חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון

הסיפור שאני הולך לספר לכם נשמע מוזר, אבל הוא אמיתי. אני חושב שזאת גם הבעיה שלו, כי לדעתי סיפורים מהדמיון הם יותר מעניינים. אז אל תגידו שלא הזהרתי אתכם. לא איעלב אם תעברו לסיפור אחר. כל אחד והסיפור שלו, זה מה שאבא שלי אומר בכל מיני הזדמנויות משונות. זה סיפור על נקודת אור ועלי. כן, נקודת אור. נקודת אור אמיתית, כמו כוכב קטן וזוהר, אבל לא בשמים אלא על הקיר האחורי של בניין קופת חולים בשכונה שלנו. הקיר הזה גובל בגינה שאני אוהב ללכת אליה עם מקס. למען האמת אני די בטוח שנקודת האור הזאת נמצאת שם כבר די הרבה זמן. פשוט לא ראיתי אותה קודם. מה כבר יש לי להסתכל על קיר ריק ומלוכלך? רק מקס היה לפעמים מתעניין בו, ומשתין בפינה הרחוקה שלו.

ערב אחד הרמתי במקרה את העיניים, והיא הייתה שם, בערך בגובה הקומה השנייה. זה באמת היה מוזר. מה פתאום שתהיה נקודת אור על קיר ריק? היה לי ברור שהאור לא בא מתוך הבניין, כי הבניין היה חשוך לגמרי. הוא תמיד חשוך בערב. וחוץ מזה היה משהו מאוד מיוחד בנקודה הזאת. אני לא מכיר שום פנס, אפילו לא פנס לייזר, שמסוגל לעשות נקודת אור כל-כך יציבה וזוהרת.

פתאום הרגשתי צמרמורת, והתקרבתי למקס שרחרח בשיחים לידי. הסתכלתי מסביב והכל נראה רגיל. מול הקיר, בצד השני של הגינה, נעה שדרת הברושים ברוח הקלה. מצד ימין ראיתי את הגדר החיה, עמוסה בפרחים אדומים שמוטי ראש שנראו משום-מה נבולים מרגע פריחתם. במרכז, מתחת לצאלון הגדול, היו ארגז החול, המגלשה ונדנדת האימים. קראו לה נדנדת האימים כי היא חרקה כמו צרחת המוות בסרטי אימה. היו ילדים שבאו בגללה לגינה עם אטמי אוזניים.

לקיר עצמו פחדתי להתקרב. צעדתי על השביל שחצה את הגינה במקביל לקיר. מזווית העין הסתכלתי כל הזמן על הנקודה. חשבתי שהיא תיעלם, אבל היא נשארה שם, בדיוק באותו מקום - נקודת אור קטנה וזוהרת באמצע הקיר, בערך בגובה הקומה השנייה.

פתאום בער לי לחזור הביתה. התחלתי לרוץ ממש מהר, והאטתי רק כשהתקרבתי לבניין שלנו. קצת התביישתי שברחתי מנקודת אור, אפילו שאף אחד לא ראה. יאללה ארז, אמרתי לעצמי, חייב להיות הסבר הגיוני למה שראית. תחשוב קצת, אתה כבר ילד בן שתים-עשרה. אבל זה לא עזר. לא הצלחתי לחשוב אפילו על רעיון אחד שיסביר מאיפה צצה נקודת האור המשונה הזאת.

בכניסה לבניין פגשתי את אבא שלי שבדיוק חזר מהעבודה, אבל לא סיפרתי לו כלום. נכנסנו יחד הביתה. אמא הייתה עצבנית ועישנה סיגריה. אכלתי מהר והלכתי ישר לחדר. בערב ההוא כמעט לא שמעתי את הורי צועקים בלחישות. הם לא יודעים שהצעקות הלוחשות האלה זה הכי מעצבן, כי אבא שלי נשמע כאילו כל רגע הוא הולך להיחנק. לפעמים מתחשק לי להגיד להם: אני הרי יודע שאתם רבים, אז אתם יכולים מצידי לריב בקול רם, אבל בסוף אני לא אומר כלום.

נשכבתי על המיטה, עצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין את נקודת האור. זה לא הלך. ראיתי רק ערפל מואר. אחר-כך ראיתי ערפל לא מואר. אחר-כך בטח נרדמתי. אין לי מושג אם חלמתי באותו לילה ועל מה, אבל אני יודע שלמחרת בבוקר התעוררתי לא שקט. כבר לא הייתי בטוח שבאמת ראיתי את נקודת האור הזאת. אמא שלי לפעמים אומרת שיש לי דמיון יותר מדי מפותח. פעם, כשהייתי קטן, ראיתי שדון יושב על השולחן ליד החלון בחדר שלי. היו לו פנים רגילות של ילד, אבל עם קרניים קטנות וזקנקן. בסוף הוא יצא דרך החלון. אתם יודעים שלשדונים אין בעיה עם קומה שנייה. יש להם שיטות משלהם איך לרדת.

זה לא מצחיק, פעם האמנתי שראיתי אותו. להגיד את האמת, אני לא זוכר אם קודם ראיתי את השדון או קודם סיפרתי לאמא שלי שראיתי שדון. זה לא הוגן שבגיל שתים-עשרה אתה כבר לא אמור להאמין בדברים האלה.

בדרך לבית-הספר עשיתי עיקוף ועברתי דרך הגינה. כמו שחשבתי לא ראיתי כלום, סתם קיר ריק ומלוכלך. כל היום הזה בבית-הספר היה סיוט, מין הרגשה שלזמן יש משהו אישי נגדי והוא פשוט מסרב לזוז. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על נקודת האור, ועל שדונים עם פנים של ילד, קרניים וזקנקן.

אחרי הצהריים הלכתי שוב לגינה עם מקס וחיכיתי לחושך. רציתי לתפוס את הרגע שבו הנקודה תופיע, אם היא תופיע בכלל. היו שם רק ילדים קטנים עם האימהות שלהם. זרקתי אבנים למקס כדי להיראות עסוק במשהו, אבל המקס הזה, גם כן מעצבן, אי-אפשר לסמוך עליו: כשאין לי זמן בשבילו הוא מת שאזרוק לו אבנים, אבל דווקא הפעם הוא התעייף כבר אחרי האבן השלישית וסתם נשכב לו על הדשא עם מבט אשם בעיניים. נשכבתי לידו וניסיתי לריב איתו. אחרי דקה נמאס לו והוא ברח לשיחים. לא היו לי שום רעיונות מה לעשות, והשמש עוד לא שקעה אפילו. התחלתי לזרוק אבנים לעבר הקיר כאילו מקס מביא לי אותן. כל הזמן פחדתי שיעבור מישהו מהכיתה שלי ויראה אותי ככה לבד בגינה. לא איכפת לי להיות לבד, זאת אומרת חלק מהזמן, אבל אני שונא להיראות בודד.

אני לא יודע, אולי יש שיטה נגד מזל רע, אבל לי אין. איך שאני חושב על משהו שאני לא רוצה שיקרה לי, הוא תמיד מתרחש. מכל הילדים בכיתה שלי הייתה צריכה לעבור בגינה דווקא בת, ומכל הבנות דווקא חמוטל. מקס מייד ניגש אליה, מכשכש בזנבו כמו משוגע. לפחות הוא לא ביישן ליד בנות. ישר ראיתי שהיא מבינה בכלבים. היא גירדה לו חזק את הצוואר והגב בדיוק כמו שהוא אוהב. היא הסתכלה אלי וחייכה, ומרוב שהתבלבלתי זרקתי את האבן שהייתה לי ביד לכיוון שלה ושל מקס. מזל שלא פגעתי בה, רק זה היה חסר לי. מקס בכלל לא שם לב לאבן. ליד בנות הוא לא מתייחס אלי. הוא נשכב על הגב ונתן לה לגרד לו את החזה. בעצם טוב שהיא הייתה עסוקה איתו, כי אם היא הייתה ניגשת אלי היא הייתה רואה כמה הסמקתי.

אבא שלי אומר שאנשים מעריכים כנות. אולי זה נכון בין מבוגרים, אבל אם מישהו מהכיתה שלי היה יודע שאני מחבב את חמוטל, זאת אומרת קצת מאוהב בה, מה זה היו יורדים עלי. עמדתי מרחוק, קפוא לגמרי. כשהיא גמרה ללטף את מקס היא שוב חייכה אלי, נופפה לי לשלום והלכה. דווקא כן נופפתי לה בחזרה, אבל קצת באיחור, אחרי שהיא כבר סובבה את הגב. בחיי שזה מוזר: למרות שהיא הייתה עם הגב אלי, היה לי ברור שהיא יודעת שאני מסתכל עליה ומנופף לה לשלום.

זה מזכיר לי שילד אחד מהכיתה שלי אומר שכל הבנות הן חייזריות. אם מישהו צוחק עליו בעניין הזה, הוא ישר נכנס לקריזה ומרביץ. טוב, אפשר להבין אותו, הוא חי רק עם אבא שלו כי אמא שלו נעלמה לחו"ל. אני יודע שזאת שטות, אבל לפעמים אני מסכים איתו קצת. קחו למשל את אמא שלי. אחרי מסיבת הסיום של כיתה ה' היא אמרה לי שאני מאוד מחבב את חמוטל. בחיי חייזרית, איך היא יכלה לדעת? הרי בכל המסיבה לא החלפתי עם חמוטל אפילו מילה אחת, ובקושי הסתכלתי עליה.

פתאום התעוררתי מכל המחשבות האלה, והנה חושך מוחלט. הסתובבתי אל הקיר והיא הייתה שם. לא עיגול, לא כתם, אלא נקודה בודדה אחת של אור זוהר, כמו כוכב שנפל ונדבק לקיר של קופת חולים. הייתי מאוכזב קצת שלא תפסתי אותה ברגע שהיא הופיעה. התיישבתי על הספסל וסתם בהיתי בה, בנקודת האור שלי. שלא תחשבו שאני משתגע. אני יודע שאולי עוד אנשים ראו אותה, ושהיא ואני נפגשנו רק פעמיים, אבל כבר נקשרתי אליה, לנקודת האור הזאת, ובשבילי היא הייתה שלי.

נהייתי שקט ורגוע. הרגשתי שאני יכול לשבת שם שעות וסתם לבהות בה, אבל לפי הרעש הנחלש של המכוניות קלטתי שכבר מאוחר.

האמת שאני אמור לחזור הביתה לפני החושך. לא יודע מה עובר על ההורים שלי בזמן האחרון. בימים רגילים כבר מזמן הייתי חוטף עונש על זה שאני חוזר כל ערב מאוחר. לא לראות טלוויזיה יום או יומיים זה העונש הרגיל שלהם. הם לא יודעים, אבל לא כל-כך איכפת לי מהעונש עצמו. זה לא נורא לנוח מהטלוויזיה מדי פעם. הבעיה עם העונש זה שאני נעלב ממנו. מה, אני ילד קטן שצריך לקבל עונש בשביל להבין מה מותר ומה אסור? היה לי מין חשק להישאר בגינה ולראות אם הם בכלל ישימו לב שאני אינני, אבל לא היה לי אומץ. עכשיו קרה משהו קצת מפגר. אני אומר את זה על ההתחלה כדי שלא תגידו כלום. הסתכלתי טוב-טוב שאין אף אחד בסביבה, ונופפתי לנקודה שלי לשלום. אל תהיו טמבלים, ברור שהיא לא נופפה לי בחזרה.

הערתי את מקס שישן על ידי ובלי חשק הלכתי הביתה. מה שפחדתי שיקרה באמת קרה. שוב הם לא שמו לב שאיחרתי, ושוב הם לא הענישו אותי. איך שנכנסתי שניהם הדביקו לפנים שלהם חיוך מזויף. הורס אותי הקטע הזה. מה הם חושבים לעצמם? זה נכון שאני ילד אבל אני לא אידיוט, ברור שעובר עליהם משהו.

אחרי ארוחת הערב, בדרך לחדר שלי, בלי להתכוון אפילו, נכנסתי לחדר של אחותי הקטנה. עוד לא סיפרתי עליה כלום. בשלב הזה מספיק שתדעו שהיא חייזרית קטנה וערמומית, ותיכף גם תבינו למה. נכנסתי אליה ובלי לחשוב הרבה נתתי בעיטה קטנה לברבי שלה. ישר היא פתחה צופר, "אמא הוא מרביץ לי," כאילו אני לפחות רוצח אותה. מייד ההורים שלי באו בריצה ונתנו לי עונש לא לראות טלוויזיה יומיים. טוב, לפחות הלכתי לישון רגוע יותר. אם מתאמצים קצת עוד אפשר להוציא מהם תגובה של הורים נורמליים.

פרק שני

למחרת שוב הגעתי לגינה מוקדם, הרבה לפני החושך. למקס כבר נשבר ממני. הוא כלב שלא אוהב יותר מדי פעילות גופנית. אחרי עשר דקות של משחק הוא פרש לישון מאחורי אחד הספסלים. הפעם הייתי נחוש בדעתי לתפוס את הנקודה שלי על חם. רציתי לראות איך בדיוק היא נדלקת. אני לא מסתיר שקיוויתי שחמוטל תעבור בגינה גם הפעם. הנה, אמרתי את זה.

ראיתי אותה עוד מרחוק על שביל הגישה לגינה. מייד הערתי את מקס. רציתי שיקבל את פניה. הפעם הוא לא איכזב, ורץ מייד להתחנף אליה כאילו הוא בכלל לא היה עייף לפני רגע. היא שיחקה איתו כמו אתמול ואחר-כך דיברנו קצת, ככה רגיל כמו ילד וילדה מאותה כיתה. בחיי שאני לא מנסה להסתיר כלום, אבל למרות שיש לי בדרך-כלל זיכרון מצוין, מהשיחה הזאת אני לא זוכר אף מילה. אני יודע שזה מוזר, אבל לדעתי כל האנשים מוזרים קצת, ואני לא אומר את זה בשביל להגן על עצמי.

רוצים דוגמאות? בבקשה. למשל אפרים, השכן המבוגר מהקומה הראשונה שיוצא כל בוקר בשעה שש בדיוק לטאטא את המדרכה רק בתחתונים, אפילו בימים של גשם שוטף. גם אני לא האמנתי שזה קורה, עד שאבא שלי העיר אותי והוכיח לי. או גברת מוגרבי מלמעלה שתמיד תולה כביסה רטובה ולא סחוטה בעשר בלילה מעל החלון שלי, כך שגם בקיץ אני נרדם עם קולות של גשם. או ההורים שלי למשל. טוב, די עם הדוגמאות. אם לא השתכנעתם אז לא השתכנעתם.

הדבר היחיד שאני זוכר זה שבסוף עמדתי שם, מסתכל על הגב המתרחק שלה, וחייכתי כמו אידיוט, עד שנזכרתי בשיחה ששמעתי בין אמא שלי לאחותה הקטנה, וזה ישר מחק לי את החיוך מהפרצוף.

אחותה הקטנה של אמא, נילי, היא סטודנטית, ואמא שלי תמיד אומרת בחיוך גדול שהיא משוגעת. תהרגו אותי אם אני מבין מה כל-כך משמח בזה שהיא משוגעת. אמא שלי היא בדרך-כלל אמא רגילה לחלוטין, חוץ מהימים שנילי אחותה מבקרת אותנו. תוך שניות שתיהן מתיישבות בשיכול רגליים על הספה והופכות לשתי ילדות: הן מצחקקות, מנפנפות בידיים, ומספרות אחת לשנייה סיפורים דביליים. בחיי שהן מתנהגות בדיוק כמו שתי ילדות מהכיתה שלי.

כשנילי מבקרת אותנו, אני נורא אוהב את המחשב שלי, כי הוא עומד על שולחן במרחק שני מטרים בערך מהספה שעליה הן יושבות. נכון שאני מפנה אליהן את הגב ומעמיד פנים שאני עסוק עם המחשב, אבל אני שומע כל מילה.

מה ששמעתי בביקור האחרון שלה בכלל לא שימח אותי. הנה עכשיו ההזדמנות שלי להוכיח שיש לי זיכרון טוב. את השיחה ההיא אני דווקא זוכר מילה במילה.

"נו איך היה?" שאלה אמא שלי, מתאמצת לא להתלהב יותר מדי.

"מה? מה איך היה?" היתממה נילי כאילו היא לא יודעת מה אמא שלי רוצה לשמוע. היה רגע של שקט, אז דפקתי על כמה מקשים במקלדת כדי שלא יחשבו שאני מקשיב. ידעתי על מה הן מדברות. לנילי יש תחביב מוזר שנקרא "פגישות עיוורות", ואמא שלי התעניינה במה שקרה בפגישה העיוורת האחרונה. פגישה עיוורת זה כששני עיוורים נפגשים וממששים אחד את השני... סתם. זה ההסבר הראשון ששמעתי מאבא שלי כששאלתי אותו מה זה. ככה זה עם אבא שלי, כל הזמן צריך לנחש אם הוא מדבר איתך ברצינות או בצחוק. אחר-כך קיבלתי את ההסבר הנכון, אבל האמת שאני עדיין לא מבין את העניין הזה. שני אנשים זרים יוצאים ביחד כדי להתאהב אחד בשני? כל ילד קטן יודע שאי-אפשר להכריח אהבה. אני בחיים לא אסכים ללכת לפגישה עיוורת. זה בדיוק מסוג הדברים שגורמים לי לרצות להישאר ילד.

"אז מה היה לא טוב?" שאלה אמא שלי כאילו נילי כבר ענתה לה.

"הוא דווקא בסדר באופן כללי, די אינטליגנטי ומצחיק, אבל לא מתאים," אמרה דודה נילי בקול נחרץ.

"למה לא מתאים?"

"כי הוא גמד!"

אז עוד לא קלטתי על מה היא מדברת. דימיינתי לעצמי את דודה נילי יושבת בבית-קפה עם טוב-טוב הגמד מהסרטים המצוירים, ומייד הסכמתי איתה שזה באמת לא מתאים. מאיפה בכלל היא השיגה גמד לפגישה עיוורת?

"מה גמד, מה גמד," אמא שלי התעצבנה, "ידעת מראש שהוא יותר נמוך ממך."

"גמד," אמרה דודה נילי בהחלטיות.

"רגע, איזה נעליים נעלת?" שאלה אמא שלי בקול חשדני.

"מה זה משנה? תשמעי איזה קטע היה לי הבוקר..." ניסתה דודה שלי להתחמק.

"רגע, תני לי לנחש," קטעה אותה אמא שלי. "את נעלת את נעלי הפלטפורמה האדומות."

דודה נילי התבוננה בתקרה כאילו מקרינים עליה סרט ולא ענתה.

"את משוגעת, לגמרי משוגעת," אמרה אמא שלי אחרי רגע של שקט ופרצה בצחוק גדול, צחוק שהיא צוחקת רק עם אחותה הקטנה נילי, שכמובן מייד הצטרפה אליה וצחקה בדיוק את אותו הצחוק.

אותי זה בכלל לא הצחיק. סגרתי בשקט את המחשב והלכתי לחדר כשהראש שלי מתפוצץ ממחשבות.

בינתיים עוד לא ברור לכם איך הסיפור הזה קשור אלי, אז תיכף אני אסביר. אבל קודם אני חייב לתאר את נעלי הפלטפורמה האדומות של נילי, וזאת משימה לא פשוטה. הן גבוהות כמו... כמו... אני לא יודע. פשוט תתארו לעצמכם נעליים גבוהות מאוד, ותוסיפו עוד קצת. אתם קולטים את הקטע? הדודה שלי נילי הולכת לפגישה עם בחור שהיא יודעת שהוא יותר נמוך ממנה, נועלת לכבוד הפגישה שני מגדלים שהופכים אותה לגבוהה כמו גודזילה, ואחר-כך היא מתלוננת שהוא גמד!

הרג אותי הסיפור הזה. פתאום הבנתי ששום דבר לא משתנה כשגדלים. קחו למשל ילדים בכיתה א'. הבנים נלחמים בבנות והבנות נלחמות בבנים. עכשיו קחו את הדודה שלי נילי עם טוב-טוב הגמד שלה. זה הרי בדיוק אותו הדבר! זה הרי ברור שהיא באה לפגישה גבוהה כמו מגדל רק כדי לעצבן אותו!

מה שהדאיג אותי זה שחמוטל, ככה טבעי, בלי שום מגדלים בתור נעליים, גבוהה ממני בראש. עד השיחה המעצבנת הזאת בכלל לא שמתי לב לעניין הגובה. אז חמוטל גבוהה ממני בראש, אז מה? התורשה הרי לצידי. הורי אומרים שאם שניהם די גבוהים אז בטח גם אני אהיה גבוה. פשוט תקופת הצמיחה שלי עוד לא הגיעה.

אני אומר לכם, שיחות של מבוגרים זה עניין מידבק. רק שמעתי את השיחה הזאת, וכבר התחלתי לחשוב על עצמי כמו על גמד. טפו, טפו, טפו, בננה קורצת ומחייכת בלי שיניים. אוף, הסתבכתי, כמה דברים אני צריך להסביר לכם. אז ככה, שמעתי ממקורות מוסמכים על שיטה: אם אומרים משהו רע ומפחדים שזה יתגשם, מייד צריכים לירוק שלוש פעמים ולהגיד שטות מצחיקה, כי אז המזל הרע צוחק ומייד עוזב אתכם. תנסו אם אתם רוצים, בשבילי בינתיים השיטה הזאת לא ממש עובדת. פשוט יש לי מזל רע. למה דווקא אני, ילד מהכי נמוכים בכיתה, צריך להתאהב בילדה גבוהה? טוב, גם בלי הפרש של ראש אין לי סיכוי איתה, כי היא ילדה מקובלת, ואני...

פתאום נזכרתי בנקודת האור והסתובבתי בקפיצה כל¬-כך מהירה, שמקס שרבץ לא רחוק ממני ונראה די מרוצה, נבהל וברח כמה מטרים אחורה.

הקיר עדיין היה ריק. הנקודה שלי עוד לא הגיעה. התיישבתי על הספסל בלי להסיר את העיניים מהקיר וחיכיתי. הלילה כבר היה שם בין השיחים, מחכה עוד קצת כדי להשתלט לגמרי.

ניסיתם פעם להסתכל על קיר ריק אפילו למשך חמש דקות? תנסו, נראה אתכם. אני חושב שתגלו כמוני שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית. כל רגע תפסתי את עצמי מזיז את העיניים אל מקס, אל חלונות מוארים בבניינים רחוקים, אל מה לא. אחר-כך התחלתי להשתגע. הקיר הריק הפך פתאום למסך קולנוע, וראיתי את עצמי מוקרן על הקיר ומצמיח מין ראש בצורת ביצה כמו של איש מאדים מהסרטים. ואז ראיתי את חמוטל בדיוק בגובה שלי, אבל היא הייתה עם ראש רגיל ואני עם ביצה במקום ראש. נורא נבהלתי מהתמונה הזאת. עדיף כבר להיות גמד, חשבתי, טפו טפו טפו, נחש מיובש תלה את עצמו על קצה זנבו. אני אומר לכם, כל המחשבות האלה יביאו לי בסוף מזל רע, כי אני פשוט לא יודע להצחיק את המזל. כולם יגדלו ורק אני אהפוך לרע-רע הגמד כי בכלל נמאס לי להיות טוב.

פתאום קלטתי שהנקודה שלי כבר שם, בדיוק באותו מקום על הקיר, זוהרת בעליזות. שוב פספסתי את הרגע שהופיעה, אבל להפתעתי לא הייתי מאוכזב וגם לא כעסתי על עצמי. נהיה לי מאוד שקט בפנים. הראש התרוקן ממחשבות ופשוט הסתכלתי עליה. מתישהו גיליתי שאם אני נושם עמוק ולאט הנקודה זוהרת יותר. יכולתי לשבת ככה שעות אבל בכל זאת חזרתי הביתה כשרעש המכוניות התמעט. רציתי לראות את ההורים שלי.

אם אני לא אשמור עליהם אז מי ישמור? לפחות תהיה להם הזדמנות להדביק את החיוך המלאכותי הזה ולהפסיק לריב לכמה דקות.

 

שם הספר: מי תלה את נקודת האור
שם המחבר: לאון נירנבלט

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, אוגוסט 2008
מספר עמודים: 225
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
איור העטיפה:
דניאל מורגנשטרן
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-1982-2
דאנאקוד: 497-1126


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.