חדר לא שלך | אליסיה חימנס ברטלט

15 במרס 1916

לפני שאני בכלל מתחילה לכתוב משהו ביומן החדש הזה שלי, לפני הכל אני חייבת לספר איך הגענו לוטי ואני להיות משרתות בבית הזה, כי זה הדבר הכי חשוב שקרה. ברור שהיו גם דברים יפים, כמו ללכת לקטוף פרחים בשדה וללקט פטריות ופירות יער. אבל הכי חשוב זה היום שאדון פריי שם אותנו ברכבת ונפרד מאיתנו בתחנה ונסענו לאשאם.

שם אדון וולף חיכה לנו על הרציף ולוטי לחשה לי באוזן שהוא מכוער, אבל אחר־כך כשהוא כבר הושיט לנו יד הטיפשה הזאת צבטה אותי ביד והכאיבה לי כל־כך שהייתי צריכה לתת לה מרפק בלי שיראו. אולי אדון וולף שם לב למשהו וחשב שאנחנו טיפשות או משהו כזה אבל נראה לי שלא.

הבית היה גדול והיה קר בפנים אבל לא באמת היה לי אכפת, מה שבאמת רציתי זה לפגוש את הגברת: ידעתי עליה הכל, כי היא חברה של אדון פריי, אבל אף פעם לא ראיתי אותה קודם. ידעתי שקודם היא הייתה חולה מאוד ומשוגעת והייתה כמה זמן בבית משוגעים. גם ידעתי שלפנינו היו לה אחות וטבחית ומשרתת.

כשאנחנו הגענו לבית השיגעון כבר עבר לה, אבל לוטי הטיפשה פחדה לפגוש אותה כי היא אמרה שאולי היא תזנק עלינו בצעקות ותרצה לעקור לנו את העיניים. היא אמרה שהיא ראתה הרבה משוגעים כאלה כשהיא הייתה ילדה, אבל אני לא מאמינה לה כי האמת שהיא תמיד מפחדת מכל דבר, ושמתי לב לזה מהרגע הראשון שנפגשנו, אבל בגלל שנהיינו חברות ועכשיו היא חברה שלי אז אני סובלת אותה ולא אומרת לה כמה לפעמים אני חושבת שהיא טיפשה.

כל־כך התחשק לי לפגוש את הגברת החדשה שבקושי קלטתי משהו כשאדון וולף הראה לנו את החדר שלנו. השארנו שם את המזוודות ואת המעילים. ברור שכבר הייתה לנו גברת קודם, אמא של אדון פריי, אבל גברת זקנה זה אף פעם לא אותו דבר כמו גברת צעירה.

היא שכבה על הספה בסלון כשנכנסנו כי היא עדיין לא הרגישה טוב לפעמים. אני הייתי ראשונה, ולוטי שהיא יותר גבוהה ממני נצמדה אליי מאחור כאילו היא מנסה להתחבא. אדון וולף אמר "תיכנסו" ואחר־כך הוא אמר לגברת: "הטבחית החדשה והמשרתת החדשה הגיעו." אחר־כך ראיתי אותה שוכבת על כריות בחלוק ישן. זה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, לא כמו אישה אלא כמו מלאך. השיער שלה היה אסוף מאחורי הראש וכמה תלתלים ברחו לה ליד האוזניים.

אבל הדבר הכי יפה היה העיניים העצובות כמו עיניים של כלב רחוב או של כמה מהקבצנים בלונדון. היא נראתה כמו הפסלים של מריה שיש בכנסיות קתוליות שמסתכלת על ישו המת הבן שלה. היא חייכה אלינו ושאלה מה שלומנו ומה שלום אדון פריי, ואני עניתי שטוב. היא גם שאלה אם החדר שלנו מוצא חן בעינינו ולוטי אמרה שכן. היא אמרה שאחר־כך היא תסדר אותו יותר טוב כי עכשיו אין לה זמן או כוח לטפל בזה.

היא חייכה חיוך עצוב ופתאום אמרה: "אתן כל־כך צעירות, זה טוב." אז אדון וולף התחיל לדאוג שהיא מתעייפת ואמר שעכשיו הוא יראה לנו את המטבח. כשכבר היינו בדרך החוצה היא אמרה: "אני בטוחה שנוכחותכן כאן תביא איתה לא רק עזרה אלא גם שמחה ועליזות." והיא חייכה ככה שהנשמה שלך נקרעת ואני חושבת שבאותו רגע התחלתי לאהוב אותה מאוד מאוד.

עכשיו אני חייבת להפסיק לכתוב ביומן כי אני מכינה אפונה לארוחת ערב ואני צריכה להתחיל לקלף את האפונים לפני שייגמר האור הטבעי. לוטי מבוהלת כי היא אומרת שזה לא בסדר שאני כותבת יומן כאילו אני הגברת. אף אחד לא צריך לדעת על מה שאני עושה אם היא לא תדחוף את האף. ולכתוב יומן זה לא דבר רע. אם הגברת עושה את זה אז זה אומר שזה טוב.

לוטי הופ הייתה יתומה. בראשית המאה ה־20 נתנו לכל הילדים שגדלו בבתי יתומים ולא היה להם שם משפחה את השם הוֹפ, תקווה. נורא. זו הייתה הנדוניה שלה: תצטרכי מנה הגונה של תקווה כדי להתמודד עם העתיד; אולי זה יהיה הנכס היחיד שיהיה לך, תקווה. זו הייתה גם דרך לסמן אותם: שם המשפחה הופ הסגיר מייד את מוצאו של מי שנשא אותו.

לרוב הילדים שגרו במוסדות האלה לא הייתה זכות לשם משפחה בשל נסיבות הולדתם: אימהות יחידות, תינוקות נטושים, זונות שהשאירו צאצא לא רצוי במקום שבו לכל הפחות יאכילו אותו. מובן שהיו גם מקרים אחרים, יתומים שלא היו להם קרובי משפחה שיטפלו בהם, ואפילו משפחות מרובות ילדים שלא יכלו לפרנס עוד ילד. מר דיקנס וחומרי העלילות שלו לא עברו לחלוטין מן העולם. הנערות עזבו את בית היתומים בגיל שמונה־עשרה לאחד משני גורלות: האחד, נישואים; השני, חוזה העסקה שיאפשר להן לזכות בעצמאות ולהשיג שליטה על חייהן.

המקרה הראשון היה הפחות סביר מבין השניים: לא היו להן יותר מדי הזדמנויות לפגוש בחורים בני גילן במוסד דמוי המנזר שבו התגוררו. פרט לימי שבת, שבהם הכנסייה המקומית הזמינה נערים ונערות שמבקשים לחיות חיים נוצריים לשתות תה בבית הכומר. באו לשם עובדים צעירים, משרתות, פועלות ומדי פעם גם יתום ששמו הופ, באישור מיוחד של המוסד שבו התחנך, כמובן. המפגש החברתי היה הזדמנות לקשור קשרים חברתיים, והיתומים שבהם זכו גם לצאת לרגע מבין כתליו המחניקים של המוסד.

כמה זוגות נשואים יצאו מהמפגשים האלה, אבל לא במקרה של לוטי. מייד עם הגיעי ללונדון ניסיתי לאתר את בית היתומים סנטה קטלינה בפליט סטריט. מובן שלא נותר לו זכר, כך שאין ביכולתי לספק כל תיאור פיזי של המקום. אבל זה לא כל־כך חשוב; כל בתי היתומים הוויקטוריאניים נראו פחות או יותר אותו דבר: חומות גבוהות ואפורות שלאורכן כמה שורות של חלונות קטנים ומסורגים, דלתות כהות וכבדות... לא שונה בהרבה מבית כלא.

אפשר להבין מה גרם ללוטי לעזוב את האווירה העולצת הזאת פעם בשבוע כדי לשתות תה חלש מדי בכנסייה. היא לא מצאה בעל בסלון של הכומר רובינס, אבל זכתה להכיר שם את נלי בוקסול, וקשרה איתה ידידות שהעניקה לה סיכוי לשנות את חייה. שתיהן התקבלו יחד לעבודה בביתו של הצייר רוג'ר פריי.

6 בספטמבר 1916

הכל כאן די בסדר בסופו של דבר. למרות שאין ספק שהבתים האלה לא נוחים במיוחד, בעיקר לא הבית באשאם. עדיין כואב לי הגב מהפחם שסחבתי בסוף השבוע, אבל לא חשוב. לוטי נושמת כאלה נשימות כבדות כשהיא ישנה! אולי המיטות שלנו קרובות מדי, אבל החדר הזה כל־כך קטן שאם ננסה להרחיק ביניהן נחסום את הגישה לארון. הייתי יכולה להציע לה להעביר אחת מהמיטות אל מתחת לחלון אבל אין לי אומץ, היא כזאת מפונקת.

כשיגיע הרגע לבחור היא תעשה רשימה של כל החסרונות: מהחלון נכנס אוויר קר, ליד הקיר חשוך, או שלהפך. אני מקווה שאלוהים יסלח לי על המחשבות האלה, אבל בשביל מישהי שבאה מבית יתומים, אי אפשר להאמין כמה היא מתלוננת. שום דבר לא מוצא חן בעיניה. החדר שלנו באשאם נראה לה עלוב והחדר הזה עושה לה חרדה כי התקרה נמוכה מדי.

מה כבר היה לה שם בסנטה קטלינה? חצי ארון בגדים ומיטה באולם שינה משותף, ליד המון מיטות בדיוק כמו שלה. אפילו וילונות לפרטיות לא היו, ראיתי הכל ביום שעזרתי לה להוריד את הדברים שלה. נו, אז? לי היה הבית של ההורים שלי, וכשהם מתו, הבית של אחותי ובעלה, נכון שישנתי עם האחיינים שלי, אבל תמיד היה לי בית של משפחה לגור בו. ואני לא מתלוננת.

ככל שיש לך פחות ככה את דורשת יותר. גם לא מוצא חן בעיניה שבבית הזה הרצפות שחוקות ובבית באשאם יש כל־כך הרבה חלונות לנקות. כאילו בסנטה קטלינה היא לא שפשפה וקרצפה שעות על גבי שעות! הברכיים שלה קשות כמו סוליה של נעל, כמו עור של פיל, אני רואה אותן בלילה כשהיא מחליפה לכותונת לילה.

היא לא רואה את הדברים הטובים, היא לא רגילה לראות את הדברים הטובים. אני כן, יש מלחמה עכשיו והכל קשה. בֶּרט בחזית וליז צריכה לחולל ניסים, להאכיל את הילדים. הכסף שלי עוזר להם מאוד, על אהבה משלמים באהבה ואני שמחה לחשוב שאני עושה משהו בשביל האחיינים שלי. חוץ מזה יש לי צמרמורת רק מהמחשבה להיות לבד במלחמה, זה שאני צעירה לא אומר שאין לי מודעות.

כאן אנחנו מוגנות, האדון והגברת מגנים עלינו. אבל בעיני לוטי גם הם לא מושלמים. היא אומרת שהאדון מכוער וקודר כמו רוח רפאים, שהגברת מתלבשת מוזנח ולא יודעת להסתרק. היא אומרת ששניהם מדברים במילים גבוהות ואי אפשר להבין שום דבר. ולזה כבר שמתי לב: הם אינטלקטואלים, לא עשירים. הבנתי מה זה אינטלקטואל בבית של אדון פריי, אני חושבת שהיא לא קלטה את זה. נכון שלא אהבתי את הציורים שלו, וגם שאני צריכה להיזהר לא לגעת באף אחד מהניירות שהצטברו לו על השולחן כשאני מגישה לו תה, אבל עמוק בפנים אדון פריי הוא קדוש.

לציירים ולסופרים יותר חשובים הניירות שלהם משחשוב להם שיהיו להם כלים מפורצלן, זה ברור לי עכשיו, ואני מנסה לא לשכוח את זה כשאני מדברת עם אדון וגברת וולף, וזה לא משנה לי. חוץ מזה אני יודעת ליהנות מדברים. אני אוהבת רגעים כמו עכשיו, לשכב במיטה בלילה, לחשוב על כל מה שקורה ועל החיים. מהחלון נכנס קצת אור, תמיד נכנס קצת אור מהחלונות בהוגארת' האוס, אפילו בלילות ממש חשוכים.

אני שומעת את הנשימה של לוטי, היא נרדמת בן רגע כמו בול עץ, אפילו רגע היא לא שוכבת בין הסדינים וחושבת. בגלל זה היא לא שמה לב כמה נעים כשהשינה משתלטת עלייך לאט לאט, ואת כבר לא יכולה לחשוב, כי רק שטויות עולות לך בראש, ואת מרפה מהכל, ואת ישנה בשלווה.