ההבטחה | דיימון גלגוט

אמא

ברגע שקופסת המתכת קוראת בשמה, אָמוֹר יודעת שזה קרה. כל היום היא הייתה במתח, מין מצב רוח של כאב ראש, כמעט כאילו קיבלה אזהרה בחלום והיא לא מצליחה לזכור מה היה שם. איזה סימן או סמל, ממש מתחת לפני השטח. מהומת מעמקים. שריפה בבטן האדמה.

אבל כשהיא שומעת את המילים בקול רם היא לא מאמינה. היא עוצמת עיניים ומנענעת את הראש. לא, לא. זה לא ייתכן, מה שהדודה שלה אמרה לה עכשיו לא נכון. אף אחד לא מת. זאת מילה, זה הכל. היא מביטה על המילה המוטלת על השולחן כמו חרק הפוך, בלי הסבר.

זה קורה במשרד של מיס סטארקי, אחרי שהקול באינטרקום אמר לה ללכת לשם. אָמוֹר חיכתה וחיכתה לרגע הזה, דמיינה אותו שוב ושוב עד שנדמה שהוא כבר קרה. אבל עכשיו שהרגע בא באמת היא מרגישה שזה חלום רחוק. זה לא קרה, לא באמת. ובוודאי לא לאמא, שתחיה תמיד־תמיד.

אני מצטערת, אומרת מיס סטארקי שוב, ומסתירה את שיניה הגדולות מאחורי שפתיים דקות ומהודקות. יש בנות שאומרות שמיס סטארקי לסבית, אבל קשה לדמיין אותה עושה משהו מיני, לא משנה עם מי. ואולי כן, פעם אחת, ומאז היא נגעלת באופן קבוע. זה צער שמזומן לכולנו, היא מוסיפה בקול רציני, בזמן שדודה מרינה רועדת ומנגבת את העיניים בטישו, אפילו שהיא תמיד התייחסה לאמא בזלזול ובכלל לא אכפת לה שהיא מתה, אפילו שהיא לא מתה.

טאני מרינה מלווה אותה למטה ומחכה לה בחוץ ואָמוֹר צריכה לחזור לאגף המגורים לארוז את המזוודה. בשבעת החודשים האחרונים היא גרה כאן וחיכתה שהדבר שלא קרה יקרה, ובכל שנייה ושנייה שנאה את החדרים הקרים והארוכים המרוצפים בלינוליאום, אבל עכשיו שהיא צריכה לעזוב היא לא רוצה לצאת. היא רק רוצה להישכב על המיטה ולהירדם ולא להתעורר אף פעם, אף פעם. כמו אמא? לא, לא כמו אמא, כי אמא לא ישנה.

היא אורזת לאט, לוקחת את המזוודה ויורדת איתה למטה, לחזית המבנה המרכזי של בית הספר, למקום ששם טאני מרינה עומדת ומסתכלת על בריכת הדגים. איזה דג שמן, היא אומרת, ומצביעה לעומק הבריכה, ראית פעם דג זהב כזה גדול? ואָמוֹר אומרת שלא, אף על פי שהיא בכלל לא רואה על איזה דג הדודה מצביעה וממילא שום דבר לא אמיתי.

כשהיא נכנסת לטויוטה קרֵסידה, שגם היא לא אמיתית, והן נוסעות בכביש המתפתל בשטח בית הספר, המראה שנשקף מבעד לחלון המכונית הוא חלום. כל עצי הסיגלון פורחים והתפרחות הסגולות עזות הצבע צעקניות ומוזרות. קולה מהדהד באוזניה כאילו לא היא מדברת כשהן מגיעות לשער ופונות ימינה במקום שמאלה והיא שומעת את עצמה שואלת לאן הן נוסעות.

לבית שלי, אומרת טאני מרינה. לקחת את דוד אוֹקִי. הייתי חייבת לצאת בריצה אתמול בלילה כש... את יודעת, כשזה קרה.

(זה לא קרה.)

טאני מרינה מצדדת מבט מתוך עיניים קטנות, ממוסגרות במסקרה, אבל הילדה עדיין לא מגיבה. אכזבתה של האישה המבוגרת תלויה באוויר, כמעט מוחשית, כמו נפיחה סודית. היא הרי יכלה לשלוח את לקסינגטון להביא את אָמוֹר מבית הספר אבל היא באה בעצמה כי היא אוהבת לעזור בשעת משבר, כולם יודעים. מאחורי מסכת האיפור האוטמת את פניה העגולות היא משתוקקת לדרמה ולרכילות ולהצגות זולות.

דם ובגידות בטלוויזיה זה טוב ויפה, אבל כאן החיים האמיתיים זימנו לה מקרה אמיתי ומסעיר. ידיעה איומה נמסרת בפומבי, לעיני מנהלת בית הספר! אבל אחייניתה, גוש בשר חסר תועלת, כמעט לא אמרה מילה. באמת שמשהו לא בסדר אצל הילדה הזאת, מרינה כבר שמה לב לזה בעבר. הכל בגלל הברק. אח, באמת חבל, היא לא חזרה לעצמה מאז. קחי לך ראסק, אומרת דודתה בזעף. יש על המושב האחורי.

אבל אָמוֹר לא רוצה את העוגייה הקשה. אין לה תיאבון. טאני מרינה כל הזמן אופה ומנסה להאכיל אנשים. אסטריד אחותה אומרת שזה כדי שהיא לא תצטרך להיות שמנה לבד, ובאמת הדודה שלהן פרסמה שני ספרי בישול על מעדנים לשעת התה החביבים על נשים לבנות מבוגרות מטיפוס מסוים, הנפוץ מאוד בימים אלה.

טוב, חושבת טאני מרינה, לפחות זאת ילדה שקל לדבר אליה. היא לא מתפרצת ולא מתווכחת והיא נראית כאילו היא מקשיבה, ולא צריך יותר מזה. הדרך מבית הספר לבית משפחת לָאוּבְּשר במֶנלוֹ פארק אינה ארוכה, אבל היום נדמה שהזמן נמתח וטאני מרינה מדברת כל הדרך באפריקנס, שפת רגשותיה, קולה נמוך וממתיק סוד, מלא סיומות חיבה מקטינות, אף שהתוכן אינו חביב. זה הנושא הקבוע, איך שאמא בגדה בכל המשפחה כשהמירה את דתה.

תיקון, כשחזרה לדת הקודמת שלה. חזרה להיות יהודייה! הדודה התבטאה בנושא בהרחבה בחצי השנה האחרונה, מאז שאמא חלתה, אבל מה היא מצפה מאָמוֹר לעשות? היא בסך הכל ילדה, אין לה שליטה, וחוץ מזה, מה נורא כל־כך בלחזור לדת שלך אם זה מה שאת רוצה?

היא מנסה לא להקשיב, להתרכז במשהו אחר. הדודה לובשת כפפות גולף לבנות קטנות כשהיא נוהגת, הצטעצעות שלמדה מי יודע איפה, ואולי סתם פחד מחיידקים, ואָמוֹר מתקבעת על מראה ידיה הבהירות הנעות על ההגה. אם תצליח להתרכז בכפות הידיים, בצורתן, באצבעות הקצרות, הרבועות, לא תצטרך להקשיב למה שאומר הפה שמעל לידיים ואז זה לא יהיה נכון. הדבר היחיד שנכון הוא הידיים, ואני שמסתכלת על הידיים.

...האמת היא שאמא שלך עזבה את הכנסייה ההולנדית הרפורמית וחזרה ליהודים האלה רק כדי לעשות דווקא לאחי הקטן... כדי שלא יקברו אותה בחווה, ליד בעלה, זאת הסיבה האמיתית... יש דברים שעושים ודברים שלא עושים וצר לי לומר שאמא שלך בחרה לעשות מה שלא עושים... טוב, בכל אופן, טאני מרינה נאנחת כשהן מגיעות לבית, נקווה שאלוהים יסלח לה ושעכשיו היא נחה בשלווה.

הן חונות בכביש הגישה מתחת לסוכך היפה המפוספס בירוק ובסגול ובכתום. מאחוריו מתנוסס דגם בגודל טבעי של החיים בדרום אפריקה הלבנה — בית הפרוורים המחופה גג פח ובנוי מלבנים אדמדמות, מוקף בגן שדוף, מלבין כתעלת מגן. מתקן טיפוס גלמוד על מדשאה חומה גדולה. עמוד בטון ועליו בריכת מים לציפורים, בית צעצוע ונדנדה מחצי צמיג של משאית. במקום שגם אתם, אולי, גדלתם. במקום שהכל התחיל.

אָמוֹר הולכת בעקבות דודתה, לא ממש דורכת על הקרקע, צועדת כמה סנטימטרים מעליה, יש פער קטן מסוחרר בינה לבין העולם, ומגיעה לדלת המטבח. בפנים הדוד אוֹקִי מכין לו ברנדי־קולה, כוס שנייה שלו הבוקר. לא מזמן פרש ממשרה ממשלתית כשׂרטט במשרד המים וימיו נרפים. הוא קופץ לדום מבויש כשאשתו תופסת אותו ומוצץ את שפמו המוכתם מניקוטין. היו לו שעות להתלבש כמו שצריך, אבל הוא עדיין במכנסי טרנינג ובחולצת גולף ובכפכפים. גבר רבוע עם שיער דליל מוצמד בברילנטין לקרקפתו מימין לשמאל. הוא מחבק את אָמוֹר, חיבוק לח וקר, מביך מאוד לשניהם.

אני מצטער על אמא שלך, הוא אומר.

זה בסדר, אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות. עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בגלל שאמא שלה נהייתה המילה ההיא? היא מרגישה מכוערת כשהיא בוכה, כמו עגבנייה נסדקת, וחושבת שהיא חייבת להתרחק, להתרחק מהחדר הקטן והאיום הזה עם רצפת הפרקט והפודל המלטזי הנובח ועיניהם של הדודה והדוד שננעצות בה כמו מסמרים.

היא ממהרת לעבור על פני האקווריום העגום של אוּם אוֹקִי, ממשיכה במסדרון בין קירות התבליט, סגנון אופנתי באזור הזה ובזמן הזה, ונכנסת לשירותים. אין צורך לפרט איך היא שוטפת את הדמעות, רק לציין שעוד לפני שהפסיקה לבכות היא פותחת את דלת ארון התרופות לראות מה יש בפנים, כפי שהיא עושה בכל בית שהיא מבקרת בו. לפעמים מוצאים דברים מעניינים מאוד, אבל כאן המדפים מלאים חפצים מדכאים כמו דבק לשיניים תותבות ומשחה לטחורים. אחר־כך היא מרגישה אשמה שהסתכלה וכדי לכפר היא צריכה לספור את הפריטים על כל מדף ולסדר אותם מחדש יפה יותר. אחר־כך היא חושבת שהדודה תשים לב ומקלקלת את הסידור.

בדרך חזרה אָמוֹר נעצרת במסדרון מול דלתו הפתוחה של בן דודה וֵסֶל, צעיר בניה של טאני מרינה והמגודל שבהם, והיחיד שעדיין גר בבית. הוא כבר בן עשרים וארבע אבל מיום שהשתחרר מהצבא הוא רק יושב בבית ומטפל באוסף הבולים שלו. כפי הנראה יש לו איזו בעיה לצאת לעולם. הוא מדוכא, לדברי אביו, ואימו אומרת שהוא מחפש את דרכו. אבל אבא חושב שהאחיין שלו פשוט עצלן ומפונק ושצריך להכריח אותו לעבוד.

אָמוֹר לא אוהבת את בן דודה, בייחוד לא כרגע, עם הידיים הגדולות המעוכות שלו והתספורת העגולה והדרך המפוקפקת שבה הוא מבטא את הסמ"ך. גם ככה הוא לא יוצר קשר עין אבל כרגע הוא בקושי שם לב אליה כי אלבום הבולים שלו פתוח לו על הברכיים והוא מסתכל דרך זכוכית מגדלת באחד הפריטים האהובים עליו בכל האוסף, שלישיית בולים לזכרו של ד"ר פֶרווּרט שהונפקה כמה חודשים אחרי שהאיש הדגול נרצח.

מה את עושה פה?
אמא שלך לקחה אותי מבית הספר. היא באה לקחת את אבא שלך ומצרכים.
אה. ועכשיו את הולכת הביתה?
כן.
מצטער על אמא שלך, הוא אומר, וסוף סוף מסתכל עליה לרגע. אין מה לעשות, היא שוב מתחילה לבכות וחייבת לנגב את העיניים בשרוול. אבל הוא כבר שוב מסתכל על הבולים.
את עצובה מאוד? הוא שואל בהיסח הדעת, עדיין בלי להסתכל בה.
היא מניעה את ראשה מצד לצד. ברגע זה, זה נכון, היא לא מרגישה שום דבר, רק ריקנות.
אהבת אותה?

ברור, היא אומרת. אבל אפילו בתגובה על השאלה הזאת דבר לא ניעור בתוכה. והיא תוהה אם זאת אכן האמת. חצי שעה אחר־כך היא יושבת מאחור בקרייזלר וליאנט הישנה של אוֹקִי. הדוד, שלבש את הבגדים שהוא לובש לכנסייה, מכנסיים מחויטים חומים וחולצה צהובה עם כפתורים ונעליים מבריקות, יושב באוזניו הבולטות במושב הנהג לפניה ועשן הסיגריה שלו מסתלסל לרוחב השמשה הקדמית.

לידו יושבת אשתו, היא הסתדרה קצת והתיזה על עצמה "ז'ה טֵ'ם" והביאה מהמטבח סל עם חומרי אפייה. ברגע זה הם עוברים ליד בית הקברות בקצה המערבי של העיר, שם עומד קהל קטן מסביב לבור באדמה, לידו נמצא בית הקברות היהודי שבקרוב מאוד, אבל לא, אל תחשבי על זה, וגם אל תסתכלי על הקברים, אף על פי שאין ברירה אלא לראות את השלט של חלקת הגיבורים, אבל מי הגיבורים אף אחד לא הסביר אף פעם, אמא גיבורה עכשיו? אל תחשבי גם על זה, ואז אתם כבר עמוק בתוך האזור המגעיל שכולו בטון ומוסכים לשטיפת מכוניות ומהצד השני שיכונים שנראים מלוכלכים.

אם תמשיכו בכביש הרגיל תכף תצאו מהעיר אבל אי אפשר לנסוע היום בכביש הרגיל כי הוא עובר ליד אטרידג'וויל ויש שם מהומות. מהומות בכל עיירות השחורים, כך מלחשים ורוטנים בכל מקום, למרות מצב החירום שמעיב על הארץ כמו ענן שחור והצנזורה על החדשות והאווירה הכללית שהיא קצת מחושמלת, קצת מבוהלת, אי אפשר להשתיק את הקולות שמדברים ברקע, כמו רעש לבן. אבל של מי הם הקולות ומדוע איננו שומעים אותם עכשיו? ששש, תוכלו לשמוע אותם אם תקשיבו. אם רק תאזינו.

...אנחנו המעוז האחרון ביבשת הזאת... אם דרום אפריקה תיפול, במוסקווה יפתחו בקבוקי שמפניה... אל תתבלבלו, כשאומרים שלטון הרוב זה קומוניזם...

אוֹקִי מכבה את הרדיו. אין לו חשק לנאומים פוליטיים, הרבה יותר נעים להסתכל על הנוף. הוא מדמיין לו שהוא אחד מאבות־אבותיו הפורְטְרֵקֵרִים המגיע לפנים הארץ בנסיעה איטית בעגלה רתומה לשוורים. כן, יש מי שחולמים חלומות צפויים. אוֹקִי החלוץ הגיבור, נישא על פני המישור. בחוץ עובר על פניהם טבע חום־צהוב, כולו יבש חוץ מאשר לאורך ערוץ הנהר, מתחת לרקיע האדיר הנפרש מעל לרמה. שם נמצאת החווה, ככה הם קוראים לה אף על פי שזאת לא חווה אמיתית בכל מובן שיש לו משמעות, רק סוס אחד וכמה פרות וקצת תרנגולות וכבשים, בין הגבעות הנמוכות והעמקים, בחצי הדרך לסכר הַרְטֵבֶּיְסְפּוֹרְט.

בצד אחד של הכביש, מאחורי גדר, הוא רואה קבוצת גברים עם גלאי מתכות, הם מסתכלים על כמה נערים ילידים שחופרים בורות באדמה. כל העמק היה שייך פעם לפאול קרוגר ויש שמועות עקשניות על שני מיליון פאונד בזהב ממלחמת הבורים שקבורים באיזה מקום מתחת לסלעים האלה. אז חופרים פה, חופרים שם, מחפשים את אוצרות העבר. זאת חמדנות, אבל אפילו זה מחמם לו את הלב. העם שלי הוא עם עשוי ללא חת, מאריך ימים, הם עברו את הבריטים והם יעברו גם את הקפירים. האפריקנרים הם עם לבדד ישכון, הוא באמת מאמין בזה. הוא לא מבין למה מאני היה חייב להתחתן עם רייצ'ל. שמן ומים לא מתערבבים. רואים את זה על הילדים שלהם, כולם דפוקים.

בנושא זה, לפחות, הוא ואשתו תמימי דעים. מרינה לא אהבה את גיסתה אף פעם. כל העסק היה לא בסדר. למה אחיה לא היה יכול להתחתן עם מישהי משלנו? עשיתי טעות, הוא אמר, ועל טעויות משלמים. מאני תמיד היה עקשן גדול. ללכת נגד רצון המשפחה שלו בשביל מישהי כזאת, גאוותנית וקלת דעת, שכמובן זרקה אותו בסוף. בגלל מין. בגלל שהוא פשוט לא היה יכול לשמור את הידיים שלו לעצמו. פעילות שמרינה כשלעצמה לא התלהבה ממנה במיוחד אף פעם, חוץ מבפעם ההיא היחידה בסאן־סיטי עם המוסכניק, אבל אייי, תשתקי, אל תזכירי את זה עכשיו. זאת תמיד הייתה נקודת התורפה של אחי, מאז שהתחיל להתגלח הוא נהיה תיש קטן, עושה חיים ועושה בעיות, עד שעשה את הטעות שלו ואז הכל השתנה. הטעות עכשיו אי שם, בצבא. הבוקר ביקשו שיודיעו לו, הוא יגיע הביתה רק מחר.

אנטון יגיע הביתה רק מחר, היא אומרת לאָמוֹר, ואז מורידה את מגן השמש ומתחילה לתקן את השפתון שלה מול המראה.

הם מגיעים לפנייה מהצד הלא נכון של הכביש ואָמוֹר צריכה לצאת לפתוח את השער ואחרי שהמכונית נכנסת לסגור אותו. ואז הם נוסעים בקפיצות בשביל חצץ גס, אבנים מזדקרות פה ושם, שורטות בצליל מתכתי את השלדה. הרעש נשמע לאָמוֹר בהגברה, הוא מכאיב לה. הראש כואב לה יותר ויותר. כל עוד היו בכביש הפתוח היא יכלה כמעט להעמיד פנים שהיא בשום מקום, סתם מרחפת. אבל עכשיו כל חושיה אומרים לה שהם תכף מגיעים. היא לא רוצה להגיע הביתה, כי כשתגיע יהיה ברור שמשהו באמת קרה, שמשהו בחיים שלה השתנה ולא ישתנה חזרה אף פעם. היא לא רוצה שהשביל יעשה את מה שהוא עושה, יעבור מתחת לעמודים וימשיך בכיוון התל, הקוֹפּי, היא לא רוצה לנסוע בעלייה, היא לא רוצה לראות את הבית למטה בצד השני. אבל הבית שם, והיא רואה אותו.

אף פעם לא אהבנו אותו במיוחד. מלכתחילה זה היה בית קטן ומוזר, אפילו כשסבא שלה רק קנה אותו, מי בונה בסגנון כזה באמצע הבּוּש? אבל אחרי שאוֹפּה טבע בסכר ואבא ירש את הבית הוא התחיל להוסיף חדרים ובניינים שלא היה להם בכלל סגנון, גם אם הוא אמר שזה סגנון וֶרנָקוּלרי. לא היה שום היגיון בתוכניות שלו אבל אמא אמרה שזה בגלל שהוא רוצה להסתיר את האר־דקו המקורי, שנראה נשי לדעתו. אוי, איזה שטויות, אמר אבא, הגישה שלי מעשית. זאת אמורה להיות חווה, לא בית מהאגדות. אבל תראו מה יצא בסוף. בית שכולו ערבוביה אחת גדולה, עשרים וארבע דלתות חיצוניות שצריך לנעול בלילה, סגנון על סגנון. זרוק ככה באמצע הערבה כמו שיכור לבוש בבגדים לא קשורים מפה ומשם.

אבל הוא שלנו, חושבת טאני מרינה. אל תסתכלי על הבית, תחשבי על הקרקע. אדמה חסרת תועלת, מלאה סלעים, אין מה לעשות איתה. אבל היא שייכת למשפחה שלנו ולא לאף אחד אחר, ויש בזה כוח.

ולפחות, היא אומרת לאוֹקִי בקול רם, האישה סוף סוף יצאה מהתמונה.

ואז, אוי אלוהים, היא נזכרת בילדה שיושבת מאחור. את צריכה להיזהר במה שאת אומרת, מרינה, בעיקר בימים הקרובים, עד אחרי הלוויה. תדברי אנגלית, זה ירסן אותך.

שלא תביני אותי לא נכון, היא אומרת לאָמוֹר. כיבדתי את אמא שלך.

(לא נכון.) אבל אָמוֹר לא אומרת את זה בקול רם. היא יושבת עכשיו נוקשה מאוד על המושב האחורי של המכונית שסוף סוף מאטה ונעצרת. אוֹקִי צריך לחנות קצת יותר רחוק, כי יש יותר מדי מכוניות אחרות מול הבית, רובן לא מוכרות, מה הן עושות כאן? כבר עכשיו יש סחף של אנשים ואירועים, הם נשאבים אל החור בצורת אמא שבלב. כשאָמוֹר יוצאת וטורקת אחריה את הדלת היא רואה מכונית אחת במיוחד, מכונית ארוכה ושחורה, וכובד העולם נעשה כבד עוד יותר. מי הנהג של המכונית הזאת, למה הוא חנה מחוץ לבית שלי?

אמרתי ליהודים עוד לא לקחת אותה, מודיעה טאני מרינה. כדי שתוכלי להיפרד מאמא שלך.

בהתחלה אָמוֹר לא מבינה. החצץ חורק וחורק. דרך החלונות בחזית היא רואה בסלון המון אדם, כמו ערפל סמיך, ובמרכז אבא שלה, יושב כפוף על כיסא. הוא בוכה, היא חושבת, ואז היא חושבת שלא, הוא מתפלל. בוכה או מתפלל, בימים אלה קשה לדעת אצל אבא.

ואז היא כן מבינה וחושבת, אני לא יכולה להיכנס. הנהג של המכונית השחורה מחכה בפנים כדי שאפרד מאמא שלי ואני לא יכולה לעבור את הסף. אם אעבור זה יהיה נכון והחיים שלי ישתנו לנצח. לכן היא מתעכבת בחוץ בזמן שמרינה טופפת בחשיבות לפניה עם סלי המצרכים שלה ואוֹקִי נשרך אחריה, ואז היא משאירה את המזוודה על המדרגות ומתחילה לרוץ, עוקפת את הבית, עוברת את כולא הברקים ואת מכלי הגז בגומחת הבטון שלהם שבקיר וחוצה את הפטיו האחורי ששם טוג'ו כלב הזאב שוכב וישן בשמש, אשכים סגולים מבצבצים בין רגליו, חוצה את המדשאה, עוברת את בריכת הציפורים ואת עץ הקאפּוֹק, עוברת את האורוות ובקתות הפועלים מאחור, רצה לעבר התל.