חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון

נתחיל בהתחלה.
נפתח ב־28 במארס 2006, הרף עין אחרי שעמוד השחר עלה.
והאוויר של ירושלים, שפעם היה צלול כיין, עכור.

והבוקר מעפיל והיום יום בחירות. המדינה שגדלת בה מלאה שלטים וכרזות. כנסת חדשה תיבחר היום, והאוזן כבר עייפה מכל הוויכוחים והשיחות. פעילי המפלגות, אנשים מפוקפקים לכל הדעות, הטעינו את המכשירים הניידים, ובסוללות מלאות הם משגרים הצהרות:

"אנחנו נפתור את המשבר הביטחוני בשדרות. נדאג גם נדאג לשכבות החלשות. אצלנו הזקנות בבתי־החולים לא ישכבו במסדרונות."

אולי לא נעים לך להודות, אבל ההבטחות נשמעות לך מוכרות. בחוץ מסתיים לו מארס הנדיב, אחריו יבוא אפריל האכזר בירחים שאת מכותיו עוד יכתיב. בכל מקרה, אנחנו כבר באביב. אוושה מצמררת עוברת בין הצמתים, נוגעת לא נוגעת בשלטי התעמולה הקמוטים. השלטים מצידם נעים עימה, אינם נמלטים מן הרוח ההומה. אתה יכול לשמוע את הזמן רוחש וחולף דרכם כאשר הם שבים ונחבטים. האזן היטב, הזמן זורם ואנחנו לא נבעתים, למרות שכל רגע חולף מקרב אותנו אל המתים. אולי אתה יכול להתנחם בכך שלא כולם מושחתים, שבין השלטים יש כאלה שנושרים על הרצפה באבחה של חירות, אך עד מהרה הופכים המשתמטים לחלק מאשפת יום הבחירות, שכרגיל לא תיאסף כיאות.

והרי כבר אמרנו כל מה שיכולנו לומר. על אריאל שרון, השוכן לבטח כמת־חי בבית־החולים, כבר השחתנו את כל המילים. המצאנו לכבודו שמות עצם חדשים, תארים ופעלים. אך יש מין הרגשה שכלום לא משתנה, שאנחנו סובבים במעגלים.

באור השמש המוחלט של הצהריים אנחנו כבר מורגלים. ואפילו האור המהוסס של הבוקר הזה שבו אתה צופה, אור מתמוסס, כמעט אווילי, הוא אמנם לא בהכרח חיובי אך אין לומר שהוא שלילי. השעה כה צלולה וחיגרת, והאור כה חיוור וזך, עד שלרגע נדמה שאפשר לזהות בו מין טוהר היולי. לא משנה איפה אתה גר עכשיו, בבקרים כאלה רחובך תמיד נראה לך רגוע ושלֵו. הכל כמו קופא על שמריו. ובעודך צופה מחלונך מזכירים לך האור והשעה את הרגע הקמאי שבו הבנת שאתה מריח את הסתיו. היו ימים, אולי אתה מזכיר לעצמך, שהאמנת שיש בכל זה משהו נשגב.

אני מקווה שיום השבתון הזה מזכיר לך שלפחות פעם אחת בחייך הרגשת את הקשר בין לקום מאוחר ולהיות מאוהב. אם לאו, כדאי שתדע שאנשים רבים עדיין ישנים, כי יום חופש הוכרז במשק ורק המסכנים עובדים (במוחי עולים הקבצנים והאביונים, שממילא אינם מעניינים, ואנשי הצבא שמצביעים בבסיסים ובשאר המיתקנים הצה"ליים). ואם אתה בכל זאת מחפש משהו שיהרוס את הבוקר היפה, אתה יכול לנפנף בסגר האוטומטי שהוטל לאלתר, למהר ולהצדיק אותו או להיפך, לטעון שהוא מיותר. כך או אחרת זה לא ישתנה, לא משנה מה תבחר. לפחות אתה משוכנע למדי ששום מלחמה לא תפרוץ לה מחר. התכונה תהיה בבתים, שכעת ישנים בהם אנשים שעוד מעט עיניהם ייפקחו ואישוניהם יתמקדו לצד שׂערם המוטל על הכר. אחרי כמה רגעים הראש מחליט שזהו, קמים, ואחרי עוד כמה מחוות של רצון טוב הגוף מתרומם ונגרר.

התודעה והשפה, עליהן ידובר כאן ארוכות, עדיין אינן מכוילות. ייקח להן עוד כמה דקות. הן יתגבשו לאיטן ויחד איתן, למרבה התוגה, גם המחשבות ובעיקר הדאגות. יש ילדים שיחכו להוריהם ערים בסלון, צופים בטלוויזיה בעיניים רדודות, ויש הורים שיביטו בהם ויאמרו לעצמם שבלי משפחה קשה להבין בשביל מה כל הטרדות.

יהיו מי שיתפתו להאזין לחדשות. אין הרבה חדש, אבל את החלל ממלאים בעלי הדעות, שבימים אשר כאלה אינם מסתפקים בפרשנויות מוטות או ישרות, וטוענים בלהט שהאדישות הפוליטית, שהיא כידוע כירסום יסודות הדמוקרטיה, השתלטה על מערכת הבחירות. "הציבור בישראל, כפי שעולה מניתוח סקרים ומהשוואות לדמוקרטיות אחרות," הם מסבירים לכל מי שמוכן לתת להם כמה דקות, "התעייף מהמפלגות. לטובת המדינה, כדאי שהאזרחים יהיו פחות אדישים."

הרחובות שבהם הבוקר ממריא לאיטו נטושים. בכלל, מדיווחי גלגל"צ עולה שבכל רחבי המדינה אין שום עומס בכבישים. לרגע אני מתפתה לחשוב שבימים כאלה כולנו יותר טובים, או לפחות יותר אנשים, אך לצערי גם בזמנים כאלה נותרת על כנה האפליה בין גברים לנשים. אין מה לעשות. אני שומע מבעד לקירות את המתרחש בדירות השכנות, איך הן נאלצות להפוך לאמהות ובלית ברירה בבעל נוגשות: "אני לא מבינה למה אני צריכה להגיד לך מה לעשות!" ולמרות שאני רחוק מאוד משם אני יודע שאמא של שירלי, עדנה לב ארי המתגוררת במצפה כמון שבגליל, עוקצת את בתה חדות ומרות, ומציינת שהגיע הזמן שתתחתן, כי גם אני וגם את לא נהיות יותר צעירות.

בכנף אחרת של הארץ, ברחוב התפוז 8 בבית דגן, רוחשות דאגות אחרות. מנואל וייסמן, אחיה של שירה, קם מוקדם והוא כבר ער. אפילו היום, בבוקר יום השבתון, הוא מפחד להתבטל. בדרך מהמיטה הזוגית אל המטבח שבביתם צמוד הקרקע ליד מרכז החיזוי הוא נתקל בתחתוני אשתו הרזה מדי שנקרעו בלילה של תשוקה וסימני ביוץ במדחום, ונופל. למרות מהפכת האספרסו והאייס שנחתה כארבה על המדינה, לקפה שאינו נס הוא פשוט לא מצליח להתרגל. המעידה אמנם מרגיזה, אך על אשתו השחיפית הוא לא מתכוון להתנפל. לצערו, הוא עדיין רשום במשרד הפנים כמי שגר בבית הוריו בכרמיאל, כי במקום לקחת את העניינים בידיים הוא סתם התעצל. לכן הוא צריך ללכת להצביע עם ההורים בעירו הישָנה. רעייתו עדיין ישֵנה, אבל הוא כבר צריך למהר כי הוא לא רוצה לצאת בן זונה. הוא קבע לאסוף מארלוזורוב את שירה, אחותו הקטנה.

בטרם יֵצא הוא מעיף מבט מבעד לווילונות הצהובים שאשתו בחרה, מוודא שהמכונית חונה איפה שהיא חונה. הוא שוב מתקשר לאחותו, ושוב המזכירה עונה. מרתיח אותו שהיא כזאת מעופפת, שהיא לא מבינה שאם קובעים אז קובעים, והיא צריכה להישאר זמינה. ובשעה שהוא מעמיד קוצים מול המראה, הוא מזכיר לעצמו שכבר נמאס לו מזה שסוגרים איתה ותמיד איכשהו משהו מתחרבן בגללה - הרי זו לא הפעם הראשונה - ולפני שהוא מתניע הוא מבטיח לעצמו שמבחינתו זו הפעם האחרונה. הפעם הוא באמת הולך לפוצץ את זה, למרות שאמא שלהם מתחרפנת לגמרי כשהם רבים.

באותה שעה בירושלים מתהלך לו עוד אדם, שהעולם עלה לו כבר מזמן על כל העצבים. זהו צבי הרבסט המטייל לו בגן העצמאות בירושלים עם הכלב שלו בר, שהוא יותר טוב מרוב הערבים. הם פוסעים לאיטם בין מחטי האורן הרעילים ושברי הבקבוקים שאורבים על אם הדרך כשודדים נתעבים. צבי שולה מהרצפה קונדום משומש שננטש. הוא זועם על ההומואים המחורבנים שמטנפים את הגנים בזרעם שנקרש. הוא יודע שיום רודף יום ותחת השמש אין כל חדש, אבל בכל זאת - פעם מי שהיה הולך נגד הטבע היה לפחות טורח להיות קצת מבויש! הוא והכלב לבדם בגן העירוני, איפה שפעם עבדה רחלה, יופי של זונה.

לא רחוק משם, במולכו 5, בדיוטה העליונה, מתקוממת גם גברת זלדה הֶפְלֶה בלי שתשאל את עצמה לאן נוליך את הזיקנה. הרי ניצלנו בעור שינינו מגטו לודז', ולא בזכות חיים רומקובסקי הבן יונה. למרות שהיא גלמודה מאז מת עליה בעלה, היא מקפידה בלבושה, שהרי משחר נעוריה, אולי אפילו ברחם אמה, למדה לחוש בושה בגוף האישה. נו שוין, בגילנו אפילו לרכוס את החלוק זה כבר מלחמת התשה. גם נעילת נעלי הבית הן מטלה קשה. אבל אין לנו זמן להתפנקויות. אין לה שום כוונה לגמור כמו אמא שלה, שהייתה אישה טובה ועדינה, ממש אחת מלמ"ד־ו"ו, ולכן סיימה את חייה במשרפות.

ולכן אין טעם לשקוע בזיכרונות. מוטב לחשוב על העתיד הקרוב ולדקדק בקטנות. בגילנו אפילו המיקרוב הכי מיקרוסקופי עלול לגרום למחלות קטלניות. גם ככה המערכת החיסונית שלנו חלושה כי אנחנו לא ישנות מספיק שעות. בלילה מגיחים הסיוטים והבלהות, וזאת למרות שכל החיים התעסקנו בלחיות, ולא חשבנו על השנים הרעות אלא על יאנק שעבד במחלקת המשכנתאות, וזכה בפרס העובד החרוץ, במחמאות ובתשבחות. אלא שעכשיו אנחנו יותר מדי פנויות. זו הסיבה לסיוטים שממלאים את הראש בזיכרונות. לא, היא לא חולמת על היום לפני השְפֶּרֶה, הגירוש, כשזקן היהודים הודיע שאין מה לעשות, הוא חייב לשים במשלוחים את הילדים, הנכים והקשישים, כי לפעמים צריך לחשוב כמו מנתחים, שכורתים את היד בשביל להציל את החיים. היא לא חולמת על היום הנורא ההוא, למרות שעמדה בכיכר ושמעה את הילדים וביניהם את אחותה הקטנה בוכים, ואת ההורים צורחים, והכי נורא היה לשמוע ביניהם גם את הוריה שלה שבים ומבטיחים: אותך, ילדה מתוקה שלי, לא לוקחים.

לא, לא על היום ההוא היא חושבת אלא על יום אחר. היום שמבעית אותה היה יום רגיל, כזה שלא נכנס לספרי ההיסטוריה, אלא לכל היותר לגנזכים ולאלמנכים. היה זה יום ראשון, 26 ביולי 1942, חודש וחצי לפני שאנשי המשטרה היהודית הנאלחים לקחו את הילדים. באותו יום, שבו מתו בגטו מאה ושבעה עשר איש, נערך מפקד סוסים על־פי צו הגרמנים. תשעים ושלושה סוסים שדופים אך בריאים נמצאו בגטו, וכעבור שבוע הוצאו ממנו והועברו לבעלים ארים או פולנים. היא זוכרת את היום ההוא שבו הלכה לבניין המועצה, וראתה את ההודעה על חוקי חלוקת הלחם המתוקנים.

בזיכרון אנחנו רואים הכל חד וחלק, אבל מול התצלומים האישונים חסרי אונים. מה אנחנו יכולות לעשות, בגיל מסוים האיברים מתנוונים. אך למרות שהמבט מלא כתמים הדומים לעננים, היא משתדלת כל בוקר לומר בוקר טוב לשורת הקלסתרונים. גם התמונות, שעטופות במסגרת כסף עם חלודה ירוקה - כי בגילנו כבר לא פשוט לצחצח ולנקות - ראו שנים יותר טובות. ומכיוון שאין אנו יודעות איזו שפה הם מעדיפים לשמוע, היא מברכת אותם צפרא טבא בפולנית, ביהודית, בגרמנית ובעברית, ובקיצור, בכל השפות שעליהן אנו אמונות. תשומת לב מיוחדת היא מקדישה לאיש חיקה, יאנק הבנקאי הטוב, אשר למד את מלאכתו בגולה אצל הר שטיין הנכבד. הוא מת מסרטן ריאות. טוב, אנחנו לא מאשימות אותו בזה, ובוודאי שאיננו מתלוננות, אבל איזה מין גבר זה שמחליט להיפטר ככה מכל הצרות, ולהותיר את אשתו לחיות?

האישונים שלנו כבר מלאי שיבה, רק העבר לא מעורפל. ההווה המקולל, לעומת זאת, הולך ונהיה מבולבל. אפילו את השם שלנו אנחנו לא תמיד מצליחות לזכור, וזה לא קל. גברת הפלה גרה בקומה העליונה במולכו 5 עוד לפני שיאנק נעשה ז"ל, אך רק לאחרונה גילתה את החדווה שבהאכלת החתולים. ובאמת, זה נהדר לראות איך הם מייללים לכבודנו, כל־כך מרגש שאין מילים. הם מצפים לנו, זנבותיהם מעוקלים, בחצר האחורית שהוועד הזניח כי בעיניהם צורכי הציבור אינם מורידים ואינם מעלים. בשל ההזנחה שולטים בגינה כל מיני סרפדים, חרדלים וחרולים. היא לא תעפיל למעלה במדרגות הלולייניות עד שתוודא שכל הקעצלעך זוללים. רק אז נפנה לחדר המדרגות, שנבנה לפי רוח המודרנה של פעם, עם יותר מדי פיתולים.

העלייה קשה לה, ולכן היא מקנאה קצת ביאנק, שעלה לשמים על מרכבת השיעולים והגידולים. כשהיא מגיעה סוף־סוף לקומה העליונה, היא מסתכלת בדלת של הדירה השכנה, איפה שפעם גר מר שושני, שלא היה משלנו אך הפגין נימוסים מעולים. טוב שכן טוב מאחים מורעלים בגז, היא משננת לעצמה ונזכרת בפעם ההיא שמר שושני הזמין אותה ואת יאנק לשמוע אותו מפייט בבית־הכנסת של האוּרפָלים. הילדים של מר שושני שלחו אותו ואת אשתו לבית־אבות. הם רצו להשכיר את הנכס כי תנאי השכירות היום פשוט מעולים. כעת גרים שם צעירים שלומדים, אם הבינה נכון, להיות ציירים ופסלים. כל עוד הם שומרים על השקט בלילות, הם בסך הכל נסבלים. אפילו יש שם איזה מיידלע עם נמשים ועגילים שעזרה לנו פעם להעלות את הסלים. אם ישאלו את גברת הפלה, המנומשת נחמדת יותר משאר הצעירות, ולכן מוטב שתינשא לפני שתסתפח אל עדת הרווקות הזקנות.

היא כבר התכוונה לפתוח את דלתה ותרה באמתחתה אחר המפתחות, כשלפתע הבחינה שדלתם של הצעירים מעט פתוחה. גברת הפלה פוסעת אל המחצלת ששיירי בוץ יבשים דבוקים אליה, וכתובת welcome רקומה בה כאילו היא כרטיס ברכה. שלושת העציצים שבכניסה שבורים. אין לנו ברירה אלא להציץ פנימה ולבדוק אם אירעה איזו תקלה. לכן דוחקת גברת הפלה את ראשה החטטן אל תוך דירת זרים. פעם כל הדלתות בבניין היו פתוחות, כי כל האנשים במדינה, או לפחות ברחביה, היו טובים וישרים, אבל כעת אנחנו חיות בתקופה אחרת, שבה שומה על כל האזרחים להיות קשובים וזהירים. אישוניה הנלבבים סוקרים את הטרקלין, שנראה כמו אחרי פוגרום.

קמטי מצחה החרוצים נושקים למשקוף. את הדלת היא מצליחה בזרועה החלשה להדוף. רביבי דם ניבטים אליה מן הרצפה. מבטה של גברת הפלה הנחמדת נודד בעקבות כתמי הדם ולפתע היא מבחינה בגופה. במרכז הפרוזדור שוכבת מתה הצעירונת המחונכת עם העגילים והנמשים שסייעה לנו להעפיל במדרגות. נרגשת וסוערת מחייגת גברת הפלה למוקד המשטרה, שחיש מהר יבואו לבדוק מה קרה, כי בדירת השכנים הצעירים שלנו קרה דבר נורא.

2
"נכון שזה נורא," שאלה אותי אחותי בעודה מקנחת את חוטמו של בנה ביד זהירה, אם כי לא בנימת שאלה. למרות נטייתה להיות אניגמטית, ידעתי בדיוק על מה דיברה - על הרצח והאונס של מי שעד לפני שנתיים הייתה בת זוגי, שירה. לא עניתי, ואחותי חזרה על דבריה, אך מה שנוסח קודם כשאלה התעלה כעת לדרגת אמירה:

"נורא, ממש נורא."

בדיוק שנתיים אחרי שנפרדנו קרה לשירה משהו רע. מישהו רצח אותה בדקירות סכין. הרוצח, כך אמרו בחדשות גלי צה"ל, חדר אתמול בלילה אל דירתה ברחוב מולכו 5, לא רחוק מאיפה שנגה ואני גרים. את הגופה מצאה השכנה, גברת הפלה, שגילתה אזרחות למופת והזעיקה את המשטרה. לא היו יותר מדי פרטים, כי צו עירפול פירסום הוטל על הפרשה. ממילא יום בחירות היום, ולכולם יש בראש דברים אחרים. כשאחותי המשיכה לדבר, עמדתי מולה ולא בכיתי. הסתכלתי בעיקר על התקרה.

מכיוון שהיינו יחד די הרבה זמן, גם אחותי הכירה את שירה לא רע. נדמה היה לי שהיא משתדלת להעצים את המלים שלה במחוות. פניה, המנומשות כפניה של שירה, רשפו זעם על הרוצח. אני הייתי בשוֹק, לא עצוב ולא שמח. בנה התינוק, יהל, ניסה לאחוז בקווצה משׂערה הבהיר בידו התינוקית הזעירה.

אמי שבה הביתה לאחר שניצלה את הבוקר לעשות קניות. מאז מות אבי הבעות הפנים שלה שבריריות. היא הצטרפה אלינו. הרגשתי כלוּדָר בזירה.

"אראל, עכשיו שוב דיברו ברדיו על הרצח של שירה, נכון שזה נורא?"

לרגע הייתה לי הרגשה שהן פשוט נהנות להטיח בי את הבשורה המרה. ואולי הן סקרניות לראות איך אני מגיב לחדשה הנוראה. יש מן הסתם הבדלים בין משפחות אומללות שונות, אך יש גם דמיון - בכולן מה שאנשים רוצים זה את העונג הזה שבלגרום לך לבכות.

פטרתי אותן בחצי פה ואמי הלכה להכין לה קפה. ניצלתי את ההפוגה ויצאתי לעשן. עמדתי בגינה שאבי טיפח עד שנהרג בתאונת דרכים. הגינה נראתה נטושה וכמושה. אקורד הסיום של החורף מלפני שבועיים התעמר קשות בעציצים. בדשא התנחלו כתאים סרטניים כתמים צהובים. לפעמים אני רוצה לספר לאנשים שהגינה שלנו הייתה פעם יפה, אבל מי יאמין לי עכשיו, כשהיא נראית כמו המוצב שהייתי בו בלבנון אחרי הרעשה חריפה? לבסוף, אחרי שכיביתי את הפאל־מאל לייט הארוכה שלי במאפרה הדומה למערת קבורה, חזרתי אל אמי ואחותי מתוך תקווה שבינתיים הסתיימה לה המתקפה. כשנכנסתי הודיעה לי אמי שאנחנו הולכים להצביע, ורק כשיצאנו לדרך והתחלנו לצעוד היא שאלה - מנופפת בידה החיוורת, עדות אחרונה לילדה שהייתה פעם - אם אני מתכוון ללכת ללוויה. כמו הרבה בנים שהתרגלו לענות לאמהות בקוצר רוח עניתי "עוד נראה", והשבתי לי, די בכעס, שאחליט אחר־כך.

ככה, בפרצופים מלוּמנים, הלכנו ארבעתנו, שלושה מבוגרים ותינוק, אל בית־ספר הדקל, שנבנה בשנות השבעים מבטון מזוין. למדתי שם ביסודי. בין המבנה המרכזי, עם חלונות הפלסטיק המסורגים הצבועים בצבעי יסוד, לבין אולם הספורט, שהדיף תמיד ניחוח פי־וי־סי, השתרעה לה חצר מרוצפת שמעליה שטו ענני אביב חסרי תכלית, המסרבים לכל סמליות ומובן. מבעד לשולי הענן חדר אור בוקר ערבי, טהור ומסונן. כרמיאל, עירי, התפרקדה ברוח המזרחית, כמעט סגדה לה. הבתים, חלקם שיכונים ישנים וחלקם בנה ביתך חדשים עם גגות רעפים ששיקפו בעיקר משאלה לחיות בהוויה פחות שולית, היו תלויים על בלימה, כאילו רצו להבהיר עד כמה המציאות הזאת, העירונית, זמנית. העיר, כך ידעתי, מייחלת, כמעט מתחננת, למלחמה רצינית - כזו שתמחה אותה לגמרי, כמו את קרתגו המלוחה, כדי שתוכל להיבנות בשנית. אלמלא תיהרס באלימות נוראה, איש לא יציל אותה מעצמה, והיא לעולם לא תזכה להיות קריה נאה וחסודה.

אחרי שנכנסנו לחצר בית־הספר הסתכלתי לאחור ביראה. התבוננתי במדרון האספלט המוביל לבית־הספר, תחליף מצועצע למבואה. כאן, במורד הזה, נפלתי פעם מהסקייטבורד וחטפתי זעזוע מוח. כאשר התעוררתי בביתי גיליתי כי את היומיים שחלפו מאז הנפילה החליטה נפשי לשכוח.

ישישים מחבר העמים ישבו ליד שולחנות פלסטיק וחילקו פתקי הצבעה ועלוני תעמולה. הם היו חצי מנומנמים, והכיסאות שישבו עליהם היו עקומים. אחד מהם, שחבש משקפי שמש ישנים וגדולים, משך את עיני בבוז שקרן מעיניו כשחלפנו שחוחי ראש על פניו. היה איזה זוהר במבטו המזלזל והחומל, שהזכיר את הדרך שבה הורים צופים בהצגות בית־הספר של ילדיהם הרכים. כשהשיב לי מבט מיהרתי להסיט את עיני, בזהירות המופרזת האופיינית לאנשים עייפים. העובדה שלא ישנתי הלילה הפכה את היום הזה, ובעיקר את בני משפחתי, להרבה פחות נסבלים.

בשולי חצר הבטון, שעשרות אם לא מאות ילדים נפצעו בה במשך השנים, נשתלו עצים, ושלטים טרחו להזכיר לנו שאלה עצים לזכר הנופלים. ניסיתי למצוא את שמו של מרים המשקלות שנרצח באולימפיאדת מינכן ותמונתו הייתה תלויה בחדר המנהלת. הוא לימד בבית־הספר, ועשה זאת ברכות המיוחדת שיש לבעלי שרירים מגודלים. מתחת לעצים ניסה מישהו לשתול דשא, אך כל ניסיונותיו היו כושלים, כי הדשא נרצח לאיטו בידי מחטי האורן הרעילים.

על המרצפות הגסות האלה שיחקנו בהפסקות כדורגל, "הבנות על הבנים" ו"פיגוזים". כאן, ברחבה הזאת, קראתי בכיתה ו', בטקס יום הזיכרון, מול בית־הספר כולו, את קינת דויד על שאול ויהונתן, כלי המלחמה הגיבורים והעזים. כאן היינו נפגשים לימי־הולדת ולערבי כיתה, ששאפו תמיד וללא שום הצלחה להיות אירועים פרועים ופזיזים. אבא שלי התנגד לבילויים כאלה, שלא עושים בהם שום דבר מועיל, רק הולכים לקניון הישן או למרכז להוציא כסף על בזבוזים. לכן הלכתי אליהם רק כשהיה במילואים בשטחים, בעיקר בבסיסים על גבול ירדן, שהיה די שקט ולכן איש לא התיימר לכנות אותם מעוזים. לא רחוק מאיתנו ניצבה ברזיית האבן שדלפה תמיד, חורצת בעפר שובל ארוך של מים ובוץ שצמח בו מין טחב ירקרק. כשהייתי תלמיד ניסו לעצור את הזרם הדק, אך הוא לעולם לא שבק. פרט לטחב הזה ולעצי הנופלים יש בחצר בית־הספר רק עוד פינה ירוקה אחת - שיח בוגונוויליה קוצני ענק. כשהשיח פרח בסגול זוהר, המעטה האפור דמוי בית־העלמין שכיסה את בית־הספר מעט נשחק, אך אנו הילדים שנאנו את השיח הזה, שפינצ'ר את הכדורים שנזרקו אליו תוך כדי משחק.

אחותי הלכה לחפש את הקלפי שלנו. עמדתי לצד אמי, ואולי מכיוון שעמדתי לצידה, נזכרתי בפעם ההיא בכיתה ד' שהלכתי מכות ליד הברזייה. בעקבות האירוע הייתי הראשון בכיתה, אולי היחיד, שהורחק מבית־הספר בשל התנהגות אלימה. הילד שהכיתי היה הבן האידיוט של השכנים שגרו מעלינו. הוא גנב לנו את הכדור בכוונה, כששיחקנו חיי שרה מי שתופס פרה. יכולתי לשמוע בזיכרוני את שאגת הילדים הקצובה, שבחרו דווקא בי להביא את הכדור בחזרה. כשראה אותי התחיל לרוץ ואני ראיתי בעורפו את זנב התספורת שהייתה אופנתית אז - את הצמה הדקיקה, השחורה. תפסתי אותו ליד השלוליות, בשיפולי רחבת הבטון האפורה. תחילה דחפתי אותו. הוא נפל ועשיתי את מה שרציתי לעשות תמיד, מאז שקילל אותי והורי אמרו לי שיש לו בעיות ואני צריך להבליג. קפצתי עליו והידקתי את כפות ידי סביב צווארו העקום כצוואר אווז, אך מכוער ממנו בשל פיקת הזפק הבולטת. כבר אז למדתי שהתודעה טהורה יותר כשהיא אלימה, וכשיש צוואר שהיא סוחטת.

שיחקנו שבויים, והוא גנב לי את הכדור.

הוא גנב לי את הכדור וכעת צווארו הכעור נלכד בין כפות ידי. שכבתי עליו וכל הכיתה עמדה סביבנו, מעודדת אותי אך פחות מכפי שרציתי. הם לא ידעו שהוא קילל אותי ושמגיע לו לחטוף. כשמתחילים להכות מבינים שיש עונג בכאב שאתה גורם, והעונג הזה רוצה להתמיד ולא להסתיים. ראיתי על עורו את כתם החניקה האדום. הוא השתנק כשהתחנן שאשחרר אותו, הסביר שהוא לא יכול לנשום. אבל אני לא רציתי לשחרר את הגרון. אינני זוכר מדוע, אך בשלב מסוים זה לא הספיק לי והתחלתי לחבוט את ראשו המסריח בבטון. הוא היה ילד אלים ומפגר ורציתי לראות דם. והדם מצידו לא התמהמה וחבר עד מהרה אל הדליפה מהברזייה, כאילו מראש החליטו השניים, הדם והמים, לאחד כוחות ולזרום.

בהתחלה עוד קילל אותי, קרא לי מטומטם. אבל עם המכות בראש הוא נדם. כפות ידי, שאז כמו היום חרוצות בקווים שהשרלטנים יכולים לקרוא בהם את עתידי, רוססו בדמו של בן השכנים. מי שבלמה את הכל הייתה המחנכת שלי, יונה, ששנאה אותי ממניעים מובנים. סולקתי "לאלתר", וכשנעדרתי אמרה המורה לכל הכיתה שאני ילד בעייתי עם הרגלים מגונים. מי שהחזירה אותי לבית־הספר הייתה אמא, שנלחמה למעננו במסירות גם אחרי שגדלנו וכבר לא היינו קטנים.

אני חושב שהיא מעולם לא האמינה שההנאה מהיכולת להכאיב קיימת אצל ילדים כמוני, שהוגדרו אצלה כנבונים ובעלי פוטנציאל אך מיוחדים ושונים. לו הייתי רוצה לנפץ את עולמה, הייתי מספר לה כמה אני מרושע, בעיקר כשאני מרגיש איך החיים שלי מתחרבנים. אם באמת יימאס לה ממני יום אחד, אספר לה בהתרסה על דברים שעשיתי, אולי על היחסים שהיו לי עם שירלי זמן־מה אחרי ששירה הודיעה לי שהיא חייבת להיפרד ממני, כי היא מרגישה שאני והיא לא זורמים לאותם כיוונים. אני יודע שאם היא תשמע על מה שהייתי ומה עשיתי היא תהיה עצובה, כי אין דבר שמעציב אמהות יותר מלהיווכח עד כמה הילדים שלהן יכולים להיות הרסניים.

 

שם הספר: פרסונה נון גראטה
שם המחבר: יפתח אשכנזי

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מאי 2010
מספר עמודים: 335

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה: Man Ray, Noire et blanche, 1926 © MAN RAY TRUST / ADAGP, Paris 2010 אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב 978-965-13-2142-9
דאנאקוד: 497-1147




שתפו ספר זה עם החברים