מצורפים שני הפרקים הראשונים

פרק ראשון

קבוצת מבני עץ בשקע המפרץ. חול אדום, סתם כתם בין הכביש לים. רעש: שחפים מצווחים, גלים הולמים, מישהו פורט על בּאנג'וֹ קופצני. במרכז החול, ריבוע מגודר. ובמרכז הריבוע משהו כהה יותר, שנראה כמו אגוז קוקוס.

האחות יוצאת מבית-המרחץ, מהדסת על החול, שולי הקימוֹנוֹ שלה בידה. היא עוברת בשער בגדר, משתופפת, שׂערה הארוך והרטוב תלוי לה מלפנים. פרקי אצבעות נוקשים על חלקו העליון של אגוז הקוקוס.
"הוי! אתה ישן?"
מלפנים יש פרצוף, גדוש דם, זיעה ניגרת לאורך קווי הפה הקשים. הוא פונה כלפי מעלה. "אני סתם חושב בעיניים עצומות."
"חושב על מה?" אומרת האשה. "עלי?"

הוא ממצמץ. אדים עדינים עולים מהחול. בהתחלה לא כל-כך חם, אבל בסוף נצלים כמו סרטנים. "על יָאקוּזָה שהיכרתי, מתאבק מקצועי לשעבר. הם הכניסו אותו לתוך היסודות של נמל-התעופה החדש בקאנזאי. הוא היה תקוע שם, הראש שלו מציץ מתוך תעלת מלט שהתייבש במהירות, הפה שלו סתום בסרט, והוא פשוט הסתכל כששפכו את מנת המלט האחרונה. יש אומרים שהרוח שלו עוד שוכנת שם ומביטה במטוסים הנוחתים."

האחות צוחקת באי-אמון. "איזה סיפור איום ונורא! למה הם עשו את זה?"
"התברר שזאת היתה טעות. הם שולחים עדיין כסף למשפחה שלו. בכל אופן, אני מתחיל להבין איך הוא הרגיש. אי אפשר להזיז את הידיים והרגליים, אי אפשר אפילו לגרד באף. נשאר לך רק הראש." היא משנה תנוחה, בהונות חזקות ננעצות בחול. הקימונו מחליק על רגליה, נפתח. ברכיים זהובות כמעט נוגעות בלחייו, שרירי ירכיים קמורים כמו קשתות. אולי היא מגזע של שולי פנינים. "אתה צריך לעמוד בזה, מוֹרי-סאן. הרדיואקטיביות של החול כבר מעלה את רמות האנרגיה שלך. זה היה ברור אתמול בלילה." שיער רטוב מכסה את פניה המחייכות, כמו וילון.
"אני שמח ששמת לב."
"כבר עברת יותר מחצי טיפול. עוד שעתיים הבחורים יוציאו אותך. ואז בערב אני שוב אבדוק את מצבך." "יש לי פגישה הערב. עבודה."
"אז אחרי הפגישה שלך?"
"אני אצטרך כבר לעזוב. הודות לעבודה הטובה שלך כאבי הגב שלי נעלמו."
"אה, כמה חבל." היא נשמעת כאילו היא מתכוונת לזה. ככה היא גם מתנהגת. הברכיים שלה נפתחות מעט, חושפות את פנים הירכיים, בצבע שמנת. היא יודעת שהוא מסתכל. מהעמדה שלו, אין מקום אחר להסתכל אליו.

"מעולם לא היה לי חולה כמוך, מוֹרי-סאן¬. הרוב כל-כך זקנים וחולים, עד לעצמות כואב להם. לך יש כוח, כוח עמוק מאוד. ידעתי את זה לפי צורת האף שלך."
"האף שלי?"

היא עירומה מתחת לקימונו. מבט קצר בין הצללים מאשר את זה. אי-שם, עמוק בחול החם, הגוף שלו מגיב.
"כן. אף חזק מעיד על נשמה חזקה."
"ומה עם אף מגרד?"
היא צוחקת, צליל מלא, בוטח, כזה שלא שומעים אף פעם בטוקיו. "אף מגרד? זה אומר שסיפרת יותר מדי שקרים!"
היא מתקרבת עוד, מתרוממת מעט. ברכיים חשופות גורסות את החול משני צידי ראשו. "מה את עושה?"
"יש לי טיפול מיוחד לאף מגרד."
הקימונו נשפך על ראשו, חוסם את המפרץ. ואז אצבעות חזקות לשות את עורפו, מושכות אותו פנימה. העולם נהיה רך חם אפל לח.

שחפים מייללים, גלים הולמים, האשה נושמת, עמוק וברצינות. ככה, חושב מוֹרי, המתאבק המקצועי היה מת מאוּשר.

פרק שני

לעניות דעתו של ג'ורג' הזאב נישיוֹ, הסְטָארוואגוֹן של מיצוּבּישי הוא הרכב האידיאלי להסעת חצי-תריסר חשפניות זרות עם ויזות שפג תוקפן. הנקודה העיקרית היא האיכות המצוינת של שמשות הזכוכית החלבית - איש לא יכול להציץ פנימה, גם אם הפנסים חזקים מאוד. אתה עוצר בצומת, בדיוק לפני עמדת משטרה. אין בעיות. אתה נשען לאחור מאחורי ההגה, רגוע לגמרי, עם פומית שנהב שמשתלשלת לך מהפה. הבנות ממשיכות לעשות מה שהן עושות - אוכלות יקיטוֹרי, מטליאות את תלבושות הבמה שלהן, מקשקשות בספרדית, טָגָלוֹג, קַנְטוֹנֶזית, וייטנאמית, מה שלא יהיה.

יתרון נוסף: מערכת הקָרָאוֹקֶה של המכונית. מועילה במיוחד במסעות ארוכים כמו הפעם, כשהמתח מצטבר. הבנות לא אוהבות את השירה של ג'ורג'. הן עושות פרצופים מאחורי גבו וחושבות שהוא לא רואה. זה רק גורם לו לשיר חזק עוד יותר, בלדות יפניות בכייניות שמספרות על אהובים אבודים ועיירות ילדוּת שננטשו מזמן. הבנות רוצות מוזיקה עליזה - פאנק, יוּרוֹבִּיט, מסוג הדברים שלקצבם הן מעכסות ומתנועעות על הבמה. ג'ורג' הזאב נישיוֹ אוהב מוזיקה טראגית, שמשקפת את פילוסופיית החיים שלו. הסטארוואגון שועטת במעלה גבעה נוספת. ג'ורג' מציץ במראה שלו. שתי נערות שרועות על הספסלים, נחות לפני ההופעה. אחת האחרות משחקת בגיימְבּוֹי. אֵיינגֶ'ל - הכי גבוהה, הכי לוהטת, השדיים הכי גדולים - מסתכלת כל הזמן בשעון שלה, מציצה מבעד לחלון. נראית כאילו היא מתה לחזור כבר לעבודה. לפי מה שמספר בעל המועדון בפוּקוּאוֹקָה, איינג'ל אמורה להיות כוכבת ההופעה, אחת שגורמת לכל קהל גברי "מוות מוחי מיידי". ויש לה גם מזג סוער. הבחור הראה סימני שריטה על כתפו. הלילה, על-כל-פנים, היא צריכה לתת כל מה שיש לה. ג'ורג' אמר לה את זה בפירוש, אין מקום לטעויות. ואם אחר-כך איזה מנהל מחלקה מקריח בגיל העמידה ירצה לבלות קצת - וגם אם יהיו ארבעה או חמישה, אחד אחרי השני, או כולם ביחד - היא תחשוף את השיניים הלבנות הגדולות שלה ותקפוץ מרוב שמחה. כי עכשיו יש לה עסק עם אנשים רציניים. הבחור מפוּקוּאוֹקָה אמר לה, "אם לא תשתפי פעולה לא יהיה דרכון." ג'ורג' אמר לה, "אם לא תשתפי פעולה לא יהיה לך פרצוף."

ג'ורג' מניח את המיקרופון. שתי ידיים על ההגה. אסור לאחר. הוועידה הזאת חשובה. אנשי סינדיקט בכירים מארחים מנהלים מענף הבנייה ונציגי שלטון מקומי. סוד כמוס, לכן הזמינו בנות שלא מדברות יפנית. הבוס היה יכול לבקש מהצוות המקומי לעשות את הסידורים. אבל הם סתם לא-יוצלחים, מוח כמו טוֹפוּ רקוב. במקום זה הוא מפקיד את העבודה בידי ג'ורג' הזאב נישיוֹ, שולח אותו מטוקיו הרחוקה. ג'ורג' יודע לבצע דברים. בן שלושים-וחמש וכבר הספיק להוכיח את עצמו, לאחר שהרג שלושה אנשים - מפעיל מועדון פָּצִ'ינְקוֹ, גנגסטר סיני ועובר-אורח חף מפשע - ובילה שמונה-עשר חודשים בכלא. כשעיניו קבועות בכביש נזכר ג'ורג' ברגע ההוא - רגע של אסון, אבל גם של כבוד גדול. נמל-התעופה נאריטָה, והוא שם, סוחב שק-סקי מלא אקדחים, מעביר אותו בדלפק מכס מס' 4, הכל לפי התוכנית. ואז הבחור מהמכס עוצר אותו. "איפה היית, חופשת סקי?" "בדיוק," אומר ג'ורג'. "מה, בתאילנד? אתה מוכן לפתוח רגע את התיק הזה?" ג'ורג' מסתכל בבחור, מלקק שפתיים. זה לא מה שאמור לקרות. "אתה יודע מי אני?" הוא לוחש. "אני הזאב!" "באמת? אז אני הלטאה המצויצת. עכשיו תפתח את התיק הזה או שאני אפתח לך אותו." זה לא הבחור הנכון. ג'ורג' לא יודע את זה, אבל לבחור הנכון היתה תאונה בדרך לעבודה. שני שוטרים של נמל-התעופה גוררים אותו משם, בועט ומקלל.

כשהשתחרר כולם חיכו לו מחוץ לשערי הכלא, בחליפות כהות, בשורה, לפי הוותק. הבוס קד קידה עמוקה, בירך אותו בברכה רשמית ואז נתן לו מעטפה חגיגית ובה שכר של שמונה-עשר חודשים ובונוס מיוחד. כבוד, נאמנות, כנות - הכל. היה קשה לעצור את הדמעות.

"היי, זאב-סאן! אתה לא יכול לעצור לכמה דקות?"
זו איינג'ל, רוכנת לפנים מעל מושב הנהג, השיער הפרוע מתחכך בצוואר שלו, מעקצץ כמו חשמל. גורג' שם לב שאיינג'ל מדברת די טוב יפנית. מאיפה? האם זה עלול להיות בעיה הערב?
"אי אפשר לעצור. נגיע לשם עוד חצי שעה."
"לא, עכשיו! אני רוצה פיפי. אם אין פיפי, אני מרגישה רע. אם אני מרגישה רע, אין ריקודים לוהטים. מבין?"

שום בחורה יפנית לא היתה מדברת אליו ככה. גם שום גבר יפני לא היה מדבר אליו ככה. למעט אנשים בכירים ממנו בסינדיקט, כמובן. ג'ורג' מסובב את ההגה, גורם לה להתנודד לאחור. "היי! תעצור את המכונית מייד, או שאשתמש במגפיים המטופשים שלך."

היא מחזיקה מגף אחד, בטח סחבה אותו מהתיק. מגפי עור-הנחש הם הפריט המפואר ביותר במלתחה של ג'ורג' - חרטומים מחודדים, עקבים קובניים, תבנית משובצת, בוהקת כמו אֶרֶס. הוא לקח אותם מאיזה בחור ביוֹקוֹהאמה, מכור לספידים שלא שילם את החוב שלו. זו היתה אהבה ממבט ראשון. הוא הוריד אותם מייד, שלא יספגו יותר מדי דם.
"תעזבי את זה, זונה מטומטמת!"
"אני רצינית," היא צורחת, מנופפת במגף. היא באמת רצינית. תראה את העיניים שלה, משוגעות לגמרי. נשים שבאות מהארצות האלה הן פשוט לא מתורבתות.
"בסדר, בסדר. אני אעצור בהזדמנות הקרובה."
שלט מבשר על מסעדת איטריות על הכביש, בעוד חמש מאות מטר בלבד. ג'ורג' מאט, נכנס למגרש החניה הקטן. אין מכוניות אחרות. למעשה, המקום נטוש, האורות כבויים. ג'ורג' יוצא, פותח את דלת הצד הנעולה. הקבקבים של איינג'ל נוחתים על החצץ. היא עומדת שם, ידיה על מותניה, מסתכלת סביב. עם כל השיער המקורזל שלה, היא יותר גבוהה ממנו.
"נו, בואי כבר." הוא תופס אותה בפרק היד.
"תעזוב אותי. אני לא צריכה אותך." היא משתחררת מהאחיזה שלו, בקלות מפתיעה. ואז היא מציצה שוב בשעון שלה, וג'ורג' הזאב נישיוֹ מתחיל לחשוד. משהו משונה קורה כאן. למרות כל הלחץ, איינג'ל לא ממהרת לפיפי שלה. היא מחכה למשהו.
"תחזרי למכונית!" הוא נובח.
"מה הבעיה שלך?" היא נסוגה ממנו, מביטה לאחור, אל הכביש. עכשיו הוא בטוח. הכל משובש, בדיוק כמו שהיה אז בנאריטה. הוא נותן לה סטירה אחת, לא חזקה מדי, לא משתמש בטבעת הגדולה שלו, עם ראש הזאב. הוא מנסה לדחוף אותה חזרה בדלת הפתוחה, אבל היא מצליחה להשתחרר איכשהו. כאב חד בקרסול שלו: העקב הגבוה של הנעל שלה. הציפורניים הירוקות הגדולות שורטות את עיניו. ג'ורג' רוצה להכות, להכאיב. אבל הוא לא יכול. אנשי ענף הבנייה לא יאהבו את הסימנים. את זה יוכל לעשות רק אחר-כך.

כמה מהבנות האחרות עומדות עכשיו מאחוריו, מושכות בחולצה שלו, שורטות לו את הגב. גם את החולצה הזאת הוא אוהב - לוּרֶקְס שחור עם שוליים לבנים סביב הצווארון והחפתים. נגד רצונו, ג'ורג' מתחיל לכעוס.

השעון במסעדת האיטריות הריקה מראה שבע-וחצי. הם אמורים להגיע בכל רגע. מוֹרי יושב ליד הדלפק עם ספל קפה ביד, נועץ מבט בכביש. בטח ספל הקפה הראשון שהכינו כאן בעשר השנים האחרונות. הטעם בהתאם. הוא מחכה, המקקים מרשרשים בזבל, אור הירח נופל על הפורמייקה. התוכניות הכי טובות הן התוכניות הכי פשוטות. זו של היום פשוטה מאוד. השירותים בצד המבנה. איינג'ל נכנסת בדלת, יוצאת מייד מהחלון. מוֹרי מחכה בצל. תחת מחסה העצים הם חוצים בריצה את החצר, יורדים בין הסלעים. בתחתית יש שביל מכוסה צמחייה שמוביל למנהרה בדרך החוף. כל העסק לא צריך להימשך יותר משתי דקות. עד שמישהו יבין מה קורה הם כבר ירוצו במנהרה, נסתרים לגמרי. בצד השני מחכה המסחרית, המנוע פועל.

נשמע פשוט, אבל קודם כל איינג'ל צריכה לטפל בקטע המסובך: לגרום לבחור לעצור את המכונית במקום הנכון. מוֹרי דיבר איתה רק פעם אחת, שיחת טלפון בהולה, שמוזיקת חשפניות וקריאות התלהבות כמעט והחרישו אותה. היא נשמעת פיקחית מספיק, קשוחה מספיק. אבל לפי מה שאומר הדוקטור, היא גם חמת-מזג. הדוקטור אומר שזה מה שהוא הכי אוהב בה. משונה, הדוקטור הזה; לפחות בן שישים, פניו עצובות.

כשמוֹרי רואה אותה הוא מתחיל להבין. היא יוצאת מהסטארוואגון בזינוק, גאה, כמו מנהיגת גרילה שיוצאת מהג'ונגל. הבחור שאיתה הוא צִ'ימְפִּירָה, יאקוּזָה מדרגה נמוכה. מוֹרי לא יודע מה הקשר ביניהם. הוא יודע רק שהיא רוצה להסתלק. מבט אחד בבחור - אלים מכוער טיפש - מסביר הכל. הגיע הזמן. הוא חומק דרך המטבח, הולך מסביב לשירותים ומחכה.

פיצוץ איטי בראש של איינג'ל. זעם מצטבר, חודשים על גבי חודשים של השפלה, כל חלק בגוף שלה נטרף במבט, במגע, מחולל. גברים אוהבים לעשות את הדברים האלה. אלוהים יודע למה. אבל מה שגרוע עוד יותר: הם לא נותנים לך את מה שהרווחת בשרירים הכואבים שלך ובנפשך הקפואה. הם מרמים ומשקרים, וצוחקים תוך כדי. גברים כמו המכוער הזה מולה, עם הבל פה שמסריח מכרוב כבוש, ידיים מטונפות ממששות עוד ועוד את השדיים שלה.

פֶּפְּסִי וסוֹנְדְרָה כבר יצאו מהמכונית, הן תלויות על הגב שלו. המכוער לא יודע להילחם בנשים. הוא קרוב מדי, לא מחפה על עצמו. איינג'ל מושכת את העקב שלה במורד הקרסול שלו, תוקעת שיניים בזרוע שלו. הוא שואג משהו, מעיף את סונדרה בתנופת מרפק. אבל קריסטל מחליפה אותה, נתלית על כתפו, והציפורניים שלה מחפשות את הפרצוף שלו. הזעם של איינג'ל מחריף. היא מתפתלת, מתנתקת, נכנסת שוב בתנופה, נגיחת ראש מדויקת באף שלו. האיש נאנק בתדהמה, ידיו מתרוממות לפרצופו. זה חושף את המפשעה שלו. איינג'ל מתכופפת, חופנת אותה בידה.

איינג'ל יודעת כל מה שצריך לדעת על המפשעה הגברית. את התנועה הזאת עשתה בפעם הראשונה כשהיתה בת ארבע-עשרה, כשאחד הדודים שלה התפתל מעליה. עכשיו זה כבר אינסטינקט: הדבר האחר, בהיפוך. תופסים, מסובבים, לוחצים. לא צריך למשוך. רק להמשיך ללחוץ לסובב ללחוץ. כמו לסחוט פלאנל.

השאגה של המכוער הופכת לצווחה. מתאים לו, לחזיר, חושבת איינג'ל, מחייכת בתחושת ניצחון. הוא מתכופף, מנסה לחבוט בה, אבל האחיזה שלה ברזל. לא לעזוב, זאת השיטה. כל עוד היא לוחצת מסובבת לוחצת אין לגבר כוח, הוא לא יכול להכאיב.
סונדרה מאחוריו עכשיו, מכרכרת סביבו, בקבוק בירה בידה.
"תרביצי לו, סונדרה!"
היא מהססת, מעולם לא עשתה את זה.
"להרביץ איפה?" היא מייללת.
"על הראש," צורחת איינג'ל. "חזק!"
הבקבוק מתרסק. קצף בירה עף לכל הכיוונים. איינג'ל עוזבת סוף-סוף.

פרץ רעש: שאגות הזעם של הצ'ימפּירה; רגליים גורסות את החצץ; נשים צורחות בארבע שפות. מוֹרי מציץ מאחורי הקיר הצדדי של הבניין, רואה את הבקבוק מתרסק על ראשו של הגבר, רואה אותו קורס על הקרקע. איינג'ל יורקת עליו, משפשפת חצץ בפרצופו. הנשים האחרות עומדות מסביב, ידיים על המותניים, שקטות פתאום. אחת מתכופפת, מקנחת את קודקודו בממחטה. מוֹרי בוחר ברגע המתאים לצאת מבין הצללים.

"עושה רושם שיש לנו בעיה," הוא אומר.
דממה. שישה מבטים לוהטים נעוצים בפניו.
"קוראים לך מוֹרי?" אומרת איינג'ל בסופו של דבר.
"נכון."
"אתה לא נראה כמו בלש."
"תודה." הוא קד קידה קטנה.
"מה עם החזיר הזה?" היא חובטת שוב בצ'ימפּירה.
מוֹרי מביט למטה - דם מבעבע, חרחורים, אצבעות מפרכסות. "עדיף שנסתלק. הוא עלול להתעשת בכל רגע."
"עדיף שנהרוג אותו עכשיו, נזרוק אותו לים."
"עדיף שלא. עדיף שלא תסתבכי עוד. החברות שלך צריכות לגשת לתא טלפון ולטלפן למשטרה."
"השתגעת?" אומרת איינג'ל, ואש ניצתת בעיניה. "כולן באות עם איינג'ל, כמובן."
"לא בא בחשבון," אומר מוֹרי בתקיפות. "הרבה יותר מדי מסוכן."

היא רוקעת ברגלה. "אם ככה אז איינג'ל נשארת כאן. אם ככה אז אנחנו הורגות אותו עכשיו." "לפי ההוראות שנתן לי הדוקטור..." מוֹרי עוצר באמצע המשפט. מבחינתה של איינג'ל, להוראות אין שום משמעות. בטח גם לדוקטור אין שום משמעות. היא מתיישבת על החצץ ליד הצ'ימפּירה, מוציאה מהכיס שלה אולר קפיצי. יש לו להב נשי, קל וקטלני. היא חותכת את צווארון חולצתו של ג'ורג', מתחילה לחפש את העורק הראשי שלו. הוא מחרחר בקול רם יותר, עפעפיו מרפרפים.

"חיים מכוערים, מוות מכוער," מכריזה איינג'ל, שיניה בוהקות כמו פנינים באור הירח. מוֹרי פותח את הפה, סוגר אותו חזרה. היא מוכנה לעשות את זה, אין ספק. ממש כאילו שחטה חזיר לחגיגה בכפר.
"בסדר," הוא נאנח. "קחו כולכן את הדברים שלכן ובואו אחרי."
* * *

שני דברים מעירים את ג'ורג', מתמזגים זה בזה: הכאב הפועם במפשעה שלו; צרחות הציקדות ממש ליד אוזנו. בהדרגה, ובכעס הולך וגובר, הוא מגלה את פרצופו בחצץ, את אפו המעוך, את החולצה הקרועה שלו, הספוגה בדם. ואז, כשהוא כושל על רגליו, משהו נורא באמת. איפה הבנות? הן נעלמו, כולן! זה הדבר הכי גרוע שקרה לו אי-פעם. מעיו קופאים כשהוא חושב על הפרצוף של הבוס. שום כבוד, שום הוקרה הפעם. הוא מקלל, פורץ את הדלת של מסעדת האיטריות הנטושה, מסתכל לתוך המטבח. חרא של מקקים, זה הכל. שעון על הקיר מראה שבע וחמישים. הן צריכות להיות כאן בסביבה. ג'ורג' הולך אל דלת המטבח, מציץ החוצה אל החצר: ריקה, חשוכה, דוממת. אבל ברגע שהוא פונה ללכת משהו מנצנץ באור הירח, משהו שמוסתר למחצה בגוש עשבים שוטים.

ג'ורג' הזאב ניגש, מרים את הדבר הנוצץ הזה. גדיל עם פָּאיֶטים, כזה שהבנות מנופפות מעל כיסויי הפטמות שלהן. הוא נזכר בשדיים של איינג'ל, בפנים הצוחקות שלה, אחר-כך שומט את הגדיל ומועך אותו בעקבו. הפצע בראשו בוער מכאב. המפשעה הפגועה שלו פועמת, כואבת וקרה. אבל עכשיו, כשהוא צועד על קצה הצוק, השפתיים שלו מתעקלות בחיוך.

ההתקדמות מהירה. הם מטפסים על הסלעים, יורדים במורד השביל אל דרך החוף. אין אורות, אין מכוניות; לא עכשיו, לא אחר-כך. צריך לזכור, הם באמצע שום-מקום. לפניהם המנהרה, עיגול שחור בצוק. מוֹרי מגיע ראשון, מחכה לבנות בכניסה. מייד מאחוריו איינג'ל. היא רצה כמו ספורטאית אולימפית, ראש נטוי לאחור, צעדים ארוכים. ארבע האחרות מגיעות יחד, מתמוטטות על קיר המנהרה, יונקות אוויר. מוֹרי מסמן להן לשתוק, להסתתר.

פֶּפְּסִי רחוקה עדיין, תיק כבד על כתפה, שדיים מקפצים מצד לצד. מגפונים לבנים עם עקבי מחט. טובים לרקיעה בקטע חשפנות, לא כל-כך טובים לריצה למרחק בינוני. מוֹרי מביט אל ראש הצוק. אין סימן לתנועה. פפסי נאנקת בעשרת המטרים האחרונים ואז - בדיוק בכניסה למנהרה - אחד העקבים נתקע בגוש דשא באספלט. הבחורה מחליקה, כושלת, הרגליים ופלג הגוף העליון נעים בכיוונים שונים לגמרי. מוֹרי מנסה לתפוס אותה אבל היא מתרסקת על הקרקע.

"וואאא," היא מייללת, הקול מהדהד סביב סביב במנהרה. התיק נקרע ועפים ממנו חלוק ורוד, חוּטיני מעור נמר, ויברטור, וזלין, מי-פה. כולם קופאים. מוֹרי מרים יד, מציץ מתוך הצל. גם הפעם אין כלום. אבל איינג'ל עומדת ליד כתפו, מצביעה על כתם כהה בין העצים.
"היית צריך להרשות לאיינג'ל להרוג את החזיר," היא לוחשת בזעם.

עכשיו הכתם נעלם. פפסי עומדת על הידיים והברכיים, דוחפת את הדברים שלה חזרה לתיק הקרוע. "תשכחי מזה," אומר מוֹרי בחדות. "אין זמן!"
אור הפנס שלו מרקד על קירות המנהרה. רגלי הבנות טופפות. חפציה של פפסי נשארים על הארץ, מחכים לדייגים שיחזרו הביתה למחרת בבוקר.

ג'ורג' הזאב, עומד בין שני עצים, מציץ למטה אל האפלה, כאשר - "וואאא!" נישאת על רוח הים, קריאת תבהלה נשית. קול מהסוג שהוא מכיר היטב. הוא מסיט את המבט. שם במנהרה, אין אפשרות אחרת. הוא מקשיב שוב, אבל עכשיו אין כלום. הוא מסתובב, רץ אל הסטארוואגון, הכאב נשכח לגמרי. עדיין יש זמן להביא אותן לוועידה, לזכות בקצת כבוד מאנשי הסינדיקט הבכירים. הוא לא יגיד לבנות שום מילה קשה, יעמיד פנים שהוא רואה בכל העסק בדיחה. אחר-כך, בדרך חזרה, הוא ישנה לזונה הזאת איינג'ל את הגישה, אחת ולתמיד. גם את הפרצוף.

ג'ורג' מתניע עוד לפני שהדלת נטרקת. הצמיגים של הסטארוואגון אוכלים חצץ, יורקים אותו אל הגדר.

הכתובת על צידה של הניסן אֶסְקארגוֹ המסחרית הקטנה זהה לכתובת על כובע המצחייה של מוֹרי ועל כיס-החזה של הסרבל שלו - "סידורי פרחים טָקֶדָה". יש המון מקום מאחור למבחר טוב של זֵרים, עציצים ובּוֹנזאי, אבל המכונית הזאת לא תוכננה לסחוב שש נשים צעירות ובריאות, בעלות מימדים נאים. חמש נכנסות, וכבר יש סבך של גפיים ואגנים ושדיים.

"תן לי לשבת במושב הנוסעים," אומרת איינג'ל, בעלת הגפיים הארוכות ביותר, האגן המעוגל ביותר, השדיים הכבדים ביותר.
"בשום פנים ואופן," נובח מוֹרי. "יזהו אותך מייד."
"בחייך," היא משרבבת שפתיים, מטה את ראשה לאחור. "איינג'ל יכולה לעשות את עצמה פקידה יפנית רגילה. אולי אהובה שלך, בלש-סאן!"
הסבלנות של מוֹרי פוקעת.
"תשתקי, תיכנסי למשאית ותישארי שם בשלוש השעות הבאות!"
"אבל אין מקום!"

היא לא יודעת שום דבר על מקום, זה ברור. שתנסה את קו יָמָנוֹטֶה בשעת העומס. מוֹרי אוחז בפרק ידה, מכופף לה את הזרוע מאחורי הגב, דוחף אותה, פנים תחילה, לתוך קיר הגופות. הקיר נכנע, כפי שתמיד קורה בסוף.

"היי!"
הוא טורק את הדלת על גופות דחוקים, צווחות, בושם זול. המנוע, 650 סמ"ק, מייבב, מתעורר לחיים. מוֹרי מחליף הילוכים בזהירות, המצחייה של הכובע שלו נמוכה, מכסה על עיניו. בדבר הזה הוא לא יצליח לנצח אף אחד במהירות. צריך להסתמך על הסוואה.

הסטארוואגון דוהר על הכביש המהיר, מעלה-מטה מתגלגל על הגבעות, מערכת ההתרעה במד-המהירות שלו מצפצפת בּיפּ-בּיפּ-בּיפּ. ג'ורג' מחפש פנייה ימינה אל כביש החוף, די מתוסכל כשהוא לא מוצא שום דבר, קילומטר אחר קילומטר. באיזשהו מקום צריך הרי להיות כביש! לראשי-הכרוב שגרים בכפרי הדייגים כאן בטח יש איזו דרך להגיע לעולם החיצון. השעון על לוח המחוונים מהבהב, שמונה, השעה שהיה אמור להגיע לפגישה. ג'ורג' מצמיד את רגלו לרצפת המכונית. המחוג של מד המהירות עדיין תקוע איפשהו מחוץ לטווח המסומן.

הנה! איזה שביל עפר בין שתי גבעות. אין ברירה. הוא לוחץ על הבלמים, מסובב את ההגה, קולט משב ריח גומי שרוף.

השביל צר יותר, מאולתר יותר מכפי שחשב. הסטארוואגון מיטלטלת על הבוץ החרוץ, ענפי עצים דופקים על הגג, חרקים נמרחים על השמשה הקדמית. ג'ורג' ממצמץ באפלה, מזמזם בלדה על אביב במחוזות השלג. עכשיו הוא רגוע. על הנדסה יפנית הוא סומך יותר מאשר על אהבת אם או על שנאת אויב מושבע. ואז - לא להאמין - השביל נגמר. ג'ורג' מאט בדיוק בזמן. לפניו שער, סגור כולו בשרשרת, ומאחוריו שדה ובו שורה אחר שורה של שיחי תה. ומעבר לשדה - הים הבוהק באור הירח, קול הגלים. את דרך החוף הוא לא רואה, אבל היא צריכה להיות במרחק כמה מאות מטרים מכאן, לא יותר. השער עשוי עץ. שיחי התה בגובה המותניים. ג'ורג' יודע מה לעשות. זה יהיה בדיוק כמו בסרטים.

אלא שהשער הזה לא עשוי דיקט. בניסיון הראשון הסטארוואגון נהדפת לאחור, המנוע מצווח. ג'ורג' מקלל, נוסע מאה מטר לאחור, מנסה שוב. בפעם השנייה הוא מסתער על השער בשמונים קמ"ש, הילוך שלישי. בום! ההדף זורק אותו הצידה. קול מתכת נקרעת, עץ נסדק. פנס קדמי אחד מתרסק, מראות צידיות נתלשות, אבל הוא עובר, חורש את דרכו בין שיחי התה. גם אלה עיקשים באופן מפתיע, אבל ג'ורג' לא במצב-רוח לפשרות. רגלו לחוצה עד הסוף, הוא עוקר אותם מהשורש. גושים של חיים צמחיים מתעופפים אל שמי הכוכבים.

מוֹרי נוהג לאט, עין אחת על המראה. מאחוריו הבנות מקשקשות, רבות, צוחקות. הוא מתחיל ליהנות מהנוף - הגבעות הכהות, הים הגועש, הדרך המאובקת. שמונה קילומטר, ורק סימן חיים אחד - זקן על אופניים, חכת דיג מוטלת על כתפו. הוא מרים יד כשהניסן עוברת. מוֹרי מנופף חזרה. העולם ריק ודומם כפי שהיה כשבראו אותו האלים.

עד שקורה משהו. מאה מטר לפניו רכב יוצא בסערה מתוך סבך הצמחיה, חג על מקומו באמצע הכביש בצמיגים חורקים. בהתחלה מוֹרי לא מזהה את הסטארוואגון. כנף אחת מקומטת, הפגוש הקדמי נגרר על האספלט ומעלה ניצוצות, וחצי שיח תה תלוי מרשת הרדיאטור.

"החזיר המחורבן הזה!" צורחת איינג'ל מאחוריו. "ידעתי שהוא יבוא."
"שקט!" נוהם מוֹרי. הוא מאט, צופר: שני צפצופים גבוהים. צריך להיכנס לתפקיד. בכיס החזה שלו יש זוג משקפיים מתכתיים. הוא מרכיב אותם ומחכה שהסטארוואגון יזוז.

הפעם ג'ורג' באמת לא מאמין למה שקורה. סוף-סוף הוא מגיע לכביש החוף, ואז המנוע מת לו, לא מוכן להתניע. הוא מסובב את המפתח, אבל מקבל רק שיעול צרוד של המתנע. השעון מהבהב, שמונה ועשרה. הוא חובט בהגה באגרופיו, דמעות התיסכול גואות. אפילו מיצוּבּישי איכזבה אותו.
"בּיפּ, בּיפּ."

אבל רגע: סוף-סוף קצת מזל! יש מישהו במסחרית קלה, איזה שליח עם מוח-טוֹפוּ שמחכה לעבור. ג'ורג' צריך את המסחרית הזאת. הוא ייקח אותה, ירדוף אחרי הזונות האלה, יביא אותן לוועידה. יקשור להן את השערות לפגוש ויגרור אותן לשם, אם יהיה צורך. הוא מוציא את האקדח מתא הכפפות, תוקע אותו בחגורה, מאחור.

זה בדיוק מה שמוֹרי קיווה שלא יקרה. הצ'ימפּירה יורד בקפיצה מהסטארוואגון, זז בכבדות נחושה. הוא קלט את העניין איכשהו. כנראה חכם יותר מכפי שהוא נראה.

ואולי לא. יש לו על הפנים חיוך נוקשה משונה. הוא קד קידות קלות, מצביע על הסטארוואגון. מוֹרי פותח פתח של חמישה סנטימטר בחלון.
"מה הבעיה?" הוא שואל, עושה כמיטב יכולתו לדבר במבטא המקומי.
"בעיות במנוע," אומר הצ'ימפּירה, עדיין מחייך חיוך מגוחך. ""תהיתי אם תוכל לעזור לי לתקן אותו." "אני לא מבין הרבה במנועים."
"גם אני לא. אני סתם תייר, הגעתי לכאן לדיג."
לא, הוא טיפש בדיוק כמו שהוא נראה. עומד שם, עם דם על כל חולצת הצ'ימפּירה שלו, תליון של שן כריש על הצווואר, שיער משומן, משוטח לאחור. אין ולא היה בעולם תייר שנראה ככה. ויש לו איזו מזימה. מוֹרי יודע את זה מייד, לפי איך שהוא עומד שם, עם החיוך המכוער כל-כך. ובכל-זאת, מוֹרי לא יכול פשוט להתעלם מהבחור. הוא צריך להישאר בתפקיד.
"אני אעשה מה שאני יכול," הוא אומר, פותח את דלת המסחרית.
* * *

ג'ורג' הזאב מתבונן בשליח שיוצא מהמכונית. מסגרת משקפיים שיצאה מהאופנה לפני כמה עשורים, אותו דיבור מתנגן וצפצפני כמו כל האיכרים כאן. אבל האיש גדול, שרירי הכתפיים שלו מפותחים יחסית למישהו בעיסקי הפרחים. אולי היה פעם ספורטאי. ליתר ביטחון, ג'ורג' מתרחק צעד אחד. אחר-כך היד שלו מחליקה אל מאחורי גבו, ממששת את קת האקדח. הוא צריך את המסחרית הזאת. הכבוד, הנאמנות, הכנות: היא נחוצה לכולם!

איינג'ל שומעת את המילים, הן לא מוצאות חן בעיניה. המכוער לא אחד שמדבר ככה אל זרים. הוא לא ידידותי אף פעם, רק בריון קולני או פחדן מזדחל. היא מזיזה את דלת הצד, פותחת חריץ. העין שלה בפתח, וזה מה שהיא רואה -

מוֹרי יוצא מהמכונית, מפהק, מותח מרפקים כאילו הוא עייף מהנהיגה. אבל הוא עומד בצורה מצחיקה, המשקל על רגלו האחורית.

"בוא נראה," הוא אומר. היא רואה את המכוער מהצד. רואה את היד שלו ממששת מאחור, מתחת לחולצה, ננעלת על המתכת השחורה. מוֹרי יודע שמשהו לא בסדר. הוא מתקרב, אבל לא מספיק מהר. הוא מחכה יותר מדי, רוצה להיות בטוח. איינג'ל רואה את כל זה בהילוך איטי, מבינה איך זה ייגמר. מוֹרי יזוז מאוחר מדי, קנה הרובה יפנה אליו פתאום. המכוער יפוצץ אותו, יעיף אותו על דופן הרכב, בום, בום. קל מדי. איינג'ל תהפוך את זה לקשה.

"היי, אתה!" היא צועקת מבעד לחריץ. "נכון שאתה חזיר אוכל-חרא?"
כמו עקיצת דבורה בביצים! המכוער מסתובב במקום, יורק בזעם. מוֹרי מנצל את הרגע, משתמש בו - רגל קדמית עפה מהר וגבוה. הזאב חוטף את המכה בדיוק מתחת ללב, מתנודד לאחור, זרועותיו מתעופפות. יריית אקדח, מכוונת לירח. מוֹרי מסתער, תופס את פרק היד. הזאב מביא שתי ידיים לאקדח, מרים אותו מעל לראש. לחימה מטופשת: הוא כל-כך רוצה לשמור על הנשק שלו שהוא חושף את עצמו. איינג'ל מבינה גם איך זה ייגמר. לא צריך לעשות כלום עכשיו.

מוֹרי משחרר את פרק היד, מכֶּה חזק בקיבה - פעם, פעמיים. המכוער מתקפל, רואים שהוא כמעט מקיא, אבל עדיין מחזיק את האקדח. מוֹרי תופס את הזרוע, מעקם אותה על ברכו, המרפק מתרסק כלפי מטה. הזאב צועק בכאב ובזעם. האקדח מחליק על האספלט. מוֹרי מדלג לאחור, אחר-כך שוב לפנים: בעיטת הצלפה, ישר בחזה. המכוער מתנודד לאחור אל קיר ההפרדה בין הכביש לים, מייצב את עצמו בידו. הוא מנסה להתקדם שוב - שואג קללות, מעיף אגרופים פרועים. מוֹרי שולט במצב, משנה תנוחה, נושם עמוק וחלק. עוד בעיטה, הפעם כל משקל הגוף מאחוריה. קיר ההפרדה מגיע רק עד גובה הברכיים. הזאב מתנגש בו במהירות גבוהה, זרועותיו מתנפנפות, מתגלגל, נופל אל מעבר לקיר. איינג'ל נשענת על דופן המסחרית, מחכה לקול השכשוך של המים. אחר-כך היא מתחילה למחוא כפיים, לאט ובקול. "בראבו, בלש-סאן¬!" היא קוראת. "זרקת אותו לים, בדיוק כמו שאמרתי!"

בחלומותיו ג'ורג' הזאב נישיוֹ בוכה דמעות אושר ואסירוּת תודה. אסירוּת תודה על כך שהלבישו אותו בבגדים הראוותניים והמפוארים ביותר. שגופן של נשים יפהפיות נתון למרותו, משתוקק למגע שלו. שהוא מקבל את כל הכבוד וההוקרה המגיעים לנסיך הצעיר של הסינדיקט החזק ביותר ביפן. אבל חלומותיו מתמוססים באור הקשה הקורע את עפעפיו, במים הקרים השוטפים את רגליו. הוא בוכה שוב על החלומות שנגמרו. המציאות קרבה. הוא יודע שהוא לא יאהב אותה.

והוא צודק. ג'ורג' מוצא את עצמו לבד, שוכב בשלולית מים, בתוך סירה מסוג כלשהו. זו סירה קטנה, בקושי גדולה מספיק להכיל אותו. היא מקפצת על הגלים, המים משתכשכים מצד לצד. הוא מרגיש כאב בראשו, בזרועו, במפשעה שלו. אבל רגע - יש משהו גרוע מכל זה, הרבה יותר גרוע. תראו את הקרסוליים שלו, קשורים בחזייה אדומה. והידיים שלו תקועות לו מאחורי הגב, גם הן קשורות. הוא מרים את הראש, רואה שהסירה קשורה לאורן בקצה צוק סלעי. רק עשרים מטר של חבל מדובלל מפרידים בינו לבין הים הפתוח!

איך? למה? פתאום הזכרונות מציפים אותו: העיניים של איינג'ל בוהקות כשהיא מושיטה יד למפשעה שלו; הנשים האחרות צווחות בשפות זרות; השליח ההוא חג בתנוחת קרטה. הוא לא היה שליח פרחים, לא יכול להיות. הם היו בעסק הזה יחד, זה ברור. עכשיו עוד תמונות מפחידות: אנשי תעשיית הבנייה, מחכים בקוצר-רוח לבנות שהובטחו להם; הפנים של הבוס שלו כשישמע מה קרה. ג'ורג' הזאב נישיוֹ נשכב שוב בשלולית המים, נושם נשימה עמוקה ופוער לרווחה את פיו.

שני ילדי בית-ספר שנוסעים על אופניהם לאורך כביש החוף שומעים רעש משונה, אי שם בצידו השני של המפרץ, יללה ארוכה ורוטטת, כמעט כמו של חיית פרא מיוסרת. שניהם שותקים. בעונה זאת של השנה הרוח מתעתעת בדרכים משונות.

מוֹרי עושה את דרכו לבירת המחוז, מחליף בגדים בשירותים של אולם פָּצ'ינְקוֹ, שוכר רכב אחר. סטארוואגון לוּסידה, ללא ספק הטוב ביותר למטרה זו. הוא מבצע את ההחלפה במגרש חניה ריק, אחר-כך הולך להחזיר את המסחרית.

"איך הלכו הצילומים?" שואל מוכר הפרחים.
"לא רע," אומר מוֹרי, מושיט את המחצית השנייה של הכסף. "אבל הכל תלוי במחלקה הקריאטיבית. אם הם לא יאהבו את זה, נצטרך לעשות הכל שוב."
מוכר הפרחים מהנהן בשמחה כשהוא סופר את השטרות. הכל שוב, כלומר כפול.
"זה נפלא שהשם של עסק צנוע כמו שלי יופיע בכתב-עת. עוד לא קרה דבר כזה."
"אני אדאג שתקבל עותקים חינם," אומר מוֹרי. "טלפן אלי מתי שתרצה." הוא מחייך בעליזות, מחליק את כרטיס הביקור המזויף על הדלפק: "צ'יזוּאוֹ נָקָמוּרָה - צלם עצמאי" .

מוכר הפרחים קד קידה, עדיין קצת חשדני לגבי משהו. מוֹרי בדיוק עומד לעזוב, ואז נכנסת איינג'ל. פיו של מוכר הפרחים נפער. פתאום הדלת שלו מלאה באשה - שיער גדול, מחשוף גדול, ג'ינס חתוכים, הדוקים כמו עור של תוף.

"המכונית לא בסדר," אומרת איינג'ל, חישוקי העגילים שלה רועדים בתרעומת. "אין לבנות מקום לשכב."
"תשתקי ותחזרי פנימה!" נובח מוֹרי.
איינג'ל מנופפת אצבע. "היי, תירגע! תתייחס אלי כמו שצריך או שאגיד לדוקטור."
"חכה רגע," מגמגם מוכר הפרחים, העיניים שלו דבוקות לעיגולים סביב הפטמות של איינג'ל, שני כוכבים כהים מתחת לחולצה הלבנה הדקה שלה. "איזה מין צילומים אלה? בשביל איזה מין כתב-עת אתה עובד בכלל?"

"משהו מיוחד לאספנים," אומר מוֹרי מעבר לכתפו, כשהוא נע בנחישות אל הדלת. "אין שום סיבה לדאגה."
"אבל - הוי - חכה!"
"די! תעזוב אותי, מוֹרי-סאן!" איינג'ל מנסה להתנער מאחיזתו בפרק היד שלה.
מוֹרי לא מרפה. הוא מסובב אותה, גורם לה לאבד שיווי-משקל, מתכופף, מניף אותה אל כתפו בתנופת כבאים. יותר כבדה ממה שחשב. היא צורחת, בוטשת בחזה שלו ברגליה כשהוא צועד במורד הרחוב. מוֹרי פונה, נכנס למגרש החניה, רואה את מוכר הפרחים ממהר ויוצא מתוך החנות. הוא דואג למוניטין של החנות שלו. הוא יעשה בעיות. מוֹרי מוֹריד את איינג'ל על המדרכה, מסתובב להתמודד עם המצב. מוכר הפרחים מתקרב.

"אל תשכח לשלוח לי את העותקים חינם," הוא לוחש.
כעבור שעה מוֹרי מאיץ בסטארוואגון לאורך הכביש המהיר. מאחוריו הבנות שומעות מוזיקת דיסקו על טייפ זעיר, טורפות איטריות אינסטנט, מרכלות, צוחקות ורבות בשש שפות. איינג'ל יושבת במרכז, הפטפוט שלה מהיר מכולם, הצחוק שלה קולני מכולם. יש נשים די מפחידות, חושב מוֹרי. אבל אסור שהן תדענה את זה.