מצורפים שני פרקים ראשונים
פרק ראשון: באצבע אחת
פרק שני: נ.ב. פוטרתי

פרק ראשון: באצבע אחת

שלום לך מטפל יקר ואומלל. דע לך, את העט, פלסטיק כחול לעוס בקצה, הכינותי מבעוד יום. נעצתי אותו בכיס הסֶבֶן סטאר המסמורטט והישן שלי כדי שחס וחלילה לא אתפס בידיים ריקות. תאר לך שהיית מתקשר ולי לא היה ביד העט כדי לרשום את מספר הפלאפון שלך כשאתה בשווייץ, זה שהתקשרת במיוחד כדי להכתיב לי שיהיה לי אם ארצה להתקשר. אתה מתאר לך מצב שאתה מתקשר להכתיב ואני לא מוכנה להכתבה?

אז שמתי את העט בשרוול היומן ואת היומן עמוק בתיק האדום ואת הפלאפון פתוח ומהבהב באור ענוג וכחול על יד היומן. שמתי הכל במקום כבר ביום שישי למרות שאמרת בבירור שתתקשר רק בשבת. אבל אני הרי אוהבת ללכת על בטוח. ומה אם היית תופס אותי ללא עט ונייר בדיוק שעה שאני לוקטת בזהירות ארבעה אפונים עם המזלג בארוחת יום שישי אצל חברים? הבת שלי עמדה מפשילה את מכנסיה בכעס במרכז החדר, מנסה לשאת ולתת על הקורנפלקס הממותקים שהיא כל-כך אוהבת. אני היסיתי אותה בזעם כי ילדי החברים והחברים של החברים ישבו ולעסו כל-כך יפה ובפיות חתומים רוסטביף ותפוחי אדמה וגם לגמו ברחש לחש מרק דלעת עם כורכום וטיפ טיפת שמנת מתוקה שהמארחת המופתית טמנה בו את כל מרצה וחושיה האמנותיים ומיץ החיים שלה, וזה ממש לא היה הזמן להוציא את הקורנפלקסים המרשרשים המעופשים מקרקעית הקופסה שעל השיש כשכולם מסתכלים. ושקט. רק קרקוש המזלגות ודנדון הכפות המתנגן באוויר. זה השלב הזה שהמסובים מרכינים ראשיהם לצלחות מרוכזים בבליסה ולא מוציאים הגה. ומה אם פתאום גם הפלאפון שלי היה מתחיל לנג'ס כשהתיק שלי כל-כך רחוק על הספה ואני לכודה בין האורחים הצפופים על כיסא עץ כבד ואין לי שום צ'אנס לזנק מהר מספיק ולשים יד משתיקה חונקת על המכשיר, ואם כן, לאן הייתי ממלטת עצמי כדי לנהל את השיחה הזאת? אבל בכל זאת הייתי דרוכה ונכונה. אני והעט הזקור שלי בתיק.

האמת שבכלל לא הייתי בטוחה שתתקשר. אני חשדנית הרי. אבל צילצלת. ותפסת אותי כצפוי ברגע הכי לא מתאים, בפקק הענק המזדחל בקו ישר ובוהק מתל-אביב צפונה בדרך לטיול השבת. אני והבעל והבת מקשיבים לרדיו, כל אחד מאיתנו מביט החוצה מבעד לחלון שלו. הבת שקועה בשרעפים על יעל מ"הבית של יעל" או משהו כזה, הבעל מי יודע במה הוא מהרהר, אולי ביעל, היתה לו פעם חברה בשם הזה, ופתאום הוא מזכיר אותה ואת זה שהיתה שוכבת עם איזה גבר נשוי אחרי שנפרדו, מה פתאום הוא נזכר בה בשמש הזאתי, ואני עם העט בתיק מחכה שתתקשר. והנה. הפלאפון בתיק והידיים הזריזות מפשפשות ולוכדות אותו. הופה, לחצתי בזמן, אתה על הקו. עם הקול המיואש והמנומנם והכבד מליחה. אתה בשווייץ, שזה משהו כמו שעה שעתיים אחורה. יכול להיות שרק קמת? קמת ומייד חייגת אלי? אני לכודה במזדה הכהה שלנו עם החלונות הסגורים והרדיו בקול רם וכל המשפחה זוקפת אוזניים. והבעל לוחץ לדעת מי זה. והוא שואל אותי בשפת סימנים, במורס המשפחתי שלנו: מי זה, מה קורה? שום סיכוי שאצליח לנהל את השיחה הזאת לשביעות רצוני. אז אני קורקטית. הקורקטיות כבר הצילה אותי מלא מעט מעמדים מורכבים בחיים. ואני מהמהמת ומהנהנת ומסמנת לבעלי שזה אתה כדי שיתנהג יפה. וזה מה שהוא עושה. משתיק את פטפוטי העליצות של הבת ומקשיב בדריכות. אני מהדקת את התיבה הכסופה הקטנטנה לאוזן, חבל שעל פלאפונים אי אפשר להישען עם הסנטר, ואני קורקטית, מקשיבה לפרטים שאני לא לגמרי בטוחה שבא לי לשמוע. הגעתם, התמקמתם, אשתך התחילה את סדרת הבדיקות, הניתוח ביום שני. אני מנסה להגיד בהצלחה גדול כזה שיחבוק הכל, אבל הוא נפלט לי ממש רפה ועלוב ואני מתפללת שאתה לא מתחרט שצילצלת אלי. אני מודה לך, לא ממש ברור לי על מה, רושמת את המספר לרוחב היומן, חוזרת עליו באוזניך בענייניות של מוקדנית וסוגרת, והבת שלי שואלת פתאום אמא למה את בוכה אבל אני לא. תודה לאל שהפקק השתחרר. זו היתה סתם תאונת דרכים. את מבינה את האידיוטים האלה, הבעל מבאר לי, הם עוצרים להסתכל על התאונה. בגלל זה נהיה פקק כזה.

אני כותבת לך כעת בלילה שבין ראשון לשני, מקלידה באצבע אחת בספיד אימים. הבעל ישן מצוין, במתיקות הזאת של אחרי סקס ממצה. הבת מתעוררת כל רבע שעה כי סתום לה האף. היא חמה ולא בא לה לישון, והיא יושבת במיטה ונוחרת דרך הנזלת. אני מורידה את המאייד מהארון למעלה, ממלאת בו מים, מבריגה ומניחה לידה. סילון האדים רושף לי לתוך האוזן כמו דרקון. הבת מעמיקה שנתה. עד חמש בבוקר היא כבר בטוח תהיה תחובה עמוק עמוק ביני לבין הבעל במיטה שלנו. מחר הניתוח.

אז איך עבר עליך היום הנורא בחייך, מטפל מותש? אשתך בטח בהתאוששות, ישנה וחבושה. אני בטוחה שקר לה נורא. אני מכירה את זה היטב, את הקור הזה אחרי הניתוח. הקור הוא הכי גרוע. אז עם מי אתה יושב שם במסדרון ומחכה? בטח עם הבן שלך. הקטן נדמה לי. הקטן הוא תמיד זה שנוסע או נושא בעול, ככה זה אצל כולם. שמעתי שבשווייץ הם לא מניחים לקרובים להתנפל על חדרי הניתוח וההתאוששות והטיפול הנמרץ, השווייצרים מרחיקים ומפרידים. אז מה אתם עושים שם כל השעות האלה? שלוש-עשרה נדמה לי אמרת שיארך הניתוח. אצלנו דווקא מותר להסתער וזה נחמד. כמו בנתב"ג שהקרובים עומדים ומנופפים ובוכים מהתרגשות, ככה גם בקומת ההתאוששות והטיפול הנמרץ. עומדים רופפי עצבים, פה נותנים איזה בעיטה למשקר התקוע שאף פעם אי אפשר לחלץ ממנו את הספרייט אחרי שכבר נעצת בו כסף, שם יורדים על איזה סניטר בתקווה ששמע משהו, העיקר שהזמן עובר.

מעבירים אותה, ככה קוראים לזה בקומת ההתאוששות שלנו. אני כשהייתי בניתוח בעלי יצא וקנה לעצמו בינתיים סוודר. רעיון טוב לקנות סוודר. לפחות שלו לא יהיה קר. ואתה, קר לך או מה. שום סיכוי שיצאת לקנות לך סוודר כי אשתך הרי קונה לך כל סוודר וסוודר והיא ישנה עכשיו וקר לה. קר לה מאוד.

מחר אפרוץ במשחק הרולטה הרוסית המענה, לצלצל או לא לצלצל אליך לשאול מה קורה. ואם אז מתי. ומה אם קרה דבר נורא. ואם עוד לא ברור. ואם רשמתי את המספר לא נכון. ואם הייתי יכולה רק לחבק אותך. ואם הסוודר שלך מסריח מזיעה. עדיף שלא. ממילא אני סותמת את האף בקרבת אנשים. חוץ מהבת, הבעל ואמא שלי. אם הם רוצים שיסריחו. זה לא מפחיד אותי. כל שאר העולם מתקבל אצלי בזרועות פתוחות ובנחיריים אטומים, שלא אופתע חלילה באיזו צחנה דקה מן הפה, מבית השחי, מסוודר חמוץ. אין מגעיל מסוודר חמוץ. רמזת פעם בדרכך החמקמקה והחלזונית שיש בי מן הכפייתיות הטורדנית. אז הנה אני עם הכפייתיות והטורדנות גם יחד. גם אליך בחיים לא הייתי מתקרבת בלי לסתום את האף. גם בשעה קשה. גם על-מנת לעודד או לנחם אותך. לילה טוב, מטפל יקר. אני מקווה שיש לך על מי להניח את הראש. מישהו שלא סותם את האף כמובן. מישהו טוב ונעלה ממני. מישהו שאוהב אותך.

להתקשר או לא להתקשר. אני עומדת במרפסת בגשם סוחף ומעשנת בדל סיגריה מגעיל שנרטב כי המאפרה עמדה קצת בגשם. אני כמובן לא אצית חדשה כי אז זה ייספר כעוד הצתת סיגריה ואני הרי לא מעשנת. לא באמת. רק פה שם. מפה לשם סיגריה ביום לפחות. הסיגריה מסריחה, הקפה מר, יש לי בחילה ואצלי עכשיו בוקר. כבר אחת-עשרה וחצי אבל אצלי זה בוקר. לא נבזבז פה זמן על מה זה בדיוק בוקר אצלי כי כבר העברתי לחשבונך לפחות שלושים אלף שקל לטובת הדיון למה אני שונאת לקום בבוקר. בזמן האחרון סיגלתי לי הרגל ממש ביזארי. אני מתכנתת מבעוד לילה את הקלטת תוכנית הבוקר בטלוויזיה וצופה בה בשעת צהריים מוקדמת. קפה, בדל סיגריה, פתית עוגה לא מי יודע מה טרי בטעם מוקה, מה זה בכלל הטעם מוקה הזה, ויחד עם העיתון שכותרותיו נקבעו לפני למעלה מחצי יממה ועם תוכנית הבוקר שהסתיימה כבר לפני ארבע שעות אני מייצרת לעצמי בוקר חלופי. אצלי בבית בוקר ובינתיים מרבית העולם כבר בולסת בבתי קפה ובמסעדות פירה וכדורי בשר של צהריים. בימים שאני במשרד בשעות האלה אני שומעת אנשים משיחים זה לזה בעצבנות כמה הם מתים מרעב, עוד לא שתים-עשרה בצהריים וכבר הם מפנטזים על אוכל יהודי או על חומוס ומתכתשים בלהט איזה טייק אוויי יזמינו ורק לי יש בחילה נוראית. זוהי עת הסי טי הרבעוני שלי, אבל בחודש שעבר קיבלתי פטור. מעכשיו רק פעם בחצי שנה, פסק האונקולוג, ותסרוקת הצ'רלי צ'פלין שלו הינהנה והסכימה לקביעה יחד איתו. ומה איתי? האם הסכמתי? השתכנעתי? בטוח בטוח שלא צריך? אז למה הבחילה? ולמה אני משלשלת? יכול להיות שנושר לי השיער ולא השגחתי בזה? האין אלה סימנים ברורים ש"המחלה" חוזרת?

אתה תמיד משתמש מולי בביטוי הזה. המחלה, אתה אומר, והחית מתמלאת ברוק. מחחחלה. אני שונאת את זה. תגיד סרטן. תגיד גידול. מה יש, אין לך אומץ? אף פעם לא הערתי לך. עכשיו כן. כשאתה עם אשתך המתאוששת מניתוח הלב הגדול והמסובך שלה בשווייץ ואני עם הכאילו בוקר שלי בצפון תל-אביב.

מעניין מתי אתקשר. זה לא יקרה היום. היום מוקדם מדי. חטטני מדי. אינטימי מדי. היום שאחרי שמור רק לקרובים וחברים קרובים. אני לא חברים ולא קרובים. אני הרבה פחות מזה. אני כלום. קליפת אגוז. מצידך, שאחנק בקיא הדאגה של עצמי, אבל אני אטלפן. אבליג עוד איזה יום יומיים. ואז. אבל לא מעבר לזה. שלא ייראה כאילו הזנחתי או שכחתי או ברחתי. ברגעים סבוכים ופקעתיים שכאלה יש להפגין דיוק מקסימלי. וריכוז רב. למצוא את החריר הקטן והמדויק ברשת הזמן. את הרגע שבו אצא הכי טוב, אצטלם יפה, אכנס נכון לספר הזכרונות שלך, שלי. חייב להיות רגע כזה, חמקמק, נדיר אבל מושלם, ואני, אישה נחושה וקטנונית ומתחשבנת, אמצא אותו.

אחרי שני אקמול וקלמנטינה אני שוב מקלידה באצבע אחת, משתדלת לא להכתים את המקלדת בעסיס ההדרים הכתום. בעלי שונא דברים מדביקים ואנחנו חולקים אותו המחשב ואותה המקלדת. אוי לי ואבוי לי אם יאתר איזו נקודה דביקה על המקשים. המקלדת תנותק לאלתר מהמחשב, סמרטוטים יישלפו, סבונים יקציפו וחגיגת הניקיון תחל. אין לי כוח לפסטיבל הזה שכל כולו בשל קלמנטינה עלובה. פעם אמרת לי שאתה שונא ריח של קלמנטינות. איך אפשר לשנוא ריח של קלמנטינה. ריח של קלמנטינה הוא משהו כה מנחם ומתוק. אבל לך זה מזכיר בית ספר וזה מגעיל אותך. אצלי זה עובד בדיוק ככה עם גויאבה. גויאבה זה סירחון של בית ספר. מרוב מבוכה שהתוודית מיהרתי לשחרר אנקדוטה תפלה על הירקן שלי שהודה באוזני שגויאבות מביאות לו את הכאב ראש. תחשוב עליו, אמרתי לך בחנחון המעצבן שאני נוקטת כשאני נבוכה, כל היום הוא עומד בריח הרקוב של הגויאבות ומתפוצץ לו הראש. הריח של העבודה שלו עושה לו כאב ראש. אחרי שני אקמול עדיין מתפקע לי הראש. לא בטוח שזה כל-כך מבריק מצד האונקולוג לרווח את הבדיקות שלי ולדחות את הסי טי ליוני. מעניין מתי אתקשר.

תתקשרי אליו כבר, לוחץ הבעל בשיחת צהריים שיגרתית מהמשרד. ואני מעמידה פנים שהוא דוחק בי שלא לצורך. כאילו התכוונתי לעשות את זה ממילא. טוב בסדר, אני נוהמת. אני צריכה לצאת עכשיו. בעלי הישיר וצלול הדעת. הוא כבר היה מתקשר לפני חצי יממה. הוא דואג הוא מתקשר. הוא רוצה לדעת הוא מברר. הוא רוצה לאכול הוא פותח את המקרר, מוציא חצי אבוקדו, מפשיר פרוסת לחם, קצת מלח, עגבניה והוא מסתער. מה הבעיה. לו אין בעיה. אני כבר מתקשרת. אבל קודם בוא נדבר איזה חצי שנייה על הבעל. שנה וחצי ישבתי מולך רגל על רגל, יד ימין מסתירה חצי פנים, יד שמאל מגרפת בעצבנות את השיער החפוף, בלי להזכיר במילה את חיי עם הבעל. שנה וחצי לקח לך לשאול אותי איזה מין חיים יש לי עם הבעל. ומה אם לא היית שואל. ואפילו לא שאלת. בדרכך הממולמלת ציינת שאתה אפילו לא יודע אם אני שוכבת עם הבעל. אולי אנחנו רק חברים טובים. גם זה קורה, הוספת ביובש כדי לרכך את הבעיטה האכזרית.

בחיים לא חפרו לי בור כל-כך ענק בבטן בזמן כל-כך קצר. חוץ מאשר בניתוח הראשון שלי כמובן, כשהוציאו לי את רוב תכולת הבטן בשש שבע שעות. אבל שם לפחות הרדימו אותי לפני זה. הכינו אותי. הפחידו אותי. שיכנעו אותי שזה לטובתי. שאם אני רוצה להמשיך לחיות כדאי לי שיחפרו לי בבטן ויוציאו לי ויעקרו ויגרדו ויתפרו אחר-כך. וישמרו עלי כשזה ייגמר. ומי שמר עלי אחרי שאתה פתאום לקחת מעדר והתחלת לחפור? מי הכין אותי?

מה נראה לך, בטח שאני שוכבת איתו, עניתי באוטומטיות, אבל בלב בירכתי אותך בפעם הראשונה לשלום. ברוך בואך לתוך חיי, מטפל מעיק. הבאת מתנה, ממש לא היית צריך. אני בדיוק בדלת. אני יוצאת עכשיו. נראה לי שמרוב תדהמה ואימה לא אחזור לעולם.

אבל חזרתי. שוב ושוב. ודיברתי ודיברתי ולחיי סמקו וגרוני הצטרד כשהזכרונות עלו וביעבעו והציפו אותי כמו איזה ביוב מקולקל על פני חודשים ארוכים. ואתה ישבת מולי מתמוגג בחבית דבש ענקית של שביעות רצון עצמית. הנה היא הגיברת המקונדרת הזאת רגל על רגל מתפרקת לי מול העיניים. עכשיו רק צריך להרכיב אותה בחזרה לאט לאט ובסבלנות. אין ספק שאני יודע את מלאכתי, מטפל מחונן שכמותי. אני גורם לאדומת השפתיים להפר את שלוות הליפסטיק שלה ולבכות מולי. פעם באתי ובכיתי איזה חמישים דקות בלי הפסקה. הושטת לי טישו אחרי טישו ונשמת את הנשימות הסוסיות הכבדות שלך בלי לומר מילה. ונשארת לשבת גם אחרי שהשעה שלי הסתיימה. קיבלתי ממך בונוס חצי שעה חינם. כמו מיונז היינץ חינם על שני בקבוקי קטשופ בסופר. שי לרוכש המצטיין. כמה התחשבות כמה רגישות. הנה אנחנו מדברים על חיי המין שלי מילדות ועד זיקנה עוד ועוד. ולי כל הזמן עובר בראש שאמא שלי, שגם חיי המין העתיקים והאומללים שלה נדחפו אל תוך השיחות והבכיות, היתה הורגת אותי אם היא היתה יודעת. מה פתאום את מדברת עם גבר זר ומבוגר ממך על כל הדברים האלה, איך הוא לא מתבייש, אני שומעת אותה אומרת ובטוחה שהיא צודקת. איך הוא לא מתבייש באמת. ולא רק שלא התביישת גם הבטחת שאחר-כך ארגיש יותר טוב. ככה זה עובד. עניין תהליכי. מדברים, מעבדים, מאווררים, ממשיכים הלאה. טעית, מטפל מוכשר. התחלתי דווקא להרגיש יותר רע. כל הזמן יותר רע. קבלו בבקשה במחיאות כפיים סוערות את התקפי החרדה. הנה הם נכנסים אל תוך חיי. סליחה, לא התקפי חרדה, אירועי חרדה, כך קראת להם. צריך לדייק במינוחים. אירועים לא התקפים. אבל עכשיו ממש לא הזמן המתאים להיכנס לכל זה. זו שעה קשה לך ולמשפחתך ואני מתכוונת להתנהג יפה. ומתישהו גם להתקשר. השיחה אליך תחכה. הכי טוב שאאוץ ארוץ לי כעת לעוד פגישת סרק בבית קפה. גשם, יש לי בחילה שמסתובבת לי כמו סכין יפנית בבטן, קשה לי לנשום מהסיגריה המקולקלת, הכי טוב בית קפה. אני אנעץ את העדשות החורכות את עיני בתוך האישונים, אשתחל לאיזה זוג מכנסיים שמחזיק לי חזק חזק את הצלקות בבטן ואצא סוף סוף, השעה כמעט אחת וחצי, אל הרחוב הרטוב המגעיל הספוג מים כשקית אשפה סרוחה. המזדה מחכה לי. החברה שלי שלא עובדת כבר רוכנת על עיתון בבית קפה, נועצת בו מבט רושף דרך המשקפיים, ואני מקללת שהמכנסיים מתרחבים אל תוך השלוליות ושותים את מי הגשם העכורים. הנה הגיע הרגע ביום שבו אני מתחברת אל הפלאפון. כמה נחמד הוא נשמע כשהוא מתעורר לו לחיים. לחיצה ארוכה, זו שמדליקה ומכבה, האור הכחלחל ניצת, בחוץ רעמים וברקים. כשהפלאפון כבר בתיק אני שומעת ביפפפ ארוך כזה. סימן שנכנסה מתישהו הודעה והיא ממתינה לי. לקח לי בערך חודשיים של חיים עם הפלאפון כדי להבין שהביפפפ הזה מאותת שמישהו חדר והשאיר הודעה. בהתחלה חשבתי שסתם נשענתי בטעות על המקשים. אחר-כך הבנתי שמישהו רוצה ממני משהו. מישהו מתקשר. מישהו מנסה ללכוד את תשומת ליבי. אני שומעת אבל לא מביטה בצג. אין מה למהר, אחר-כך נשמע הודעות. יכול להיות שהתקשרת אלי?

לקח לי אולי חצי שעה להעז להקשיב. הגעתי לבית קפה, לא התיישבתי אבל אותתי לזועפת לשלום והתחלתי להקיש בנוכחותה על הקלידים. מי זה, מה את שומעת, היא מתעניינת. רגע רגע, אני מאותתת לה, ולא מרימה עיניים שלא תתפוס אותי על חם מתרגשת כל-כך. שוב הקול החם הזה המצונן הנעים כאילו איזה הריסון פורד מתחבא מאחוריו. אז אני מקשיבה בפרצוף נעול. אשתך בסדר. היא אחרֵי. אתה מקווה שאצלי הכל בסדר. יצאת מהתאוששות כרגע. וצילצלת. מייד. בתום הניתוח. הבטחת צילצלת. שברת שילמת. מה זה, הכל כל-כך פשוט אצלך, מטפל דפוק? זה כבר חצי מעליב. לא חשבת פעמיים, לא התלבטת, לא נרתעת, לא עשית ספקולציות, לא משכת פואנטה, לא דחית סיפוקים, לא כלום? צילצלת, הודעת, סגרת, יאללה ביי? נו צלצלי כבר, דוחק בי הבעל שוב כשמתחוור לו שהשארת הודעה חצי יממה קודם לכן. עוד לא דיברת איתו, מה עובר עלייך? אני במזדה, חוזרת מהקפה עם החברה הספקנית שלי, נוסעת עשרים קמ"ש, זו המהירות שמרגיעה אותי, מאותתת רוב הזמן ימינה אולי מתישהו אצטרך לפנות. ותחייגי דרך אפס אחת שלוש, הוא נעשה פרטני כמו תמיד כשהוא כועס עלי. האפס אחת שלוש תמיד מחייג תפוס מקולקל כזה, אני נהיית ילדותית כמו תמיד כשאני מעוניינת לברוח מן העיקר אל הטפל. לא חשוב אני בדיוק פה באמצע, הוא מתייאש. דברי איתי אחר-כך. המילה דיבורית על הצג מתחלפת במילה פלאפון. וזה אומר שהבעל סיים את שהיה לו לומר וחזר לעבודה. פעמיים הקשבתי להודעה לפני שחייגתי. להאזנה הקש אחת. להאזנה רציפה הקש אחת אחת. אני מקישה אחת אחת ומנסה ללמוד בעל-פה את תוכן ההודעה. ושוב אחת אחת. להאזנה רציפה. אולי מתחבא בטקסט משהו שעלי להפנים ולעכל, ולעבד כמו שאתה אוהב, בטרם אחייג. קודם נבלע משהו. שקרקורי בטני המצולקת לא יעיבו על השיחה. אחר-כך נחייג. אני מהנדסת משטח פיתה דק, מורחת במיונז חזרת ומגלגלת פנימה שינקן ועלה ירוק ומר אחד, אני מתה על הירוקים החרדליים האלה, זה כמעט הדבר היחיד שאני אוהבת לאכול. זה וקפה. גם כן מר. אז אני נשענת עם הלאפה הסקסית על המזגן חימום, טורפת אותה בכמה נגיסות זריזות וגדולות מדי ששורטות לי את דפנות הגרון, מנגבת את האצבע שהשתמנה מהמיונז חזרת בנייר מגבת, סופגת מעט באזור הפה בלי להזיק לקו השפתון, מרחרחת אם נותר בפי ריח שמנוני, ומתפנה לאלחוטי. אתה עונה מייד ונשמע לגמרי ישן וכלל לא טיפולי. שום קשר לאיש הזה שמתעניין בחיי המין שלי ושל כל בני ביתי תמורת כסף. אשתך נחה, כואב לה, היא בהכרה, היא כבר במחלקה, הרופאים מביעים שביעות רצון מן הניתוח, אתה עונה על רצף השאלות הנבובות שהכינותי מבעוד מועד בדיוק בסדר הזה. אני מחליטה לסגת בזריזות ומבטיחה להתעניין שוב בימים הקרובים.

היתרון שביצעתי את החיוג הוא שעכשיו אני מכוסה לפחות לעוד יומיים. החיסרון הוא שמכאן ואילך מתחילה הספירה לאחור. לקראת הוויקאנד ודאי אתחיל לתלוש מעלי שוב את העור בפינצטה דקה בהתלבטות מתי נכון לבצע את ההתקשרות הבאה, את הנ"צ הבא על פני הנצח. אני חוטפת את התיק וטסה לגן. בעוד פחות משעה יש לי תור לרופא ילדים שצחוקו הרם והפרוע, שבא תמיד בהפתעה ובעיתוי קצת משובש, מטיל חיתתו על בתי. יש לה פריחה בצבע בורדו אש על הבטן. הגננות כבר גוערות בי יומיים כי יש לזה לוק מידבק ופטרייתי. את הגננות תמיד מעניין רק המידבק. כי מידבק אומר שיהיה להן שיג ושיח עם עוד חמש-עשרה אמהות חרדניות ודחפניות. זה לא מגרד לה ככה שלי זה ממש לא איכפת, אבל זה נראה ממש חרא. ונראה חרא זה משהו לתת עליו את הדעת.

עכשיו, מששוחחתי איתך, נותרה לי רק חובת הדיווח לבעל. אני מחליטה לאחד עניינים ולספר לו שדיברתי איתך רק בדרך חזרה מהרופא. כך אצטיין לי פעמיים בשיחת טלפון אחת ואולי אזכה בדאבל פרס. גם על הדיווח הנאות משווייץ וגם על טיפול הולם ומסור בעניין העור הענוג והפצוע של הבת. אחח, אני ממש טובה בזה, אני מציינת לעצמי בגרגור של אהבה עצמית, מרחרחת איזו קווצת שיער שכנראה נגעה מבלי משים במיונז חזרת ונכנסת למזדה. רק אחרי שאני מתניעה אני מבינה ששכחתי את כרטיס קופת החולים המגנטי של הבת למעלה בדירה. בלעדיו לא אוכל להיכנס לרופא וגם לא לפתוח את שער החניון. אז אני עוקרת בעצבים קצרים את המפתח מן ההגה ועולה חזרה. הטלפון בבית מצלצל. אני לא מרימה. שהתא הקולי יתמודד עם זה. אני תולשת את הכרטיס מהמגירה וגולשת במורד המדרגות. שוב מתניעה, מפעילה את המאותת, מפליגה בעשרים קמ"ש לכיוון הגן. דעתי מאוד נוחה ושקטה עלי. יש לי מיונז בבטן וקצת על השיער ושיחת הטלפון איתך כבר מאחורי. אולי תיכף אדליק לי רדיו אבל לפני זה אני לא שוכחת לחייג הביתה למשוך הודעות, לשמוע מי ניקב את אוזני כשטסתי אל המגירה ובחזרה. אולי מהעבודה דולקים אחרי פתאום. רק זה חסר לי. שיפרו כעת את המיני-אידיליה הזאת ביני לבינך. זה היה הבעל. הוא תובע לשמוע את הדיווח משווייץ. הוא מעוניין להתעדכן. הנה הלכה לה הלוגיסטיקה המחוכמת, ביי ביי תכנונים ערמומיים. השיחה הזאת כבר לא תידחה לאחר-כך. הבעל לא נשמע כמי שמתכוון לחכות. עוד שנייה הוא ינסה גם את הפלאפון. אופסס, הנה הוא על הצג.

ספירת המלאי שערכתי כרגע בהתקף יעילות בארון התרופות מעלה כי נותרו לי בסך הכל עוד חמישה כדורי ואבֶּן. זה אומר עוד חמישה לילות שאני יכולה להבטיח את שנתי כולל הלילה. זה אומר שמחר בבוקר אני צריכה לזרז רגלי אל דלפק הקבלה בקופת חולים כדי להגיש בקשה לרופאה כדי שתרשום לי מרשם לעוד ועוד ואבן. המרשם ספון אצלה במחשב בהוראת קבע, אני מגישה את הבקשה לפקידה שעונדת עדיליון זהב, הפקידה מעלה את הטופס לרופאה, הרופאה מורידה מרשם של שישים כדור לדלפק, זה מספיק לחודשיים ימים, התהליך אורך כיומיים שלושה, עדיף שאזדרז. לדלפק יש ריח ייחודי, ליפסטיקי זקנות וסוודרים מהבילי נפטלין. רק בקופת חולים עדיין יוצא לי להתעמת עם הריח העמוק והממכר הזה של הנפטלין. הייתכן שמייצרים נפטלין במיוחד לבאי הדלפק בקופת חולים בשכונה שלי? אולי בכלל מחלקים שם כדורי נפטלין. אולי לא השגחתי ועל הדלפק ניצבת קערית סוכריות קטנה עמוסה כדורי נפטלין. תתכבדו תתכבדו בנות, הנה לכן תקרובת בזמן שאתן מחכות, ממתינות על רגליכן הצבות ומתפוקקות הוורידים.

למה בכלל ניגשתי לספור את הוואבנים בארון באמצע הלילה. עכשיו שתיים, כל פתיחה של דלת הארונית גוררת תגובת שרשרת מרעישה שממוטטת תרופות נוגדות צינון, סירופ מכייח, נרות ואגינאליים, משחה אנטי-דלקתית בשפופרת מעוכה ואינסוף כדורים היי-טקיים בעשרה שקל כדור נגד הכאבים שתוקפים אותי מאז הניתוח. אני חושבת שהחיטוט הזה נועד לבלום איזו פעימה דקה ומעודנת של געגוע. אליך. פתאום הרגשתי. כמו בעיטונת של תינוק. בשביל מה התחלתי לכתוב לך אם לא כדי לבלום. עשרה ימים, כמעט שבועיים, מאז הפגישה האחרונה שלנו. לפני שבוע עליתי על הפטנט השאפתני של לכתוב לך מכתבים שעיניך קצרות הרואי לא תפגושנה לעולם. כך אתחכם להיעדרך. או לפחות ככה חשבתי. איזה קילומטראז' של שיעמום כבר יש בינינו. אוטוסטרדה של שיעמום. אני זוכרת אותך, בעיקר בהתחלה, בשנה וחצי הראשונות, לפני ששאלת ועניתי אם אני שוכבת עם הבעל, לפני שהתחלנו לדבר כמו שמדברים כשאחד משלם שלוש מאות שקל והשני מקשיב. אני זוכרת אותך טוב טוב שולח יד אל התרסיס לניקוי עדשות המשקפיים שעל השולחן בינינו, מסיר את המולטי פוקאליים שלך, משפריץ, תסס תסס, משקף ימין משקף שמאל, ומנגב. בחולצה, לא פחות. טריקו שחורה שחוקה ענקית. זה היה הביטוי העליון לשיעמום. הייאוש המר. הרגע שלא יכולת יותר לשאת את הלהג שלי. הצילו, אני חייב לנקות את המשקפיים. הנה כך יעברו לי עוד עשרים וחמש שניות מתוך חמישים דקות כפול שישים שניות. הצילו, אני מתפוצץ.

כמובן שהכחשת כשתקפתי אותך עם התובנה הזאת בעניין המשקפיים. אלא שמאז חדלת. ופתאום גם התרסיס נעלם מהשולחן. וגם התנועה הזאת שאתה ממשש לך את החזה עם היד, חוזר ונוגע באזור הסרעפת, זאת שלך יש ולי כמעט אין, נוגע ומעסה כאילו לבדוק אם אתה עדיין חי, גם זו נעלמה. התנועה המוכנית החוזרת ונשנית הזאת. היתה כלא היתה. כמובן שהכחשת כל קשר בינה ובין שיעמום כשהצלבתי איתך. אבל חדלת. לאלתר. שתיים אפס לטובתי.

כבר שלוש. אני חושבת שאטול לי את הוואבן האחד מחמישה שנותרו בחפיסה ואלך לישון. כמעט. קודם אֵמעך מעט מול הטלוויזיה בסלון עד שהתרופה תלכוד את קצות העצבים ותקהה אותם. אחר-כך אשתחל לי בזהירות לשמיכה התנורית והפריכה שהבעל מחמם טוב טוב כבר איזה שלוש שעות בגופו הדק והמשיי. אני ממש שונאת להתגעגע.

השיחה האחרונה השבוע התנהלה בשבת לפנות ערב. הבן שלך ענה. ההלו היה מלא יותר, טעון יותר וצרוד בהרבה. מזל שהמוח שלי סינן בזריזות. זה לא אתה, זה מישהו אחר, מי זה יכול להיות. אה, הבן שלך. מעניין איך הוא נראה הנער הזה. מגודל כמוך, חושני כמו אשתך, משהו באמצע, מגודל וחושני אולי? אוי ואבוי. אני מבקשת אותך ממש בזהירות על גבול התחנון. מנסה לא לבלוט יותר מדי בשטח. שרק לא ישאל מי אני. מי אני באמת. יאללה תעלה כבר על הקו.

הנה אתה. נשמע שמח, כמעט מתבדח. כן עוד יש לה כאבים. אבל היא כבר מסתובבת, חשוב שהיא תסתובב. אז אנחנו מסתובבים במחלקה. אַנְגָזֶ'ה? אני מתחצפת. ב-ד-י-ו-ק. אתה מטעים הברות ממש בהנאה, מתענג על המילה. אפשר לנשום לרווחה, אתה מבהיר, ואני מסמנת לעצמי שיש לנשום כשהשיחה תיגמר.

אף פעם לא ראיתי אותך נהנה או מתענג. ורציתי, בטח שרציתי. אני מנסה להסות את הלב שלי שדופק. האוזן שלי נסחבת לסלון. הבעל מקריא בהטעמה לבת את הספר על החזירונת הניו יורקית אוליביה, מסיח דעתה בעזרת הספרון המצויר הכי אהוב עליה, כדי שלא תתפרץ לחדר הנעול ותתבע בעלות על השפופרת. מפּחד שיתבצע מחטף שפופרת חילקתי הוראות הפעלה מדויקות לבעל לפני שננעלתי בחדר העבודה. אז כדי לעבור את משוכת המצב רוח הטוב הפתאומי המביך שלך, אני מחליטה בהחלטת שדה קרב מהירה לשאול איזו שאלה מיותרת, פרטנית, מחוצפת, רטורית כמעט, כמו ששואלים יולדת כמה שוקל התינוק ואף פעם לא מקשיבים לתשובה, תגיד, היא אוכלת אשתך, מה היא אוכלת? תפוזים, אתה מפתיע ויורה בזריזות, היא אוכלת תפוזים. ועם המילה תפוזים מתרחשת איזו עליית מדרגה בקולך. אתה לא סתם צחקני אתה ממש נרגש. לא סתם מתענג, כמעט מאבד שליטה.

אוי לי ואבוי לי. זוכר את הפגישה שהתעקשתי שחשוב לי, טיפולית חשוב לי, לראות אותך מאבד שליטה? זגוגיות המשקפיים שלך התעבו בלחות משונה, כאילו התחפשת לקומקום רותח או למאייד. כנראה נהיה לך ממש חם ולא נעים. לא ידעתי איך להתפרק מהסיטואציה שבחשתי, אז עשיתי מעשה פחדני ושמתי אותך בלב על מְיוּט, אתה הפכת לטלוויזיה מדברת ומפטפטת בלי קול, ואני בינתיים העליתי על השיחה שלנו שורה משיר ישן של פורטיס, "ומקרר, ומקרר שיקרר לי את המוח. אני רוצה לברוח, נעליים ומקרר."

אז עכשיו שוב בא לי לברוח. מעונג השבת הזה, מן הדחיסות של השיחה, מן המשפחתיות לא לי שנקלעתי אליה. אתם בבית החולים. שלומכם שפיר. מצב רוחכם טוב. יופי לכם. זה הרי מה שצילצלתי לשמוע. אין לי מושג איך השיחה הזאת הסתיימה. מייד אחרי המילה תפוזים עשיתי לי את המיוט הקטן שלי בלב ונאטמתי. אני זוכרת את עצמי שבה לסלון ומתיישבת על הספה ליד הבת, הבעל ובובת האצבע הקטנה בצורת רקדנית. הכל שם בסדר, אני חושבת, אני מדווחת ביובש מעושה לבעל המשתוקק לדיווח הרבה יותר מדויק. פרטי, מה בכל זאת? היא בסדר. היא מסתובבת. נשמע שהכל בסדר. בינינו, מטפל שמח, לא נראה לי שהחיוג הבא יתבצע בימים הקרובים.

פרק שני: נ.ב. פוטרתי

אני מקלידה באצבע רטובה וקפואה כקרח. כרגע סיימתי את אחת ממטלות הלילה החביבות שנואות עלי, הפרדת פולקעסי עוף מפשירות זו מזו והטבעתן במרינדה. זהו שלב הפרה-פרודקשן לבישול הבוקר של מחר. הגועל מסית אותי לבצע את המלאכה הבזויה כשידי חבושה בשקית ניילון, אבל תורנית מטבח ותיקה ומיומנת כמוני לא תירתע. אני מרפדת את כף ידי היטב בשקית מהסופר, פוצעת ביד העירומה את ציפוי הניילון בסכין בערך באזור מדבקת המחיר, משליכה לפח את מגשית הקלקר, אוחזת ביד המנוילנת ברגליים המתות, משלחת לפח גם דבוקת שערות קטנה וסוררת שדבקה בבשר ומטביעה אותן בשלל נוזלים בצבעי החום והכתום שאני משחררת מבקבוקונים קטנים, משומנים ומוכתמים. קצת סויה, קצת טריאקי, סירופ מייפל, שמן זית ותפוזון סיני אחד חתוך לשניים. התפוזון הוא לא סתם טריק הבישול הקטן שלי, הוא בעיקר נועד לסלק מידי את שאריות הריח המבאיש. גלידי קרח דמיים אדמדמים, עדות לא סקסית במיוחד לחייה הקודמים של התרנגולת, נבעטים בזריזות אל הכיור, ענף נענע מנחם מושלך על שורת הרגליים החטובות הצייתניות, קופסת הפלסטיק נחתמת במכסה כחול. להתראות מחר, עופות יקרים ושחוטים. מחר אכסה אתכם בשמיכת שעועית לבנה גדולה שרכשתי במיוחד במעדנייה הרוסית בנתניה ואערסל אתכם בהמון עגבניות מאורכות כסירות ומתוקות כריבה. תראו שיהיה לנו כיף ביחד.

שני פתקים השארתי הלילה לבעל על המגשון הירוק המשובץ על הדלפק שבין המטבח לפינת האוכל. האחד מזכיר לו לסור לחנות היין לרכוש בקבוק ייצוגי לצ'ולנט של שבת בצהריים אצל החברים ברמת השרון. וגם אולי משהו זול בשבילנו, הוספתי בצנעה מזויפת בשולי הפתק. השני אומר ספר מהגן, שזה אמור להזכיר לו לבחור עם הבת ספר מספריית הגן לשבת. מחר שישי וזה היום שהבעל עושה סיבוב סידורים בבוקר אחרי שהוא שוחה בבריכה ולפני שהוא קוטף את הבת מהגן.

בכל לילה אני משאירה לבעל פתק עם הוראות הפעלה לבוקר. לא רק ביום שישי שזה תורו לקחת מהגן ואצל הירקן. בכלל, תמיד, כל לילה. הריטואל הולך ככה: כשהוא כבר חצי ישן אני מזכירה לו איזה עניין קטן לבוקר. הוא ממלמל בנעימים, רק אם תשאירי לי פתק. בלי פתק אני לא עושה כלום. אני ניגשת לערימת הפתקים הצבעוניים שליד המחשב ורושמת לו מזכרון קצר. לפעמים תכליתי, בדרך כלל כשזה נוגע לענייני הבת, כמו למשל אנטיביוטיקה המובן מאליו או נעלי בוץ לילדה, שפירושו: שלא תעיז להנעיל לה סניקרס כי הם הולכים בבוקר לטיול בשלוליות. לפעמים זהו פתק מתפנק ומתרצה, וזה בדרך כלל כשזה נוגע אלי ולתענוגותי, כמו למשל, תופין בוקר אם ייצא לך, והכוונה: כשתקום תרד מייד לחנות הלחם שמתחת לבית והבא לי איזה קרואסון שאטרוף עם הקפה כשאקום. וחסר לך שתבריז.

אבא שלי היה משאיר לאמא שלי פתקים כאלה. קצת אחרים אבל, על דף מחברת מוארך מקופל לשניים, למעלה המילה "פעולות" מודגשת בשני קווים, ומתחת רשימה ארכנית בכתב צפוף. אמא שלי שנאה את טרור הפתקים וכשהיתה קוראת את הלו"ז של יום המחרת היתה ממלמלת לעצמה בייאוש, השד יודע מה. בעלי אוהב, או משים עצמו אוהב, את מזכרי הלילה שלי. או כך נדמה לי. כי בתמורה הוא משאיר לי ליד הדלת בבוקר מכתמי אהבה. לא תמיד רק לפעמים. יום טוב מתוקה שלי. אני אוהב אותך. תתקשרי כשתקומי. כל מיני כאלה. הפתקים שלי הם לעולם ציוויים. אף פעם לא אימפרסיוניסטיים או חיוויים. וגם אין בהם נ.ב. כזה שיש בדרך כלל בפתקים הקלאסיים, אלה ששומרים למזכרת. אם היה נוהל נון ביתים בפתקים שלנו, הייתי ודאי כותבת לו הלילה, או בעצם לעצמי כדי לראות איך זה נראה על הנייר, את המילים הבאות: נ.ב. פוטרתי היום מהעבודה.

פוטרתי מהעבודה היום ואתה לא פה. דווקא לך ודווקא לך. הנה נסעת, נסיבות אומללות אבל נסעת, והחמצת משבר ראוי בחיי מטופלת שלך. אין לך מזל איתי. אם היית כאן היה לך על מה לחגוג. האמת שלא תיכננתי כלל לחיות חיים כל-כך מלאים בהיעדרך. חשבתי לנוע מנקודה לנקודה בזחילה איטית, לגמוע לי מעט או הרבה גביעוני אספרסו, לבשל קצת, לרטון קצת, לעשות סקס מעט או אולי הרבה, לאכול ממש מעט, לנשק את הבת נשיקות צפופות ולסרק אותה פעם בשבוע במסרק כינים, לסדר המון פעמים את הסלון, ליישר שוב ושוב את קצה השטיח באמבטיה, זה הסורר שמתעגל כלפי מעלה, לפתוח ולסגור את הברז של הגז, להקליד באצבע אחת, להכניס ולהוציא את העדשות מהעיניים, לחפש את השלט של הטלוויזיה, לכבות ולהדליק את הפלאפון, להוריד ולהרים את הרינגר של הטלפון, לקרוא רק את הכותרות בעיתון כי את האותיות הקטנות אני כבר בקושי רואה, להעביר חוט דנטלי מהזן המנטולי הדק בין השיניים הקדמיות, לחפוף ולייבש את השיער כל יום מחדש, ליטול ואבן אחד בלילה, לעשן סיגריה אחת ביום, ומקסימום שבמקסימום להתנפל בגן העיר על זוג תחתוני כותנה או לשים יד בסטימצקי אותה קומה על איזה ספר. שום דבר גדול. באמת.

אבל אתמול אחרי שרכשתי ליפ גלוס בטעם דובדבן פראי ואספתי את הטחון שהקצב מכין לי במיוחד לבולונז של הבת וקניתי לבעל את הדיאודורנט סטיק שהבטחתי שאביא כי נגמר לו וקראתי נרגשת בעיתון שהנישואים של בראד וג'ניפר במשבר, הגיע הטלפון מהעבודה, והקריאה לסור למשרד היום, בצהרי היום. ואז ההודעה והמכתב ושלום ולא להתראות בהחלט אף פעם.

בוא נעבור רגע ביחד על השאלון האמריקאי הסטנדרטי שהיית מכתיב לי בתושיית הרגע לו הייתי נכנסת לחדר שלך ומבשרת שפוטרתי. א. האם את כועסת, ב. מושפלת, ג. חשה הקלה, ד. מקווה לפתוח דף חדש, ה. אולי רצית בזה, ו. אולי הבאת לזה. ז. כל התשובות נכונות. ברור שנכונות. ואם הן נכונות אז את כועסת, את מרגישה השפלה אולי הקלה. וללה לה וללה לה. וחוזר חליללה.

אתה מת לפרטים, אני יודעת. למרות שאתה הראשון שלי אני יודעת שמטפלים מתים על משברים מעשיים שכאלה. פיטורים, מוות של הורה, תאונה לא גדולה מדי של הילד, אשפוזון קצר. יש עם מה לעבוד. יש חומרים ללוש. אבל לא תשמע ממני כלום. לא בא לי לשחזר איך זה קרה ומה היה. לא בא לי. בא לי דווקא לבחוש קצת במה שאחרי. ירדתי עם טעם של דבק מגע בפה ועופרת בין אצבעות הרגליים לחניון, הנחתי לאיזה גולם לנווט אותי החוצה ממבוך המכוניות בקריאות "כל ההגה כל ההגה" האהובות כל-כך עליכם הגברים, אותתי ימינה כבר במחסום החניון ודהרתי עשרים קמ"ש לכיוון המשרד של הבעל. אחרי שני האספרסואים הכפולים ששתינו ביחד בשקט בקפה המצויץ שמתחת לעבודה שלו הוא עלה למעלה ואני נכנסתי לאוטו. בבית יש לי עוזרת אז אין לי לאן ללכת, רוב הסיכויים שממש כרגע היא מכלה זעמה בספת הסלון עם שואב הדייסון השקוף והמתוחכם שמתמחה בטיפול בקרדית האבק, אני לא רעבה ולא צמאה, הדבר היחיד שבא לי זה סיגריה אבל אני מתכננת להתאפק, והשעה רק אחת בצהריים.

בזמן שאני חוצה את העיר מדרום לצפון השמש מתהפכת לגשם. הופה, נזכרתי שיש לי סידור חשוב בקופת חולים. המרשם לוואבן. אז קודם קופת חולים. ואחר-כך אני אצלצל לאמא שלי. נרוויח כמה דקות. מי אמר, אמא, שאין לי מה לעשות כי פוטרתי? דווקא יש לי. קופת חולים. כמו לך, אמא יקרה. הפקידה עם העדיליון מנסה ללבות שיחה לבבית על המלחמה הקרבה. אבל אין לי סבלנות מי יודע מה אז אני מחייכת את החיוך הכי זוהר ואטום שלי, אולי היא תחשוב שאני לא מבינה עברית, גובה ממנה את הניירת ונמלטת חזרה למזדה.

הנה הפתעה נעימה. במקום שישים כדור נרשמו לי מאה ועשרים. מאה ועשרים כדורי שינה. האם הרופאה מנפקת לי בדם קר ובלב חפץ חבילת התאבדות אטרקטיבית כמו איזו חבילת נופש בטורקיה או בקלאב הוטל לוטראקי יוון? כל הכבוד לרופאת המשפחה. ומה איתך, האם אתה מזיע קצת, מהביל תחת משקפיך כשאני במזדה שלי עם מרשם למאה ועשרים נוגדי חרדה ביד אחת ומכתב פיטורים בשנייה? פעם דווקא נלחצת. אמרתי, סתם ככה, זה היה איזה יום אחד קצת לפני סי טי, שבא לי לרוץ לכביש ולהתנפל על מכונית. מייד זימנת אותי לפגישה נוספת למחרת, ובחינם, והצעת לשלוח אותי לפסיכיאטר חבר שלך שירשום לי סרוקסט או משהו נגד דיכאון רק אם אני רוצה כמובן, זה הרי רק בחירה שלי, והזכרת שהחוזה בינינו כולל את הסעיף שלא אפגע בעצמי. האם הסעיף הזה שלא אפגע בעצמי כולל גם פיטורים? ומה אומר החוזה בינינו על התפטרות, האם גם אז אהיה זכאית לפיצויים? כי זה סעיף מאוד מאוד חשוב, ואני מבינה היום טוב מאוד בחוזים כי היום פוטרתי מהעבודה.

איזה פחד. הבעל התחיל לעקוב אחרי קצב העישון שלי. כשהוא יוצא לעשן בעצמו במרפסת הוא צועק לי פנימה, מתי הספקת לרדת על החצי סיגריה שהיתה פה. הטון ידידותי אבל הכוונה ברורה. אני עושה עצמי עסוקה במטבח. הוא בשלו. אני רותחת מזעם. מה זה עניינו בכלל, חטטן, שיעשן את שלו ויסתום. מאוחר בערב, והבת לא בבית. רק בת ארבע וחצי ופתאום הודיעה שתישאר לישון אצל סבתא. אין לי מושג איך זה קרה. לא הספקתי לעקוב. ישבנו אצל אמא שלי מול הטלוויזיה, יום שישי בערב ויומן. הייתי זחוחה ומותשת. פתאום היא נשאה את רגליה לחדר הקטן שבו מתאפסנת דרך קבע הבת של אחי כשהיא יורדת מירושלים, שמה ראש על המיטה וקבעה שהיא לא הולכת הביתה. זה נראה כמו סתם תרגילון מנהיגות, עוד שנייה היא תקום תזנק ותשעט אחרינו למעלית, אבל לא. הנה נשלפים הסדינים מהארון ושמיכת הפוך והמזגן חימום מתעורר לחיים בנהמה עמוקה ואורות נדלקים וכיסאות שישמרו עליה שלא תיפול עושים דרכם בחריקה ונבנית לה חפירה קטנה כשל סנאי, והסבתא והבת זורחות מאושר משותף והבעל באופוריה שמחר בבוקר הוא לא יצטרך להקריא ולנגב קקי בו-בזמן עד שאתעורר, ושנינו נוסעים הביתה בדממה ואני מתהפכת לי הבטן כשאני נכנסת לחדר שלה ומתבוננת בשמיכה המפוספסת אדום לבן עם ציור של חיפושית. איך זה שהם כולם כרתו את הברית הזאת נגדי בלי שהשגחתי. איך לא עמדתי על המשמר. ומה אם דווקא הלילה תפרוץ המלחמה. ומי ישגיח עלי שעה שהקטנה מסלסלת נחירות בריח מעופש מתקתק בחדרון הזעיר אצל סבתא. ומה יהיה איתי? אולי מחר אצלצל אליך. שנים-עשר ימים ולילות אני כותבת לך, שבועיים מאז נסעת, מחר שבוע מאז ששוחחנו את שיחת התפוזים, יממה מאז שפוטרתי, שלוש-עשרה שנים עבדתי באותו מקום ועכשיו כבר לא.

לפני יממה וחצי טילפנתי אליך ומאז האצבע המקלידה משותקת מסרבת לשתף פעולה. אני מתיישבת על המחשב, שותה קצת יין, לחיי מוורידות, אני מרגישה נינוחה אבל היד לא סוחבת. אז אני מחייגת לתא הדואר האלקטרוני, שום דואר, עוברת לעיתונים המקוונים, מרפרפת על הכותרות, מקווה בינתיים לחמם את האצבע לקראת ההקשה על הקלידים אבל כלום. אני חושבת שאני מזועזעת או משותקת או מבוהלת. משהו על הרצף. נתפסתי כל-כך לא מוכנה. קמתי אתמול בבוקר, תחילת שבוע שבו אין לי יותר עבודה, בתאי הקולי נצברו כמה הודעות של השתתפות בצער על שפוטרתי, אלא שמשאירי ההודעות הם בדיוק הצבועים השמחים לאידי שממש לא משתתפים בצערי כך שאני לא מתכננת לחזור אליהם לא בקרוב לא אף פעם. חיממתי לי שבלול קינמון במיקרוגל, שלפתי את הצימוקים שנותרו כרגיל קרים, הקפה יצא לי די חלש והחלטתי לארגן לעצמי עוד נאגלה, הפעם של אספרסו פטיש, וציינתי לעצמי שלא כל-כך נורא כל העסק הזה עם העבודה ורק חבל שאתה איננו כי אנחנו נפגשים בימי ראשון, והמחשבות על הפגישה הוליכו אותי קצת מטושטשת וקהה אל האלחוטי. וחייגתי. במין שוויון נפש כזה. מצפה לקבל דיווח שוטף שהכל בסדר אשתך בטוב כולם רגועים, ובראשון הבא אתה כבר בקליניקה ואני מולך כמו שתיכננו. ענית ממש בזריזות, אולי אחרי צלצול אחד לא יותר. נשמעת גמור. הרוס. מחוק. מיואש. העניינים הסתבכו, אשתך מרותקת למיטה, כואב לה נורא, הכל מתעכב. השיחה ארכה בערך שתי דקות. במהלכן השתמשת במילה סיוט, או ליתר דיוק, במינוח המסורבל עניין מסייט, התבלבלת ביום בשבוע, התנצלת ואמרת שאתה כבר לא יודע באיזה יום אתה חי, ואצלך הכל בסדר? שיקרתי שהכל כרגיל. קשה לי לראות אותה סובלת, אמרת פתאום. קשה לי לשמוע שהיא סובלת, יריתי באוטומטיות. ובאמת היה לי קשה. לשמוע שהיא סובלת ולשמוע אותך מתלונן שקשה לך. מאותו רגע ננעלה אצלי איזו כספת ואצבעותי הפכו פלדה. הצצה חטופה שערכתי כרגע במקפיא מגלה שאזלו לי קרואסוני הבוקר. אבל לא אשאיר לבעלי פתק תכלכל לבוקר כי מחר יש לו יומולדת. פתק סידורים ביום כזה הוא ממש גסות רוח שתירשם בהיסטוריית הזוגיות שלנו. הטעם של הקרואסון חמאה של הבוקר כבר מציף את חלל פי אבל אני מבליגה.

קמתי במצב רוח מחורבן והיום יומולדת לבעל. אני חייבת להתעורר, להתנער, להתנחשל ולצאת במחול. גם ככה הוא כבר תפס אותי על הבוקר יושבת על האסלה בפיג'מה, עם כל הפיג'מה, עם המכנסיים למעלה, סתם יושבת, בוהה. למה את ככה? ככה, אני יודעת. לא דיאלוג שפותח את יום החגיגות הגדול. אז כדי לפייס חילצתי מתוך נמנום איזה מלמול שחלמתי חלום מתוק עליו. רומנטי. אלא שהחלום לא היה רומנטי כי אם ארוטי. אבל לא בא לי לשתף. המזימה לרצות אותו נכשלה. אתה מזדקף, נכון? אתה אוהב חלומות. לא זוכרת פרטים. אם היית, הייתי טורחת לעדור את ערוגות המוח שלי ולהיזכר. אבל למה לי. אז אני קוברת את שרידי החלום במגרש הגרוטאות שבירכתי הראש והוא כבר באמבטיה ואני נזכרת שאין לי קרואסון. נשבעתי שלא אדיח אותו לשליחות בוקר אבל התאוותנות גוברת עלי ואני דוחפת ראש למקלחת ושואלת בקול צייצני, יש לך זמן לרדת להביא לי משהו? מובן שהוא נעתר. ולפני שאני מבינה מה אני עושה אני פותחת את ארון הבגדים שלא בשימוש ומוציאה את שמלת החתונה שלי. התחתנתי בשמלת קטיפה שחורה. אולי אלבש אותה הערב. אני מודדת אותה על הפיג'מה המלווה בנעלי בית מקורדרוי כחול מתוצרת קיבוץ דפנה. זה נראה ממש מחלחל. הבעל חולף במסדרון אבל הוא לא פוצה פה. אני נועצת אותה בזריזות חזרה על המתלה וקוברת אותה בארון. אני יורדת מהפסים, נראה לי. אולי בצהריים אקפוץ לספָּר לפן כי בערב אנחנו יוצאים לחגוג במסעדה. לפני שהוא יוצא, הבעל מבשר לי שבחוץ גם חם וגם אביך וגם רוח ואמרו שילך ויהיה מגעיל יותר ויותר במשך היום. ומחר כבר תתחולל סופה. במהלך כל חיי איתו הבעל מצטנף ומתקדר ומסתגרר בימי ההולדת שלו. אין לי כלום, אני בסדר, מה את רוצה, הוא הודף אותי כבר כמעט עשרים שנה מדי יומולדת. היום הוא בן ארבעים וחמש ונראה כאילו דעתו ממש נוחה עליו.

באחת ורבע, שנייה לפני שיצאתי לספר, הטלפון צילצל. זה היה הבעל. מישהו זר התקשר אליו לפלאפון ודיווח שאמא שלי נפלה ברחוב והיא באמבולנס בדרך למיון איכילוב. סבתא שלי מתה בדיוק ככה. אמא של אמא שלי. נפלה ברחוב ולא קמה. זה היה כשהייתי בת ארבע-עשרה. את אמא שלי שיקרו שאמא שלה בבית חולים, וכשהיא הגיעה למיון היא התבשרה. אז אני בטוחה שההיסטוריה חוזרת ואני מתכוונת לשעוט החוצה עם הפיג'מה ולרוץ, אבל אני לא מתאפקת ומתפשטת ועוברת בטוש לדקה וחצי ומתיזה מים על הראש כדי שלא אתבשר מלוכלכת וטרוטת עיניים. שיניים אני לא מצחצחת. ובזמן שאני מגירה מים לא מספיק חמים על השיער המשומן הטלפון שוב מצלצל. אני רצה דולפת אבל לא מספיקה. אני מקישה כוכבית ארבעים ושתיים ומגיעה לתא הקולי בפלאפון של הבעל. אני מנסה שוב. תפוס. אני מנסה למשרד והמזכירה אומרת לי שהוא יצא. אני סוגרת והטלפון מצלצל. זה הבעל. מדווח שעלה על האופנוע והוא בדרך למיון. אני מזמינה מונית כשהמעיל על שרוול יד אחת. כמובן שאני לא מוותרת על הליפסטיק אבל אין לי עניין לבזבז זמן על חנייה. בדרך אני שופכת חבית של דלק בוער באוזני הנהג. אמא שלי נפלה, אני ממהרת, אני פוחדת, אני מפחדת לנהוג. הוא מביט בי דרך המראה מיואש. אני מפריעה לו להקשיב לצעקות של כל מיני מטורפים ברדיו. הוא מעדיף אותם על פני אבל אני בשלי. כל החיים הם מזיינים לי את המוח, הנהגי מוניות האלה. פעם ראשונה שאני מחזירה להם. כשהוא מקיא אותי סוף סוף בפתח המיון הוא מאחל לי שלאמא שלי יש רק שריטות קלות.

אבל יש לה שריטות ענקיות וכל הפרצוף שלה מנופח כאילו פיצצו אותה במכות. וכשאני מוצאת אותה מאחורי הווילון במיון הכירורגי אני פורצת בבכי מכוער וקולני. הסטתי אולי עשרה וילונות במיון הכירורגי עד שהיא נגלתה לפני. וחיילת במעיל דובון שעזרה לאמא שלי עד שבאתי מנחמת אותי ומנסה להרגיע את זעקות השבר שלי. והנה הבעל מגיע. וכשאני רואה את דמותו הארוכה והקודרת הבכי מייד קופא. יומולדת שמח לך אהובי חסר המזל. הנה דפקתי לך לא סתם עוד יום עבודה מלא פגישות אלא את יום ההולדת. מזמן באמת לא היית במיון בגללי.

אז הנה לך סימטריה מופלאה, מטפל יקר, אתה בבית חולים וגם אני. הצדק נעשה. כבר שתי יממות אני עם אמא שלי בבית חולים. והיא עדיין שם, ודווקא בא לי לגולל את כל הכרוניקה, עם הפלאשבקים מהניתוחים שלי ומהאשפוזים שלי, עם הגועל נפש מריח השלשול והסבון ידיים המחטא במסדרון, עם הרחמים העצמיים והתרסקות העצבים שעברתי הבוקר כשנשארתי רגע לבד בבית. אבל לא עכשיו. עכשיו ואבן, קצת טלוויזיה, ולישון. לישון לא, אין סיכוי, כל הטלפונים והפלאפונים האלחוטיים והניידים עומדים זקופים ומהבהבים על כנם ועל משמרתם מוכנים לקלוט בשורות איוב, אז אין סיכוי אפילו לנמנם, אבל לשכב במיטה בעיניים עצומות. מה שהבת קוראת לנוח. לא לישון אמא רק לנוח.

מחר אתה חוזר. כך עידכנת אותי אתמול בטלפון. צילצלתי, ענית, דיברנו, סגרנו. זו מן הסתם תהיה שיחת הטלפון האחרונה בינינו לעוד הרבה מאוד זמן. בא לי לבכות. מחרתיים נפגשים כרגיל, יום ראשון בשלוש. אשתך על הרגליים, הכל בסדר. גם אמא שלי כבר על הרגליים או לפחות במיטה שלה בבית. בצהריים שיחררנו אותה מבית החולים ללא כל ממצאים, לא נוירולוגיים, לא קרדיולוגיים. היא רק צריכה השגחה צמודה למשך השבת. שלא תיפול שוב. ומה אם היא תיפול ביום ראשון בבוקר? הבת של אחי איתה, קוראת עיתונים במיטת הנוער שהבת ישנה בה אך לפני שבוע. אתה חוזר, בקרוב גם אשתך, היא רק נוסעת לחופשת התאוששות אצל קרובי משפחה בהולנד. הייתי רוצה לספר לך ארוכות על שבוע האיכילוב של אמא שלי ושלי ועל יום ההולדת של הבעל שנחגג במסעדה אופנתית בתוך הכאוס בין נפילת הרחוב של אמא שלי לזו שבאה חצי יממה אחריה בבית ליד המקרר. גם על ריצת הלילה הנוספת למיון באותו לילה שאחרי היומולדת. באמת שאני רוצה. אבל אני לא מסוגלת. אחרי כמעט שלושה שבועות של שיחות איתך באצבע אחת, אני די בטוחה שאין יחסים מדויקים ומשביעים מאלה שבניתי לנו בהיעדרך. מין חפירה קטנה ומוצלחת אירגנתי לנו, ועכשיו אתה וטיסתך המתקרבת מאיימים עליה. היה רגע שקיוויתי שהרופאים יקרקעו את אמא שלי בפנימית ט' למשך השבת רק כדי שאוכל לטלפן אליך מחר בערב, ללכוד אותך בשנייה שאתה נוחת ולהתנצל שאופס, אני לא יכולה להגיע כי אמא שלי בבית חולים. לשקר לא, לעגל פינות כן, זה בדיוק המוסר הכפול שלי. ככה הייתי מרוויחה עוד חצי שבוע בלעדיך. ואם קיוויתי ככה באכזריות על אמא שלי אז בוא נגיד שקיוויתי דבר דומה גם בעניינך. לא משהו גועלי, מה פתאום, רק שהעניינים טיפה'לה מתעכבים, אתה לוקח לעצמך עוד שבוע חופש. מה, לא בא לך להתלוות לאשתך להולנד? הצבעונים פשוט מדהימים בעונה הזאת. יש לי זר כתום אפרסק תקוע באגרטל בסלון, מתנה מהשכנה ליומולדת של הבעל, הם כבר פתוחים כל-כך שהאבקנים בולטים להם כמו שערות מהאף. זה המזגן חימום שמאיץ את הפתיחה שלהם. פשוט מדהימים. הנה, תסתכל שנייה, בוא תיכנס, תרגיש בבית, אולי בכל זאת יבוא לך על חניית הביניים הרומנטית בהולנד. תבטיח לי שלפחות תחשוב על זה, אל תמהר כל-כך לענות.

אחת בלילה, אתה בטח נוחת ממש עכשיו, הדירה מפוצצת בריח כרובית ולי יש כאב בטן מהווסת שתיכף תבצבץ בתחתונים. בשבוע האחרון פרצתי במיזם בישול ארוחות צהריים לבעל לעבודה. בשנה האחרונה הוא נוהג להזמין לו בצהריים טייק-אוויי, כל פעם ממסעדה אחרת. סביבות החמישים שקל מנה מהבילה פלוס משלוח. עכשיו אנחנו מצטמצמים. אני לא עובדת אז גם אין לי תירוצים. הבעל, דע לך, הוא מהמפרידים. פחמימות וחלבונים, הכוונה. בתחילתה של דרך התזונה האדוקה הזאת ניסיתי למרוד בטענה שזה גדול עלי, שזה טִרחתי מדי, שזה לא פייר כלפי, ניסיתי כל טקטיקה אפשרית אבל הבעל בשלו, והוא הלך ונעשה חטוב והתאהב בעצמו ובטכניקת ההפרדה הזאת ואני שקטתי ונכנעתי וצייתתי ואני עדיין מצייתת. פחמימות בצהריים, חלבונים בערב. אלא שעד השבוע שעבר הפחמימות לא היו באחריותי ולי נותר רק להתמודד עם חלבוני ארוחת הערב והסיבים שלצידם. הסלטים, כלומר. הסלטים, בפרט סלטי עלים שאפתניים, הם פסגת ההישגים המטבחיים שלי. כל מי שנכנס הביתה מייחל לטעום אצלי אנדיב עם רדיקיו ועגבניות מיובשות וגרגר נחלים או ארוגולה ותרד צעיר ובזיליקום סגול, כך שמזה אני ממש לא יכולה לברוח. רכישת העלים, שטיפתם, קיצוצם, תיבולם האנין ופרישתם המרהיבה על פני הצלחת עם הבלסמי והחרדל והלימונית והשמן, הכל עלי. הבשר הוא המוקש הגדול וזה זמן כבר ממש מבחיל אותי ואני נוהגת בו בשאט נפש ובאף סתום. השקיות המדממות, ההפשרה, החיתוך, ההשריה, הידיים הצוחנות, הנמתחים האלה שיש לעקור ולנכש משולי החזה עוף, הצינורות הלבנבנים שמחברים את הכבדים, כל מערך החלבון מן החי פשוט הורג אותי. כרגע אני צמחונית בארון ובשלנית במשרה מלאה. לבת הבולונז שלה, היא אוכלת רק טחון עם עגבניות קלופות, שום דבר אחר. לבעל בעלי כנף ופרות וחזירים שחוטים בחיתוכים שונים ומשונים, ירכיים, כרעיים, צלעות ופילטים. ייאמר להגנתו של הבעל שבקיץ הוא צרב הכל על מחבת הגריל המפוספסת עם החלון פתוח והריח הנעים שחירמן את השכונה כולה, וכך נחסכה ממני מועקת הטיגון, אבל החורף הסוער והחלונות האטומים וריח המנגל הכבד בדירה מדי ערב קטעו את פרויקט הגריל וכידררו שוב את אחריות מיגור הבשר באמצעים קונוונציונליים בחזרה אלי. החל מהשבוע מגיע לי ממש מזל טוב, אני, כאמור, עומדת גם בראש דסק ארוחות הצהריים של הבעל. אז מוטלת עלי גם מלאכת הרכבת קדירת הקטניות והפחמימות והירקות שישביעו את הבעל למחרת היום. גריסים, אורז, אפונה, תירס, אטריות סיניות בשמן שומשום, ברוקולי, סירים סירים על הגז כל בוקר וכל ערב ואחר-כך קופסאות הפלסטיק ההרמטיות והכלים המלוכלכים והגז המוכתם.

אז שלקתי כרובית בעשר בלילה ובדיוק השכנה שבהריון נכנסה לשאול מה שלום אמא שלי והתנצלתי על הסירחון כי אפה רגיש במיוחד כעת, ובדירה עומד ריח של נאד ענקי. זו תכונתה הלא מצודדת של הכרובית, לרבוץ בחלל הבית חצי יממה לפחות. בעוד חצי יממה כשהריח יפוג ניפגש אתה ואני. והווסת שלי, כך אני מקווה. כי כשהדם יפרוץ וידביק לי את התחתונים לטרנינג יש סיכוי סביר שהנמלים יפסיקו לטייל לי בבטן והסירים יחדלו להתמוטט לי בראש. כרגע הם הולמים בו כתופי טם טם פשוט ללא הפסקה. שלושים ומשהו שנה זה עובד ככה. הדם מתפשט ושקט מוחלט משתרר לי בראש. ואז למשך שלושה ימים אף חצאית לא טובה עלי. ועכשיו, כשממילא אין לי סיכוי להירדם כי אמא שלי לבדה בבית עם העילפון הבא המאיים להגיע, אני חופרת בקרקעית המוח בסוגיה הקריטית מה אלבש אליך מחר. לפני שנרדם, מנומנם ומפויס אחרי סופשבוע צפוף ומדוכדך, הבעל התעניין מתי אתה חוזר. אז הוא פוגש אותך ביום שני? שאל ברוך. לא, מחר, תיקנתי בשקט, משתדלת לא לבלום את שקיעתו לשינה מתוקה. הוא לא לגמרי טעה, כי בפאזה המוקדמת של יחסינו פגישת תחילת השבוע שלנו התקיימה בימי שני. כיף לך, הימהם הבעל. ממש לא, נפלט לי, ומייד התחרטתי כי אין לי עניין לשתף אותו בלופ הסבוך בעניינך. אה, לא? הוא נדהם. עוד שנייה הוא מתעורר ומזדקף במיטה להקשיב לי. לא, הרגעתי אותו. כבר התרגלתי בלי. כמובן שזה שקר כי לא התרגלתי. אני רק לא רוצה לחסל את קשר המכתבים איתך. כשהירהרתי בזה היום אצל חברים, ביקרנו חברים במושב בצהריים, פתאום הגיח לרגע קצר הבהובון של חרדה. אירוע חרדה כמו שאתה קורא לזה. ויצאתי החוצה כאילו להביא משהו מהאוטו, וריח החרא של הפרות עם ארומת הרקפות האדומות בערוגה שליד השטיחון רגליים סיחרר לי את הראש אבל עורר אותי לחיים. וגם נבהלתי. נזכרתי בחודשים הארוכים בקיץ האחרון שלא יצאתי לשנייה מהבית בלי ואבן בתיק על כל אירוע שלא יבוא. מה עשית אז כדי לעזור לי? כלום, נאדה. מה אעשה אם זה יחזור, מי יעזור לי?

נשיקה לבת שישנה כמו אבן, ולישון. אתה כבר בטח גם ישן כמו אבן ונוחר. הטיסה הרגה אותך. ויש לך צרבת מהאוכל שהוטח בפרצופך על מגשית פלסטיק ואתה צריך להתחזק כי מחר תפגוש את כל מטופליך החמדנים והרעבים ופעורי הפה שממתינים שתשליך אליהם פירורים כמו ברווזים בפינת החי בפארק. חוץ ממני. אני לא רעבה ולא חמדנית. אני מצאתי לי פטנט. אותי תפגוש שבעה מפוטמת ומאוכזבת. אין לי שום חפץ בך ושום שימוש.