מצורפים ארבעה פרקים ראשונים.
פרק ראשון: בוקר
פרק שני: חד גדיא
פרק שלישי: אמינה
פרק רביעי: פוקר

א. בוקר

סַבַּאח אל-יַסְמין! מאז שאני זוכר את עצמי מלווה אותי הברכה הזו שבה נהגה אמא שלי להעיר אותנו בביתנו שבקאהיר. "בוקר של יסמין!" היא אומרת, והחשיכה עדיין עומדת בחלון החדר שאני ישן בו עם אחִי ושלוש אחיותי. אמי פותחת לרווחה את הווילון הצבעוני התלוי בפתח ומפריד בינינו לבין החדר שממנו בוקעות הנחירות של אבי, "התוּרכי". היא נכנסת בזהירות, כדי לא לדרוך עלינו, ובידה צרור של ענפי יסמין מעוטרים בפרחים קטנים, לבנים. אמי עטופה שחורים, נוגעת בעדינות בכתפינו כדי לוודא שאכן התעוררנו, מטלטלת את הענפים בחלל ומפזרת את הריח המתוק-חריף בחדר המעופש. אני נזכר בה, ברַשֶל, או סית רשֶל כפי שקראו לה השכנים הערבים, בכל בוקר בשעה שאני פוקח לאט את העיניים המתענגות על האור החיוור. דמותה הקטנה ניצבת מולי כשאני מרחיב את הנחיריים להריח את קרירות הטל. ואז, בהנאה גדולה אני לוחש לעצמי: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר נתן לשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום לבין לילה."

הבוקר הוא הזמן האהוב עלי מכל שעות היממה. שכן, היום מביא איתו את המהומה, את הטרדות ואת עינויי הגוף. הלילה קשה עוד יותר, הסבל הולך ומתגבר עם החשיכה, מרוכז כולו בראשי ולופת אותו כמו צבת של נפחים המחזיקה בברזל המלובן. הבוקר, לעומת זאת, הוא שעה של תקווה, של שקט ושל רוגע. לכן אני מאריך אותו, וככל שאני מתקדם בשנים כך גם הבקרים שלי הולכים ומתארכים. השנים כבר נותנות בי את סימניהן, משנה לשנה העייפות מכבידה, אבל למרות שכל האיברים בגופי מתחננים לעוד חצי שעה של שינה או לפחות נימנום, אני משכים, כמו בקאהיר, תמיד לפני האור.

יש האומרים: "בוקר בא, לעבודה!" ואני אומר, איך אפשר לטעות כל-כך... הרי אין כמו הבוקר למנוחה. מעולם לא הבנתי את האנשים שמזנקים בבוקר מהמיטה וממהרים לעמל היום מבלי לתת לעצמם דקה אחת של שלווה ושל הנאה. מגששים בעיניים עצומות אל האמבטיה, מצחצחים שיניים, מעבירים במהירות את התער על הפנים, פוצעים את הלחי ומקיזים דם מתחת לאף. פולטים קללה ונחפזים אל המטבח, לוגמים פעם או פעמיים מכוס קפה שכבר הספיק להתקרר, ורצים לעבודה. בכל יום אני רואה אותם, את קורבנות הבוקר החפוז. הם ישנים באוטובוס, אחר-כך במשרד מנמנמים וראשם מונח על השולחן ובהפסקת הצהריים, במסעדה של הרומני, הם מביטים על האוכל באדישות וחולמים על המיטה. פני האנשים מעידים עליהם: הממהרים הכרוניים פשוט מדביקים חתיכת נייר של עיתון-הבוקר על החתכים המדממים; האחרים טורחים קצת יותר, ואפשר לראות על הפנים שלהם שרידי צמר-גפן מלוכלך בדם. אלה גם אלה מסתכלים על העולם בעיניים חולמניות ומקללים את רגע ההשכמה. אנשים שלא מבינים את החוכמה העמוקה הטמונה באימרה הערבית: אַל-עַגְלָה מִן א-שיטַאן. בשעת החסד הזאת צריך להניח לזמן לזחול. לכן, אם אני צריך להתייצב במשרד בשעה שמונה אני מכוון את "הטרקטור", כך אני מכנה את השעון המעורר שלי, לשעה חמש וחצי. וגם אז, לא מוכרחים לקום מייד: יד שמאל מורידה את הכפתור ומשתיקה את הצלצול, יד ימין מגששת ומחפשת באפלולית את חפיסת הסיגריות. הסיגריה הראשונה של הבוקר. אותה צריך לעשן באיטיות במיטה, שאיפה ארוכה, להשאיר הרבה זמן בריאות, ונשיפה עוד יותר ארוכה. העיניים שלי מטיילות בחדר ועוקבות אחרי העשן הכחלחל. הוא מסתלסל בתוך קרני האור ששולח פנס הרחוב, עולה ומטפס עד התיקרה ומכסה את המנורה התלויה. עם כל נשיפה, הריח הנעים של הטבק השרוף ממלא את החדר, ריח עבה כמו קטורת. יש אנשים שלא יכולים לסבול את הריח הזה, "סירחון" הם קוראים לו. כשאני שומע את דברי השטות האלה, אני נזכר שהיינו אומרים במצרים: מי שלא רגיל לקטורת, נשרף לו התחת! לסיגריה הזאת, שאני קורא לה סיגריית ההשכמה, יש טעם מיוחד, אף סיגריה אחרת ביום או בלילה לא יכולה להשתוות אליה.

אני מעשן את המיוחדת עד שהבדל צורב את האצבעות וצובע אותן בצהוב, ואז אני קם לאט-לאט ומתחיל במלאכת הקודש. מרתיח בפינג'אן קפה שחור חזק, עם הרבה קַיימאק ומתיישב במטבח מול החלון הפתוח. מי שמבין בקפה יודע שהקצף הזה הוא החלק הכי טעים בכל הקפה, הוא הלב של הקפה. אני מסתכל בקפה המבעבע בתוך הכלי וחושב, מוזר, ככל שהוא מרבה לרתוח, הוא נעשה יותר שחור אבל הקצף תמיד נשאר בהיר, נוטה לחום. קשה להבין למה... אבל הבוקר זה לא זמן מתאים לשאלות כל-כך מסובכות. אני מסתפק בזה שאני מרתיח עוד כוס ואחריה עוד אחת, כדי ליהנות מכמה שיותר קיימאק. אני תמיד אומר, קפה לבד לְמה דומה? הוא בודד כמו ילד יתום, יש לו טעם של לחם בלי מרגרינה, חסר בו משהו חיוני. מי שמלווה באופן מושלם את הקפה זה הסיגריה, אלה נבראו זה בשביל זה. אני מוצץ מהכוס לגימה ארוכה וקולנית, כזאת שמעבירה רטט בשפתיים, ומייד אחריה לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה. הריח של העשן מתערבב בארומה של הקפה, משביח את טעמה ונותן לקפה איכות מיוחדת. אני מעשן שתי סיגריות לכל כוס קפה, ומאפרת העופרת שלי עמוסה בבדלים מעוכים עוד לפני שאני יוצא מהבית.

מי שמבין באמת בתענוגות הקטנים של החיים יודע שההנאה הזו בשעות המוקדמות של הבוקר אינה שלמה בלי מוזיקה. אצלי המוזיקה היא אחד התבלינים ההכרחיים שנותנים לדם את קצב הזרימה הנכון ומכינים אותו למעמסה של היום הארוך. מהרגע שאני יוצא מהמיטה ועד שאני עוזב את הבית, הצלחת של הפטיפון מסתובבת ללא הפסק. זה לא כל-כך פשוט, שהרי לכל חלק ושעה של הבוקר צריך להתאים את הנעימה היפה לו ובשום אופן אין לבלבל. בזמן שאני שם את הפינג'אן עם המים על האש אני מוציא את אחד התקליטים של אוּם כּוּלת'וּם מעטיפת הנייר, מנגב אותו במטפחת ומוריד בעדינות את המחט. זאת האחת והיחידה, היא הנסיכה של הנילוּס, שעוטפת את הקפה בטעם עצוב-מתוק. כשהיא שרה 'פֵין אל-עוּיוּן" ההתרגשות צובטת אותי מבפנים ודמעות עומדות לי בעיניים, אני, ששום דבר אחר לא יכול לגרום לי לבכות... לפעמים, כשנחה עלי רוח מיוחדת, אני מחליף אותה בלַילָה מוּרַאד. אומנם זמרת יהודייה, אבל רק מעטים מבין הזמרים המצרים יכולים להשתוות אליה!

סיגריה, קיימאק ושירים מצריים, ההנאה של הבוקר כמעט מושלמת, חסרים רק בני-האדם. אני טיפוס סקרן שאוהב להסתכל באנשים מרחוק, מבלי שהם יידעו. לא בגלל יצר המציצנות, חס ושלום. עם עין חדה אפשר לדעת הכל על כל אחד, רק מלהביט איך הוא יוצא בבוקר מהבית. בשעה מוקדמת זו הם לא מעלים על דעתם שאני יושב במטבח עם הכוס קפה, על יד החלון, וצופה בהם עוברים. כל אחד בתורו, כל אחד ותנועותיו, כל אחד והעוויותיו.

צרחות עד לב השמים מבשרות את הופעתו של ירחמיאל, השכן מהקומה השנייה מימין. בכל בוקר הוא וארבעת הבנים שלו זורקים זה על זה כריות. גברת פולה, אשתו, עומדת בפתח הדלת וקוראת בקול מצייץ: "וֵיזְמיר, הם יהרגו אותי!" כשהכל נרגע אני יודע שמיד אראה אותו רץ במדרגות בדרכו אל הקיוסק שלו. לירחמיאל אין שעון ואין זמן קבוע, את הקיוסק העלוב הוא פותח בכל פעם בשעה אחרת, לפי מצב-הרוח של אשתו. הפרצוף הפולני המרושל שלו חתוך מהגילוח כאילו עבר שחיטה בבית-מטבחיים, והדם מטפטף על הצווארון הלבן של החולצה. אצבע יד ימין מחטטת במרץ בשני הנחיריים השעירים והגדולים כבארות, וביד שמאל הוא מחזיק סנדוויץ' ענק שתוכנו נוזל על הז'אקט. כל זה מלוּוה בקולות של שאיבה ממעמקים וגריפה על הארץ. בגלל זה קוראים לו אצלנו, בשיכון הפועלים, חבר סְמַרקַץ'.

סיפור שונה לחלוטין הם השכנים הסלוניקאים, המשכימים לעבודה בנמל תל-אביב. ראשון יוצא מהבית שלידי איש ענק, הר אדם, מושיקו אל צ'יקו, אני רואה אותו עובר דרך החצר שלי כבר בשעה שש. הבן-אדם הזה מגולח ומצוחצח בכל בוקר כאילו הוא הולך לחתונה, אבל האמת היא שהוא סבל. סבל שאוהב את החיים ואת העבודה הקשה. בידו השמאלית הוא מטלטל לפי קצב ההליכה את הסיר אלומיניום עם האוכל שאשתו הכינה לו עוד אתמול בערב. הוא מתכופף כדי לעבור מתחת לענפי עץ הגויאבה שלי, מנדנד את האחוריים העצומים שלו ושר בספניולית על רוֹזיטה שמטיילת עם התחת חשוף לאוויר: "רוֹזיטה, רוֹזיטה, אַנְדָה קוֹן אֶל קוּלוֹ אֶן אֶל אַיְרֶה..."

חצי שעה אחריו, בדיוק בשש וחצי, עובר בחצר ז'אקו. המסכן היה, כמו שאומרים, גבר בנוי לתלפיות, עד שנפל עליו ארגז מהמנוף ושינה לו את הצורה. למרות הנכות הוא צולע בצעדים של חתול אל הגינה של סטֶלה, מסתכל סביב להבטיח שאף אחד לא רואה אותו, קוטף ורד ומשחיל אותו בדש המעיל, מביט שוב לצדדים ומסתלק מהר. אני יושב ליד החלון, מחייך ומברך אותו בברכת הוורדים, כמו במצרים בבוקר: "סַבַּאח אל-וַרְד סֶניוֹר ז'אקוֹ!" ככה, בכל בוקר נעלם ורד אחד וסטלה מתלוננת: "נוּ, ראיתם דבר כזה? אני עובדת כל-כך קשה בגינה הזאת והציפורים אוכלות לי את הוורדים... כל הדחלילים שאני תוקעת רק מזמינים אותן לחגוג עם הפרחים שלי!"

מאז התאונה ז'אקו ממשיך אומנם לעבוד במחלקת הסבלים, אבל מינו אותו למנהל משמרת. מהר מאוד שכח הנכה את הריח של בגדי-עבודה: מסתובב בנמל מגונדר בבגדי שבת, מקושט בוורדים ומחלק הוראות בקול קשוח לחברים שלו.

בשעה שבע וחצי הם יוצאים יחד, מחזיקים אצבעות כמו חתן וכלה, אדון אלברט ומר אשכנזי, הראשון מנהל את החשבונות של הנמל והשני אחראי על רכישת הציוד. אלה כמו דויד ויונתן, או כמו שאומרים בתורכית: "איפה שילך התחת - שם גם יהיו התחתונים." כשהיו צעירים גרו באותו הבניין בסלוניקי, לפני המלחמה עלו לארץ באותה האונייה כדי לעבוד בנמל תל-אביב, וכשבנו את השיכון סידרו בהסתדרות שיהיו שכנים גם פה. אני אומר לאשכנזי:
"איך זה יכול להיות שאתה, שלא יודע מילה אחת ביידיש, מדבר רק ספניולית ומגמגם בעברית, יש לך שם כזה?" הוא צוחק, מביט במבוכה בכלה שלו, ועונה לי:
"ככה זה אֶל דִיוֹ, אלוהים משחק איתנו... יתברך שמו לעד, משנה הבריות ומבלבל את היוצרות!" אלברט ואשכנזי הם בסך הכל אנשים טובים, אלא מה, ששני דברים מרגיזים אותי בהתנהגות שלהם: אם הם רוצים להחזיק ידיים או אפילו להתנשק, בבקשה, שיעשו את זה בבית, למה דווקא בחצר שלי... שנית, בגלל התפקידים שלהם בנמל, הם חושבים את עצמם למיוחסים גדולים. מסתובבים כמו טווסים ומקפידים תמיד שלא יראו אותם חס וחלילה הולכים לעבודה יחד עם הסבלים.

כשזוג היונים עובר בחצר אני יודע שהנה, הבוקר שלי עוד מעט נגמר, אני אוסף את המצית וה'דובק' ומתכונן ללכת לחדר-האמבטיה.

ברגעים האלה מתחילים לקשקש הכלים של סטלה, השכנה שגרה מעלי. אשה מיוחדת במינה הרוסייה הזו. אפילו בגיל שבעים ניתן לראות את היופי והאצילות ניבטים מעיניה, שאלוהים צבע אותן בצבע הים, ומהצמה הארוכה של השיער הלבן המגולגלת על ראשה ככתר מלכות. אבל גם לה לא חסרים מנהגים משונים. אחד מהם הוא לתלות את כלי האוכל הרחוצים על חבלי הכביסה. סירים ומחבתות, סכינים ומזלגות קשורים בשרוכים לחבלים, מתנדנדים ברוח ומשמיעים את מנגינת הבוקר הקבועה. רק הצלחות לא משתתפות בחגיגה, אותן היא שמה בתוך סל קלוע מחוטי רַפְיָה שהיא קושרת למוט ברזל שמזדקר מחלון המטבח. לפעמים סטלה רואה שאני מביט בכלים התלויים ומשתאה, ואומרת לי בעברית המיוחדת שלה: "כשם שהאוויר הצח יפה לאנשים, כך טוב כוחו לזכך את הכלים."

לפני הכניסה לחדר-האמבטיה החלפתי תקליט, עכשיו אוּם כּוּלת'וּם שרה 'יא טיר יא עַייש אַסיר', שיר מהסרט 'וידאד'. אני מזמזם יחד איתה, והקול המרגיע של המים מלווה את שנינו. אני רואה במראה את פני מחייכים בהנאה, ואני אומר, תשירי, תשירי, נעימת זמירות ערב. בתחילה המברשת וקצף הגילוח מלטפים את הלחיים שלי בעדינות, בהרבה סבלנות, אסור למהר עם הסיבון, זה החלק הכי חשוב בגילוח. אני אוהב את המברשת שלי למרות שרוב השערות כבר נתלשו ממנה. קשה לי להבין גברים שזורקים את מברשת הגילוח לזבל ומורחים ביד את הקצף.

המים זורמים מהברז אל הכיור ואוּם כּוּלת'וּם מסלסלת ומסלסלת כמו שאמא שלי היתה אומרת, גַרְגַנְטָה דֶה קַמְפַּנָה, גרון של פעמון יש לה. כל בוקר אני מחדד את התער, לאט וביסודיות, מעביר אותו על הפנים והעור החלק מתגלה מתחת לסבון. אני שואל את עצמי, איך אנשים יכולים להשתמש במכונות גילוח חשמליות, אלה עושות הרבה רעש ומשאירות את הפנים אדומים כמו תחת של קוף... ככה עובר הזמן מול הראי ואני שומע את החריקות של הפטיפון המבשרות שהתקליט נגמר וזה הרגע לסיים את הגילוח. אבל אי אפשר להשוות שיר של אום כּוּלת'וּם עם אחד השירים של יפה ירקוני, למשל. ואני לא מתכוון רק מבחינת השירה והלחן, שהרי זו קולה חנוּן וזו פרה גועה בקול צרוּד, אלא גם מפני ששיר אחד של הזמרת המצרייה יותר ארוך מתקליט שלם של הגברת ירקוני.

הרבה אנשים שאני מכיר באופן אישי, יש להם דרך נוספת להרוס לעצמם את שעת ההשכמה. הם הולכים לבית-השימוש עם עיתון הבוקר ושם מתייסרים עם הצרות של העולם: קוראים את מודעות האבל, ונאנחים. משתתפים עמוקות בצערו של איש מפורסם שאשתו הלכה לעולמה, ולוחצים. מגיעים לידיעה על אדם אחר, פחות מפורסם, ששחט את אשת חיקו "בגלל חשד לבגידה", ומוותרים. אני, לעומת זאת, לזמן הישיבה על האסלה שומר שיר טוב של עַבְּד אל-חַלים חַאפֶז. רוב התקליטים שלי הם שירים של אוּם כּוּלת'וּם, אחריה בא עַבְּד אל-חַלים חַאפֶז. אחד הזמרים המצרים האהובים עלי, הגדול שבין הגדולים, אפילו יותר מפַריד אל-אַטְרַש, עד שנהיה לעבדו הנרצע של נאצר. מאז שהפּרעֹה הזה עלה לשלטון עבד אל-חלים מכר את נשמתו. במקום לשיר, כמו פעם, את השירים הישנים והיפים על אהבה ובגידה הוא הפך ל"קול המהפכה", כפי שמכנים אותו ברדיו קאהיר.

יש להודות שגם את התפקיד הזה הוא עושה בכישרון גדול. למשל, כשהוא שר את 'הַלַה הַלַה אַלְף מַשַאה-אללה': "אין אני, רק אנחנו חברי, אני ואתה והוא והיא, אנחנו צריכים לבנות את הסוציאליזם!", הוא כמעט מצליח לגרום לך להאמין בתעמולה של נאצר. אבל אני, לאות מחאה על השינוי שחל בו, הורדתי אותו בסולם. העברתי את שיריו לזמן בית- השימוש. השיר של עבד אל-חלים מלווה בנועם את הרגעים הכי קריטיים של הבוקר. עצירות יכולה לקלקל את הטעם של הבוקר, כמעט כמו התהלוכה של הקומוניסטים שיוצאים מהבית שממול. הקול העמוק שלו מקל על פעולת המעיים, מרכך ומעדן, והכל זורם ללא תקלות ובלי עכבות.

המים הרותחים שזורמים על הגוף בזרם חזק כמו שאני אוהב, מפריעים לי לשמוע את השירים המצריים, לכן אני מסובב את הכפתור של הפטיפון הכי חזק שאפשר. השירה הערבית פורצת מחלונות הבית והשכנים מתחילים להשתולל. מטבעי אני לא מחפש בעיות עם השכנים, להיפך, אני דווקא חושב ששכנות טובה זה דבר מאוד חשוב, "כבדהו וחשדהו!" אבל רק בתנאי שכל אחד יישאר בביתו וידאג לבצל שלו... זאת התיאוריה שלי, אל תדחוף את האף שלך בסירים של אחרים ולא תסבול מהסירחון. אני לא מעיר להם שהם שומעים כל היום יפה ירקוני ומוצארט, אז מאיפה הם לוקחים את החוצפה להתלונן על הזמרים שלי?

בזמן שאני מתלבש ומבריק את הנעליים אני יודע שהילד עם העיתונים כבר עבר, ואני יוצא לחפש את 'למרחב', העיתון של המפלגה שלי, אחדות-העבודה, שכמו תמיד מגיע אחרון. צריך להגיד שזו לא אשמתו, המחלקים של העיתונים האחרים רוכבים על אופניים והוא המסכן, לא רק שיש לו רגל אחת קצרה, הוא גם חייב לרוץ ברגל. אני אומר במפלגה, אם העיתון חשוב לכם, תנו לו אופניים שיוכל להתחרות עם האחרים. אבל כרגיל, ל"עניינים השוּליים" האלה אין מי שישים לב, לזה אין להם תקציב. 'קול-העם' מגיע תמיד ראשון, המחלק שלהם מפזר אותו בזמן שאני שותה את הקפה. בשעת הגילוח אני שומע את חריקות האופניים של מחלק 'דבר', עוד עיתון שיסודו ברמאות: לכאורה הוא מודפס מטעם ההסתדרות, מכספי המיסים שלי, אבל למעשה הוא השופר של מפא"י. והעיתון שלנו מגיע ממש דקות לפני שאני צריך לצאת מהבית, ולפעמים בכלל לא... למרבה המזל ל'חירות', העיתון של בגין, אין בכלל דריסת רגל בשיכון שלנו. אנחנו שיכון של פועלים, וכמו שאמר בן-גוריון, ובעניין הזה אני מסכים איתו לגמרי: "בלי חירות ובלי מק"י". למרבה הצער, במקרה שלנו ההצלחה חלקית: אומנם אין אצלנו רוויזיוניסטים, אבל האִיג'וֹס דֶה פּוּטָה, הבני-זונות הקומוניסטים, הצליחו איכשהו לחדור לכאן, כמו חפרפרות.

יום שמתחיל בבוקר איטי, מלא בתענוגות הקטנים, חייב להיות יום טוב, ואפילו אשתי הפּוּסְטֶמָה, שקמה אחרי עם פרצוף לימון, לא יכולה לקלקל אותו. כמו צל היא רודפת אותי בכל פינה של הדירה: עדיין לא סיימתי לשתות את הקפה, והיא משליכה בזעם את הספלים לכיור, "אני לא המשרתת שלך," היא ממלמלת לעצמה; התקליט של אוּם כּוּלת'וּם משמיע שירה של מלאכים, והיא מדליקה את הרדיו, "אני חייבת לשמוע את תחזית מזג-האוויר," היא אומרת, "כדי לדעת איך להלביש את הילדים." אני לא עונה לה, רק בפתח הבית, כשאני עומד לצאת לעבודה ולפני שהדלת נסגרת אחרי, אני מטיח בה בספניולית: "מי שמקשיב לאשתו, מצלצלת אוזנו!"

ב. חד גדיא

האשה הראשונה, אומרים אצלנו, היא מאלוהים, השנייה מבני-האדם, ואילו השלישית מהשטן. אצלי התהפכו היוצרות, כבר את הראשונה שידך לי שר-השאול. מכל הסכסוכים והמריבות בין גבר לאשה בעולם הזה, אין כמו מה שאשתי עושה לי כשהיא רואה אותי מתלבש חגיגי לצאת למשחק קלפים. "הגביר לבש מחלצות של פוקר," מסננת הכורדית בארס. היא יודעת שאין כמו משחק פוקר לשמח אותי, אבל, במקום לאחל לי "תבלה יפה" או לפחות שאזכה בכמה קופות, היא מנחיתה עלי שטף של יללות, טענות וטרוניות: אנחנו חייבים חודשיים בצרכנייה, צריך לשלם חשמל, צריך לקנות לילדים נעליים... אני לא עונה לה, ממילא מה שאני לא אגיד היא לא תבין ושום דבר לא יעזור. מהיום שהתחתנו זאת הדרך שלה, להמאיס עלי את החיים ולקלקל לי את הטעם של המשחק עוד לפני שאני יוצא מהבית. אני אומר לעצמי לעיתים קרובות, סוּסְקין סוסקין, כמה טוב שאתה לא פה ולא רואה אותי מתבזה. עצה של זהב נתת לי באלכסנדריה, ידידי, ואני לא הקשבתי, חשבתי שאני חכם גדול... והנה, הנערה הראשונה שפגשתי כאן, בפלשתינה, קברה אותי כדת משה וישראל.

זמן קצר אחרי שירדתי מהאונייה שהביאה אותי ממצרים ליפו, מצאתי כוך קטן להתגורר בו באחת החצרות של הרובע היהודי בעיר העתיקה. חצר קטנה, מכוערת ומסריחה, עמוסה ילדים, נשים וזקנים, כולם עניים שבעניים. הצעקות והבכי ממלאים את החלל הקטן מהבוקר כשהגברים מתכוננים לצאת לתפילת שחרית ועד מאוחר בלילה. בחושך החצר ריקה, וקירות האבן הגבוהים, שסוגרים מכל העברים, מטיחים מצד לצד את ההד של גניחות התאווה ואת הריח החריף של הטיפה הסרוחה. אפילו הסימטה העלובה שלנו בקאהיר נראתה אז בעיני כמו חצר מלכות.

שני דברים, בכל-זאת, היו אחרים בגיהינום הירושלמי שהתגלגלתי אליו. בראשון הבחנתי מייד, ביום הראשון או השני שגרתי בחצר. הדירות היו כל-כך קטנות שהנשים נאלצו לבשל בחוץ, בפתחי הבתים. יושבות על שרפרפים נמוכים והשמלות הארוכות תלויות להן בין הברכיים הפשוקות. לידן דולקים פרימוסים או פתיליות נפט, והן מקלפות ירקות, חותכות בשר, בוררות אורז ועדשים וזורקות הכל לתוך סירים גדולים, שחורים משימוש. בבליל הריחות שעלה מן התבשילים הבחנתי בריח אחד, חזק ונעים מכולם, ריח שלא היכרתי, אפילו מהמאכלים של אמי. זאת היתה תערובת מיוחדת של כורכום, הֶל וזעפרן שהפיצה הקדירה של תוּפאחָה הבגדאדית. תוּפאחה היתה אשה גדולת-גוף ושרירית ששלטה ביד רמה ובזרוע נטויה בבעלה הקטן ובשבט הגדול שגידלה בכוך. כדי להשלים את המראה הזעוף שלה, בזמן שהרתיחה את הכביסה או בישלה, נהגה האשה שתומת-העין לשיר שירים בעיראקית, ובמיוחד היו חביבים עליה המזמורים מתוך ההגדה של פסח. עד היום, אחרי עשרות שנים, מצלצלת באוזני הנעימה שאותה שרה ללא התלהבות וללא כל שמחה, הנוסח שלה לחד-גדיא: ואחד גִ'די, ואחד גִ'די, אִלִי אִשְתַרַאלי אַבּוּי פִי עִבַּסְתֵין.

אני יושב בפתח הכוך שלי, בחברת הנשים המבשלות, ומביט בתוּפאחה, לראות מה זה המאכל המיוחד שעליו היא שוקדת מדי בוקר. ליד רגליה, מצד אחד שתי קעריות מתכת כחולות, באחת עיסת סולת ובשנייה מים. ומהצד השני קערה נוספת, לבנה, ובה בשר עוף טחון מעורב בבצל יבש ובאותם התבלינים הריחניים. הבגדאדית טובלת את אצבעותיה במים, חותכת גוש קטן מעיסת הסולת וביד מיומנה להפליא צרה ממנו כדור קטן שבאמצעו פעור חור. יד שמאל נשלחת אל הקערית הלבנה, שולפת ממנה מעט מתערובת הבשר וממלאה את הכדור. אחרי שהחור נסגר, הכדור המושלם מושלך בקלילות אל הסיר הרותח. הכל נעשה במהירות ואני יכול רק בקושי לעקוב אחר תנועות הידיים. השיר מההגדה, לעומת זאת, מסתלסל בקצב אחיד ובאיטיות: ואחד גִ'די, ואחד גִ'די, אִלִי אִשְתַרַאלי אַבּוּי פִי עִבַּסְתֵין. אני מתקרב בהיסוס אל הקדירה העיראקית ושואל בערבית את האשה השפופה מה היא מבשלת. היא מביטה בי בעיניים גאות, מנגבת את הידיים בסמרטוט לבן ונקי ואומרת:
"קוּבֶּה, קוּבֶּה אדומה, אוכל של כורדים, בעלי בא משם וזה מה שהוא אוהב..."
"וזה מה שאתם אוכלים כל יום?" אני תמה על ההתמדה.
"הכורדים אומרים שזה אוכל שנותן הרבה כוח," עונה לי העיראקית, "שם בהרים בעלי נלחם בידיים בדובים ובזאבים, וכמה שהוא איש קטן ורזה תמיד הצליח להרוג אותם. אתה יכול לראות את העורות שלהם אצלנו בבית. מבגדאד סחבנו אותם לפה, ברגל..."
באותו הלילה, בשעה שהגניחות והאנחות מתגברות בחלל החצר, אני שומע דפיקה על הדלת שלי. בפתח עומדת נערה צעירה, ובידה קערית מתכת שעולה ממנה ריח נעים של קוּבֶּה.
"אמא שלי שלחה לך בשביל שתטעם ותראה מה זה קוּבֶּה כורדית," היא אומרת לי.
אני מביט בה ומתפלא, עד עכשיו לא ראיתי אותה בחצר, וגם אילו ראיתי לא הייתי מאמין שהיא שייכת למקום הזה: גבוהה ורזה, עם עיניים גדולות וכחולות ושיער בצבע זהב קלוע לשתי צמות ארוכות יורד על גבה. בחצר שלנו גרות שתי משפחות עיראקיות, אחת בוכרית, אחת תימנית, ואני שהגעתי ממצרים. איך לכל הרוחות, אני שואל את עצמי, הגיעה השושנה הזו אל בין החוחים... אני לוקח את הצלחת מהיד שלה ומניח אותה על הריצפה (שולחן לא היה לי), ואומר לה:
"את לא הבת של תוּפאחה, ואפילו לא קרובת משפחה שלה, את באת מעולם אחר!"
"תאכל את הקוּבּה לפני שתתקרר," היא עונה לי בביישנות, "ואל תדבר שטויות! ככה זה אצלנו. מהצד של אבא שלי הם כורדים ויש ביניהם הרבה כמוני, נראים כמו אשכנזים..."
"אז איך לא ראיתי אותך קודם?" אני מתעקש.
"זה בגלל שכל היום אני בבית, מטפלת באחים שלי ובדודה צַ'חְלָה, שהיא חולה ולא יכולה לזוז צעד אחד בלי עזרה."

שמש מלטפת של תחילת חג הפסח הוציאה בכל-זאת את צ'חלה מהכוך של המשפחה העיראקית-כורדית, ואיפשרה לי לחזות בפעם הראשונה בדודה בכל הדרה. זו היתה האשה הגדולה והשמנה ביותר שראיתי בכל חיי. שני אנשים תמכו בה משני צידיה והבת של תוּפאחה החזיקה במותניה מאחור. במאמץ גדול הושיבו אותה בכורסה רעועה במרכז החצר ומתחת לרגליה הניחו שרפרף קטן, שהם קוראים לו תַח'תָה. ראשה של הדודה היה עטוף בצעיף ירוק, לסוכך על ראשה מפני השמש ולהגן עליה מפני העין הרעה. כחולת העיניים העמידה לידה מיתקן מתכת קטן ובו גחלים לוחשות, ועליו קומקום גדול מלא תה מתוק. מדי פעם הדודה צ'חלה פנתה במאמץ גדול אל מיתקן התה, ובכל תנועה של גופה קיפצו שדיה האדירים מברך לברך. היא מילאה שוב ושוב כוס מנחושת מרוקעת ומשכה במציצות קולניות. בין יניקה למציצה הוציאה מהחזה אנחה קורעת לב שהידהדה בחצר: "בְּדַלְכּוּם, קַד אַמוּת." אבל מסתבר שהצעיף הירוק היה מועיל ביותר: למרות האנחות המבשרות את מותה הקרב, הדודה צ'חלה מתה בגיל מופלג (אף אחד לא ידע כמה בדיוק...) לא לפני שקברה את בעלה, את כל חמשת ילדיה ואפילו שניים מנכדיה!

פעם בשבוע, ביום שישי, היו הבית של השכנים העיראקים עם החצר עצמה הופכים לקן נמלים שנכנס בהן הטירוף. חוץ מהדודה צ'חלה, שכרגיל ישבה בכורסה, שתתה תה וקוננה על גורלה, שאר בני המשפחה היו מתרוצצים ממקום למקום: משקים וגוזמים את צמחי הרוּדָה הריחניים שגדלו בפחים עגולים ומרובעים, מנערים שטיחים ומצעים, מתיזים מים על הרצפות, מבריקים את הסירים ומסדרים הכל באופן מופתי. בהתחלה חשבתי שהכל נעשה לכבוד שבת המלכה, אבל מהר מאוד התברר לי שזה היה לכבודה של מלכה אחרת ושמה אסתר, האמא של תוּפאחה וצ'חלה. הזקנה הופיעה בשעת הצהריים בפתח החצר ושני בניה הגדולים מובילים אותה, תומכים בזרועותיה משני הצדדים.

כשראיתי אותה נכנסת הבנתי את המהומה שהתחוללה קודם לכן. זאת היתה אשה קטנה וקמוטה, ראשה עטוף בד פרחוני אדום וגופה מכוסה בשמלה ארוכה, תפורה מאותו הבד. את הסבתא אסתר הושיבו בכיסא במרכז החצר, מול פתח הכוך שלי. למען האמת, היא לא נראתה כסבתא אלא כגנרל שהגיע לסקור מיסדר של חיילים. בעצם, המילה לסקור לא כל-כך מתאימה, כי היא היתה עיוורת... אסתר ישבה זקופה מבלי שגבה יגע במשענת הכיסא, שתי ידיה מונחות על מקל-הליכה שבראשו גוּלה מגולפת בדמות נשר. הישישה הסיטה מדי פעם את ראשה לכיוון שממנו נשמעו צעדים ואמרה, מבלי לטעות אפילו פעם אחת, את שמו של ההולך. זה שקראה בשמו ניגש אליה, נשק ליד שמאל שהחזיקה במקל, והיא הניחה את ידה השנייה על ראשו כסימן ברכה. האחרונה בתור היתה הדודה צ'חלה, שלושה גברים הובילו אותה בזהירות אל אמה, אבל כיוון שלא יכלה להתכופף בגלל מימדי גופה, נשקה את ראשה.

הסבתא אסתר, ששלטה במשפחה עד יום מותה, היתה אחד מפלאי הטבע. כעבור שנים רבות, כשהיתה בת תשעים (לפי החישובים המשפחתיים) וכבר לא יכלה לעמוד על הרגליים, הכניסו אותה למושב- זקנים בשכונת קטמון בירושלים. גופה הלך והצטמק בהדרגה, עד שנראתה כתינוקת בעלת עור חלק. הנס הגדול, גדול אפילו מנס פורים, התחולל כשעברה את המאה: פתאום החלו לצמוח לה שיני חלב. בתוך שנה אחת גדלו לה שלוש שיניים קטנות למעלה ושתיים למטה, וכשחייכה דמתה להפליא לארנבת. שיני החלב של אסתר היו הסוד השמור ביותר של המשפחה, היא אסרה עליהם בשבועה על התורה לדבר על כך, מחשש עין-הרע. בכל ליל-סדר היו מביאים את הסבתא אסתר לחגוג עם המשפחה. בשנה האחרונה לחייה (אומרים שהיתה לפחות בת מאה וארבע שנים), הלכתי עם עוד שני גברים להביא אותה ממושב-הזקנים. רצינו להושיב אותה על כיסא כדי שיהיה קל יותר להעלות אותה במדרגות עד לקומה השלישית. הזקנה-תינוקת השתוללה וקיללה בעיראקית: "אותי תובילו בכיסא רק לאחר מותי!"

במשך השנים אני חוזר ושואל, איך חפרתי לעצמי את הקבר בתוך המשפחה הזאת. יום אחד, בזמן אחת המריבות הקשות, אמרה לי תוּפאחה:
"הכל קרה באשמתי, אני אשמה בגורל השחור של הבת שלי. היא נפלה בידיים שלך בגלל הדברים ששמתי בקוּבֶּה ששלחתי לך באותו הלילה. חשבתי שאתה תהיה בעל טוב בשבילה, אז לא יכולתי לדעת שאתה מוּקַמֶר, גַ'נַאבּ, סַרַאק וַחַרַאמִי..."

מכל הנשים שהיכרתי בחיי היתה היא המומחית הגדולה ביותר לקללות: לא רק שקראה לי מהמר, אלא שבנשימה אחת מצאה שלושה ביטויים שונים כדי לומר שאני גנב.

אם זה בגלל הקסם של תוּפאחה, באשמת העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני או בשל הטיפשות שלי - את זה לא אדע לעולם. בינתיים אני עומד לפני הדלת לבוש בבגדים חגיגיים, אשתי חוסמת בגבה את הדלת, הדמעות יורדות לה על לחייה והיא אומרת לי:

"אתה לא תלך שוב לבזבז על החברים הקלפנים שלך את הכסף שבו אני צריכה לקנות אוכל לילדים!" אני דוחף אותה הצידה, משתחל וטורק אחרי את הדלת בכל הכוח. אני יודע, גם הערב המשחק אבוד, אני יכול להשאיר משכורת של חודש שלם בכיסים של אחרים. לכל אחד ברור שבמשחק הפוקר הבן-אדם חייב להיות רגוע ומרוכז. אם אתה מראה סימן קל של עצבנות, אפילו בקצות השפתיים או בזווית העיניים, איבדת את האישיות שלך בתור קלפן. האחרים רואים מייד שאתה מרמה, ופושטים עליך כלהקת תנים. בספניולית אומרים: "היופי של האשה לא עושה את הגבר עשיר." המקרה שלי אפילו יותר גרוע, באשמת האשה הזו עם העיניים הכחולות, בתה של תוּפאחה ונכדתה של "אסתר המלכה", ממשחק למשחק אני נעשה יותר עני.

ככה זה נמשך כבר שנים, אני הולך מהפסד להפסד, משחק שבו אני מצליח להישאר עם הסכום שהשקעתי בפתיחה נחשב למוצלח במיוחד, וזה נדיר ביותר. לעיתים קרובות כבר יומיים-שלושה אחרי שאני מקבל את המשכורת אני צריך ללוות כסף מהחברים. ובכל-זאת אני לא מתייאש, אני מחזיק את הקלפים ביד ומקווה ליום שבו הכל יתהפך, שאחרי המשחק שוב ארגיש את החיוך הנפלא מתפשט על הפנים, חיוך כמעט בלתי נראה. תנועת שפתיים המבטאת "שישו בני מעי" כשאתה אוסף את כל הקופה, ועוד קופה ועוד קופה... אלא שבינתיים אני כמו ירמיהו בחצר המטרה, בתוך בור עגול חפוּר עמוק באדמה. אני מסתובב בתוך הבור והקירות אומרים לי שאין מוצא, אפילו לא פינה לשבת.

עד שיגיע היום הזה אני מתנחם בזכרונות שלי מאלכסנדריה: בחוף הים, ברחובות או בבתי-הקפה המצחינים של הנמל. בכל משחק אני מרוקן את הכיסים ואת הארנקים של הערבים, והם, במקום לברוח ממני כמו מאש, נמשכים אלי כמו לאבן שואבת, בתקווה שלילה אחד, לפחות פעם אחת, יתהפך המזל והם יצליחו להביס את בן השׂטן...

ג. אַמינָה

"והרעב כבד בארץ." הפסוק הזה מן החומש קדח לי בקרביים במשך ימים ארוכים, מאז שברחתי מהבית בקאהיר ונסעתי לאלכסנדריה. ימים ולילות שחיפשתי באשפתות חתיכת פיתה יבשה וליקטתי בחוף הים שרידים של סרדינים. הרעב האכזרי דומה מאוד לכאב שיניים, ככל שמנסים להתעלם ממנו כך הוא מעמיק את אחיזתו. גרועים מכל הלילות: הרעב לא נותן לי לישון ואני לא יכול לחשוב על שום דבר, רק על אוכל.

בשדירת הדקלים הראשית של העיר, ליד הנמל, הסתובבתי ליד בית- הקפה של מַחְמוּד אֶפֶנְדִי. לערבי השמן היו עיניים קטנות, צרות ומרושעות, תרבוש אדום מלוכלך ישב באופן קבוע על הראש הקטן והקירח, ועל הבטן הענקית היתה קשורה מגבת ירוקה שכבר שנים לא כובסה. ביום השישי לרעב הוא שם לב שאני מחכה לרגע שהלקוחות יפנו את השולחנות כדי להתנפל על השאריות. הוא תפס אותי באוזן, טלטל אותי עד שכרכרתי על קצות האצבעות, והכניס אותי אל מטבח קטן ומזוהם. "בשביל לאכול צריך לעבוד," אמר לי הערבי, "אתה יכול להתחיל כבר עכשיו, או שאני שם אותך בידיים של השוטרים!" את כל היום ביליתי בשטיפת צלחות וכוסות בדליים מלאים מים מסריחים, אבל בערב אכלתי צלחת גדולה של פוּל.

בית-הקפה של מחמוד היה מקום מפגש של סרסורים וזונות, של מבריחים ערבים ושוטרים אנגלים, עורב למינהו ישכון, כמו שאמא שלי היתה אומרת. אלה היו יושבים שעות על שרפרפים ומשחקים קלפים או שש-בש, והאפנדי בכבודו ובעצמו משרת אותם. זה היה בשבילו כסף קטן. את הכסף הגדול עשה מחלוקת קפה תורכי ותה מתוק לפקידים במשרדי הנמל ולפועלים בבתי-המלאכה בסביבה. זאת היתה העבודה שלי, לרוץ עם מגשים עמוסים משש בבוקר עד שעת הלילה, כשכבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים. בימים הראשונים שלי באלכסנדריה ישנתי על חוף הים, החול חודר אל כל חור בגוף ומגרד. הכי הפריעו לי הזונות והכלבים המשוטטים. הזונות היו מביאות לחוף את החיילים הבריטים, נדפקות וצועקות, סופרות את הכסף ומקללות. מהכלבים פחדתי אפילו יותר מהזונות, בגלל הרעב והטירוף הם היו מסוגלים לקרוע ילד כמוני לחתיכות.

הימים הקשים שלי בעיר-הנמל נמשכו עד שהיכרתי את אַמינָה. היא היתה זונת-צמרת, שעסקה בעבודתה במרכבה רתומה לסוס אציל שחור ובוהק שנקרא בפיה אל-בּוּראק, כמו הסוס של מוּחמד. אל-בּוּראק היה הסוס המטופח ביותר בכל אלכסנדריה: בריתמת הראש, משני צידי האוזניים, היו תקועות שתי נוצות טווס ארוכות וצבעוניות; מתחת לצוואר השרירי היה תלוי פעמון גדול, ושורה של פעמונים קטנים היו קשורים לשני מוטות העץ שחיברו אותו למרכבה. כשהסוס הזה רץ ברחובות נדמה היה שתזמורת גדולה מלווה אותו ומנצחות עליה שתי נוצות. לאמינה היתה שיטת עבודה מיוחדת במינה, ושום זונה לא יכלה להתחרות בה. כשהיה מגיע קליינט, היתה קודם-כל לוקחת אותו לסיבוב בעיר. הם היו יושבים יחד ליד העגלון הפרטי שלה, והיא היתה מראה לו את "נפלאות אלכסנדריה", עַגַאִיבּ אלאִסְכַּנְדריה, כפי שהיתה אומרת בקולה המתוק.

"העבודה שלי בלי רומנטיקה זה כמו פוּל בלי שוּם," היתה מסבירה אמינה הזונה ליושבי בית-הקפה של מחמוּד אפנדי.

אל-בּוּראק רץ בקלילות ברחובות העיר, הפעמונים מצלצלים ואמינה מלטפת את הבן-אדם בהרבה תשומת-לב. נשענת עליו, לוחשת לו באוזן שירי אהבה מצריים ופותחת בסידרת נשיקות. כשנגמר הטיול והקליינט עושה סימנים שהרוח הרומנטית נחה עליו, המרכבה עוצרת במקום הקבוע, ליד החומה הדרומית של הנמל. אמינה שולחת את העגלון לשתות קפה אצל מחמוד אפנדי, והיא והלקוח עוברים לאחור, אל התא הסגור של המרכבה, וכעבור רגעים מועטים מרכבת האהבה היתה מתחילה להתנועע.

הלקוחות העריצו את אמינה. רועי-הזונות של אלכסנדריה, לעומתם, תיעבו אותה. בגלל העצמאות שלה, ובעיקר כי חטפה להם את הדגים השמנים ביותר. כל יום הסתובבתי ביניהם עם מגש הקפה והתה ושמעתי את תלונותיהם: "השרמוטה הזו מקלקלת לנו את הבנות, צריך לחסל אותה יחד עם הסוס!" שום דבר לא עזר להם, לא איומים ואפילו לא מכות, את אמינה אי אפשר להפחיד, היא היתה ונשארה ציפור דרור. יום אחד, קצין גבוה מהנֵייבי עלה למרכבה והתיישב בינה לבין העגלון. אמינה לקחה את האורח לסיבוב ארוך, גם בגלל הכבוד וגם מפני שהיה מבוגר למדי. בסופו של המסע המופלא החנתה כמו תמיד את המרכבה במקומה הקבוע ועברה עם הלקוח אל התא שמאחור. באמצע המעשה, בעוד המכחול טובל בקסת והמרכבה עולה ויורדת, באו כמה סרסורים מבית-הקפה של מחמוּד אפנדי, שיחררו את המעצורים של העגלה ונתנו לסוס מכה אדירה על אחוריו המוצקים. הסוס זינק בבהלה ודהר ברחובות אלכסנדריה כמטורף. הפעמונים צילצלו בקול גדול כאילו השטן עצמו היכה בהם בכל כוחו. שוטרים וסתם אנשים שניסו לעצור את העגלה הטסה ללא עגלון עפו לצדדים כמו עלים יבשים. אחרי כחצי שעה התעייף אל-בּוּראק, ובהליכה מתונה חזר אל המקום שהיה רגיל לחנות בו עם הקליינטים. הקצין ירד ראשון עם חיוך של מלאך, נתן יד לאמינה ועזר לה לרדת במדרגת המרכבה. הוא הסתובב אל הסרסורים, הזונות והשוטרים שנאספו סביבם ואמר:
"זה הזיון הכי מופלא שהיה לי בחיים!"

אחר-כך התכופף אל אמינה, נתן לה נשיקה על המצח והוסיף שלוש לירות אנגליות בתור בקשיש. אף אחד מהסרסורים לא ניסה להתאנות לה מאז.

אני רחשתי כבוד לאמינה מהיום שהיכרתי אותה, אפילו שהיתה זונה ואפילו שהיתה ערבייה. שבוע אחרי שהתחלתי לעבוד אצל האפנדי, אני רץ עם המגש עמוס בספלים של קפה ותה, ופתאום אני רואה אותה, יושבת על הספסל ליד העגלון ומחכה ללקוחות. אשה רזה עם חזה גדול, זקופה ויפה כמו מלכה, מחזיקה סיגריה בין האצבעות ושרה שירי אהבה. בלי לחשוב פעמיים ניגשתי אל המרכבה, הגשתי לה את כוס הקפה שהיה בה הכי הרבה קיימאק ואמרתי לה:
"הנה בשביל כבודך, יא אַמירה, נסיכה, על חשבוני!"

אמינה זרקה לי על המגש שלושה גרושים מצריים, מחיר של שישה ספלים, ושתתה את הקפה בלגימה אחת. באצבעות ארוכות ועדינות הוציאה מהארנק מטפחת מבושמת ורקומה עם דנטלים, ניגבה את שפתיה האדומות ובתנועה אדישה זרקה גם אותה על המגש.

"מעכשיו אתה החבר שלי," אמרה הזונה הערבייה, "אם מישהו מהפושעים פה יעשה לך בעיות, תבוא אל אמינה."

הדבר הראשון שעשתה מייד אחרי שהיכרנו היה למצוא לי מקום לישון. "זה לא בריא בשביל ילד קטן לישון על החוף," פסקה הזונה, והעלתה אותי אל המרכבה. היא עשתה לעגלון סימן והוא נסע לאזור הנמל הישן, ושם הם מצאו בשבילי מקום באחת האוניות החלודות שהיו שקועות במים הרדודים. בגרוטאה ששמה 'מגנוליה' גרו עוד כמה אנשים שלא היה להם בית אחר. אני בחרתי לי את התא עם המכשירי-קשר, או מה שנשאר מהם. מדי פעם, כשאמינה היתה עוברת במרכבה בלי לקוח, נהגה לאסוף אותי עם המגש והיינו הולכים לאכול יחד פוּל עם ביצה וחומוס במסעדה הקטנה של הארמני בָּכַארְיַאן. בזכותה של אמינה הכרתי גם את מר סוּסְקִין, היכרות ששינתה לגמרי את חיי.

מחמוּד אפנדי, העמלק המצרי, כמה שהיה שמן ככה היה קמצן. על הריצות עם הקפה והתה לא שילם לי אפילו גרוש אחד, הרווח שלי היה מבקשיש של מיל או שניים שהשאירו לי הלקוחות על המגש. בימים הראשונים לעבודתי לא היה לי מספיק כסף אפילו לקנות פיתה, אבל לאט-לאט למדתי שגם בעבודה כזאת אפשר להתפרנס טוב. לאלה שהתייחסו אלי יפה הבאתי את הקפה המשובח ביותר, רצתי מהר כמו איילה שלוחה כדי שיקבלו את הקפה או את התה לפני שהספיקו להתקרר. והם השיבו לי טובה תחת טובה, בחיוך היו משליכים על המגש כמה מילים ולפעמים אפילו חצי גרוש.

בתוך זמן קצר רכשתי לי לקוחות פרטיים משלי, שחוץ מהקפה או התה עשיתי עבורם עוד שירותים: קונה סיגריות, מביא בצהריים פיתה עם פוּל, דואג שבהפסקה יהיה להם עיתון על השולחן ועוד דברים כאלה קטנים. אחרי שלושה-ארבעה חודשים כבר הרווחתי סכומים נכבדים, והאפנדי כמובן לא ידע כלום על העבודות הצדדיות שלי. אז התחילו החיים הטובים, חיים של חופש. אף אחד לא אמר לי מה לעשות, ואף אחד לא לקח את הכסף שהרווחתי. קניתי לי בגדים, התחלתי לעשן סיגריות, ואפילו הסתובבתי עם הבחורות בנמל. כשאני חושב על זה היום, אני יודע שהשנה הזאת באלכסנדריה היתה התקופה היפה ביותר בחיי!

אבל הייתי בוּר שלא ידע ליהנות עד הסוף. אולי בגלל הגיל ואולי בגלל סוּסְקִין. סוּסקין היה מנהל חשוב במשרדי המכס של הנמל. הכל עבר תחת הידיים שלו: ניירות, אישורים, בקשישים, מכונות, סחורות מוברחות וחשיש, כמו שכתוב: ידו בכל ויד כל בו. יום אחד אמינה אומרת לי:
"יאללה יא וַלַד, תעזוב את הפוּל בצלחת ותבוא איתי, אני לוקחת אותך אל חבר שלי, הוא בן-אדם חשוב בנמל, יאהוּדי כמוך."
אני נוסע איתה במרכבה כמו אפנדי, ובדרך היא מספרת לי על סוּסקין.
"אפילו שהוא מוסקוביטי, הוא בן-אדם טוב, וגם מלומד, יודע לפחות חמש שפות."
"ואיך אחד כזה נהיה חבר שלך?" אני שואל אותה.
היא פורצת בצחוק ואומרת שבכלל לא איכפת לו איך היא עושה כסף, הוא בעצמו מבלה איתה פעם או פעמיים בשבוע, אבל לא במרכבה כמו שאר הלקוחות. הם הולכים למקום המיוחד שלו, הסוויטה במלון סְמיראמיס.

"סוּסקין הוא איש נדיב ועדין," היא מספרת לי ועיניה מתחילות לדמוע, "תתאר לעצמך שהוא שם לי את הכסף ישר בארנק, אף פעם לא יתן לי אותו ביד, כמו שקונים משהו בשוק, ועוד מוסיף בקשיש רציני. גם את החברים שלו הוא שולח אלי וכולם טובים כמוהו. טוב, אולי חוץ מהיווני קוֹסְטאס שמתעקש דווקא לדפוק אותי בתחת... אבל אל תדאג, אני יודעת איך להסתדר איתו. סוּסקין בַּאשָה הזה יש לו כל-כך הרבה אמון בי שרצה לשלוח אלי את הבן שלו, כשמלאו לו שבע-עשרה שנים. 'מסכן,' הוא אמר לי, 'עוד מעט יגיע לגיל זיקנה והוא עדיין בתוּל! הגיע הזמן שילמד שהאיבר הזה לא רק בשביל להשתין, ואני לא מכיר מורה יותר טובה ממך...' בסופו של דבר הוא התחרט, פחד שזה ייוודע לאשתו, לא על הבן, אלא עליו." כשהגענו לבניין המכס אמינה נתנה לי יד כאילו היא מובילה את הבן שלה. אנחנו עולים במדרגות וחוצים מסדרונות ארוכים ומפותלים במבנה הענק, ואני רואה שכולם מכירים ומכבדים את האמא המאמצת שלי. בפנים היו הרבה אנשים, כולם עם עניבות וז'אקטים, מכנסיים מגוהצים נופלים חלק על נעלי עור צבעוניות מצופות בלכּה מבריקה, שחור ולבן, אדום ושחור. הגברים היפים של הנמל, עובדי חברות הספנות האירופאיות, קדים קלות ומברכים את האשה המלווה אותי: "סַבַּאח אל-חֵ'יר סית..."
"גוּד מוֹרנינג מיס אמינה!"
"בּוֹן ג'וֹרְנוֹ מִיָה קארָה."
"אַלוֹר, שֶר מַדמוּאזֶל, קוֹמוֹנ-ט-אַלֶה ווּ?"
ממש מגדל בבל על שפת הים. במשרד של סוסקין זה היה כבר סיפור אחר, השניים התחבקו והתנשקו, צמודים כמו סיר ומכסה, כמו שאומרים אצלנו. הוא הוציא מדש הז'אקט הלבן ורד אדום ותקע אותו בשערות השחורות, המבריקות, של אמינה, ורק אז שם לב שגם אני נמצא בחדר.
"מי זה היתום הזה?" שאל אותה סוסקין בערבית.
"הוא משלכם, ילד יהודי שברח מהבית שלו בקאהיר, בחיים אחרים יכול היה להיות הבן שלי," ענתה לו הזונה וליטפה את השיער הקצוץ והמלוכלך שלי.

מנהל המכס שלח את המזכיר שלו להביא לי צלחת גדולה של גלידה איטלקית, ואז, כשבפעם הראשונה אכלתי גלידה וראיתי יהודי אשכנזי, הוא התחיל לדבר איתי עברית. הוא העדיף לדבר עברית, אבל אני ידעתי רק את השפה של החומש ולכן עברנו לדבר ערבית. סוסקין דיבר ערבית כאילו נולד באלכסנדריה. הוא רצה לדעת הכל ובפרטים: מי ההורים שלי, למה ברחתי, ממה אני חי...

בזמן שאנחנו מדברים ניגשה אמינה אל שולחן-הכתיבה הגדול שעמד ליד החלון הפונה אל הים והוציאה מהמגירה קופסת כסף קטנה ועליה פיתוחים של שני צבאים עם קרניים גדולות. היא הוציאה ממנה קמצוץ חשיש, הדליקה את הגחלים של הנרגילה והתחילה להעלות בועות במים. אני, כבר בתור ילד הייתי עקשן לא קטן, אמרתי לו שכל הסיפורים האלה על הבית שלי ועל המשפחה, לא נוגעים לאף אחד. רק זה היה חסר לי, שיחזיר אותי אל התורכי... אבל סוסקין היה צדיק וידע את נפש בהמתו. דילג מהר מאוד על פרשת וְאֵלֶה תולדות שלי, והזמין אותי לבוא לבקר אותו במשרד מתי שארצה, גם בלי אמינה.

במשך כל הזמן שחייתי באלכסנדריה פרשו עלי את חסותם היהודי מהמכס והזונה הערביה, שניהם דאגו לי כמו הורים. סוסקין היה אחד האנשים העשירים והחזקים ביותר בעיר. אני הלכתי לבקר אותו בעיקר בגלל הגלידה, והוא אהב לדבר איתי מפני שהייתי ילד יהודי. במיוחד היו חביבים עלי הימים שבהם לקח אותי לבית-הקפה שלו, לֶה קַפֶה ד'אַלֶכְּסַנְדְרי. היינו יושבים במקום השמור לו, על הטראסה מול הים, והוא היה מזמין לעצמו תה חזק ובשבילי גלידה ומספר לי סיפורים. תמיד דיבר על עצמו. המשפחה שלו ברוסיה היתה אדוקה מאוד, והם רצו שהוא, הבן הבכור, יהיה רב. אבל סוסקין הניח תפילין רק פעם אחת בחייו. מייד אחרי הבר-מצווה הפסיק לשמור מצוות. אחת ההנאות שלו היתה לאכול ביום כיפור מול הפתח של בית-הכנסת... ובגיל שבע-עשרה כבר היה פעיל במפלגה ציונית-סוציאליסטית.

מה שהרס אותו באמת היתה התאווה לנשים. הוא היה מסתכל עלי בעיניים נוצצות מגאווה ואומר לי: "אִסְמַע יא וַלַד, זאת העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך: אף פעם אל תיתן לשרביט שתלוי לך בין הרגליים שיהיה המצפן שלך, שיקבע לך את הכיוון של החיים. תלמד מהניסיון שלי. להשתעשע בו, כן, זה מצווה גדולה מהתורה, אבל תישמר שהראש הקטן לא ישגע את הראש הגדול!"

בגיל שמונה-עשרה היה לו עסק עם אשה רוסייה, גויה, ומה שהכי גרוע, היא היתה האהובה של ראש המפלגה... הכל היה טוב ויפה עם "האהבה הגדולה של חיי", עד שזו הרתה.

"לך תדע ממי," אמר בנימה של תלונה, "אני חותר בוולגה שלה ביום, וההוא עם הזקן הלבן מחפש מטמונים בלילה... כל העולם רדף אותי בגלל ההריון הזה. הרוסייה, שהיתה כמעט בגיל של האמא שלי, רצתה להתחתן איתי, הסוציאליסט הדגול הזמין אותי לדו-קרב אקדחים, וההורים שלי פשוט רצו להרוג אותי, בלי דו-קרב. נו, אז מה יכולתי לעשות? ברחתי."
סוסקין הציוני הגיע לפלשתינה והתיישב באיזה קיבוץ ליד הכינרת, היה אידיאליסט ורצה לעבוד את האדמה כמו איכר. אלא שמהר מאוד הבין שזה לא בשבילו. "הרעיונות הפוליטיים היו בראש שלי," אמר לי החלוץ העברי לשעבר, "אבל הלב נמשך אחרי השילוש הקדוש: כסף, נשים ופוקר." בוקר אחד, במקום ללכת לרפת לחלוב את הפרות, הוא ארז את התיק וירד מצרימה.
האסון של סוסקין היתה אשתו, כך לפחות אמר לי.

"חודשים ספורים לאחר שהגעתי לאלכסנדריה אני נכנס למועדון- לילה, ואני רואה רקדנית-בטן יפהפייה," סיפר. "התנועות שלה, הגוף המתפתל כמו גפן, השדיים הרוטטים, הירכיים העולות ויורדות ומסתובבות פתאום בחצי מעגל... מה אגיד לך, איבדתי את הראש. אשה שיכלה להתנועע ככה, תחשוב רק איך זה במיטה! כל ערב הגעתי מוקדם למועדון, לתפוס מקום טוב... הרבה מאוד כסף השקעתי באשה הזאת, אבל תאמין לי, הכל מראה עיניים, פטה-מורגנה, את הציפורן הקטנה של אמינה היא לא שווה!" "למה אתה מספר לי את זה," אני שואל את האיש העצוב.

"בגלל שתי סיבות," הוא עונה לי, "קודם-כל שתדע שאשה כמו אמינה יש רק אחת, אף פעם לא תפגוש מישהי כמוה. שנית, אתה כמו בן בשבילי, שתלמד לא לעשות את השגיאות שלי." הוא מוציא את עלי הנענע מכוס התה, לועס אותם, והפרצוף שלו מתעוות כאילו בלע לענה.

ואני, נער צעיר, שומע וחושב, על איזה שגיאות מדבר האיש הזה שיש לו הכל... כסף, אשה, ואמינה הזונה. מהשגיאות של סוּסקין לא יכולתי ללמוד, כל אחד צריך להתגלח על הזקן שלו וכל אחד חייב לרפא את החתכים של עצמו...

אף-על-פי-כן אפשר להגיד שאני חייב לסוסקין שני דברים: הוא הראשון שלימד אותי לשחק פוקר כמו שצריך, לראות את הצד הרוחני שבמשחק, את כל מה שעושה את הפוקר לאמנות. לדבר השני סוסקין לא התכוון, אבל כך זה יצא. הוא לא אהב את החיים בפלשתינה, אבל כמה שלא היה מוציא את דיבת הארץ רעה, ככה אני יותר נמשכתי אליה, הארץ של היהודים. כל פעם שנפגשנו הייתי מבקש ממנו שיספר עוד על החיים בארץ-ישראל ומנדנד לו שיעזור לי לנסוע לשם.

"מה רע לך פה, טיפש קטן," היה חוזר ומנסה לשכנע אותי, "אני יכול לסדר לך עבודה בנמל. תראה מסביב, זאת ארץ שצריכה ממזרים כמוך, תלמד ותתקדם בחיים. פה, לא יעברו שנתיים-שלוש ואתה תהיה משהו: מישרה, כסף, נשים, חיים טובים. שם, אני מזהיר אותך, שם אתה תהיה אפס!" "רע לי כי נמאס לי לחיות עם ערבים," אני מתעקש, "מוטב לי לחיות עני בין יהודים מאשר להיות עשיר כאן... בין הגויים."

אחרי חודשים של ויכוחים, באחת מהפסקות הגלידה שעשיתי אצל סוסקין במשרד, הוא אומר לי: "אם אתה עדיין מתעקש לנסוע לארץ הקודש אפשר לסדר משהו... אבל שוב, אני מבטיח לך שלא יעברו ימים רבים ואתה תתחרט!"

על הנסיעה הזאת ממצרים לפלשתינה אפשר לכתוב ספר שלם, בסך הכל שישה ימים, אבל כל יום כמו עשר שנים. היהודי מהמכס סידר לי לעלות על אונייה קטנה ורעועה שבעליה ערבי, שותף שלו בהברחת סחורות בין אלכסנדריה ליפו. הם היו צריכים נער שיעשה את כל העבודות השחורות. הספינה היתה בשבילי גיהינום צף. בשני הימים הראשונים להפלגה, המכות וההשפלות התחלקו ביני לבין אבּוּ חמיד, הטבח הקטן והערמומי, שגם לו היתה זו הפעם הראשונה בספינה. המלחים הערבים ובעל האונייה, בכל פעם שאמרו לנו לעשות משהו, היו מנחיתים עלינו סטירת לחי או מכה על הראש. "זה בשביל להיות בטוחים שתעשו את העבודה כמו שצריך."

ביום השלישי המנוע הישן הפסיק לעבוד והגרוטאה נתקעה בלב-ים, בין אלכסנדריה ליפו. בזמן שהמכונאי התעסק למטה עם הבוּכנות השובתות, שאר אנשי הצוות, כולל הטבח, העבירו את הזמן במשחקי קלפים, והקלפים, כידוע, "מקרבים את הלבבות". אני משפשף ומקרצף את הריצפה ושומע איך הידידות מתהדקת בין אבּוּ חמיד לבין אלה שהתעללו בנו.

"נשתה כוסית עראק לכבודו של אבּוּ חמיד," אומר בעל הספינה, "בדרך הקשה נהיה אחד משלנו, זַמִיל, חבר יקר."

הם רוקנו את הכוסיות בלגימה אחת וכשהניחו אותן על השולחן, הביט בהם הטבח משועשע ואמר: "טוב, עכשיו שאנחנו חברים, אני מבטיח לא להשתין יותר בתוך הפוּל..."

אבּוּ חמיד הוא שהמציא את העינוי הנורא ביותר שידעתי עד אז: הסַלָה. כל יום בצהריים היה מגיש למלחים פוּל עם ביצה קשה, שאותו היו אוכלים למעלה, על הסיפון. לי לא נתנו, ובמקום זאת הכניסו אותי לסל עשוי חבלים וזרקו אותי לים. לסירוגין, החזיקו אותי צף על המים, ומדי פעם שיחררו קצת חבל ושקעתי בים. שעה ארוכה הייתי עולה ויורד בין הגלים, הם אוכלים וצוחקים ואני צועק ויורק מים מלוחים.

הנחמה שלי ברגעים המעטים שהניחו לי לנפשי היתה להביט במים הכחולים, לנשום את האוויר המלוח ובעיקר לחשוב שאני נוסע לארץ- ישראל, מקום שבו אוכל לחיות בלי ערבים.

כשהגענו ליפו אמר לי בעל-האונייה: "וַריני עַרְד' כְּתַאפַכּ!" דרך יפה להגיד למישהו להסתלק - הראֵה לי את רוחב כתפיך. חתיכת ערבי מלוכלך, חשבתי, זאת ההזדמנות שלי ללמד אותך לקח, והוא יהיה הרבה יותר צורב מהשתן של אבּוּ חמיד. "טוב," אמרתי לו, "אני יורד לקחת את הדברים שלי והולך."

אספתי את הבגדים המלוכלכים עם הז'אקט שנתנה לי אמינה לפני הנסיעה. הלכתי לחדר-המכונות, טבלתי כמה סמרטוטים בדלק, פיזרתי אותם מסביב למנוע והדלקתי. קפצתי למים ושחיתי בכל הכוח אל החוף. רק כשעליתי על היבשה עצרתי והבטתי לאחור, האונייה היתה מכוסה בעשן שחור.

מאוחר בערב הגעתי לשכונת שבזי בתל-אביב. שם, בין הפחונים והבתים הקטנים הרעועים, גר שלום, חברי הטוב מקאהיר. בלילה הראשון שלי בארץ-ישראל לא העלינו זכרונות מתקופת הילדות ולא סיפרנו מה קרה לכל אחד מאיתנו בשנים האחרונות. במקום זאת פרשנו על השולחן מפה לבנה חגיגית, ופתחנו במשחק פּוֹקֶר שנגמר רק כשעלה השחר.

ד. פוקר

מההתבוננות שלי בחיים למדתי שלכל אדם יש התענוג המיוחד שלו. אם תיקח ממנו את התענוג הזה, לקחת ממנו את טעם החיים. מה שנשאר זה מת על שתי רגליים, נגיעה קטנה בגב הוא נופל. ואני לא מתכוון לאיזו קפריזה ילדותית שמתחשק למלא אותה ברגע מסוים, כמו לאכול בעשר בבוקר פוּל עם ביצה, אלא למשהו חזק שטבוע בנשמה מלידה ושפשוט אי אפשר בלעדיו.

אני מכיר אנשים שהמשהו הזה אצלם זה נשים. הם יכולים להיות נשואים ועם מאהבת, אבל אף פעם לא מספיק להם. סם החיים שלהם זה לזיין, ועוד פעם, ועוד פעם, וכך הלאה עד אין-סוף, והעיקר שבכל פעם זו אשה אחרת! אני רואה אותם באוטובוס, יושבים "מרדכי מֶ-יאמוֹ", כמו שאומרים בספניולית, כאילו שום דבר לא מעניין אותם, אדישים. אותי הם לא יכולים לרמות. אני תופס את העיניים שלהם מרחפות על חצאית שהתרוממה קצת, מנסים להציץ מתחת לשמלה קצרצרה, תוקעים מבט בתחת של בחורה שהמכנסיים שלה תקועים חזק בחריץ. הם מכניסים את היד לתוך הכיס ומתחילים לשחק...

כמו יעקב'לה מהלישכה. כשקיבלו אותו לעבודה הוא ביקש באופן מיוחד להיות אחראי על הסקציה של הפקידים, והרי כל אחד יודע שיש יותר פקידות מפקידים... באותה הזדמנות קנה לעצמו אוטו. "זה בגלל הקידום," הסביר לנו, אבל אני ידעתי שזה בגלל הניידוּת. עם המכונית הוא יכול לפגוש כמה בחורות ביום ועוד לחזור בזמן הביתה, אל אשתו. פעם הגיעה אליו אשה יפה במיוחד. יעקב'לה התאמץ קשה והשיג בשבילה עבודה בתור מזכירה למנהל כוח-אדם בבית-חרושת לייצור שמנים וסבונים שנמצא באזור התעשייה של פתח-תקווה. עכשיו הגיע תורה להתאמץ בשבילו. בהפסקת הצהריים אנחנו יורדים כולנו לבית- הקפה שבאלנבי פינת אחד-העם. יעקב'לה, לעומת זאת, נוסע לפתח- תקווה וחוזר לפתוח את המשרד בארבע. במשך כמה חודשים הכל הלך חלק, החיוך ליווה את יעקב'לה לכל מקום. יום אחד הוא לא חזר אחר- הצהריים אלא רק למחרת בבוקר, חיוור כמו גווייה.
"מה קרה לך? אשתך תפסה אותך על חם?"
"לא," הוא עונה לנו, "יותר גרוע. הפועלים בפרדס, אלה שקוטפים תפוזים חיסלו אותי!"
הוא והמזכירה מהשמן והסבון נהגו לבלות את הפסקת הצהריים בתוך המכונית, באחד הפרדסים שמקיפים את בית-החרושת. בפעם הזאת היו כל-כך שקועים האחד בתוך השני עד שלא שמו לב לעובדי הפרדס. אלה קטפו תפוזים, מילאו מיכלי ענק והניחו אותם מסביב, מכל הצדדים של בית-הבושת הנייד... כדי להזיז את המכונית הוא היה צריך לעבוד בפרך במשך שש שעות, להשליך תפוז אחרי תפוז, כדי לרוקן את המיכלים ולפנות אותם מהדרך.

"והיא, המזדיינת," צורח יעקב'לה, "במקום לעזור לי יושבת באוטו ומתפקעת מצחוק!"
ברור שגם התקלה הזאת והסקנדל שעשתה לו אשתו לא החזירו אותו למוטב. כמו שאמרתי, אצל אנשים כאלה זה סם החיים.

וישנם כמובן המכורים שעושים לעצמם עירוי קבוע באלכוהול. אלה פוקחים עין בבוקר ובמקום כוס קפה שחור וחזק, שנותן לאדם כוח לכל היום, הם שופכים לגרון כוס עראק. רצוי עראק זחלאווי, אבל אם הארנק ריק מסתפקים בתחליפים. לסיפוק התאווה הזאת, בין הכוסית של הבוקר לבין הכוס ששותים לחיזוק השינה ולחלומות טובים, הם מסוגלים לרוקן שני בקבוקים.

יש גם אינטליגנטים שלא נוגעים בעראק, הם לא יכניסו לגרון האצילי שלהם משקה של מזרחים. אצלם הולך בעיקר ויסקי, ואצל המיוחסים זה חייב להיות ויסקי סקוטי. הבקבוק שהם גומרים ביום יכול לפרנס משפחה שלמה...

במיוחד קשה לי להבין את אלה ששותים בסתר. אני אומר: אתה שותה, אתה נהנה, סַחְתֵין עָלַא אַלְבַּכּ, שיהיה לך לבריאות, אבל למה אתה צריך להתבייש, מה, גנבת משהו? סטלה, למשל, השכנה שלי מהקומה השנייה. הזקנה מחכה בקוצר-רוח לביקור השבועי של הנכדה שלה, ולא רק מאהבה ומגעגועים. הילדה רק מגיעה, ותוך כמה דקות אני רואה אותה יוצאת עם סל בדרך אל הצרכנייה. כשהיא חוזרת אני שומע את הבקבוקים מקשקשים, חמישה או שישה, מי יודע.

אני יושב ליד החלון בסלון ומחכה לסטלה שתרד לזרוק את הזבל. ביד שלה דלי גדול, אבל לא שומעים את הרעש של הבקבוקים, היא עוטפת אותם בעיתונים, חוששת מה יגידו השכנים.

"סטלה, סטלה, יַא עיוּני, את משוש עיני," אני אומר לה, "בשביל מה את צריכה לעבוד כל-כך קשה, מה זה פה, בית-אריזה?! פה בשכונה אנחנו כמו משפחה, כולם יודעים שאת אוהבת קוניאק ואת לא יכולה להעמיד פני קדושה. את שותה, אז מה, זה לא פשע..."

סטלה מתרגזת עלי כמו ילדה קטנה שנתפסה מחטטת באף. היא מוציאה את הבקבוקים אחד-אחד, מורידה מהם את עטיפות הנייר וזורקת אותם בכוח לתוך פח האשפה, ואני שומע איך הם מתרסקים האחד על השני.

אצלי טעם החיים זה לא נשים ולא משקאות. אני לא יכול לחיות בלי פּוֹקֶר ובלי פוליטיקה. כשאני חושב על זה, זה בעצם אותו הדבר, שניהם ירדו מהשמים כרוכים יחדיו, כמו שאומרים. לשחק בפוליטיקה זה כמו לשחק פוקר, לא משנה אם מדובר בפוליטיקה עולמית או ארצית, הכל פוקר! קחו למשל את המשחק שעשו ביניהם חרושצ'וב וקנדי בקובה. לשניהם היו אותם הקלפים: טילים, מטוסים ופצצות אטום, אבל אף אחד מהם לא ידע איזו יד בדיוק יש לשני, ובטח שלא מה קורה בראש שלו. כמו בפוקר, הכל הלך על סיכונים - או שעושים במכנסיים או שמשחקים על כל הקופה. אני מההתחלה ידעתי, וגם אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע: האמריקאי ינצח, כי האמריקאים אוהבים פוקר, האמריקאים הם המומחים הכי גדולים לפוקר.

חרושצ'וב, כמו כל הקומוניסטים, היה שקרן מלידה. להיות שקרן מוכשר זה דווקא יתרון גדול בפוקר, אבל הוא היה שקרן היסטרי. אפשר לתאר שחקן פוקר שמחזיק את הקלפים קרוב לחזה, אומר "פוּל אַס", וכדי לשכנע את האנשים סביב השולחן שבאמת יש לו יד מנצחת, מוריד את הנעל ודופק בה על השולחן?! אני מסתובב ברחובות של תל-אביב וביפו, בעיקר ליד אתרי הבנייה, ואני רואה כתובות גדולות על הקירות, מעשה ידיהם להתפאר של הסוכנים של מוסקבה: "קוּבָּה ליבְּרֶה", "ינקים סלקו ידיכם מקובה", "הלאה האימפריאליזם האמריקאי בקובה", ואני חושב קודם-כל, איזה סמרטוטים צריכים להיות המטומטמים שכותבים את זה. האמריקאים מוכנים לשפוך את הדם שלהם שם כדי שאתם תהיו חופשיים ללכלך את הקירות פה. הרי אם הייתם עושים אותו דבר בארץ שמש העמים, הייתם מבלים עשרים שנה בסיביר, במקרה הטוב.

ואחר-כך אני אומר, רגע, רגע, אלה בכלל לא מבינים איך הולך המשחק, אפילו אם הם מלכלכים את כל הקירות בעולם עם הסיסמאות שלהם, זה לא משנה אפילו מילימטר את מצב הקלפים שלהם. מה שקובע זה מספר האסים - פצצות האטום, ולא פחות מזה המוכנות הנפשית לעשות בהם שימוש. כל ילד יודע שלאמריקאים יש יותר פצצות, הם הרי התחילו לייצר אותן כמה שנים טובות לפני הרוסים. כולם יודעים גם שהאמריקאים כבר הוכיחו שאין להם בעיה להוריד פצצה אטומית על עיר שלמה, כמו שעשו בארבעים-וחמש בהירושימה, ובעוד עיר אחת, שכחתי איך קוראים לה. אז על אחת כמה וכמה הם ישמחו להזדמנות להכות את מוסקבה מכה שאינה כתובה בתורה.

אפשר להגיד שאותו הדבר נכון גם לגבי הפוליטיקה שלנו בארץ. כשהרוסים והאמריקאים הוציאו אולטימטום לבן-גוריון אחרי מלחמת סיני, כדי להכריח אותנו לסגת מכל השטחים שצה"ל שיחרר, ואחרי שהקרבנו שם, במדבר, כל-כך הרבה בחורים, הבנתי שזה בלוף! המפא"יניקים, לעומת זאת, התקפלו ובגדו באינטרסים הלאומיים, מפני שבמקרה הטוב הם יודעים לשחק רֶמי בימי שישי בערב על המרפסת ולשתות כוס תה עם צוּקָר. בפוקר אין להם בכלל מושג, וזאת עובדה.

צריך להבין שלנו היו ביד שלושה קלפים מנצחים, ובזכותם אף אחד לא היה יכול להזיז אותנו מטר אחד בסיני: האס הראשון - זה כמובן המלחמה הקרה. האמריקאים לעולם לא יכולים לשתף פעולה עם הרוסים במהלך כזה כשאנחנו המשענת הכי חשובה שלהם במזרח התיכון. האס השני - בעלי-הברית שלנו, האנגלים והצרפתים. צריך להיות בוּר ועם הארץ כדי לחשוב שהאמריקאים יעשו יד אחת עם הקומוניסטים נגד שתי המעצמות המערביות החשובות ביותר באירופה. האס השלישי - היהודים באמריקה. אלה, בגלל רגשי הנחיתות שלהם, לא היו נותנים למימשל האמריקאי לעשות איזה צעד נגד האינטרסים של ישראל.

בסופו של דבר עשינו צחוק מעצמנו, ה"זקן" מכריז בכנסת על הקמת מלכות ישראל השלישית, ואחרי כמה ימים הוא עם הזנב בין הרגליים. אם שואלים מאיפה ההתבזות הלאומית? התשובה מאוד פשוטה, ראש- הממשלה מבין אולי משהו ביוגה, אבל אין לו מושג איך משחקים פוקר.

עוד כשהייתי ילד באלכסנדריה העדפתי פוקר מכל המשחקים האחרים. בניגוד למה שחושבים, פוקר זה לא עניין של מזל, משחק פוקר טוב זה בראש וראשונה מבחן של אופי. אתה מחזיק ביד שלך קלפים מחורבנים ואתה משחק כאילו אתה הקינג של העולם. היד לא זזה, אתה מסתכל בעיניים קרות בשחקנים סביב השולחן, ורק חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, תלוי לך בקצה השפתיים. והחיוך הזה הוא הנקודה המכרעת, הוא אומר להם "בואו, יא פריירים, ותפסידו את המכנסיים."

אנשים לא מעטים אומרים לי, איך אתה, שיש לך משפחה לפרנס, יש לך לב להמר על חשבונם! ואני אומר, רבותי, אתם טועים ובגדול! הפוקר, אם בודקים את זה לעומק, זה לא כל-כך משחק של קלפים או מין הימור. פוקר טוב משמעו התמודדות בין בני-אדם, מי ימצמץ ראשון בעיניים. המשחק הזה מגלה יותר מכל דבר אחר למי יש אישיות ומי סתם חיפושית-זבל.

באלכנסדריה הייתי משחק בעיקר נגד ערבים, רק לעיתים רחוקות שיחקתי עם יהודים, יוונים או אנגלים. לשחק נגד ערבים, לא משנה אם הם נערים בגילי או מבוגרים, פירושו היה לרוקן להם את הכיסים מהכסף שהם הרוויחו ביום עבודה של חמורים, ולמלא בו את שקית הבד שהייתי מחביא בתחתונים בין הביצים. וזה בדיוק מפני שלערבים אין אופי, עמוד-שידרה אין להם, כמו שאומרים. ערבי לא יכול לשמור על קור-רוח, אם יש לו קלפים טובים הוא צוחק מבּסוּט לאללה, ואם במקרה לא, אז הוא מתחיל לרטון: "כּוּס אֶמוֹ וכּוּס אוֹח'תוֹ של מי שהביא לי את הקלפים האלה..."
"תחלק, תחלק עוד פעם, לא ראיתי שעירבבת את החבילה כמו שצריך..."

שחקני הקלפים הערבים שקופים כמו זכוכית ובכל-זאת מתיימרים לשחק פוקר. והכי גרוע, הם לא יודעים להפסיד בכבוד, במילים אחרות - אין להם כבוד למשחק! עם האנגלים ידעתי תמיד שזה יהיה פֶר פְּלֵיי. מלח אנגלי יכול להשאיר בידיים שלך את הארנק, את החולצה ואת התחתונים, ואחר-כך לקום, ללחוץ את היד ולהגיד: "איט וואז וֶרי נַייס פְּלֵאינְג וויז יוּ!"

אצל הערבים זה אף פעם לא נגמר ככה. כשהם מפסידים כמה סיבובים מתחיל גשם של קללות, ומייד הם מאשימים אותך שרימית אותם, שאתה יהודי גנב. וזה במקרה הטוב; במקרה הרע זה סכנת חיים: ברגע שאתה מסתובב מכניסים לך סכין בגב... זה אצלם בדם.

בתחבולות תעשה לך פוקר... כך הייתי אומר לעצמי באלכסנדריה. ולשם כך התחברתי עם כמה ערבים אַבַּאדַיאת, בעלי-גוף שהתגוררו איתי באוניות הנטושות. אלה היו "סעידים", צעירים שבאו מהכפרים, בורים עם עיניים של פרות, אבל מה, חזקים כמו פרים. נהגתי לקחת איתי שלושה מהם למשחקי הפוקר, בכל פעם צירפתי אלי שלושה אחרים, כדי שלא יבינו בדיוק מה הולך. אנחנו יושבים ומשחקים על שפת הים והם עומדים ומביטים, אפילו שאין להם מושג איך המשחק מתנהל. המשחק מסתיים, הקופים שהפסידו קמים, מנקים את החול הלח שנדבק לגלביות שלהם ומתקרבים אלי בתנועה מאיימת. ואז, כאילו בהיסח-הדעת, המלווים שלי מראים את השַבְּרִיוֹת שתקועות להם בחגורות. זה הכל, לא צריך יותר. אחר-כך היינו חוגגים יחד באיזו מסעדה קטנה בנמל.

"אני מזמין את החברים שלי," אני קורא להם בעליצות ומבקש שישימו לנו על השולחן כמה צלחות חומוס עם פוּל, ביצים קשות ובצל ירוק רענן וריחני, שהם לא ילכו לישון על בטן ריקה. והם מאושרים כמו ילדים שקיבלו צעצוע יקר. עשיתי חשבון שזה משתלם מאוד, כל ההגנה הזאת עלתה לי משהו כמו עשרים-שלושים אחוז מהרווחים.

בארץ זה היה כבר סוג אחר של פוקר. לא רציתי לשחק קלפים בארץ הקודש עם ערבים, אפילו שיכולתי גם פה לפשוט להם את העור. אני

איש עם עקרונות, עם אויבים אני לא משחק. צריך להבין שמה שמושך שחקני פוקר זה לא רק הרווח הכספי. אתה יושב עם האנשים במשך שעות, מדברים, שותים קפה יחד, מעבירים מאחד לשני חפיסת סיגריות, בקיצור, נוצרת חברותא, אז איך אפשר להכניס ערבי לאווירה שכזאת? ככה היה גם עם האנגלים, למרות שאותם אני מעריך יותר. השלטון שלהם במצרים לא הפריע לי, להיפך, בזכותם אפשר היה לחיות בארץ ההיא בלי שהערבים יתעללו בנו יותר מדי. אבל פה, בפלשתינה, כשהם מנהלים פוליטיקה פרו-ערבית, חס וחלילה שאני אשב איתם ליד שולחן אחד.

אני אומר, בחיים צריך לדעת להקריב בשביל הדברים שאתה מאמין בהם. הקורבן שלי היה לשחק פוקר רק עם יהודים, ובשבילי זה בכלל לא היה פשוט. אני, שהייתי מלך הפוקר בחוף הים של אלכסנדריה, שלא הפסדתי אפילו פעם אחת, דווקא פה בפלשתינה התחלתי להפסיד. בהתחלה עוד שלטתי בעצמי. אחרי כמה סיבובים, כשראיתי שלא הולך לי טוב, הייתי קם ואומר לכולם שלום יפה, אני לא מאלה שמסוגלים לשבת בצד ולראות את האחרים משחקים. אחר-כך אמרתי לעצמי, אל תהיה אידיוט, אתה חייב להודות שבלי פוקר אין שום ערך לחיים שלך. אז מה אם אחרי שניים-שלושה משחקים אתה מרושש לחודש שלם, לא זה מה שקובע...

בחמישים-וארבע, כשעברתי לגור בשיכון הפועלים, יסדתי את חבורת הפוקריסטים. חדֵש ימינו כקדם, אמרתי לעצמי, זאת ההזדמנות, בזכות ההשגחה התאספו באותה שכונה החברים הוותיקים ממצרים. כמו שאומרים, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב: שלום נהג המשאית, וידאל העורך-דין, אברהם השוטר, חיים "העכברוש" מהבנק, ואחרון חביב ה"חזן", שאף אחד לא יודע את שמו האמיתי. זה הגרעין הקבוע, ומדי פעם מצטרפים שחקנים מזדמנים. הקבועים הם אנשי פוקר אמיתיים, דומים לקוביות של בַּקלאווה: כמה שלא תפזר עליהם אבקת סוכר הם נדבקים אחד לשני ואי אפשר להפריד ביניהם. אלה אנשים שטוב להם להיות ביחד ובשבילם כל הזדמנות טובה למשחק.

קודם-כל יש לנו את הימים הקבועים, ימי הקודש, כמו שאנחנו קוראים להם. אנחנו מתאספים ביום שישי בערב, בכל פעם בדירה אחרת. הלילה עובר ומתחילה השבת ואף אחד לא חושב לקום מהכיסא. אחר- הצהריים נותנים מנוחה קצרה לעיניים ושוב חוזרים לשחק עד יום ראשון בבוקר. במשך כל הזמן הזה השולחנות פתוחים ומלאים בכל טוב, כמו שאנחנו יודעים. אנחנו אוכלים ושותים, מדברים פוליטיקה, אבל בעיקר משחקים קלפים, הקלפים לא יוצאים מהיד.

חברי הפקידים בלישכת העבודה רואים אותי מגיע לעבודה ביום ראשון בבוקר והם יודעים שאסור לדבר איתי, ולא רק בגלל העייפות. ברור להם שהראש שלי נמצא עדיין במקום אחר. כדי להפגין חברוּת הם אומרים לי לפעמים: "תשמע, למה לא תבוא פעם לשחק איתנו, תביא איתך את האשה, נבלה כמה שעות בנעימוּת!" אני אומר לעצמי, שומר פתאים השם, מה יש לי לחפש אצל הפולנים האלה, הם מבינים בקלפים כמו פרעה בתורת משה. חבורה של חובבנים שנפגשים ביום שישי בערב או בשבת אחר-הצהריים ומעמידים שני שולחנות: אחד בשביל הנשים שמשחקות עשרים-ואחד; השני בשביל הגברים שממזמזים קלפים ברֶמי ומעבירים כמה גרושים מכיס לכיס. אני מתנצל בנימוס ואומר: "חבל, מאוד הייתי רוצה לבוא, ובעיקר אשתי שמשתוקקת להכיר אתכם, אלא שאמא שלי באה מירושלים לבקר אותנו, ואצלנו נותנים כבוד להורים! אולי פעם אחרת..."

אצלנו, לעומת זאת, לא מחליפים את הפוקר בשום משחק קלפים אחר, כמו שאי אפשר להעלות בדמיון לשתות ציקוריה כמו שהם שותים. ולא פחות חשוב: אנחנו משאירים את העזרת-נשים לבית-הכנסת. כשאנחנו מתאספים למשחק, באופן טבעי מתערבבים לנו נשים וגברים מסביב לשולחן אחד, לא עולה בדעתו של איש להוציא אותן מן הכלל. אני תמיד אומר: "מי שמשחק פוקר עם גברים בלבד יוצא וחצי תאוותו בידו". כי פוקר טוב יש לו ריח של סקס, מותר לבן-אדם להריח אבל לא לטעום! כדי למנוע בעיות מיותרות קבעתי את הכלל: רק זוגות נשואים.

אבל אנחנו לא לגמרי נזירים. בזמן המשחק אף אחד לא שם לב לתעודת ההכשר של הרבנות, מי נשוי למי ומי האשה של מי. כך נוצר לא רק המתח של המשחק עצמו אלא גם איזו אווירה מיוחדת במינה, שאני קורא לה הארוטיקה של הקלפים. קורה הרבה פעמים שאשה מתחברת בזמן המשחק לגבר אחר, והשניים עושים יד אחת נגד בעלה. ואז, מחליפים מבטים, עושים סימנים בראש או בידיים, ואפילו נוגעים ברגליים מתחת לשולחן. כולם יודעים שזה קיים אבל לא מדברים על זה, בכל-זאת פוחדים שהדברים יתגלגלו לכיוונים בלתי-רצויים, או ייצאו מכלל שליטה. הארוטיקה במשחק, כמו בפוליטיקה, היא תוצאה של התחברויות שמשתנות לפי הנסיבות. היום אתה כורת ברית עם אשה נגד בעלה ואחותה, ובפעם הבאה אתה עושה יד אחת עם השכנה כדי לרושש את מי שהיתה במשחק הקודם בת בריתך, ככה זה. אם להיות ישר, אני לא יכול להגיד שאצלי הכל מקרי ושאין לי העדפות. מבין הפוקריסטיות, ובכלל מכל הנשים שהיכרתי, אני נמשך אל שׂריקה, אשתו של השוטר. לפעמים צצה איזו בעיה דחופה שמקשה עלי להגיע למשחק. לפני שאני מוותר, אני בודק אם היא מתכוונת להגיע באותו ערב. אם מתברר לי שכן, אני אומר לעצמי, ברוך בורא שדיים ואחוריים, לאשה הזאת יש השפעה מהפנטת עלי, למה שאני אפסיד כמה שעות של עינוג? אני אומר בבית שאני הולך לטפל בבעיה, וכאילו במקרה אני מגיע למשחק. השילוב הזה של אשת השוטר היפה ומשחק הפוקר, אני לא מסוגל לעמוד בפני הקסם שלו. אין פלא שכל הנשים האחרות בחבורה מקנאות בה, ככה זה נשים.

כשאני אומר לאשתי: "תראי את שׂריקה של השוטר, איזה שארם יש לה..." היא מקפלת בקפדנות את הבגדים המגוהצים, מביטה בי בעיניים כחולות וקרות ועונה: "בטח, את זה אף אחד לא יכול להכחיש, אחרי הכל היא שארם-מוּטה!"

כשאני מגיע לדירה של המארחים, אני נכנס לסלון ועושה תרגילים לשבת מולה, כדי שאוכל לראות אותה במלוא תפארתה. אני מדליק סיגריה, מסתכל סביבי, מחליף כמה מילים עם בעלת-הבית, כאילו אני מתעניין במטעמים שהכינה ללוות את המשחק, עד ששׂריקה מתיישבת. ואז, כמו במשחק של כיסאות מוזיקליים, אני ממהר לתפוס את המקום מולה. לשׂריקה יש אצבעות ארוכות ויפות, הציפורניים עשויות תמיד, משוחות בלכּה אדומה כמו כלה ההולכת לחופה. אני נועץ מבט בידיים המפוארות האלה ואומר לה בנימה של קינטור:
"האצבעות שלך, כמו של הקומוניסטים, מלאות כתמים של דם."
שׂריקה לא מתבלבלת, בתנועה אצילית היא הופכת את היד כלפי החזה שלה, בוחנת בקפדנות את הציפורניים ומסננת לעברי:
"אני צובעת אותן באדום כדי שהשוטר לא יראה את כתמי הדם של המאהבים שלי. בזמן שאני שרה 'אז אגמור בשיר מזמור', אני נועצת להם את הציפורניים בגב!"

הרגע שכולם מחכים לו בקוצר-רוח הוא כששׂריקה מערבבת את הקלפים. כל שחקן אוהב לערבב את הקלפים, אבל אצלנו בחבורה מוסכם שרק היא מערבבת! בהתחלה היא מלטפת אותם באצבעות הארוכות, מעבירה יד אחת לאורך ולרוחב של החבילה, כאילו שהיא מברכת אותם בסימן הצלב, ואחר-כך עושה אותו דבר עם היד השנייה, מעשה של קוסמת.
"אני צריכה להרגיש את האישיות של הקלפים," היא לוחשת לנו.

ואז, במפתיע ובמהירות, היא פותחת את החבילה לשניים, בדיוק באמצע. אני בטוח שאם היינו סופרים היה מתברר שיש בדיוק אותו מספר קלפים בכל אחד מהחצאים. העיניים הגדולות והחומות שלה בכלל לא מביטות בקלפים, הן מרחפות על פני היושבים מסביב לשולחן, מהופנטים מכל תנועה שהיא עושה. בזמן שאשת השוטר סוקרת את חבורת המעריצים אחד-אחד, היא תופסת את שני החצאים ומרימה אותם קצת מעל השולחן. והנה, הקלפים עפים באוויר אחד אחרי השני, פעם מהחצי האחד ופעם מהשני, ובדרך נס הם מתערבבים באופן מושלם. עכשיו היא מניחה את החבילה ליד מי שיושב לצידה, מנערת את שערה הפזור, רעמה שחורה וארוכה שגולשת לה מעבר לכתפיים, פורצת בצחוק גדול ואומרת לו: תחתוך! בידיים של שׂריקה הקלפים מחולקים במהירות ובדייקנות, כל קלף שהיא שולחת, אפילו עד לקצה השני של השולחן, נוחת בדיוק לפני הידיים של המשחק. אחר-כך היא אוספת את הקלפים שלה. בהתחלה הם מקובצים יחד, האחד מכסה על השני. אחרי רגע ארוך היא מתחילה למשוך את קצות הקלפים בזה אחר זה, לאט-לאט, מאריכה כמה שרק אפשר את העינוג הגדול של גילוי הסידרה שעלתה בגורלה. אני מסתכל בשולחן מסביב, כולם נועצים עיניים בשׂריקה. היא שוב סוגרת את הקלפים, מניחה אותם על החזה הגדול שלה, ממש בחריץ.

למלכה לב אדום, כך אני קורא לשׂריקה, יש שתי שמלות תאומות, האחת בצבע סגול והאחרת שחורה. היא קנתה את הבדים ברחוב נחלת-בנימין ותפרה אותן בעצמה, השוטר לא יכול להרשות לעצמו לוקסוס כזה. לשתי השמלות יש מחשוף ענק שמגלה את הכתפיים העגולות והמלאות, את נקודת-החן הגדולה שמזדקרת באמצע הכתף השמאלית, ובעיקר את החזה המלא והמוצק שנראה כמו הר-געש שעומד לפרוץ החוצה בעוצמה! ברגע שהיא לוחצת את הקלפים אל החזה, השדיים שלה מתמלאים חיים, הם נעים למעלה ולצדדים. ואני יודע שברגע זה, כל אחד חולם שבסיבוב הבא יפלו לידיו הקלפים שמונחים עכשיו בין הר הברכה להר הקללה של האשה שיושבת מולי והברך שלה נוגעת בשלי. על יותר מזה אין מה לחלום, בעלה יושב בינינו ומשגיח בשבע עיניים.

רוחמה היא ההיפך הגמור של שׂריקה, היא מהמרת מקצועית. הלשונות הרעות מספרות שברגע שיצאה מרחם אמה, במקום לבכות כמו כל התינוקות, נשמעה הצריחה: "שלושה קינגים!!". אולי זה אגדה, אבל מי שרואה אותה בפעולה, בזמן המשחק, יכול לחשוב שגם באגדות יש יסוד של אמת. אם בשבילנו הפוקר זה בילוי, או יותר נכון תענוג, אולי הכי גדול שיש, אבל בכל-זאת רק תענוג, בשביל רוחמה הקלפים זה דרך חיים. היא חיה בשביל לשחק, אוכלת ושותה כדי שיהיה לה כוח לשבת עשרים-וארבע שעות, או אפילו שלושים, ולהחזיק את הקלפים בידיים. אצל שׂריקה הפוקר הוא אמצעי לשחרר את כל היצרים והתאוות שבעלה השוטר לא נותן להם להתפרץ. אני יודע שכאשר היא משחקת בקלפים היא מצחקת בנו: "נראה אותכם, בואו ותיקחו אם יש לכם ביצים!" רוחמה, לעומת זאת, היא טיפוס של איכרה, והיא חיה את הקלפים כמו שפלאח חי את האדמה, אי אפשר להפריד בינו לבין השדה שלו.

רוחמה לא מכירה גבולות בהימורים, הכל מותר, והמושג 'בלתי- אפשרי' לא קיים בקלפנות שלה. אני זוכר משחק אחד, חם במיוחד. כמו תמיד, שׂריקה חילקה את הקלפים ביד של קוסמת, רוחמה עיקמה את השפתיים ובכל-זאת שמה את כל הכסף שלה בקופה. אחרי שני סיבובים לא נשאר לה גרוש. היא לא מוותרת, לקראת אחת-עשרה בלילה הורידה מעליה את צמידי הזהב, הטבעות, העגילים ומחרוזת הפנינים, שמה הכל על השולחן, וגם אותם הפסידה. בשתיים לפנות בוקר כתבו נייר שבו היא הימרה על הדירה שלהם ברחוב שבזי, ובאדישות שאף אחד לא הצליח להבין, הפסידה את הדירה. אני אמרתי לה: "רוחמה מִי אַלְמָה, די נשמתי, תעזבי, תקומי מהשולחן, אנחנו החברים נדאג לכם לבית, תראי יהיה בסדר..."

אבל אשה כמוה לא בורחת, היא לא מסוגלת לבטא את המילה פַּאס. רוחמה הביטה בי בעיניים קרות והכריחה את בעלה לשים על השולחן את הניירות של המשאית שלו, שהיתה הפרנסה היחידה של כל המשפחה. ואז המזל התהפך, הפלאחית הזאת זכתה בכל הקופה. בסיבוב השני החזירה לעצמה את הדירה. בתום המשחק הבא הצמידים כבר רישרשו על הידיים שלה והיא ענדה את שרשרת הפנינים והטבעות המשובצות אבנים יקרות. בסיבוב האחרון, בשעה שש בבוקר, לפני שכולם קמו מהשולחן ללכת לעבודה, רוחמה אספה סכום כסף שהיה יותר מההכנסה השנתית של בעלה, וזאת עובדה!

כשרוחמה משחקת פוקר, הגוף שלה פורץ מתוך מסגרת העץ של הכיסא. לפעמים אני מסתכל עליה ואני אומר לעצמי, מַשַאללה, איך אלוהים נתן לאדם אחד כל-כך הרבה שומנים. קטנה, אבל בעלת משקל עצום. תמיד לבושה כמו נזירה, בשמלות סגורות עם שרוולים ארוכים ודנטלים לבנים תפורים מסביב לצוואר ולידיים. במשך כל השעות שהיא משחקת המים נוזלים ממנה כמו מפלי הניאגרה. זה מתחיל במצח, אחר- כך ממשיך מאחורי האוזניים ועל הצוואר, לבסוף נוצרים כתמים גדולים מסביב לבתי-השחי. בגלל זה, לפני שהמשחק מתחיל, היא מכינה לידה ערימה של מגבות מטבח. זורקת קלף על השולחן ומנגבת את עצמה, אוספת את הקלפים שחילקו לה, הופכת אותם על השולחן ושוב מנסה לספוג את הנוזלים שזורמים לה על כל הגוף.

אני חושב שבנשמה של רוחמה מתרוצצות שתי נשים שונות לגמרי. בחיי היום-יום, כשהיא לא משחקת, זאת אשה מקסימה, חייכנית, נדיבה (אף אחת לא יכולה להתחרות באירוח ובכיבודים שהיא מכינה). אוהבת שמספרים לה סיפורים מצחיקים, אפילו שיש לה בעיה עם זה. היא מתגלגלת מצחוק כמו ילדה קטנה, דופקת עם שני האגרופים על החזה הענקי שלה וצורחת: "מַאדרֶה מִיָה, תפסיקו, אין לי נשימה, אוויר, אוויר!" כשרוחמה מתיישבת ליד שולחן הקלפים, האשה האחרת משתלטת על הגוף שלה. החיוך נמחק לגמרי מהפנים, על צחוקים אין בכלל מה לדבר, והיא באמת מקבלת מה שקוראים פרצוף של פוקר. כל הזמן היא מסתכלת בחשדנות לצדדים, בטוחה שכולם זוממים לרמות אותה. ואם במקרה מישהו הולך מאחורי הגב שלה היא זורקת את הקלפים על השולחן ודורשת להתחיל את המשחק מחדש, אפילו שהמסכן נשבע בכתוּבה של האמא שלו שהוא לא ראה כלום.

אני דווקא מבין את ההתנהגות שלה, כי בשום מקום, לא באלכסנדריה ולא בארץ, לא פגשתי רמאי יותר גדול ויותר מתוחכם ממנה במשחק הקלפים. בהתחלה לא הבנו איך קורה שהיא תמיד לוקחת את כל הקופה כשאנחנו משחקים בבית שלה, עד שגילינו את הקלפים המסומנים, ומאז אנחנו משחקים איתה רק עם חפיסות חדשות. לא עברו כמה שבועות ושוב אותו סיפור: בכל פעם שהיינו משחקים בסלון של רוחמה, היא ידעה תמיד מתי לברוח, ומתי להישאר במשחק ולגרוף את כל הכסף שעל השולחן. "זה ממלאך המזלות, ישתבח שמו..." היתה מסבירה לנו. ככה זה נמשך חודשים, עד שפעם אחת הבן שלה, שגם הוא מצטרף אלינו לפעמים לסיבוב אחד או שניים, התרגז עליה וגילה שהיא התקינה מערכת של מראות קטנות בפינות של החדר ליד התיקרה, וכך ידעה איזה קלפים כל אחד מחזיק. הפוקריסטים לא רצו כמובן להמשיך ולשחק עם רמאית מקצועית. אני הייתי היחיד שהגנתי עליה: "נכון שזה לא נעים שמרמים אותך בצורה כזאת," אמרתי להם, "אבל מצד שני, צריך להודות שאף אחד לא מסוגל להכניס פלפל למשחק כמו שהיא עושה."

בספניולית אומרים: לא כל הדגים בים הם באותו הגודל. כך גם בחבורה שלנו משחקים אנשים שונים לגמרי זה מזה, ואפילו אפשר להגיד שיש ביניהם כמה משונים. החזן, למשל. כולנו קוראים לו כך כי זה המקצוע שלו, ואני לא בטוח שמישהו מאיתנו יודע בכלל מה שמו האמיתי. זה בן-אדם שהגיע מקאהיר בחמישים-ושתיים, אחרי שהקצינים של הצבא המצרי סילקו את המלך פארוק. טיפוס חכם החזן, לא כמו כל היהודים העשירים וחסרי הכבוד העצמי, הוא לא חיכה שנאצר יעיף אותו ממצרים בבעיטה בתחת. זמן קצר אחרי שבנו את השיכון שלנו הגיע החזן לרחוב, ומייד נתנו לו לשיר בבית-הכנסת הספרדי. לאיש הזה יש קול נפלא, דומה מאוד לזה של עַבְּד אל-וַהאבּ. מאז שהתחיל לנהל את התפילות אצלנו, קניתי לי כיסא בבית-הכנסת, ואני לא מחמיץ את שירת הסליחות בימים הנוראים, וביום כיפור את תפילת הנעילה. לא בגלל הדת אלא בגלל השירה שלו. גם הוא, אי אפשר להגיד שהוא יותר מדי דתי, "הכל במשורה ובמידה המתאימה," מסביר החזן. אלא מה, זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות. בזכות זה נותנים לו להרוויח עוד כמה לירות מהצד. כל ספרדי שמכבד את עצמו שולח את הילדים שלו ללמוד אצלו לבר-מצווה. חודש- חודשיים, הכל לפי הכישרון, והילד יודע לקרוא את פרשת השבוע עם טעמי המקרא, לשיר את התפילות ואפילו להגיד קדיש בנעימה.

החזן שלנו הוא טיפוס מיוחד. ביום שישי בערב הוא הולך לבית- הכנסת וכיפה שחורה גדולה על ראשו, כדי לערוך את תפילת השבת. בתום התפילה הוא ממהר הביתה לעשות קידוש. הקידוש של החזן לא כתוב בשום סידור, הוא בולע את המילים ומקצץ במשפטים, ניכר בקולו שאצה לו הדרך. ואז הוא יוצא מהבית, מכניס את הכיפה לכיס ומגיע אלינו למשחק פוקר. צריך להגיד לזכותו שהוא לא רוכב על האופניים אלא עושה את כל הדרך ברגל. החזן מגלה דבקות גדולה במשחק. הוא נשאר איתנו כל הלילה, ובבוקר מחזיר את הכיפה אל הראש והולך ישר לבית-הכנסת לתפילת שחרית של שבת. כמו בטקס קבוע, בשעה שבע בדיוק הוא קם מהשולחן, מסתכל על השעון, ואומר בנעימה של תפילה: "רבותי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, אני עוזב את מלאכת הקודש כדי לשמש בקודש." נעים לי לשחק עם החזן כי הוא אף פעם לא מאבד את הסבלנות ולא מתרגז, אפילו כשהוא מפסיד לאורך כל הלילה. האיש היקר יושב רגוע, ביד אחת מחזיק את הקלפים ובאצבעות היד השנייה מתופף על השולחן ומזמזם תפילות בקול חרישי, ככה, בינו לבין עצמו. אני מביט בו ושנינו מחייכים, כי אני אוהב את השירה של החזן בזמן משחק הקלפים, והייתי רוצה שישיר בקול חזק יותר, אבל זה בלתי-אפשרי. התפילות של החזן מעצבנות את הסמרטוטר, או כמו שאנחנו קוראים לו אֶל ראטוֹן. שמו האמיתי הוא חיים, אבל עוד בקאהיר נדבק לו הכינוי הזה, עכברוש, בגלל שהוא תמיד מלוכלך כאילו רק עכשיו יצא מהביוב. אם חס וחלילה מישהו קורא לו בכינוי הזה בפניו, העיניים שלו משנות בבת-אחת את הצבע שלהן, החום הופך לאדמדם וקצף מעורב ברוק מופיע בזוויות הפה. אנחנו מפנים במהירות את הכיסאות שלנו ומתפזרים בחדר. והעכברוש, כמו רעש גדול מארץ צפון, הופך במכה אחת את השולחן עם הקלפים, עם הכסף, המשקאות והאוכל. הכל מתגולל על הריצפה. חוץ מהמקרים האלה הוא בן-אדם די רגוע.

אני לא מבין איך אחד שלבוש כמוהו יכול להיות פקיד במחלקה למטבע-חוץ בבנק הפועלים. זה נכון, כל הכבוד לו שהוא יודע ארבע או חמש שפות חוץ מעברית, אבל הוא לא אחד שאפשר לשבת לידו בגלל הריח, וגם לא מולו בגלל המראה הדוחה. הבגדים שלו מכוסים בכתמים ישנים וחדשים, ועל הזקן מסתובבים תמיד השרידים של הארוחה האחרונה. אני מסתדר טוב עם העכברוש לא רק בגלל הפוקר אלא גם מפני שאנחנו לרוב מסכימים בעניינים הפוליטיים. בוויכוחים שלנו אנחנו מתחרים האחד בשני, מי מאיתנו שונא יותר את הערבים והקומוניסטים. לעכברוש יש בכל-זאת יתרון קל עלי מהבחינה המעשית: לפני שהוא עלה לארץ, הוא היה בקאהיר חפרפרת מטעם המשטרה הבריטית. גם בקרב הקבוצות הלאומניות המצריות וגם אצל הקומוניסטים, שביניהם נמצאו די הרבה יהודים. מה שנשאר לי זה לעקוץ אותו קלות. "אתה אל תתנשא," אני אומר לו, "במשך שנים היית משתף-פעולה עם הבריטים!"

אני מתכונן למשחק הפוקר כמו שאנשים אחרים מתכוננים ללכת לתיאטרון או לקונצרט. למרות שאני מתגלח בכל בוקר, ואף-על-פי שיש לי עור פנים מאוד רגיש, אני שב ומתגלח בערב לפני היציאה. אני עושה עיסוי ארוך לפנים באודיקולון מיוחד ששמור אצלי להזדמנויות כאלה. מביט בראי בקפדנות, ואם צריך אני מקצץ את השערות באף ובאוזניים. אחרי כל הטיפול אני שוב מסתכל בראי וחושב, הגבות בסדר, לא סבוכות ולא מחוברות יותר מדי האחת לשנייה; העיניים גם לא רעות, צבע ירקרק שירשתי מאמא שלי; רק האף מקלקל את השורה, מין בטאטה שתקועה לי באמצע הפנים ועליה שומה שחורה גדולה. חבל, אני אומר לעצמי, הנקודה הזאת לא מוסיפה חן ויופי, אלא עושה לך פרצוף של ליצן. לאחר הטוּאלט מגיע תור הנעליים והבגדים. הנעליים עוברות אצלי טיפול מיוחד, שילוב של יריקות ומישחה שחורה משובחת. בתחילה אני מורח אותן בשיכבה עבה של מישחה, ונותן להן לנוח כמה רגעים כדי שתחדור לכל הנקבוביות שבעור. בהמשך, אני מסובב את הנעליים ועל כל צד אני משאיר כתמים צפופים של רוק, זה הסוד האמיתי של ברק-הנעליים. במשך חמש דקות תמימות בד הקטיפה שבידי מלטף את העור השחור, מערבב מישחה ברקיקה, עד שהנעליים זוהרות כמו קריסטל. חולצה לבנה עם צווארון מעומלן, מכנסיים שחורים וז'אקט אפור הם אצלי הבגדים החגיגיים השמורים לערבים של הפוקר. עניבה, לעומת זאת, אני אף פעם לא שם, אני מקפיד להתלבש כמו מנהיגי הפועלים בארץ: חולצה פתוחה עם צווארון פרוש על דשי הז'אקט.