חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים הערכים הבאים:
במקום הקדמה
אלתר
בקבוק יין ומפית
דודי זלמן



במקום הקדמה

המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי. את 'דיוקן עצמי בגיל 27', שבו דחסתי שנה מחיי לסד של שלושה חודשים, כתבתי באי יווני נעים במיוחד, אך למרות הרֶצינה, הפיקְס וחופי העירום, תקף אותי דכדוך. מאז אני חושד בנסיונות תמימים מדי לפוגג את רתיעתי מפני כתיבה אוטוביוגרפית, שאולי אינה אלא אימה מפני הזמן.

ובכל זאת, כשקראתי את 'האלף-בית של צ'סלב מילוֹש' ידעתי שאנסה שוב. יש כמובן הרבה ספרי אלף-בית, מילונים, אנציקלופדיות. החידוש של מילוש היה להעניק לצורה גוון אוטוביוגרפי מובהק.

היתרונות של אלף-בית כזה ברורים. הוא מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך דומה שהוא פוטר את הכותב מן הצורך להעניק צורה מכוונת למכלול. הפורמליות האיתנה והעניינית של הסדר האלפביתי גואלת את הפרטים הזכורים - דמויות, אירועים, תוכניות, כשלונות, אהבות חיות ומתות - מנהר הזמן האדיר הזורם בערוצו, ושולה אותם ברשת עמידה ונצחית של אותיות. מה שנראה כסחף כהה ובוצי המאיים לקבור תחתיו הכל, עשוי אולי לפלוט מתוכו דגי-זהב מפרפרים, שברי זכוכית וקונכיות. כך לפחות חשבתי כשהתחלתי לכתוב.

קבעתי לעצמי כמה כללים פשוטים. החלטתי לא לכתוב על אנשים חיים, ולא לנסות אפילו לכתוב על סופרים, מוזיקאים וציירים היקרים לליבי, אלא במרומז, מזווית מיוחדת.

היה לי ברור שלא אכתוב על דברים שקרו לי בחיי, גם אם היו מרתקים או משעשעים במיוחד, אם אינם חשובים אלא לזולת. מקטעי זכרונות (השזורים בשקרים מופלאים) שכתב פורד מֶדוֹקס פורד, זכור לי היטב סיפורו איך נלקח פעם בימי ילדותו לקונצרט, והושב בכיסא שהיה שמור ל'טיימס' הלונדוני. האיש שליווה אותו היה מפוזר מאוד, שם לב שחסרה לו עניבה והסתלק לקנותה, מותיר את פורד הקטן בכיסאו בשורה הראשונה, מול שלוש כורסאות מוזהבות. פתאום התגלגל באולם רעם אדיר של תשואות, ולפני הילד הקטן הופיע איש זקן בעל פני ספינקס חשוכים ותלתלי שיבה ארוכים, מלווה בשני אנשים שהילד זיהה: הזוג המלכותי, המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט. האיש בעל תלתלי השיבה לא רצה להתיישב באחת מכורסאות הפאר, ולפתע הרים את פורד מכיסאו והתיישב בו. לשווא ניסה הנסיך לשכנע אותו שיסב באחת הכורסאות המוזהבות; הזקן נשאר יושב על מקומו השדוד של הילד. עד שנכמרו רחמי המלכה על פורד הקטן, האבוד באולם הרועם, והיא הושיבה אותו על ברכיה. כך זכר פורד את ביקורו של ליסט.

כעבור ימים אחדים הובא פורד בידי אביו לבית שליסט התארח בו. האמן הדגול סירב בעקשנות לנגן, עד שברגע מסוים נח מבטו על פורד הילד. הוא נרכן אליו ואמר, "ילד קטן, אנגן בשבילך כדי שתוכל לספר לילדי ילדיך ששמעת את ליסט." הוא ניגן את 'סונטת אור הירח', ודמעות זלגו בשפע על לחיי כל המסובים.

ההתלהבות שעורר ליסט היתה אדירה, כתב פורד. אחת משארות-בשרו הרחוקות, גבירה אריסטוקרטית שנראתה תמיד חסרת רגש, הדיפה במשך שנים ארוכות ריח לא נעים. אחרי מותה, מצאו על צווארה שקית ובתוכה מחצית סיגר שעישן ליסט. היא סעדה במחיצת הכוכב שלושים שנה קודם לכן.

הקטע על ליסט, על הזוג המלכותי הרחמן, על החדר השוחה בדמעות ולבסוף סיפור הסיגר העתיק, הוא מופת לחיבור זכרונות. מיותר לומר שלא היו לי בחיי אירועים ססגוניים כאלה, אבל העדפתי לא לכתוב גם על אירועים צנועים הרבה יותר, אלא אם כן הטביעו בי ממש את רישומם.

קראתי בתשומת-לב את הזהרותיו של מילוש מפני תעתועי הזיכרון. כדי להיצמד ככל האפשר לאמת, החלטתי להימנע מכתיבה על דברים שעליהם כבר כתבתי בספרי, כי איך אמצא את הלשון והמקצב של האמת האוטוביוגרפית אחרי שזכרונותי כבר עברו פעם תמורה? הכתיבה הבידיונית היא תליינית מומחית, המוציאה להורג רגשות ודימויים על-ידי עצם עיצובם, על-ידי עצם הוצאתם מחושך לאור. גם כשהתמורה חמקנית, לא קל להחיות את הרגש או את הדמות. חבל,

כי מה חשוב יותר מאדם או מחפץ החיים בחצי-אפלה שבין זיכרון ודמיון?



אלתר

בין בני משפחתי הקרובים יותר, אלתר היה היחיד שעבר את כל מלחמת העולם השנייה בצבא האדום, חייל רגלי, בדרגה נמוכה עד יום השירות האחרון - לא מאלה המגינים על המלך, אלא מאלה הנידונים להקרבה על הלוח השחור-לבן, האכזר.

כן, אתה צודק, עשיתי את כל הדרך עד ברלין, אמר לי פעם כשביקרתי אצלו בחופשה קצרה במושב הדרומי, שבו בנה לו בית אחרי שקיבל מהסוכנות שתי פרות וסוס.
ילדיו היו מקסימים. דלות ביתו העציבה אותי.
המושב שלכם עני? שאלתי את אחד הבנים.
אני לא חושב, ענה.
אלתר התפלא מאוד על חקירותי.
אבל מה פירוש איך זה היה? קרבות, וימים בין הקרבות. ולילות. מה יש כאן לספר? ואתה רואה - אני חי.
הראיתי לך את התצלום שלי מהצבא.
אתה נראה מצוין בתצלום. גאה, מצוחצח.
אתה רואה, אמר.
ניקח מפה, ותראה לי את הדרך שעשית, ביקשתי.
מפה? בוא נצא החוצה, אני אראה לך את האדמה שלי, זאת מפה! אם אתה כל-כך רוצה לדעת על המלחמה תלך לסרטים, תקרא. מה אתה שואל אותי?
אלתר עבד כסנדלר במושב.
למחרת, מוקדם בבוקר, טיילנו בשדה. עמדנו ליד עץ נמוך רטוב מטל. הוא נגע בגבי, אחר-כך מישש את שרוול חולצתי הצבאית.
בד טוב מאוד, אמר.



בקבוק יין ומפית

כשהייתי בן חמש-עשרה, שמע אותי פעם אבי מספר לאחד מחברי כמה אני משתוקק לראות את פריז, או לפחות לדבר עם מישהו שהיה שם. הדבר שמשך אותי לפריז היה מה שמשך לשם אנשים רבים, האֶרוֹס. הארוס הפריזאי היה כולו קסם וחן, נשיקה וחיבוק ברחוב, סגנון, האפשרות להשלים עם הסתירות שבמושג האהבה בלי לוותר עליו.

הדבר המסתורי ביותר בפריז בעיני היה המטרו. בדמיוני ראיתי מבוך מופלא של מנהרות. להיכנס למבוך, לנוע בתוכו ולצאת ממנו אל אור היום המסנוור - המחשבה על כך ריגשה וריתקה אותי. גרנו אז בוְרוֹצְלָב, ואבי הציע שאצטרף אליו לנסיעה לוורשה, שאליה יצא כדי לטרוח בענייני הקואופרטיב הכימי שבו עבד. הוא אמר שנוכל לבקר אצל ידיד ותיק שלו, שבשנות השלושים התגורר בפריז.

היה זה סוף החורף. חיכיתי לאבי בפרוזדור של מוסד חשוב. אחר-כך, כשהלך לפגישה שנייה, נכנסתי ל'פוֹטוֹפְּלַסְטיקוֹן', אולם חשוך שבו אפשר היה לראות מבעד לצוהר קטנטן תמונות סובבות בתלת-מימד, מלוות נגינה בחליליות. אהבתי את ה'פוטופלסטיקון', אם כי הבהיל אותי המוות שנתן את סימניו בתצלומים: עצים, בני-אדם, בניינים ואנדרטאות נראו כאילו קפאו לנצח נצחים באור בהיר ואבֵל. אחר כך פיזרתי פירורי לחם ליונים ולפשושים. לבסוף נחלץ אבי מהפגישה ונסענו למצוא את ידידו, שגר לא רחוק מגשר פוניאטובסקי, בדירת חדר.

ריח של בצל וכרוב עמד בחדר והחלונות היו מלוכלכים. אמי השקיעה תמיד מאמץ רב בניקוי החלונות, והלכלוך הפתיע אותי. מיטה מוצעת בשמיכה אפורה, שולחן, ארון חום ושרוט. ליד החלון עמד בקבוק ענקי, כעשרים ליטר תכולתו, ובו נוזל אדום. היה זה יין דומדמניות. צינורית ארוכה היתה מונחת ליד הבקבוק.

המארח שלנו היה אדם כבן חמישים, גרום ובעל כתפיים רחבות, עיניו בולטות, שערו כמו זקור על ראשו, שפמו מדובלל. אפשר היה לראות מייד שהתכונן לבואנו, כי הניח על השולחן תרמוס מלא קפה וטורט לבן שחצו אותו קווי שוקולד. באמצעות הצינורית מזג מהבקבוק את יין הדומדמניות, ושאל אותי אם אני תלמיד טוב. הוא ואבי ערכו ביידיש סקירה של מכריהם. הכרתי היטב את הסקירות האלה. שיחתם התארכה. לבסוף נפנה אלי.

אף שאבי ביקש ממנו שיעבור לפולנית, שפה נוחה לי יותר מיידיש, הוא המשיך לדבר ביידיש. שאלתי אותו מה בעצם עשה בפריז. הוא ענה שהיה גהצן פריזאי, א פּאריזער פּרעסער. כלומר? כלומר עבד באולם ארוך מאוד, בקומה ראשונה של בית גדול, עם אנשים רבים. המגהץ עצמו היה מגהץ-אדים משוכלל, מחובר לחשמל, העבודה היתה קשה, רבת שעות, יותר משמונה, השכר לא גבוה, לא רע אומנם, אבל אחרי התשלומים למגורים ולאוכל, לתחבורה ולבגדים לא נשאר כמעט כלום, במיוחד אחרי שחלה ולא היה לו ביטוח בריאות. הוא הסביר שקל להידבק במחלות למיניהן בתחבורה הציבורית, השורצת חיידקים, בעיקר במטרו הצפוף.

שאלתי אותו אם הוא מתכוון למטרו שמתחת לאדמה. הוא השיב שיש רק מטרו אחד בפריז. על הצרפתים אמר שהם דומים ליהודים, יותר פיקחים ולבושים יפה, יותר אנטיפתים ותוקפנים, ושהם רודים בילדיהם לא פחות משמתעמר המלמד בדרדקי החדר. שאלתי איך נראית הכניסה למטרו ומה טיב הסכנות הטמונות במנהרותיו. הוא אמר שאין כל סכנה מיוחדת, חוץ מכייסים. אחרי העבודה היה בדרך-כלל עייף מאוד והלך מייד לישון, אם כי לפעמים היה נכנס לבית-קולנוע אחד לא רחוק מביתו. למרבה הצער האולם היה קרוב מדי למטרו, ורעש הרכבות היה מפריע, מרעיד את הכל ומדכא. לפעמים, במוצאי שבת, היה הולך להרצאות במועדון יהודי, אבל לא תמיד היה נהנה, כי רק לעיתים רחוקות באו לשם המרצים הנהדרים מוורשה. בימי ראשון היה הולך לפארקים, ובחורף אהב לבלות בתחנות רכבת. הוא היה מבשל לעצמו את האוכל בחדרו, אבל כשהרגיש בודד מדי היה אוכל ארוחת ערב במסעדה ליד ביתו, ושם, בתוך תא בארון שהיה שמור למענו חיכו לו המפית שלו ובקבוק יין, אם לא גמר לשתות אותו בארוחה הקודמת. חייכתי בהפתעה. בקיץ טבע בעל המסעדה באיזה נהר והמסעדה נסגרה, ומאז אכל במסעדות גדולות מאוד, שהיו בהן עשרות שולחנות, אולי מאות.

בנוכחות אבי וביידיש לא היה לי נוח במיוחד לשאול אותו על ענייני האֶרוֹס, כמו למשל אם נכון הדבר שבמועדוני הלילה לובשות הרקדניות רק נוצות יען. שאלתי רק אם זוגות מתנשקים ברחוב. על כך ענה הגהצן הפריזאי שהוא לא נהג להסתובב הרבה ברחובות, אבל לגבי נשיקות - אין הדבר בלתי-אפשרי. הוא ראה זוג או שניים מתנשקים.

הרגשתי מעט מטושטש, אולי מכוס יין הדומדמניות ומפרוסת הטורט הגדולה. נפרדנו ממנו. ביקשתי מאבי שניסע למקום שבו עמד הבית שלנו לפני המלחמה. הוא ניסה להתחמק, באומרו שהאזור כולו אינו אלא חורבה אחת גדולה, וגם אם אראה רחוב או בניין יהיו הללו חדשים לגמרי. לעולם לא תראה את רחוב דְזְ'יֶלְנָה ואת הבית שבו נולדת, אמר, וממילא כבר מחשיך. אבל אני התעקשתי, ואבי, שאולי חש את אכזבתי מהפגישה עם הגהצן הפריזאי, נסע לשם. בכל הזדמנות הלכתי לראות את מקומו של הבית האבוד. אחר-כך שתינו קפה באיזה מקום שהיתה בו תאורה חלשה. לקראת שחר, כאשר כבר התקרבנו לוורוצלב, על כביש רטוב מגשם, התהפכה המכונית שלנו. נחתנו על הגלגלים. לי היה חתך במצח, תחושה מוזרה בעורף, וברכי השמאלית כאבה מאוד. אבי לא נפגע כלל.

אל תספר לאמא, אמר אבי. למה שתדאג סתם? ואל תשים לב יותר מדי לסיפורים ששמעת. פריז או לא פריז, כשהיינו מהמרים במירוצי הסוסים במוֹקוֹטוֹב, הוא תמיד חשש להוציא כמה גרושים.



דודי זלמן

כלפי דוֹדי זלמן צלקה חשתי קירבה סודית, מפני שהתקשה להבין את העולם. הייתי מבלה בעיירתו הקטנה את חופשת החורף שלי, גולש על מגלשה עם אדני ברזל משויפים בקפדנות, מחליק על הקרח, מטייל בחורשות מושלגות. פעמיים או שלוש בשבוע, אחרי העבודה, היה דודי מתמסר למשחק קלפים. הוא היה שחקן פוקר מצוין, וידע הרבה תעלולי קלפים, אבל יצר ההימור שלו היה עז מדי. דודי היה מפסיד ומתקיים בקושי. פניו הארוכים והסוסיים נראו לי תמיד שמחים, גם כאשר היה נשפך על ראשו קיתון של גערות מפי אשתו, אשה קטנה, שמנמונת, עם עור נהדר ובת (שעתידה היתה להיעשות יפהפייה, על-פי הערת אגב של אחד הקלפנים), שדודי מצא אחרי שובו מברית-המועצות, שם בילה רוב הזמן בגדודי עבודה סובייטיים.

דודי לימד אותי תעלולי קלפים שלא היו קשים לביצוע והיו מרשימים ביותר, אבל מה שהיה בעיני מפליא מכל היתה יכולתו לחלק קלפים כרצונו, ארבעה אסים למשל. אלמד את הסודות האלה, ועל סיפוניהן של אוניות המפליגות למרוקו, לזנזיבר או לאמריקה הלטינית, ארוויח הון למסעותי ביערות-עד ובמדבריות, הייתי אומר בליבי.

דודי עישן הרבה, שיניו ואצבעותיו היו חומות מניקוטין. בחלקי נפל לישון איתו באותו חדר. אשתו ובתה ישנו בחדר הסמוך. חופשותי הפכו דבר הזוי. זלמן אומנם היה נרדם מייד, אבל כעבור כרבע שעה היה מתעורר, מעלה אור במנורה הקטנה שליד מיטתו, מדליק סיגריה, מעשן ופורץ בשיעול רם ומתמשך. אחרי שניקה כך את ריאותיו ואת גרונו היה שב ונרדם מייד, אך היה מתעורר שנית כעבור רבע או חצי שעה, מדליק את המנורה, מעשן, משתעל, וחוזר חלילה. רק מפני שהיה משכים קום יכולתי לישון עוד כשעתיים-שלוש, אך גם כך הייתי רדום ימים רבים.

דודי גילה פליאה לנוכח כוח הזיכרון שלי, ולנוכח העובדה שכאשר לא התרוצצתי בחוץ, הייתי שוכב מכוסה בשמיכה על מיטה צרה, ומביט מבעד לחלון. אם היה בא מישהו לארוחת-ערב, היה פונה אלי ואומר: תגיד לו את השיר הזה והזה, השיר על הפעמון, נניח, ומייד הייתי מדקלם במהירות ומדגיש את כל האונומטופיאות, כמו שלימדה אותנו המורה לספרות. שירים מסוימים היו ארוכים למדי, דבר שהיה מרגיז את האורחים, אבל דודי התגאה בי מאוד. לעומת זאת, היה מודאג משכיבתי על המיטה.

אתה מרגיש טוב? היה שואל. הייתי עונה: אני פשוט חושב. זה היה מדאיג אותו עוד יותר.

לא קל היה לשוחח איתו. אני, לפחות, מעולם לא הצלחתי בזה. במקרה הטוב היה דודי זלמן אומר: אני מרוויח טוב, ומתייחסים אלי יפה. דבריו הקצרים, מלווים בחיוך ביישני ונחמד, הזכירו לי שני איכרים שבאו פעם לטולסטוי (כפי שמסופר ברשימות הקצרות של גורקי) ואמרו לו, בחרוז: באנו לא מוזמנים, מקווים לצאת לא מוכּים.

פעם הייתי צריך להעביר אליו מסמך כלשהו מאבי. נסעתי לטיול בדרום עם שני חברים. עצרנו בראשון-לציון. מצאתי אותו עובד באתר בנייה אדיר, אפוף אבק לבן, משאיתו גם היא לבנה. זלמן נראה לבן, סחוט, עיניו אדומות.

מה המצב? שאלתי. הכל בסדר, השיב דודי, מרוויחים כאן טוב, האנשים טובים. פעם אמרה לו אמי, בנוכחותי: זלמן, תעבור לגור בחדרה, קח את הילדים ותעזוב אותה. לא נעים להתגרש, ענה דודי.

אז אל תתגרש, תבוא לכאן. היא שונאת אותך, ואתה חולה.

דודי חייך בביישנות חביבה. המילה "שונאת" נראתה לו חזקה מדי לגבי אשתו השלישית, אם כי לפני סוף חייו היא התייחסה אליו באכזריות שגבלה בפלילים.

תמיד אהבת לשכב שעות במשך היום במיטה ליד החלון, אמר לפני שחזר לראשון, אני מקווה שתסתדר בעולם.

כשאני חושב על בני משפחתי, תמיד נלחש באוזני פזמון הנעילה ביום הכיפורים: כל עיר על תלה בנויה ועיר אלוהים מושפלת עד שאול תחתיה.

 

שם הספר: ספר האלף-בית
שם המחבר: דן צלקה

Tsalka` ABC
by Dan Tsalka

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, ספטמבר 2003
מספר עמודים: 178
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
עיצוב תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 965-7120-27-6
דאנאקוד: 497-1036


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.