חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 


אוניית הקיטור סֶסְטרי לֵבאנטֶה התנשאה מעל הרציף, והשלג המעורב בגשם שנישא עם הרוח המשתוללת מהים השחור, הספיג גם את הסיפון המקורה הקטן. בשוך הסערה קשרו הסוורים הטורקים שקים סביב כתפיהם והמשיכו להעמיס את המטען.

גרהם ראה את הדייל נכנס עם המזוודה שלו בדלת שעליה כתוב PASSEGGIERI, והסב את פניו כדי לבדוק אם שני הגברים שלחצו את ידיו לרגלי כבש העלייה לאונייה עוד נמצאים שם. הם עצמם לא עלו מחשש שמדיו של אחד מהם ימשכו תשומת לב. כעת התרחקו לאורך שורת העגורנים, בכיוון המחסנים ושערי הרציף שמעבר להם. כשהגיעו לביתן הראשון הביטו לאחור בצילו. הוא הרים את ידו השמאלית ונענה בנפנוף. השניים המשיכו בדרכם עד שנעלמו.

לרגע עמד רועד ולטש עיניים בערפל שנכרך סביב כיפות איסטנבול וצריחיה. מנהל העבודה הטורקי צעק במרמור ובאיטלקית גרועה אל אחד מקציני האונייה על רקע קרקוש הכננות הרועם. גרהם נזכר שהורו לו להיכנס לתאו ולהישאר שם עד להפלגה. הוא הלך בעקבות הדייל וחלף בדלת.

הלה המתין לו בראשו של גרם מדרגות קטן.
לא היה זכר לתשעת הנוסעים הנוספים.

"Cinque, signore?"
"כן."
"Da queste parte."

גרהם ירד בעקבותיו.
תא מספר חמש היה קטן, ובו מיטת קומתיים יחידה וארון בגדים משולב בארון רחצה, שבקושי הותירו מקום לו ולמזוודתו. מסגרות החלונות היו מצופות ירוקת וריח עז של צבע עמד בחלל האוויר. הדייל הטמין את המזוודה מתחת למיטה ונדחק החוצה, אל המסדרון.

"Favorisca di darmi il suo biglietto ed il suo passaporto, signore, Li portero al Commisario."

גרהם מסר לו את הכרטיס ואת הדרכון, הצביע על החלון והחווה תנועת סיבוב ופתיחה. הדייל אמר, "Subito, signore," והלך לדרכו.

גרהם התיישב בלאות על המיטה התחתונה. הייתה זו הפעם הראשונה שהניחו לו לנפשו בעשרים וארבע השעות האחרונות. הוא הוציא בזהירות את יד ימינו מכיס המעיל והביט בתחבושות שעטפו אותה. היד פעמה וכאבה להחריד. אם כך מרגישים כשהקליע רק משפשף את העור, תודה לאל שהוא לא חדר פנימה.

גרהם הקיף במבטו את התא והשלים עם נוכחותו שם כפי שהשלים עם אבסורדים רבים אחרים מאז חזר אמש למלונו בפֵּרָה. הוא השלים עם מצבו ללא עוררין. הוא רק הרגיש כאילו איבד דבר מה יקר לליבו. למעשה, הוא לא איבד דבר בעל ערך מלבד פיסת עור וסחוס מגב כף היד הימנית. הוא פשוט גילה את פחד המוות.

בעליהן של חברותיה של אשתו חשבו שגרהם בר מזל. הוא עבד במשרה משתלמת מאין כמותה בקונצרן גדול לייצור נשק, והחזיק בית נחמד בכפר, מרחק שעה נסיעה ממשרדו, ואישה שכולם חיבבו. הוא הרוויח זאת ביושר, אך הדבר לא ניכר במהנדס המבריק; מהנדס חשוב למדי שמתעסק ברובים או משהו דומה לזה, אם השמועות נכונות. הוא ביקר בחוץ לארץ פעמים רבות במסגרת עסקיו.

טיפוס שקט וחביב, שמזג ויסקי ביד נדיבה. היכרות קרובה איתו לא עלתה כמובן על הדעת (קשה לומר במה היה גרוע יותר — גולף או ברידג'), אך הוא תמיד היה לבבי. לא משתפך חלילה, סתם לבבי, כמו רופא שיניים יקר שמנסה להסיח את דעתו של מטופל. במחשבה שנייה, הוא באמת דמה לרופא שיניים יקר: רזה ושחוח במקצת, לבוש בגדים מחויטים לעילא, בעל חיוך נעים ושיער מאפיר. וגם אם היה קשה להאמין שאישה מסוגה של סטפני התחתנה איתו מסיבות שאינן כלכליות, לא היה מנוס מלהודות בכך שהם הסתדרו מצוין. זה רק מוכיח...

גם גרהם עצמו חשב שהוא בר מזל. מאביו, המורה הסוכרתי הוא ירש בגיל שבע־עשרה מזג נוח, סכום נאה של חמש מאות פאונד במזומן, פרי פוליסת ביטוח חיים, בנוסף למוח מתמטי לא רע. הנכס הראשון איפשר לו לשאת בלא טינה את מרותו של אפוטרופוס מסויג ורגזן; השני איפשר לו לנצל כראוי את המלגה שקיבל ללימודים באוניברסיטה, והשלישי זיכה אותו בדוקטורט במדעים באמצע העשור השני לחייו. נושא התזה שלו היה בעיה מסוימת בבליסטיקה, וגרסה מקוצרת שלה התפרסמה במגזין טכני. בגיל שלושים הוא כבר היה אחראי על אחת ממעבדות הניסוי של מעסיקו, ודי הופתע מכך שמשלמים לו משכורת כה גבוהה כדי שיעסוק בתחום האהוב עליו. באותה שנה הוא נשא את סטפני לאישה.

מעולם לא עלה בדעתו לפקפק בכך שיחסו לאשתו דומה לזה של כל בעל מקץ עשר שנות נישואים. הוא נישא לה מפני שנמאס לו לשכור חדרים מרוהטים, והוא הניח (בצדק) שהיא נישאה לו כדי להימלט מאביה — רופא נרגן ודל אמצעים. יופייה שימח אותו, וכן אופייה הנעים ויכולתה לנהל משרתים ולרכוש חברים, ואם החברים ייגעו אותו מעת לעת, הוא נטה להאשים את עצמו ולא אותם. היא מצידה קיבלה את העובדה שהוא התעניין בעבודתו יותר מבכל אדם או דבר אחר, ולא נטרה לו על כך. היא אהבה את חייה בדיוק כפי שהיו. בביתם שררה אווירה של חיבה טובת מזג וסובלנות הדדית, והם חשבו שנישואיהם מוצלחים במידה סבירה בהחלט.

פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 כמעט ולא השפיע על משק הבית של משפחת גרהם. הואיל ובשנתיים שקדמו לכך הוא כבר ידע שהמלחמה מחויבת המציאות כשקיעת השמש, הוא לא נדהם ולא התעצב כשפרצה. הוא חישב לפרטי פרטים את ההשפעות האפשריות על חייו, ובאוקטובר כבר ידע שחישוביו היו מדויקים. משמעות המלחמה מבחינתו הייתה תוספת עבודה ותו לא. היא לא פגעה במצבו הכלכלי או בביטחונו האישי. הוא לא יכול היה להיחשב כשיר לשירות קרבי ממילא. סיכוייו של מפציץ גרמני לפרוק את מטענו בקרבת ביתו או משרדו היו קלושים מספיק כדי שיתעלם מהם. שלושה שבועות בלבד לאחר חתימת הברית הצבאית בין טורקיה לאנגליה, כשגילה שעליו לנסוע לטורקיה בענייני החברה, הטריד אותו רק הרעיון המדכדך שיעביר את חג המולד הרחק מהבית.

הוא היה בן שלושים ושתיים כשיצא למסע עסקים ראשון בחוץ לארץ. הוא נחל הצלחה. מעסיקיו גילו שבנוסף לכישוריו הטכניים, הוא ניחן גם ביכולת חריגה אצל גברים בתחומו, להפגין חביבות כלפי פקידי ממשל זרים ואף להתחבב עליהם. בשנים הבאות הפכו המסעות המזדמנים לחוץ־לארץ חלק בלתי נפרד מחייו המקצועיים. הוא נהנה מהם. הוא אהב את עצם ההגעה לעיר זרה לא פחות משאהב לגלות את זרותה. הוא אהב לפגוש גברים בני לאומים שונים, ללמוד קמצוץ משפתם, ולהזדעזע מכך שאינו מבין אותם או אותה. הוא פיתח סלידה מוחלטת מהמילה "אופייני".

לקראת סוף נובמבר הגיע גרהם לאיסטנבול ברכבת מפריז, המשיך כמעט מייד לאיזמיר ומשם לגליפולי. בסוף דצמבר השלים את ענייניו בשני המקומות, ובאחד בינואר לקח רכבת חזרה לאיסטנבול, נקודת הפתיחה של מסעו הביתה.

עברו עליו שישה שבועות קשים. תפקידו המורכב מלכתחילה הפך מורכב עוד יותר משום שנדרש לדון בנושאים טכניים טהורים בתיווכם של מתורגמנים. אימי רעידת האדמה באנטוליה הסעירו את רוחו כמעט כמו את רוחם של מארחיו. ואם לא די בכך, שירות הרכבות מגליפולי לאיסטנבול השתבש עקב שיטפונות. עד שחזר לאיסטנבול כבר היה עייף ומדוכא.

בתחנה פגש אותו קוֹפֵּייקין, נציג החברה בטורקיה.
קופייקין הגיע לאיסטנבול ב־1924, בחברת שישים וחמישה אלף מהגרים רוסים, ושימש לחילופין קלפן רמאי, שותף לבעלות על בית בושת וספּק מדים, לפני שרכש — המנהל לבדו ידע כיצד — את הסוכנות היוקרתית שכעת עמד בראשה. גרהם חיבב אותו. הוא היה גבר שמנמן בעל אוזניים גדולות ובולטות, מלא חיים, משולח רסן ונכלולי מאין כמותו.

הוא סחט את ידו של גרהם בהתלהבות. "המסע היה קשה? צר לי לשמוע. טוב לראות אותך שוב. איך הסתדרת עם פֶטהי?"

"מצוין, לעניות דעתי. לפי התיאור שלך דמיינתי משהו הרבה יותר גרוע." "ידידי היקר, אתה ממעיט בערכם של קסמך האישי וגינוניך. הוא ידוע כאדם קשה. אבל הוא חשוב. מעתה הכל יתנהל על מי מנוחות. אבל נדבר על עסקים אחרי שנשתה משהו. הזמנתי לך חדר — עם אמבטיה — באדלֶר־פאלאס, כמו בפעמים הקודמות. וארגנתי לך ארוחת פרידה הערב. על חשבוני." "נחמד מאוד מצידך."

"לעונג הוא לי, ידידי היקר. אחר־כך נשתעשע לנו קצת. יש כאן מועדון לילה פופולרי מאוד — קברט לה ג'וֹקי. אני מניח שהוא ימצא חן בעיניך. מעוצב יפה מאוד והלקוחות נחמדים למדי. בלי אספסוף. זה המטען שלך?"

ליבו של גרהם שקע. הוא ציפה לאכול ארוחת ערב עם קופייקין, אבל הבטיח לעצמו שבסביבות עשר יעשה אמבט חם וילך לישון בחברת ספר מתח בהוצאת טאושניץ. הדבר אחרון שרצה היה "להשתעשע" בלה ג'וקי או בכל מועדון לילה אחר. כשעקבו אחרי הסבּל בדרכם למכוניתו של קופייקין, הוא אמר, "נראה לי שמוטב שאלך לישון מוקדם הלילה, קופייקין. מחכים לי ארבעה לילות ברכבת."

"ידידי היקר, לא יקרה כלום אם תלך לישון בשעה מאוחרת. חוץ מזה, הרכבת יוצאת רק באחת־עשרה בבוקר, ושמרתי לך תא בקרון־שינה. אם תהיה עייף תישן כל הדרך לפריז."

בארוחת הערב שסעדו במלון פֵּרה־פּאלאס, מסר קופייקין חדשות מהמלחמה. לדידו, הסובייטים היו עדיין רוצחי הצאר ניקולאי השני, והוא הפליג בתיאורים על ניצחונות פיניים ותבוסות רוסיות. הגרמנים הטביעו עוד אוניות בריטיות ואיבדו עוד צוללות. ההולנדים, הדנים, השוודים והנורווגים עמדו להיכנע. באביב יתרחש מרחץ דמים כלל־עולמי. משם עברו לדבר על רעידת האדמה. השעה הייתה עשר וחצי כשקופייקין הכריז שהגיע הזמן לצאת אל קברט לה ג'וקי.

המועדון שכן ברובע בֵּייאוֹלוּ, סמוך לגרנד רוּ דה פֵּרה, ברחוב שאדריכל צרפתי מאמצע שנות העשרים הותיר בו חותם ברור. קופייקין נטל את זרועו של גרהם בחיבה כשנכנסו.

"מקום נחמד מאוד," הוא אמר. "סֶרז', הבעלים, הוא חבר שלי, אז לא ירמו אותנו. אציג אותך בפניו." יחסית למהנדס אנגלי, גרהם התמצא בחיי הלילה העירוניים במידה מפתיעה. מסיבה כלשהי, שעל טיבה לא הצליח לעמוד, מארחיו הזרים תמיד חשבו שצורת הבילוי היחידה המקובלת עליו ועל שכמותו היא ביקור ב־Nachtlokalen מפוקפקים למדי. הוא פקד מוסדות כאלה בבואנוס איירס ובמדריד, בוַלפּאראיסוֹ ובבוקרשט, ברומא ובמקסיקו, וכולם נראו אותו הדבר בדיוק. הוא זכר את אנשי העסקים שאיתם ישב עד השעות הקטנות של הלילה ושתה משקאות יקרים עד גיחוך, אבל המקומות עצמם התמזגו בדמיונו לתמונה טיפוסית אחת של מרתף ספוג עשן עם במה לתזמורת קטנה בקצה אחד, רחבת ריקודים קטנה מוקפת שולחנות, ובר עם כיסאות גבוהים, שהמשקאות שם אמורים להיות זולים יותר, בקצה השני.

הוא ציפה שקברט לה ג'וקי לא יהיה שונה, ולא התבדה.

ציורי הקיר לכדו כמדומה את רוחו של הרחוב. הם כללו סדרת ציורים ענקיים בסגנון הווֹרטיסיסטי, שהציגו גורדי שחקים בזוויות צילום שונות, נגני סקסופון צבעוניים, עיניים ירוקות רואות־כל, טלפונים, מסכות מאי הפסחא, והרמָפרודיטים צהובי שיער אוחזים פומיות עישון ארוכות. המקום היה עמוס ורועש מאוד. סרז' היה רוסי מסותת פנים בעל שיער זיפי אפור, שנראה כאילו רגשותיו מאיימים כל העת להשתלט על שיקול דעתו. כשגרהם הביט בעיניו הוא חשב שהסבירות לכך נמוכה מאוד, אך הוא אכן בירך אותם ברוב רגש והוביל אותם לשולחן בשולי רחבת הריקודים. קופייקין הזמין בקבוק ברנדי.

התזמורת הפסיקה פתאום לנגן את מוזיקת הריקודים האמריקאית שניגנה עד כה בלהט מכאיב, ופצחה ברומבה מוצלחת יותר.

"עליז כאן מאוד," אמר קופייקין. "תרצה לרקוד? יש כאן שפע של בנות. תגיד לי מי מוצאת חן בעיניך ואדבר עם סרז'."

"לא, אל תטרח. אני באמת חושב שלא אשאר עוד זמן רב."

"תפסיק לחשוב על הנסיעה שלך. שתה עוד ברנדי ותרגיש יותר טוב." הוא קם על רגליו. "אני הולך לרקוד. אמצא לך בחורה נחמדה."

גרהם נתקף רגשות אשם. הוא ידע שעליו להפגין התלהבות רבה יותר. אחרי הכל, קופייקין היה אדיב במידה יוצאת מגדר הרגיל. לא ייתכן שהוא נהנה לשעשע אנגלי עייף ממסע ברכבת, שמעדיף לשכב במיטה. הוא שתה בנחישות עוד קצת ברנדי. אנשים נוספים הגיעו. הוא ראה את סרז' מקבל את פניהם בחמימות, וכשסובבו את גבם, מחלק הוראות חטופות למלצר שעמד לשרת אותם; תזכורת עגומה לכך שלא הבעלים ולא העובדים שואבים הנאה מפעילותו של המועדון. הוא הסב את ראשו וצפה בקופייקין הרוקד.

הבחורה הייתה רזה ושחומה, ושיניה היו גדולות מאוד. שמלת הסאטן האדומה נתלתה על גופה כאילו נועדה לאישה שממדיה גדולים יותר. היא חייכה ללא הרף. קופייקין הרחיק אותה מעט מעליו ודיבר לכל אורך הריקוד. גרהם התרשם שהוא הגבר השקול היחיד ברחבה, למרות חזותו הדוחה. הוא היה בעל בית בושת לשעבר שעסק בתחום התמחותו. כשהמוזיקה פסקה הוא חזר לשולחן בלִוויית הבחורה.

"זאת מריה," אמר. "היא ערבייה. לא רואים עליה, נכון?"
"לא, לא רואים."
"היא מדברת מעט צרפתית."
"Enchante, Mademoiselle."
"Monsieur."

קולה היה גס להפתיע, אך חיוכה נעים. ניכר עליה שהיא טובת מזג. "מסכנה קטנה!" קופייקין נשמע כאומנת המקווה שבת חסותה לא תבייש אותה בפני האורחים. "רק עכשיו החלימה מדלקת גרון. אבל היא נחמדה ומנומסת מאוד. Assieds-toi, מריה."

היא התיישבה ליד גרהם.
"Je prends du Champagne," אמרה.

"Oui, oui, mon enfant. Plus tard," אמר קופייקין בביטול. "היא מקבלת עמלה נוספת אם מזמינים שמפניה," העיר באוזני גרהם ומזג לה מעט ברנדי.

היא לקחה את הכוס בשתיקה, הגישה אותה אל שפתיה ואמרה, "Skal!"

"היא חושבת שאתה שוודי," אמר קופייקין.

"מדוע?"

"היא אוהבת שוודים. אז אמרתי לה שאתה שוודי." הוא צחקק. "לא תוכל להכחיש שהסוכן הטורקי תורם לחברה."

היא האזינה להם בחיוך של אי־הבנה. המוזיקה התחדשה והיא פנתה אל גרהם ושאלה אם הוא רוצה לרקוד. היא היטיבה לרקוד וגרמה לו להרגיש שגם הוא מיטיב לרקוד. מצב רוחו השתפר והוא הזמין אותה לריקוד נוסף. הפעם הצמידה את גופה הכחוש לגופו. הוא ראה כתפייה מלוכלכת משתרבבת מתחת לסאטן האדום והריח את חום גופה תחת הבושם. הוא הרגיש שהיא מעייפת אותו. היא פתחה בשיחה. האם הוא מכיר את איסטנבול היטב

? האם כבר ביקר כאן? האם הוא מכיר את פריז? ואת לונדון? יש לו מזל. היא מעולם לא ביקרה במקומות האלה. היא קיוותה להגיע לשם. וגם לסטוקהולם. האם יש לו חברים רבים באיסטנבול? היא שואלת כי אדון אחד וחברו שנכנסו בדיוק אחריו כנראה מכירים אותו. האדון לא מפסיק להסתכל עליו. גרהם תהה מתי יוכל להיחלץ. לפתע התחוור לו שהיא מחכה למוצא פיו. הוא הצליח לזכור את הערתה האחרונה.

"מי מסתכל עלי?" "לא רואים אותו עכשיו. האדון שיושב ליד הבר." "הוא בטח מסתכל עלייך." נראה היה שאין עוד מה לומר. אבל התברר שהיא רצינית. "הוא מתעניין בך, מסיֶה. זה עם הממחטה ביד."

הם הגיעו לנקודה ברחבת הריקודים שהבר נשקף ממנה. הגבר ישב על כיסא וכוס ורמוט נחה על הדלפק לפניו.

הוא היה נמוך, רזה, בעל פרצוף אווילי גרום ונחיריים גדולים, עצמות לחיים בולטות ושפתיים מלאות וקפוצות, כאילו סבל מכאב חניכיים או ניסה למשול ברוחו. על רקע עורו החיוור נראו עיניו הקטנות, השקועות והצרות, ושְׂערו המסולסל כהים יותר משהיו באמת. קווצות שיער נדבקו לקרקפתו בפסים. הוא לבש חליפה חומה מקומטת עם ריפוד גבשושי בכתפיים, חולצה רכה שצווארונה כמעט בלתי נראה, ועניבה אפורה חדשה. תחת מבטו של גרהם הוא מחה את שפתו העליונה בממחטה כאילו הזיע.

"עכשיו הוא לא מסתכל עלי," אמר גרהם. "ובכל אופן, אני חושש שאינני מכיר אותו."

"נראה שלא, אדוני." היא הצמידה את זרועו למותנה בעזרת המרפק. "אבל רציתי לוודא. גם אני לא מכירה אותו, אבל אני מכירה את הטיפוס. אתה זר כאן, מסיה, ואולי יש לך כסף בכיסים. איסטנבול היא לא סטוקהולם. כשטיפוסים כאלה מסתכלים עליך יותר מפעם אחת, רצוי שתיזהר. אתה חזק, אבל סכין בגב פוגעת גם בחזקים וגם בחלשים."


 

שם הספר:
מסע אל לב הפחד
מאת אריק אמבלר
תרגמה מאנגלית:
קטיה בנוביץ

Journey into Fear
by Eric Ambler

מהדורה ראשונה, מאי 2021
מספר עמודים: 215

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

עיצוב העטיפה: אמיר זלצר

מחיר מומלץ: 98 ₪


מסת"ב 978-965-560-044-5
דאנאקוד: 497-1223


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.