מתוך הספר

פרולוג: הקרנה

יום רביעי, 13 במארס 2013

האורות באולם יורדים. הקהל משתתק. על המסך השטוח הגדול: אותיות צהובות משוננות על רקע שחור:

הסערה
מאת ויליאם שייקספיר
בביצוע
שחקני כלא פלטשר

על המסך שלט בכתב יד שאותו מראה למצלמה הכרוז, הלבוש גלימת קטיפה סגולה קצרה. בידו האחרת קולמוס. שלט: סערה פתאומית.

כרוז: תכף יתברר, הים סוער,
הרוח מייללת, הנה הספינה צוללת,
מלחים צורחים והנוסעים בוכים:
איזה סיוט, כולנו פה נמות!
אבל לא הכל כזה פשוט,
שלא תהיה לכם טעות.
[מחייך]
הנה מתחילים.

[הוא מצביע בקולמוס. מעֲבר לרעם וברקים, עמוד ענן מסתחרר, צילום מסך מערוץ הטורנדו, תצלום גנרי של גלים בים. תצלום גנרי של גשם. קול של רוח שורקת.

המצלמה מתמקדת בצעצוע אמבטיה, סירת מפרשׂ המיטלטלת על גבי וילון מקלחת פלסטי כחול המעוטר בציורי דגים. ידיים מתחת לווילון יוצרות את הגלים.

צילום תקריב של רב־המלחים בכובע גרב שחור. מחוץ לתמונה מתיזים עליו סילוני מים. הוא רטוב כולו.]

רב־המלחים: לכאן! לכאן!
קדימה, לעלות! או שנשקע במצולות!
מהר! מהר! צריך להיזהר!
בכל הכוח,
אין לאן לברוח,
איזה גשם! איזה רוח!
קפלו את כל המפרשׂים
אנחנו עוד שנייה טסים!
קולות מחוץ לפריים: כולנו נטבע פה!
רב־המלחים: לזוז! חפוז!
[חוטף דלי מים בפרצוף]
קולות מחוץ לפריים: תענה לי מיד!
אני לא סתם אחד!
רב־המלחים: בין הגלים אין אצילים!
הרוח והגשם לא מפְלים!
בוא שים יד
או שתסתלק מיד!
קולות מחוץ לפריים: אתה שיכור!
רב־המלחים: אתה חמור!
קולות מחוץ לפריים: בא יומנו!
קולות מחוץ לפריים: זה סופנו!

[צילום תקריב של אריאל בכובע ים כחול ובמשקפת סקי זוהרת, פניו צבועים כחול. הוא לובש מעיל גשם שקוף עשוי ניילון ועליו פרות משה רבנו, דבורים ופרפרים. מאחורי כתפו השמאלית נראה צל מוזר. הוא צוחק בלי קול, מצביע למעלה ביד ימינו הנתונה בכפפת גומי כחולה. ברק, רעם.]

קולות בחוץ: צריך להתפלל! רב־המלחים: מה 'תה מיילל? קולות: אנחנו שוקעים! אנחנו טובעים! שלום למלך, זה הסוף! קפוץ למים, שׂחה לחוף!

[אריאל נושא את פניו למרום וצוחק בחדווה. בכל אחת משתי כפפות הגומי הכחולות הוא מחזיק פנס מהבהב. המסך מחשיך.]

קול מהקהל: מה?
קול אחר: הפסקת חשמל.
קול אחר: זה בטח בגלל הסופה. נקרע איזה כבל בחוץ.
[אפלה גמורה. מהומה בחדר. צעקות. נשמעות יריות.]
קול מהקהל: מה קורה פה?
קולות מחוץ לחדר: נעילת תאים! נעילת תאים!
קול מהקהל: מי האחראי כאן?
[עוד שלוש יריות]
קול מתוך החדר: שקט! לא לזוז! לא להרים את הראש! להישאר במקומות!

1. חוף

יום שני, 7 בינואר 2013

פליקס מצחצח שיניים. אחר־כך הוא מצחצח שוב שיניים, הפעם את התותבות, ומכניס אותן לפה. למרות שכבת הדבק הוורוד הן לא יושבות טוב; אולי הפה שלו מתכווץ. הוא מחייך: אשליית חיוך. זיוף, בדיה, אבל מי יידע?

פעם הוא היה מטלפן לרופא השיניים וקובע תור, ואז המתינו לו הכיסא המפנק המרופד בחומר דמוי עור, הפנים הדאוגים המדיפים ריח מנתול של מי־פה, הידיים המיומנות האוחזות במכשירים מבהיקים. "אה כן, אני רואה מה הבעיה פה. אל דאגה, נסדר לך את זה." כמו להכניס את המכונית למוסך לטיפול. אולי אפילו היה מתפנק במוזיקה באוזניות ועילפון תרופתי קל.

אבל כיום הוא לא יכול להרשות לעצמו תיקונים מקצועיים כאלה. טיפול השיניים שלו דל תקציב והוא נתון לחסדיהן של שיניו הלא־מהימנות. רק זה חסר לו בהופעת הפרידה הצפויה שלו: קריסת תותבות. "ת'עת'ועינו ת'מו, ואלה ת'חקנינו..." אם זה יקרה השפלתו תהיה שלמה; למחשבה על כך הוא מסמיק עד העצם. אם המילים לא מושלמות, אם גובה הקול לא מדויק, אם ההגייה לא מוקפדת, הקסם מופר. אנשים מתחילים להתנועע במושביהם, משתעלים, ויוצאים בהפסקה. זה כמו מוות.

"מי־מא־מוה־מוו," הוא אומר למראה המרובבת במשחת שיניים שמעל כיור המטבח. הוא מצופף גבות, זוקר סנטר. אחר־כך מחייך חיוך רחב: גיחוך של שימפנזה ניצודה, עשוי בחלקים שווים מזעם, בהלה, דכדוך.

איך נפל. איך התרוקן. איך התגמד. מקושש לו בקושי את הקיום הדל הזה, גר בצריף רעוע, אלמוני בביצה נידחת; כל זאת כשטוֹנִי, החרא הקטן, החתרן היומרני, מתרועע עם שועי עולם ומגרגר שמפניה וזולל קוויאר ולשונות־סנונית וחזרזירי־חלב והולך לפתיחות ומתענג על תשבחות מקורביו החנפנים, מלחכי הפנכה שלו...

אלה שהיו מלחכי הפנכה של פליקס.

זה חורה. מר כלענה. מעורר טינה, אש נקמה. אילו רק...

מספיק. "ישר כתפיים," הוא פוקד על בבואתו האפורה. "תבלע את זה." בלי להסתכל הוא יודע שהוא מגדל כרס. אולי כדאי להשיג מחוך.

עזוב! תכניס את הבטן! יש לך עבודה, צריך לרקום מזימות, לקשור קשרים, להתל בנבלים! "תולעת בלי תועלת." "שׂרה שרה שיר שמח." "נחש נשך נחש." "סוף־חוף־תוף." יפה. בלי לפספס אף עיצור.

עדיין יש לו את זה. הוא יצליח, על אף כל המכשולים. קודם כל הוא יסובב אותם סביב האצבע הקטנה, לא שמתחשק לו במיוחד לגעת בהם באצבע כלשהי. יעורר בהם השתאות, כמו שהוא אומר לשחקנים שלו. "בואו נעשה קסם!"

ונדחוף לנחש המעוּות הבנזונה הזה טוני את הקסם ישר לגרון.