חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

א.

כביש החוף היה מטושטש. השמש טרם זרחה במלואה, והאור שהגיח מההרים וירד לים היה חיוור ואפור. הפנים של אבא היו עייפות. עוד מעט הוא יתחיל להתקשר לכל מיני אנשים ולבטל פגישות. הוא יתנצל ויסביר ש"צץ משהו", יאמר "אני חייב" או "אני לא יכול להגיע כי..." ואז ישתתק רגע וימציא איזה סיפור. אני מרגיש איך בקול הרועד שלו, העייף מלילה ללא שינה, הוא כובש את הפחדים שלו. אני מרגיש איך הוא מנסה לשדר, כמו תמיד, שהכל כרגיל, "רק עניין קטן ש...", וכשלוחצים אותו ושואלים מה העניין הוא שוב אומר שזה כלום, שום דבר רציני, וחותם ב"טוב" ארוך וב"כל טוּב" ומסיים את השיחה. באוטו יש עכשיו שקט, דממה שבנסיבות אחרות אפשר היה לכתוב עליה מילים יפות כמו "נהדרת" או "מעוררת מחשבות" או "כנה", אבל עכשיו היא לא יותר משתיקה של תשישות ושל מתח שמכרסם בבטן.

עד היציאה מחיפה שמענו רדיו, בהתחלה שירי ארץ ישראל ואחר-כך דיבורים מנומנמים על כל מיני דברים שקרו ביום שלפני. הדברים שקרו אתמול, חשבתי לעצמי. ואיפה אני בין הדברים האלה? למה אני לא שם? הקול העמוק מהרדיו דיבר על אשה שבעלה הרג בסכין, דקר אותה שוב ושוב, וכל זה לפני הילדים שלה, ועל מכבי חיפה שזכתה שוב בגביע המדינה, ועל טייס אחד, בלגי, שהקיף את כל אירופה בספינת אוויר. אחר-כך מישהו דיבר על מלחמה שאולי תפרוץ ועל שלום שאולי יהיה, אבל רק אולי, כי בינתיים יש יותר מדי גורמים "שמונעים מהתהליך להתקדם".

כל-כך עלוב, חשבתי. כל-כך מטומטם. כל פעם איזה רסיס מציאות אחר שמתגנב לדלת האחורית של אולפן הרדיו והופך להיות המציאות של כולנו, "החדשות". ומה עם המציאות שלי? מה עם המציאות של אתמול בלילה? הסתכלתי בים שגליו נשברו בעצבנות כאילו גם הם שותפים לכאב שלי. הרי אתמול בלילה דפקתי את הראש בקיר לפחות חמישים פעם ובכיתי במיטה כמו תינוק, ואחר-כך עמדנו שם, בחדר שלי, שלושתנו, אני ואבא ואמא, ואבא כמעט בכה, אפשר להגיד בכה ממש, ואמא החזיקה אותו וחיבקה אותי, וגם היא, כמוני, בכתה כבר קודם והפנים שלה היו רטובות. זה לא חדשות מספיק טובות בשביל הרדיו? ככה חשבתי והמשכתי להסתכל בים האפור, שהמשיך מצידו להתנפץ על שוברי הגלים שהיו פרושים לכל אורך רצועת החוף.

אחר-כך ראיתי מכונית בצבע כסף עומדת על החוף, והרשיתי לעצמי לכמה רגעים להפליג בדמיונות על הזוג שאולי יושב בתוך הרכב. הראש שלה בטח מונח על הרגליים שלו או על הבטן שלו והכיסאות בטח משוכים לאחור, כמעט עד למטה, והיא לוחשת לו שהיא אוהבת אותו, או להיפך, שותקת בזמן שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה. ואולי הוא אמר לה את זה כבר יותר מדי פעמים, חשבתי, ודמיינתי אותה שותקת למשמע המילים האלה שהוא אומר עוד ועוד כדי לשמוע תשובה שלא באה. ואז נזכרתי באיילה. עכשיו אני כבר לא זוכר באיזה מצב היינו בתקופה ההיא, של הנסיעה. זה היה מזמן, והאמת שדי הרבה זמן לפני זה כבר לא היה ברור אם אנחנו יחד או רק תקועים באיזה קשר מרוחק שלפעמים מרגיש כמו גופה על הגב ולפעמים כמו הדבר היחיד שקיים בעולם. וכמה מעטות היו הפעמים שזה נראה כמו הדבר היחיד שקיים בעולם.

נזכרתי בפעם ההיא שישנו יחד בכנרת, בתוך המכונית של אמא שלי. נזכרתי בשמש שקפחה בבוקר על הפנים שלי ובכאב הראש שהלך והתחזק כמו סיוט כשסובבתי שוב ושוב את הראש על המשענת מתוך רצון לחמוק מהשמש ולהמשיך לישון עוד קצת, רק לא להתעורר. נזכרתי איך בשלב מסוים ויתרתי על השינה ופתחתי את הדלת כדי לנשום קצת אוויר. ואז ראיתי אותה עומדת שם, על שפת האגם, עטופה בשמיכה לבנה ומסתכלת על המים. היה חם, והשמש כבר הייתה די גבוהה, אבל השמים היו אפורים בדיוק כמו בנסיעה עם אבא, שמים בצבע של מכנסי עבודה שחוקים, חולים. ואז נזכרתי איך עמדנו שם, מסתכלים יחד במים, שותקים, ואיך אחר-כך נפרדנו לכמה שבועות.

אחר-כך נזכרתי באחת השיחות שלנו לפני שהתגייסתי. היא אמרה שהיא פוחדת שאשתגע, פוחדת שהזוגיות שלנו תמות כשאהיה בצבא כי נפסיק להיות יחד. ואז נזכרתי שגם את השיחה ההיא ניהלנו כאן, ביציאה מחיפה, בערך איפה שראיתי את הרכב עומד על החוף. נדמה לי שבאותו יום נערכה תחרות של עיצוב פסלים בחול, והלכנו לראות פסל של בודהא שכולם דיברו עליו, בודהא שמן ומחייך. אני זוכר את איילה במשקפי שמש גדולים, שחורים, אוחזת בידי, ואולי מדויק יותר להגיד שאני אחזתי בידה, ובלי להסתכל עלי מדברת על כמה שהיא מפחדת.

"אולי כדאי שנגמור הכל עכשיו, לפני שאתה מתגייס," היא אמרה. "אתה מבין שאחר-כך זה יכאב הרבה יותר, יכאב לשנינו." תמיד היא הייתה שולפת את הקלישאות האלה ואומרת אותן בפנים רציניות, משפטים כאלה ששיוו לה את הצליל האינטלקטואלי-תל-אביבי-ניו-יורקי הזה שהיא כל-כך אהבה, כמו איזו דמות מסרט של וודי אלן, ותמיד בטון בטוח בעצמו, של אחת שיודעת הכל.

גם אני הייתי נחרץ כשדיברנו על שפת הים. גם אני השתמשתי במילים יפות ודיברתי על "אהבה", ועל "התמודדות עם משברים", ועל מה "צריך" ומה "לא צריך". אבל בבוקר ההוא, כשנסעתי עם אבא, יושב לצידו באוטו בברכיים צמודות כמו ילדה קטנה שצריכה ללכת לשירותים, בזתי לעצמי על הנחרצות ההיא, ובעיקר על השימוש בקלישאות. "אם אנחנו באמת אוהבים זה אמור להספיק, לא?" שאלתי אותה. "איך אפשר להיפרד כשאוהבים? כל פעם שיהיה לנו קשה אז ניפרד? הרי יש תמיד מצבים כאלה בחיים, כמו הצבא. ואם את אוהבת אותי כמו שאת אומרת אז אנחנו צריכים להמשיך. וחוץ מזה, כולם עוברים את זה, לא? אז מה, כל מי שהולך לצבא פשוט מוותר על הכל?"

איזה יהירות, חשבתי אז בנסיעה, לדבר על הצבא כמו על משהו מוכר, משהו ידוע, משהו "שכולם עוברים". בכלל עברת פעם משהו כמו הצבא כשאמרת לה את הדברים האלה, נזפתי בעצמי ומצאתי נחמה בפלח תפוז שאבא הגיש לי תוך כדי נסיעה, ובפנים שלו, שמעבר לאכזבה ולעצב היו בהם קווים מוכרים של אהבה. היית פעם בכלל במצב כזה או אפילו דומה לזה, מצב שבו הרצון שלך בכלל לא נחשב, שכל הזמן אומרים לך מה לעשות, מתי לאכול ומתי לישון ומתי לרוץ ומתי לדבר בטלפון, ואפילו מתי מותר לך לחרבן או להשתין?

אני נזכר עכשיו בחודש הראשון שלי בצבא, בטירונות, כשנסעתי באוטובוס עם הסמל-מחלקה שלי, ולא ידעתי אם מותר לי לאכול סוכריה שהייתה לי בכיס או לא, כי אמרו לנו שאסור לאכול כלום בלי אישור, אפילו לא סוכריה. אני זוכר שהתלבטתי די הרבה זמן אם הוא יבחין בזה שאני אוכל אותה, ומה יקרה אם הוא יבחין. והרצון להתנחם בסוכריה יחד עם הפחד מהעונש שאקבל אם הוא יתפוס אותי אוכל אותה בלי רשות גרם לי לשאול אותו אם מותר לי. אני שומע שוב את הקול שלי, השברירי, שלא תופס שהסמל הזה מבוגר ממני רק בקצת, וגם הוא חייל שרק רוצה לסיים את השירות שלו ולחזור להיות בנאדם נורמלי. "הסמל, אני יכול לאכול סוכריה?" שאלתי. "לא. למה שתוכל?" הוא ענה מייד בקול המאנפף שלו, החותך. ואני שוב חושב על היהירות שהייתה בי לפני הגיוס, על הביטחון הזה שלא היה לו שום בסיס, אולי אפילו על ההדחקה של מה שהולך להיות, ושוב אני מתמלא בבושה של כישלון.

ואני שוב חושב על איילה. הפנים שלה היו רזות אז, ואני זוכר את עצמות הלחיים הבולטות שלה, ואת השיער השחור הקצר והעור הלבן, זוכר את השפתיים שלה מתכווצות בספקנות בשיחה ההיא על שפת הים בין הפסלים, כשהמשכתי לדבר ואמרתי שצבא זה דבר שכולם חייבים לעבור אז אי אפשר לעשות ממנו כזה עניין, ושאהבה זה הכי חשוב. אחר-כך אני זוכר אותה מנשקת אותי.

ב.
אבא שוב הדליק את הרדיו. אני נזכר איך פעם, כשהייתי בבית-ספר יסודי, הוא החזיר אותי מאחד החוגים האלה שהייתי נרשם אליהם בהתלהבות בתחילת כל שנה ואחרי כמה פעמים מפסיק ללכת, והסביר לי את משמעות הפסוק "אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ". עד היום אני יכול לשמוע אותו מסביר לי מה זה חוגר ומה זה מְפתח, ואני נזכר איך כל הסיפור הזה נשמע לי אז נהדר כל-כך: "חוגר הוא האיש שיוצא למלחמה ואינו יודע אם ינצח או יובס, ומְפתח הוא האיש שחוזר ממנה והניצחון בידו." אני זוכר איך דמיינתי את החייל היוצא לקרב כמו שאול המלך, ואת החייל שחוזר ממנו מנצח כמו דוד. באותה תקופה ידעתי את קינת דוד בעל-פה, וכל ערב הייתי מבקש מאמא שתקרא לי אותה מספר התנ"ך לילדים. ואני נזכר איך הנפש שלי הייתה מתרגשת בכל פעם ששמעתי משהו על צבא ומלחמה וניצחון.

עכשיו המילה צבא מעלה בי בחילה איומה. ואני נזכר בפעמים הרבות שאבא הזכיר לי את המשפט הזה, על החוגר והמְפתח. אני נזכר שאחת הפעמים האחרונות הייתה כשדיברתי על זה שאהיה לוחם מצוין, וכבר דמיינתי את עצמי בשיער קצוץ וגוף מוצק צועד בכל מיני מקומות אפלים, ובעיקר זוכה לתהילה שתבוא אחר-כך, בייחוד אצל נשים.

פעם אפילו תיארתי לאמא, רק כדי לראות את הדאגה ממלאת את עיניה, איך קצין העיר דופק על דלת הבית שלנו בשתיים בלילה ומבשר על מותי. היא התרגזה וצעקה ואמרה לי להפסיק עם זה תיכף ומייד. ולא רק לאמא עשיתי את זה, גם לשלומית, שאז אהבתי מאוד, ובשביל אותה מטרה בדיוק - לראות את הדאגה מציפה את העיניים הכחולות שלה. ואני זוכר את אבא אומר לי בקול מוכיח: "כמה פעמים אני צריך לחזור בשבילך על הפסוק 'אל יתהלל חוגר כמְפתח'?"

ג.
האוטו החליק על הכביש הריק בדרך לקצין בריאות הנפש בתל השומר. "תגיד לי מה אתה רוצה?" שאל אותי אבא אתמול בלילה, בוכה, אחרי שבכיתי אולי שעה בלי להפסיק ואמרתי שאני לא יכול יותר, שאני מרגיש שאני נחנק, שאני מעדיף למות ולא לחזור לבסיס. "רק תגיד מה אתה רוצה," הוא חזר ושאל, "מה אתה רוצה לעשות? מה אתה רוצה שיקרה?"

"אני לא יודע," עניתי, "אני לא יודע. באמת אני לא יודע. אני רק יודע שאני לא רוצה לחזור לשם. אני לא רוצה."

"אבל מה יש שם שהוא כל-כך נורא?" הוא שאל בפעם המיליון מאז שבכיתי בטלפון בפעם הראשונה, ואני ידעתי שבהסתכלות מבחוץ אי אפשר אפילו להתחיל להסביר את תחושת החנק שממלאת אותי בכל פעם שאני עולה על הרכבת בדרך לצבא, את הכאב הבלתי נכבש שאני מרגיש כשאני עובר את השער של הבסיס, את הפחד ממשהו שאני לא יודע לתאר או להגדיר, את תחושת הצפיפות האיומה הזאת שלא קשורה לכלום, בטח לא למקום או לחלל. שוב אמרתי לו שרע לי. שוב אמרתי שאני מרגיש שאני מאבד את עצמי. כמה ימים לפני זה סיפרתי לו שרציתי לקפוץ לפני מכונית נוסעת. לא רציתי למות, רציתי רק לקבל קצת חופש, קצת זמן להירגע.

עכשיו אני זוכר את התמונה הזאת בבהירות, איך אני עומד בצד הכביש ההרוס של הבסיס ומסביב הכל מלא בוץ. אני זוכר את פנסי הרכב שמגיע מרחוק, ואת התחושה הזאת שהפעם אני רציני, הפעם אני עושה את זה. אני זוכר את הקולות בראש שאמרו לי שכבר אמרתי את זה לעצמי הרבה פעמים, ואני זוכר את ההתעקשות בנפש שאומרת שהפעם אין לי ברירה, שאני קופץ, ושגם אם אמות לא איכפת לי. אחר-כך עלו מולי הפנים של אבא ואמא, ושמעתי את הקול של אמא, שהיה קצת גבוה כשהתקשרתי כמה ימים לפני זה, אולי אפילו שבוע, ופרצתי בבכי כשאמרתי שאני לא יכול יותר.

הייתי אז בבסיס אחר, ליד שכם. כל היחידה הייתה אז בבסיס הזה, שהיה מלא אוהלים ומוקף חומות בטון ענקיות, שורות ארוכות של גושי בטון ענקיים. שבוע הסתובבתי בתחושה כאילו עוד רגע אני נחנק. כל מה שרציתי היה לעצום עיניים ולישון. זה היה בחורף והעבודה הייתה מתישה: לשבת בחמ"ל ולהקשיב לטלפון. זה לא היה מסוכן, אני יודע, לא מסוכן כמו לנסוע באמצע הלילה באאודי שחורה כדי לעצור איזה מבוקש באיזה כפר, או כמו לשבת באיזו עמדה באמצע שום-מקום כשבכל רגע מישהו יכול לתקוע לך כדור בראש, או כמו להילחם ממש בלבנון או בעזה. אבל את הנפש שלי זה חיסל. ולא רק העבודה חיסלה אותי אלא גם כל האנשים שהסתובבו בחדרים הגדולים ההם שהיו מלאים בטלפונים ובדיבורים כאילו "חשובים", והתחושה הנוראה שאתה לא חשוב. שאתה כלום. שאתה עוד כלי על השולחן, כמעט כמו העט או המחשב או הטלפונים הישנים, המוצפנים. ולפעמים הייתה לי תחושה שאני אפילו לא כלי, שאני בעצם כמעט לא קיים, שאני צריך לעשות הכל בשביל מישהו שעושה הכל בשביל מישהו שעושה הכל בשביל מישהו, ולפעמים הייתה לי תחושה שהסולם הזה לא נגמר לעולם, רק הולך ומסתאב ומצחין ומעלה עובש ומתמלא בוץ.

ככה הרגשתי בבסיס ההוא, אבל אני יודע שגם זה לא מסביר את שיחת הטלפון שבה התפרצתי פתאום בבכי שלא יכולתי לכבוש יותר כששמעתי את אמא שואלת אותי מה שלומי. עד אז כל הזמן השתדלתי להראות שהכל כרגיל, ואין שום בעיה, ושבעצם "הכל בסדר". ובטח שזאת לא הייתה הסיבה שיכולתי לתת לאבא כשהוא שאל אותי "מה כל-כך רע לך שם?" כי אפילו זה לא מסביר מה היה לי כל-כך רע שם, לא הסיפור על הסולם המצחין שלא נגמר ולא זה שאני לא חשוב ולא קיים, ואפילו לא העובדה הנוראית שלא הייתה לי מיטה קבועה במחנה ההוא, ואנחנו, כמה אנשים, התחלקנו במה שנקרא "מיטה זונה", ובכל בוקר הייתי צריך להוריד את המצעים שלי מהמיטה ולדחוף אותם לתיק הגדול והירוק המלא אבק שקיבלנו בבקו"ם ושהיה תקוע מתחת למיטת הקומתיים. או שאחרי משמרת לילה הייתי צריך לחכות שמישהו יקום כדי שאוכל לישון קצת עד שיגיעו ויעירו אותי ויגידו שישנתי מספיק, או בעצם אפילו לא יעירו אותי, כי כמעט תמיד כבר הייתי ער ושכבתי במיטה עם עיניים עצומות כדי לגנוב עוד כמה שניות של שקט, כמה שניות שבהן אוכל לחשוב על איילה, למשל, ולהיזכר איך לפני כמה שבועות הייתה לנו שיחה נהדרת אחרי הרבה זמן שלא דיברנו, או לחשוב על הוויכוח שהיה לי עם דרור ועל זה שצדקתי, ולחזור ולנתח שוב בראש את ההיגיון בטענות שלי ולראות שבאמת צדקתי. כנראה שגם העניין הזה לא היה הסיבה לשיחת הטלפון ההיא שהכניסה אותנו לסחרור שהציל את חיי.

וכן, אני יודע שכל חייל עובר דברים דומים בזמנים כאלה או אחרים, ויש כאלה שעברו הרבה יותר, ויש אפילו כאלה שעוברים דברים דומים ממש עכשיו, בזמן שאני כותב את המילים האלה בחדר שקט, כשברקע מתנגנת סונטה לכינור ופסנתר של שוברט. אבל כשהנפש כואבת, ובזמנים ההם היא כאבה יותר ממה שאי-פעם דמיינתי שהיא יכולה לכאוב והמשיכה לכאוב עוד ועוד, כל הידיעות האלה, על אנשים אחרים, על כאבים אחרים, לא משנות ולא עוזרות בכלום.

 

נסיעה
מאת יאיר אסולין

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, ינואר 2011
מספר עמודים: 102

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר, על העטיפה: דיוקן עצמי בבקו"ם, מאת דוד ברקת, מתוך התערוכה "שטח אש"

מחיר מומלץ: 64 ₪
מסת"ב 978-965-13-2151-1
דאנאקוד: 497-1156




שתפו ספר זה עם החברים