא לחשוף את תעלוליהם של צירופים פשוטים כמו gonna או 'הולך ל', יסללו לנו אלה את הדרך לפענוח היווצרותם של מבנים מסועפים בהרבה.

לבסוף, לאחר שנפצח את סודותיהם של עקרונות היצירה הלשונית, ונזהה את הכוחות העיקריים היוצרים מבנים דקדוקיים חדשים, נוכל להרכיב מכל התגליות הללו ניסוי מחשבתי אמביציוזי, ולהשליך עקרונות אלה על העבר הרחוק. לקראת סופו של הספר, אזמין אתכם למסע מזורז דרך שלבי היווצרותה של השפה, משלב 'אני טרזן' הפרימיטיבי ועד תִחכומן המסחרר של השפות המוכרות לנו היום.