חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מקום שם רובצים הצללים | פרק ראשון
פרופסור אַגנאר האראלדסון קיפל את המכתב והחליק אותו חזרה אל תוך המעטפה המצהיבה הקטנה.

הוא שב והעיף מבט בכתובת שנכתבה בכתב זקוף ומצועצע: הֶגני איסילדארסוֹן, לוֹגאוֶגוּר 64, רייקיאוויק, איסלנד. הבול נשא את צדודיתו של מלך אנגלי נטול זקן, איזה אדוארד או ג'ורג', אגנאר לא היה בטוח מי מהם.

ליבו הלם בחוזקה והמעטפה ריקדה קלות בידו הרועדת. המכתב הגיע באותו בוקר במעטפה גדולה יותר שנשאה בול איסלנדי מודרני וחותמת דואר של רייקיאוויק.

זה היה הדבר שאגנאר ייחל לו. לא, זה היה מושלם.

מאחר שהיה מרצה לאיסלנדית באוניברסיטת איסלנד, אגנאר זכה לעסוק בכמה מכתבי-היד העתיקים ביותר של הסאגות של ארצו, כתבי-יד שהועתקו בידי נזירים בהקפדה מירבית על מגילות קלף מעור עגלים. עסיס אוכמניות שימש להם דיו, ונוצות מהכנפיים השמאליות של ברבורים – עטים. המסמכים הנהדרים האלה היו מורשתה של איסלנד ונשמתה. אבל אף אחד מהם לא יכול היה לגרום למהומה כה גדולה בעולם החיצון כמו הדף היחיד הזה.

ואף אחד מהם לא היה התגלית שלו.

הוא הרים את עיניו משולחן העבודה שלו לעבר האגם השלֵו שלפניו. האגם זהר באור כחול עמוק תחת קרניה של שמש אפריל. עשר דקות קודם הוא קרן באור אפור-פלדה, וכך יקרה שוב בעוד דקות אחדות, כשעננים כבדים מהמערב יבואו בעקבות אלה שנעלמו מאחורי פסגות ההרים המושלגות שמעבר לאגם ממזרח.

מקום מושלם לבית קיץ. את הבקתה בנה אביו של אגנאר, פוליטיקאי בדימוס שעכשיו התגורר בבית-אבות. אף שיחלוף עוד זמן עד בוא הקיץ, אגנאר הסתלק לשם לסוף השבוע כדי לעבוד בלי שום הסחת דעת. אשתו ילדה זה עתה את ילדם השני, ואגנאר היה צריך לעבור על ערימת תרגומים שמועד מסירתם הולך ומתקרב.

"אגי, תחזור למיטה."

הוא פנה לראות את דמותה עוצרת הנשימה של אנדריאה, רקדנית בלט ותלמידת שנה שלישית לספרות, מחליקה לעברו עירומה על רצפת העץ החשופה, שׂערה הבהיר פזור וסבוך.

"מצטער, יקירתי, אני לא יכול," אמר ונד בראשו לעבר ערימת הניירות שלפניו.

"אתה בטוח?" היא רכנה לנשק אותו, החליקה את אצבעותיה מתחת לחולצתו, על שׂער חזהו, קווצות שׂערה מדגדגות את אפו. היא התרחקה. "אתה באמת בטוח?"

הוא חייך והסיר את משקפיו.

נו, טוב, אולי הוא יכול להרשות לעצמו הסחת דעת אחת.

פרק שני
הבלש מאגנוּס ג'ונסון צעד בכבדות לאורך רחוב המגורים בשכונת רוֹקסבֶּרי לעבר מכוניתו. בתחנה ציפתה לו הקלדה מרובה לפני שיוכל ללכת הביתה. הוא היה עייף, עייף מאוד: כבר שבוע לא ישן טוב. אולי זאת הייתה הסיבה שהריח היכה בו בעוצמה כזו.

הריח היה מוכר: בשר בקר שתאריך התפוגה שלו חלף לפני שבוע בתוספת שמץ מתכתיות. הוא הריח אותו הרבה פעמים לאורך השנים ביחידת חקירות הרצח של משטרת בוסטון.

מאריה קמפאנֶלי, נקבה לבנה, בת עשרים ושבע.

היא מתה לפני שלושים ושש שעות, החבר שלה דקר אותה אחרי מריבה והשאיר את הגופה להירקב בדירתה. עכשיו מחפשים אותו ומאגנוס היה בטוח שיתפסו אותו. אבל כדי להשיג הרשעה הניירת צריכה להיות מדויקת במאה אחוז. לחקור לא מעט אנשים, למלא לא מעט טפסים. לפני כמה שנים נחשפה סידרה של אי-דיוקים בשרשרת העדויות, מסמכים שלא תויקו נכון ומוצגים משפטיים שאבדו, והשערורייה פגעה קשות ביחידה. סניגורים קפצו מאז על כל טעות.

מאגנוס היה טוב בניירת, וזו הייתה אחת הסיבות שלא מזמן קודם לדרגת סמל. אולי קוֹלבּי צודקת, אולי מוטב שילך ללמוד משפטים.

קולבי.

בשנים-עשר החודשים שגרו יחד היא הגבירה בהדרגה את הלחץ: למה הוא לא עוזב את היחידה והולך ללמוד משפטים, למה הם לא מתחתנים? ואז, לפני שישה ימים, כששבו שלובי זרוע מהמסעדה האיטלקית החביבה עליהם בנורת' אנד, חלף לידם ג'יפ שחלונו האחורי פתוח. מאגנוס השליך את קולבי למדרכה כשסידרה מהירה של יריות נורתה מתת-מקלע חצי-אוטומטי. אולי היורים חשבו שפגעו במטרתם, אולי היו יותר מדי אנשים בסביבה; מכל מקום, הג'יפ נסע משם בלי לגמור את העבודה.

זו הסיבה שהיא סילקה אותו מדירתה. זו הסיבה שעברו עליו לילות חסרי שינה בחדר האורחים בבית אחיו במדפורד.

זו הסיבה שהריח השפיע עליו: בפעם הראשונה זה זמן רב היה ריח המוות אישי.

זו הייתה יכולה להיות הגופה שלו זרוקה על הרצפה בדירה הזאת. או של קולבי.

זה היה היום החם ביותר בשנה עד כה, מה שכמובן הגביר את הריח, ומאגנוס הזיע במקטורן החליפה שלו. מישהו נגע במרפקו.

זה היה גבר בן חמישים בערך, היספאני, קירח, נמוך ושמן, לא מגולח. הוא לבש כותונת כחולה רחבה ששוליה תלויים מחוץ למכנסי הג'ינס שלו.

"אתה הבלש?"
מאגנוס נעצר. "כן?"

"אני חושב שראיתי משהו. בלילה שדקרו את האשה." קולו של הגבר היה קצר רוח, נמרץ. מאגנוס כמעט התפתה לומר לו להתחפף. יש להם עֵד שראה את החבר מגיע, אחר שראה אותו עוזב אחרי שש שעות, שלושה ששמעו מריבה קולנית, אחד ששמע צרחה. אבל אף פעם אין מספיק עדים. עוד עדות להקליד כשישוב לתחנה.

מאגנוס נאנח כשהוציא את הפנקס שלו. יעברו עוד כמה שעות לפני שיוכל ללכת הביתה, לריצה ולמקלחת שנזקק להן כדי לסלק את הריח. אם לא יהיה מותש מדי בשלב הזה בשביל ריצה.

הגבר התבונן בעצבנות לשני צידי הרחוב. "לא כאן, אני לא רוצה שמישהו יראה אותנו מדברים."

מאגנוס שקל למחות – החבר של הנרצחת היה טבח במרכז הרפואי של בוסטון, לא בדיוק מישהו שצריך לפחד ממנו – אבל אז משך בכתפיו והלך בעקבות הגבר שמיהר במורד רחוב צדדי צר, בין בית אפור ומוזנח ובניין דירות קטן מלבנים אדומות. לא יותר מסמטה, שבקצהָ אתר בנייה וגדר תיל גבוהה. נער עתיר קעקועים בטישרט צהוב עמד בפינת הרחוב.

הוא עישן סיגריה, גבו למאגנוס.

כשנכנסו לסמטה, דומה היה שהגבר הקירח מאיץ את הליכתו. מאגנוס הרחיב את צעדיו. הוא עמד לקרוא לטיפוס הזה להאט כשנעצר במקומו.

מאגנוס היה שקוע בחלום. עכשיו הוא התעורר.

בתוך יער הקעקועים על זרועותיו של הנער מאגנוס הבחין בנקודה קטנה מעל מרפק אחד, ובתבנית של חמש נקודות מעל המרפק השני. אחד-חמש, חמש-עשרה, הקעקוע של כנופיית קוברה-15. הם לא פעלו ברוקסברי. הנער נמצא מחוץ לטריטוריה שלו, לפחות ארבעה קילומטרים ממנה, אולי אפילו חמישה. אבל קוברה-15 הם לקוחות של סוֹטוֹ, סוכני הפצה מקומיים. מאגנוס היה בטוח שהבחורים בג'יפ בנורת' אנד עבדו בשביל סוטו.

הדחף הראשוני של מאגנוס היה להזדקף ולהסתובב, אבל הוא הכריח את עצמו לא להפסיק ללכת כדי לא לחשוף כלום. לחשוב. לחשוב מהר.

הוא שמע צעדים מאחוריו. אקדח או סכין? צליל של אקדח יהיה מסוכן קרוב כל-כך לזירת רצח – יש הרי עוד שוטר או שניים בסביבה. אבל הנער יודע שמאגנוס חמוש ואף אחד לא בא עם סכין לקרב יריות. כלומר אקדח. כלומר הנער שולף אותו בדיוק עכשיו מחגורת המכנסיים שלו.

מאגנוס צלל שמאלה, תפס פח אשפה והשליך אותו לקרקע. כשהגיע לקרקע התגלגל פעם אחת, שלף את אקדחו וכיוון אותו לעבר הנער שבדיוק שלף את נשקו. אצבעו של מאגנוס התפתלה סביב ההדק, אבל כאן נכנס לתמונה כל מה שלמד באימונים. הוא היסס. הכלל היה ברור: אל תירה אם יש אפשרות שתפגע באזרח.

בפתח הסמטה עמדה אשה צעירה, סלי מצרכים בשתי ידיה, מבטה נעוץ במאגנוס, פיה פעור. היא הייתה ענקית, ממש ענקית, ועמדה בדיוק מאחורי הנער בטישרט הצהוב שבקו האש של מאגנוס.

ההיסוס איפשר לנער להרים את האקדח שלו. מאגנוס כיוון למטרה. תיקו.

"משטרה! זרוק את הנשק שלך!" מאגנוס קרא, למרות שידע שהנער לא יציית.

מה יקרה עכשיו? אם הנער יירה ראשון, אולי יחטיא את מאגנוס ואז ייתכן שהירייה של מאגנוס תפגע במטרה. למרות שהיה יותר ממטר שמונים ושקל יותר מתשעים קילו הוא שכב על המדרכה, מוסתר ברובו על-ידי פח האשפה שלא במקומו, מטרה קטנה לנער מפוחד.

אולי הנער ייסוג. שרק האשה תזוז. היא עדיין עמדה נטועה במקומה, פיה פעור, מנסה לצרוח.

ואז מאגנוס ראה את מבטו של הנער פונה לרגע אל מעל מאגנוס ומאחוריו. הברנש הקירח.

הנער לא היה מסיר את עיניו מהאקדח של מאגנוס אם הקירח היה מסתלק. הוא ייקח את הסיכון הזה רק אם הטיפוס הזה קשור למצב, אם הוא המושיע שלו, אם יש לו אקדח משלו והוא מתקרב למאגנוס מאחור. למשוך עוד כמה שניות עד שהקירח יירה במאגנוס מאחור, זו התוכנית של הנער.

מאגנוס לחץ על ההדק, רק פעם אחת, לא פעמיים כמו באימונים. הוא רצה לצמצם ככל האפשר את מספר הכדורים שנורים לעבר האשה השמנה. הנער נפגע בחזה; הוא התפתל וירה באקדח שלו, מחטיא את מאגנוס.

מאגנוס הושיט יד לפח האשפה והעיף אותו אל מאחוריו. הוא הסתובב וראה את המיכל הריק פוגע בשוקיו של הברנש הקירח. הוא בדיוק שלח את ידו אל מתחת לחגורה כדי לשלוף את אקדחו, אבל קרס כשנתקל בפח.

מאגנוס ירה פעמיים ופגע בַאיש בכל ירייה, פעם בכתף ופעם בקרחת. בלגן.

מאגנוס התרומם. המולה רועשת התחילה לעלות מכל עבר. האשה השמנה השליכה את סליה וצרחה בקול רם, רם מאוד. אז הריאות שלה בסדר גמור. צופר משטרה נשמע מקרוב. וגם צעקות וצעדי ריצה.

הקירח לא זז, אבל הנער היה מוטל על גבו על הקרקע, חזהו מתרומם בקושי, הטישרט הצהוב מוכתם עכשיו באדום. אצבעותיו התפתלו סביב האקדח שלו כשניסה לאזור כוח ולהפנות אותו לעבר מאגנוס. מאגנוס דרך בכוח על פרק ידו ובעט באקדח כדי להרחיק אותו. הוא עמד נושם ומתנשף מעל לילד שניסה להרוג אותו. בן שבע-עשרה או שמונה-עשרה, היספאני, שיער שחור קצוץ, שן קדמית שבורה, צלקת על הצוואר. שרירים מתוחים מתחת לנחשולי דיו על זרועותיו וחזהו, קעקועי כנופיות מורכבים. נער קשוח. נער בגילו בקוברה-15 יכול כבר לזקוף לזכותו כמה וכמה גופות.

אבל לא את הגופה של מאגנוס. לפחות לא היום. ומה מחר?

מאגנוס יכול היה להריח אבק שריפה וזיעה ופחד ושוב את שמץ המתכתיות של הדם. יותר מדי דם ליום אחד.

"אני מסלק אותך מהשטח."

סגן-ניצב ויליאמס, מפקד היחידה, היה תקיף. הוא תמיד היה תקיף, אחת הסיבות שבגללן מאגנוס כיבד אותו. מאגנוס גם העריך את העובדה שהוא עשה את כל הדרך ממשרדו בשרֶדֶר פלאזה במרכז העיר כדי לוודא שאחד מפקודיו בריא ושלם.

הם ישבו בחדר סתמי של מוטל סתמי אי-שם על כביש איי-91 בין ספרינגפילד מסצ'וסטס והארטפורד קונטיקט, מלווים בסוכני אף-בי-איי שדיברו במבטא מערב-תיכוני. על מאגנוס נאסר לבוא לתחנה מאז הירי.

"אני לא חושב שזה חיוני," אמר מאגנוס.
"אני כן."
"אנחנו מדברים על התוכנית להגנת עדים?"
"אולי. זו הפעם השנייה השבוע שמישהו מנסה להרוג אותך."
"הייתי עייף. לא הייתי ערני. זה לא יקרה שוב."

ויליאמס הרים את גבותיו. פניו הכהות היו מחורצות. הוא היה נמוך, מוצק, נחוש, מפקד טוב ואדם ישר. זו הסיבה שמאגנוס פנה אליו לפני שישה חודשים כששמע את השותף שלו, הבלש לנאהאן, מדבר בטלפון הנייד שלו עם שוטר אחר על שיבוש ראיות בחקירת רצח.

הם היו באיזשהו מעקב מטופש. מאגנוס יצא למתוח את איבריו בהליכה קצרה ובדרכו חזרה למכונית עצר באור השמש הסתווית מאחורי חלון דלת הנוסעים. החלון היה פתוח כדי סדק. מאגנוס יכול היה לשמוע בבירור את לנאהאן, משדל, מפתה ומפחיד את הבלש או'דריסקול כדי שיעשה את הדבר הנכון ויטשטש איזו טביעת אצבע על אקדח.

מאגנוס ולנאהאן לא היו שותפים זמן רב. לנאהאן, בן חמישים ושלוש, היה מבוגר בעשרים שנה ממאגנוס. הוא היה מנוסה, פיקח, מקובל, ודומה היה שהוא מכיר את כולם במשטרת בוסטון, במיוחד את אלה עם השמות האיריים. אבל הוא היה עצלן. הוא ניצל את שלושים שנות הניסיון והידע שלו בדרכי פעולת המשטרה כדי לעבוד מעט ככל האפשר.

מאגנוס ראה את הדברים אחרת. ברגע שסגר תיק אחד השתוקק לעבור לתיק הבא; הנחישות שלו לתפוס את הנבלים הייתה לשם דבר ביחידה. לנאהאן חשב שיש בחורים טובים ובחורים רעים, תמיד היו ותמיד יהיו. לא הוא, לא מאגנוס ולא כל משטרת בוסטון יכולים לעשות הרבה בעניין. מאגנוס חשב שכל קורבן, וכל משפחה של קורבן, ראויים לעשיית צדק, ומאגנוס יעשה כל שביכולתו להשיגו עבורם. כך שהשותפות ג'ונסון-לנאהאן לא הייתה בדיוק ורודה מלכתחילה. אבל עד לאותו רגע מאגנוס לא העלה על דעתו שלנאהאן מושחת.

יש שני דברים ששוטר שונא יותר מכל. אחד מהם הוא שוטר מושחת. השני הוא שוטר שמלשין על אחד מעמיתיו. הבחירה של מאגנוס הייתה קלה – אם אנשים כמו לנאהאן יוכלו להמשיך להתחמק מעונש על שיבוש ראיות בחקירת רצח, הרי שאין שום משמעות לכל מה שהשקיע בעבורו את כל מאמציו.

מאגנוס ידע שרוב עמיתיו יסכימו איתו. אבל יהיו כאלה שיעלימו עין, ישכנעו את עצמם שמאגנוס לא שמע טוב, שלא יכול להיות ששון לנאהאן החביב הוא מהבחורים הרעים. אחרים גם יחשבו שאם שון קשישא מסדר לעצמו משהו קטן לפנסיה ולוקח מהצד כסף מבחור רע שהרגע חיסל מישהו אחר, שיהיה לו לבריאות. מגיע לו אחרי ששירת את אזרחי בוסטון בנאמנות שלושים שנה.

וזו הסיבה שמאגנוס הלך ישר לוויליאמס ורק אליו. ויליאמס הבין את המצב. כעבור שבועיים הגיע הקידום של מאגנוס והוא נפרד מלנאהאן. צוות סמוי של האף-בי-איי הגיע ממדינה אחרת. חקירה יסודית נפתחה והתגלה קשר בין לנאהאן לשני בלשים אחרים, או'דריסקול ומונטויה. סוכני האף-בי-איי גילו את הכנופיה ששיחדה אותם; דומיניקנים, מונהגים בידי פדרו סוטו, שפעל מלורנס, עיירת תעשייה לשעבר מחוץ לבוסטון. סוטו סיפק קוקאין והרואין בסיטונות לכנופיות רחוב בכל רחבי ניו-אינגלנד. שלושת הבלשים המושחתים נעצרו וכתבי אישום הוגשו נגדם. מאגנוס היה אמור להיות העד העיקרי כשהתיק יגיע בסופו של דבר לבית-המשפט.

אבל לאף-בי-איי עוד לא היו מספיק הוכחות כדי להגיש כתב אישום נגד סוטו. הוא היה עדיין חופשי.

"אם אתה לא ערני פעם אחת, זה יכול לקרות לך שוב," אמר ויליאמס. "אם לא נעשה כלום אתה מת תוך שבועיים. הם רוצים את התחת שלך והם יקבלו אותו."

"אבל אני לא מבין למה הם רוצים להרוג אותי," אמר מאגנוס. "ברור, העדות שלי תחסל את לנאהאן, אבל אני לא יכול להצביע על סוטו או על הדומיניקנים. ואתה אומר שלנאהאן לא משתף פעולה."

"האף-בי-איי חושבים שהם עלו על התוכנית של לנאהאן. הדבר האחרון שהוא רוצה זה לגמור בכלא סגור עם חבורה של רוצחים מורשעים. אף שוטר לא רוצה את זה, עדיף לו למות. אבל בלי העדות שלך, הוא יצא מזה נקי. אנחנו משערים שהוא הציג לדומיניקנים אולטימטום: הם נפטרים ממך או שהוא מוסר אותם לנו. ואם הוא לא יעשה את זה, החבר שלו מונטויה יעשה את זה. אם אתה מת, לנאהאן והשניים האחרים הולכים הביתה, והמפעל של סוטו ממשיך כאילו לא קרה כלום. אבל אם אתה תחיה ותעיד, לנאהאן יעשה עסק עם האף-בי-איי וסוטו והבחורים שלו יצטרכו לסגור את הבאסטה ולחזור הביתה לרפובליקה הדומיניקנית. אם אנחנו לא נגיע אליהם קודם."

ויליאמס התבונן במאגנוס במבט חודר. "ולכן אנחנו צריכים לחשוב מה לעשות איתך."

מאגנוס הבין לאן ויליאמס חותר. אבל המשמעות של התוכנית המלאה להגנת עדים היא חיים חדשים עם זהות חדשה בקצה האחר של המדינה. הוא לא רצה את זה. "יש לך איזשהם רעיונות?"

"האמת, כן." ויליאמס חייך. "אתה אזרח איסלנדי, נכון?"
"כן. גם אמריקאי. יש לי שתי אזרחויות."
"אתה מדבר איסלנדית?"

"קצת. דיברתי כשהייתי ילד. עברתי לכאן עם אבא שלי כשהייתי בן שתים-עשרה. אבל לא דיברתי איסלנדית מאז שהוא מת."

"וזה היה מתי?"
"כשהייתי בן עשרים."

ויליאמס שתק לרגע כדי להביע את צערו. "טוב, אני מניח שאתה מדבר איסלנדית יותר טוב מרובנו כאן."

מאגנוס חייך. "אני מניח. למה?"

"חבר ותיק במשטרת ניו-יורק התקשר אלי לפני כמה חודשים. הוא אמר ששמע שיש לי מישהו ביחידה שמדבר איסלנדית. בדיוק ביקר אצלו מפכ"ל משטרת איסלנד. הוא התעניין באפשרות שמשטרת ניו-יורק תשאיל לו בלש לייעוץ. הוא לא חיפש בהכרח מישהו בכיר, פשוט מישהו מנוסה בפשעים המרובים והמגוונים שארצנו הגדולה יכולה להציע. מתברר שבאיסלנד אין להם הרבה מקרי רצח, לפחות לא היו עד לאחרונה. ברור שאם הבלש הזה ידבר איסלנדית זה בונוס."

"אני לא זוכר שמישהו דיבר איתי על זה."
ויליאמס חייך. "באמת לא דיברו איתך."
"למה לא?"

"מאותה סיבה שאני מדבר איתך עכשיו. אתה אחד הבלשים הטובים ביותר שיש לי ואני לא רוצה לאבד אותך. אבל עכשיו אני מעדיף שתחיה באיגלו באיסלנד ולא תמות על המדרכה בבוסטון."

מאגנוס נואש כבר מזמן מלהסביר לכולם שאין איגלואים באיסלנד. גם אין אסקימוסים, ורק לעיתים רחוקות יש דובי קוטב. הוא לא היה באיסלנד מאז שבועות אחדים אחרי מות אביו. היו לו ספקות לגבי החזרה לשם, ספקות גדולים, אבל באותו רגע דומה היה שזו האפשרות הפחות גרועה.

"התקשרתי למפכ"ל משטרת איסלנד לפני שעה. הוא עדיין מחפש יועץ. הוא נשמע מאוד נרגש מהרעיון של בלש שמדבר את השפה שלהם. אז מה אתה אומר?"

לאמיתו של דבר לא הייתה שום ברירה.
"אני אעשה את זה," אמר מאגנוס. "בתנאי אחד."
עיניו של ויליאמס קדרו. "ומה זה?"
"שאני נוסע עם החברה שלי."

מאגנוס כבר ראה את קולבי כועסת, אבל אף פעם לא ראה אותה כל-כך כועסת.

"מה אתה חושב שאתה עושה כשאתה שולח את הבריונים שלך לחטוף אותי? זו מין בדיחה? מין מחווה רומנטית משונה שאתה חושב שבזכותה תחזור אלי? מפני שאם כן, אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו שזה לא ילך. אז תגיד לאנשים האלה לקחת אותי מייד חזרה למשרד!"

הם ישבו במושב האחורי של רכב של האף-בי-איי במגרש החנייה של מסעדת פרינדלי. שני סוכנים הסתובבו ליד המשרד של החברה לציוד רפואי שבה קולבי שימשה יועצת קבועה וסחבו אותה משם. הם עמדו כעשרים מטר סביב מכוניתם, יחד עם שני הסוכנים שהסיעו את מאגנוס.

"ניסו להרוג אותי שוב," אמר מאגנוס. "הפעם כמעט הצליחו."

הוא עדיין לא יכול היה להאמין כמה היה טיפש, איך הניח להם להוליך אותו מהרחוב הראשי לתוך סמטה. מאז הירי תיחקרו אותו באריכות שני בלשים מהיחידה לחקר אירועי ירי. הוסבר להם שתהיה להם רק הזדמנות אחת לדבר איתו, ולכן הם היו מאוד יסודיים, והתמקדו במיוחד בהחלטה שלו לירות כשאזרח תמים נמצא בקו האש שלו.

מאגנוס לא התחרט על ההחלטה. הוא שקל את הוודאות הכמעט גמורה של מותו לעומת ההסתברות הנמוכה שהאשה תיפגע. אבל בשביל הבלשים הייתה לו תשובה טובה יותר. אילו חברי הכנופיה היו יורים בו, הם ודאי היו יורים אחר-כך באשה, בהיותה עדה. הרעיון מצא חן בעיני הבחורים מהיחידה לחקר אירועי ירי. הם נזהרו לא לשאול אם חשב על זה לפני או אחרי שירה. הם יעבדו לפי הספר, אבל הם היו לצידו.

זו הייתה הפעם השנייה שירה והרג מישהו בתפקיד. אחרי הפעם הראשונה, כשהיה שוטר סיור טירון במדים, חודשיים בתפקיד, עברו עליו שבועות של לילות חסרי שינה ומוכי אשמה.

הפעם פשוט שמח שנשאר בחיים.

"חבל שלא הצליחו," פלטה קולבי. שתי נקודות אדומות זעירות של זעם בערו בכל אחת מלחייה; קצות עיניה החומות ברקו בחימה. פיה היה חשוק. ואז נשכה את שפתה, משכה קווצות שיער כהה מאחורי אוזניה בתנועה מוכרת. "אני מצטערת, לא התכוונתי. אבל זה לא קשור אלי. אני לא רוצה שזה יהיה קשור אלי, זה בדיוק העניין."

"אבל זה כבר קשור אלייך, קולבי."

"מה זאת אומרת?"

"המפקד רוצה שאסע מכאן. שאעזוב את בוסטון. הוא לא חושב שהדומיניקנים יפסיקו לפני שיהרגו אותי."

"זה נשמע כמו רעיון טוב."
מאגנוס נשם נשימה עמוקה. "ואני רוצה שתבואי איתי."
הבעת פניה של קולבי הייתה שילוב של זעזוע ובוז. "אתה רציני?"
"זה לטובת הביטחון שלך. כשאני לא פה הם יוכלו להגיע אלייך."
"ומה עם העבודה שלי? מה לעזאזל עם המשרה שלי?"
"תצטרכי לעזוב אותה. זה רק לכמה חודשים. עד המשפט."
"אז צדקתי קודם? זאת איזשהי דרך מוזרה לחזור אלי?"
"לא," אמר מאגנוס. "זה בגלל שאני דואג לך אם תישארי."
קולבי נשכה שוב את שפתה. דמעה זלגה במורד לחיה.
מאגנוס התקרב אליה ונגע בזרועה. "לאן ניסע?"
"אני מצטער, אני לא יכול להגיד לך לפני שאדע אם את אומרת כן."
"זה ימצא חן בעיני?" היא התבוננה בו.

הוא נענע בראשו. "כנראה לא." הם דיברו הרבה על איסלנד במהלך השנים, וקולבי הייתה עקבית בספקנות שלה כלפי המדינה, הרי-הגעש שלה ומזג האוויר הגרוע שלה.

"זה איסלנד, נכון?" מאגנוס רק משך בכתפיו.

"חכה רגע, תן לי לחשוב." קולבי הפנתה ממנו את פניה והתבוננה במגרש החנייה. משפחה של ארבעה ענקים נושאים גיגיות של גלידה הידסה לעבר מכוניתם, חיוכים של ציפייה על פניהם.

מאגנוס המתין.
קולבי פנתה אליו והתבוננה ישר בעיניו. "אתה רוצה להתחתן?"
מאגנוס לא השפיל את עיניו. הוא לא היה יכול להאמין שהיא רצינית.
אבל היא הייתה רצינית.
"ובכן?"
"אני לא יודע," מאגנוס היסס. "אפשר לדבר על זה."
"לא! אני לא רוצה לדבר על זה, דיברנו על זה חודשים. אני רוצה שתחליט עכשיו.
אתה רוצה שאני אחליט לעזוב הכל ולנסוע איתך. בסדר.
אני אעשה את זה. אם נתחתן."
"אבל זו ממש הדרך הלא נכונה להחליט החלטה כזאת!"
"מה זאת אומרת? אתה אוהב אותי?"
"ברור שאני אוהב אותך," השיב מאגנוס.
"אז בוא נתחתן. נוכל לנסוע לאיסלנד ולהיות מאושרים לעולם ועד."
"את לא חושבת נכון," אמר מאגנוס. "את כועסת."
"ועוד איך אני כועסת. אתה מבקש ממני להתחייב לנסוע איתך,
ואני אעשה את זה אם תתחייב. זהו, מאגנוס. רגע ההחלטה."

מאגנוס נשם נשימה עמוקה. הוא התבונן במשפחה שנכנסה למכונית השוקעת על ציריה. הם עברו ליד מכונית האף-בי-איי, זו שאספה את קולבי. "אני רוצה שתבואי איתי בשביל הביטחון שלך," אמר.

"אז זה לא, נכון?" עיניה חדרו את עיניו.
קולבי הייתה אשה נחושה, זו הייתה אחת התכונות שמאגנוס אהב בה,
אבל מעולם לא ראה אותה כל-כך נחושה. "לא?"

מאגנוס הנהן. "לא."

קולבי קפצה את שפתיה והושיטה את ידה לידית הדלת.
"אוקיי. אנחנו גמרנו כאן. אני חוזרת לעבודה."

מאגנוס תפס את זרועה. "קולבי, בבקשה!"

"תוריד את הידיים שלך ממני!" קולבי צעקה ופתחה את הדלת. היא צעדה במהירות לעבר ארבעת הסוכנים שעמדו ליד המכונית השנייה ופלטה לעברם כמה מילים. תוך דקה המכונית נעלמה.

שניים מהסוכנים שבו למכונית שבה ישב מאגנוס ונכנסו אליה.

"אני מניח שהיא לא נוסעת איתך," אמר הנהג.

"אני מניח שלא," אמר מאגנוס.



 

שם הספר:
מקום שם רובצים הצללים
מאת: מייקל רידפאת'

Where the Shadows Lie
by Michael Ridpath

תרגום מאנגלית: גבי סילון
מהדורה ראשונה, אוגוסט 2012
מספר עמודים: 340
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום העטיפה: משה גלעד
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר
מחיר מומלץ: 94 ₪

רכישה ישירה במבצע

מסת"ב 978-965-13-2306-5
דאנאקוד: 497-1173


שתפו ספר זה עם החברים