חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק 1 | לשוטט חופשי

כמה מהנושאים המרכזיים בספר עולים כבר בפרק הראשון: היחסיות של קטן וגדול, התועלת שבחסר התועלת, ויכולתו של האיש הנעלה להשתחרר מהחד-צדדיות המבוססת על נקודת מבט מסוימת ולהתנהל כל חייו חופשי ממה שנראה כהכרח.

1.1
באופל הצפוני יש דג ושמו קוּן, איש אינו יודע כמה אלפי לי [1] אורכו. הוא נהפך לציפור ושמה פֶּנְג, איש אינו יודע כמה אלפי לי רוחב גבו. כשהוא ניעור ועף, כנפיו כמו עננים תלויים בשמים; וכשהים סוער הוא נודד אל האופל הדרומי. [2]

'ספר המעשיות' [3] אומר: "כשהפֶּנְג נודד אל האופל הדרומי המים סוערים למרחק שלושת אלפים לי, הוא מחולל בכנפיו רוח גדולה ונוסק לגובה של תשעים אלף לי, ולא עוצר לנשום במשך שישה חודשים."

זרמי אוויר... חול ואבק... הבל פיהם של יצורים הנושפים זה על זה. כחול שמים - האם זה צבעם האמיתי? או שהם רחוקים ואין להם גבול? כשהפֶּנְג מסתכל תחתיו ורואה שאין הבדל בין למעלה ולמטה, הוא עוצר.

ועוד באותו עניין: מים שמצטברים לכדי שכבה לא עבה, אין להם כוח לשאת סירה גדולה; אם נשפוך ספל מים לגומה ברצפה, זרע חרדל יוכל לשוט בה, אבל אם נעמיד בה את הספל הוא ייתקע: המים רדודים והסירה גדולה. רוח שמצטברת לכדי שכבה לא עבה, אין לה כוח לשאת כנפיים גדולות. לכן רק בגובה תשעים אלף לי, כשהרוח מתחתיו, רק אז נסמך עליה הפֶּנְג; גבו אל השמים הכחולים ושום דבר לא חוסם אותו, רק אז הוא פונה לדרום.

חגב וגוזל יונה צחקו על זה ואמרו: "כשאנחנו עפים בכל הכוח, אנחנו מגיעים לצמרת האוּלמוּס או הסנטאל; ולפעמים לא מגיעים, אלא נושרים באמצע הדרך. אז איך הוא נוסק לגובה תשעים אלף לי כדי לעוף דרומה?"

מי שיוצא אל האחו בעיבורה של עיר חוזר אחרי שלוש ארוחות, ובטנו מלאה עדיין. מי שיוצא למרחק מאה לי טוחן לו קמח לשהות של לילה, ומי שיוצא למרחק אלף לי לוקח צידה לשלושה חודשים. אז מה הם יודעים, שני היצורים האלה?

מי שיודע מעט נופל ממי שיודע הרבה, מי שחי מעט נופל ממי שחי הרבה. מנין לנו שכך הדבר? פטרייה של בוקר לא מכירה את הירח, לא במולדו ולא במילואו; הציקָדָה השחורה לא מכירה את האביב או הסתיו - שתי אלה חיות מעט. בדרום ארץ צ'וּ חי צב הקסם האפל, שחמש מאות שנה הן אביב בעיניו, וחמש מאות - סתיו. ובראשית ימי קדם היה עץ צ'וּן גדול, שמונת אלפים שנה היו אביב בעיניו ושמונת אלפים - סתיו. ואילו היום רק פֶּנְג דְזוּ [4] לבדו מוכר כמי שחי שנים ארוכות, וכולם רוצים להידמות לו; האם זה לא עצוב?! גם בשאלות של טָאנְג לגִ'י [5] מדובר באותו עניין: בצפון העירום והקירח יש ים אפל, "בריכת השמים". יש שם דג שרוחבו כמה אלפים לי ואיש לא יודע מה אורכו. שם הדג קוּן. ויש שם ציפור ושמה פֶּנְג; יש לה גב כמו ההר טָאי, וכנפיה כמו עננים תלויים בשמים. היא מחוללת רוח בכנפיה ונוסקת בקו לולייני כמו קרן איל לגובה תשעים אלף לי, ורק כשאין עוד עננים וזרמי אוויר, וגבה אל השמים הכחולים, רק אז היא פונה לדרום ויוצאת אל האופל הדרומי. שׂליו שהסתכל עליה צחק ואמר: "לאן נדמה לה שהיא עפה? אני קופץ ומנתר ומתרומם, ולפני שאני מגיע לגובה של כמה עשרות רגל אני נופל מפרפר בין השיחים, והרי זה שיא התעופה, אז לאן נדמה לה שהיא עפה?" זאת המחלוקת בעניין קטן וגדול.

אלה שידיעתם מספקת לכהן במשרה, שבמעשיהם יש די לנהל מחוז, שסגולותיהם יפות לשרת אדון, ושנקראים לפיכך למשול במדינה - גם הם חשובים בעיני עצמם כמו אלה. סוֹנְג רוֹנְג דזה [6] היה מלגלג עליהם.

אותו סונג - אילו שיבח אותו כל העולם לא היה רואה בזה עידוד, ואילו גינה אותו כל העולם לא היה נרתע. הוא הקפיד על ההבדל בין פנים וחוץ, והבחין יפה בגבולות התהילה והקלון, אבל מעבר לזה לא הגיע. הוא לא ניתק את כל קשריו עם העולם.

לְיֶה דזה [7] יצא לדרכו רכוב על הרוח, נישא ונהדר למראה, ורק אחרי חמישה-עשר יום חזר. אבל למרות זאת יש משהו שהוא לא הצליח לטפח.

ההוא רצה להביא ברכה לעולם, ולכן לא ניתק את כל קשריו איתו; ואילו זה אמנם נמנע מללכת על הקרקע, אבל בכל זאת היה תלוי במשהו. שכן מי שמשוטט באינסוף - רוכב על מקור שמים וארץ, ונישא על התמורות בשש האנרגיות - איזה צורך יש לו במשהו להיתלות בו? ולכן נאמר: לאיש הנעלה אין עצמי, לאיש האלוהי אין הישגים, לחכם אין שֵם. [8]

1.2
יאו [9] הציע לשו' יוֹ את השלטון בעולם ואמר: "הירח והשמש כבר זרחו, אבל הלפידים עוד דולקים - האם לא קשה להם להאיר?! הגשמים ירדו בעונתם, אבל אנחנו ממשיכים להשקות - כלום אין זאת טירחה מיותרת?! והנה אתה עומד והעולם מתנהל כסדרו, ואני בכל זאת ממשיך למשול - בעיני זהו פגם; אנא, קח ממני את העולם."

אמר שו' יו: "אתה מושל בעולם, והעולם כבר מתנהל כסדרו. אילו באתי במקומך, האם הייתי עושה זאת בשביל השֵם? והרי השם הוא אורֵח הממשות. האם הייתי עושה זאת בשביל הממשות? הגידרון המקנן בעובי החורש, די לו בענף אחד; החפרפרת ששותה את מי הנהר הצהוב, די לה בכך שתמלא את הבטן. אדוני, חזור לביתך ותנוח; אני, אין לי צורך בעולם. גם אם הטבח לא משתלט על המטבח, הכוהן ובעל האוב אינם קופצים על כדי היין ועל דלפקי חיתוך הבשר כדי להחליפו."

1.3
גְ'יֶן ווּ שאל את לְיֶן שוּ: "שמעתי את דבריו של גְ'יֶה יו'; [10] מילים גדולות שאינן אומרות דבר, יוצאות ולא חוזרות. התחלחלתי ונרעשתי מאימת דבריו, אינסופיים כמו שביל החלב, פרועים ומוגזמים, ולא מתקרבים למהות האדם."

אמר לְיֶן שוּ: "על מה הוא דיבר?"
אמר: "רחוק בהרי גוּ-שֶה גר איש אלוהי; רך ונוח כבתולה צעירה, עורו ובשרו כמו קרח ושלג. הוא לא אוכל את חמשת הדגנים, אלא שואף רוח ושותה טל; רוכב על אד עננים, נישא על דרקון מעופף, ומשוטט מחוץ לארבעת הימים. [11] כשרוחו מרוכזת אין מגפות והיבולים שופעים. חשבתי אותו למטורף ולא האמנתי לו."

אמר לְיֶן שוּ: "כמובן. עם עיוור לא מתבוננים בקווים וצורות, ועם חירש לא מקשיבים לפעמון ותוף. והרי לא רק בגוף יש עיוורון וחירשות, כי אם גם בידיעה. ואכן דבריו של ג'יֶה יו' דומים לנערה צנועה. האיש הזה, סגולתו ממלאת כל, וריבוא הדברים הם אחד בעיניו. הדור הזה משתוקק לתוהו ובוהו, ומי יטרח לעשות את העולם עניינו?! האיש הזה, שום דבר לא יפגע בו: במבול הגדול המים הגיעו לשמים, והוא לא טבע; בבצורת הגדולה המתכות והאבנים ניתכו, האדמה וההרים בערו, והוא לא נשרף. מהאבק והמוץ שלו יצקו את יָאוֹ ושוּן, ומדוע ירצה לעשות את הדברים עניינו?!"

1.4
איש סוֹנְג יצא ליו'אֶה למכור כובעים, אבל אנשי יו'אה גוזזים את שערם ומקעקעים את גופם, ואינם חובשים כובעים. יָאוֹ שלט בעמי העולם, והשכין סדר בכל אשר מבפנים לים. הוא יצא לפגוש את ארבעת החכמים הרחק בהרי גוּ-שֶה, בגדה הצפונית של הנהר פֶ'ן, חושיו התערפלו, והוא שכח את העולם.

1.5
הְוֵי שְה [12] אמר לג'ואנג דזה: "הְוֵי מלך לְיָאנְג נתן לי זרעים של דלעת גדולה. זרעתי אותם וקיבלתי דלועים, חמישה דאן [13] נפח האחד. ככלי קיבול למים או מרק, הם לא היו מוצקים דיים לשאת את המשקל; חתכתי אותם לעשות מהם תרוודים, אבל אלה היו שטוחים מכדי להכיל משהו. הם היו אמנם גדולים להפליא, אבל לא היה להם שום שימוש ולכן שברתי אותם לרסיסים."

אמר ג'ואנג דזה: "אתה באמת לא מוכשר בשימוש בדברים גדולים. בסונג היה איש שהיטיב להכין משחה השומרת על עור כף היד שלא ייסדק, בן למשפחה שבמשך דורות עסקה בהלבנת משי. נוכרי אחד שמע על זה וביקש לקנות את המרשם בעבור מאה זהובים. האיש כינס את המשפחה ואמר: 'דורות אנחנו מלבינים משי בשביל לא יותר מכמה זהובים; ואילו היום, אם נמכור את הסוד נקבל מאה זהובים בבוקר אחד; הבה ניתן לו את זה.'

"הנוכרי קיבל את המרשם ושיבח אותו באוזני מלך ווּ. למלך היו אז קשיים ביו'אה, והוא העמיד את האיש בראש צבאו. בקרב הימי שנערך בחורף נגד אנשי יו'אה, הוא הביס את האחרונים, והמלך העניק לו נחלה בשטחיהם ותואר אצולה. היכולת למנוע את היסדקות עור כף היד הייתה אותה יכולת; אבל אותו נוכרי נעשה בזכותה אציל, ואילו הם המשיכו להלבין משי; ההבדל נעוץ בשימוש.

"והנה אתה, היו לך דלועים של חמישה דאן. איך לא עלה בדעתך לחגור אותם ולצוף בנהרות ובאגמים, במקום להתלונן שהם שטוחים מכדי להכיל משהו? אין זה אלא שליבך
[14] עדיין פקעת של עשבים שוטים!"

1.6
הְוֵי שְה אמר לג'ואנג דזה: "יש לי עץ גדול. אנשים קוראים לו שוּ. הגזע שלו מסוקס ומיובל, והוא לא מתאים לחבל בנאים; ענפיו מפותלים ועקומים, והוא לא מתאים למחוגה וסרגל. אילו עמד בצד הדרך, לא היה הנגר נותן בו מבט. דבריך היום, אדוני, גדולים וחסרי תועלת, ואין איש שלא ידחה אותם."

אמר ג'ואנג דזה: "האם לא ראית מעולם חתול בר או גירית? רובצים ואורבים לטרף, מזנקים לימין או לשמאל, למעלה או למטה, עד שהם נופלים ברשת ומתים בפח יקוש. ולעומת זאת היאק - גדול כמו ענן תלוי בשמים. הוא מסוגל להיות גדול, אבל לא מסוגל לתפוס חולדות. והנה לך, אדוני, יש עץ גדול, ואתה מקונן שאין בו תועלת. מדוע לא תשתול אותו בארץ אין-בה-כלום, בערבות רִיק מרחבים, תשהה לצידו באפס מעשה ותירדם תחתיו בלא דאגה?

לא ימות מגרזן בטרם עת,
בין היצורים אין מי שיפגע בו;
לאיש אין בו כל תועלת,
מי יציק וימרר את חייו?!

הערות:
[1] לי: כחצי קילומטר.

[2] במקור בא כאן המשפט "האופל הדרומי הוא בריכת השמים."
תוספת של פרשן, כנראה.

[3] כנ"ל: "מעשיות צ'י הוא רשומות של דברים מוזרים."

[4] המתושלח הסיני. מסופר שחי מהמאה ה-23 ועד המאה ה-7 לפנה"ס. כבר במאה
      השמינית לחייו התאונן על זיקנה, אבל המשיך לחיות עוד זמן רב מאוד.

[5] הפיסקה כולה היא חזרה על מה שכבר נאמר ודומה שהיא תוספת מאוחרת. טאנג הוא
      מייסד שושלת שאנג (יִן) באמצע האלף השני לפנה"ס.

[6] פילוסוף שחי במאה ה-4 לפנה"ס והטיף לפציפיזם, הסתפקות במועט ודחייה של
      מושגי כבוד כתהילה וקלון. ר' גם פרק 33.

[7] ליה יו' קו, פילוסוף בן המאה ה-6 לפנה"ס. היום מוסכם שלא הוא כתב את הספר
      המיוחס לו, שחובר כנראה במאה ה-3 לספירה. ר' ליה דזה.

[8] 聖   神人   至人    שמות נרדפים למה שנקרא אחר-כך (6.1 והלאה) גם איש אמיתי
     真人. ר' 33.1 למין הגדרה של השלושה.

[9] יאו הוא הראשון בשלישית מלכים-אלים מיתיים שנחשבים בעיני הקונפוציאנים שליטים
      מופתיים. לפי המסורת הוא מסר את השלטון בעולם, ואת שתי בנותיו, לשוּן,
      שמסר אותו לשלישי ברשימה, יו' הגדול, מדביר המבול. לפי המסורת הוא חי
      באלף השלישי לפנה"ס. שו' יו מוזכר פעמים אחדות בספר, בין השאר כמורהו של יאו.

[10] ג'יה יו', "המשוגע מצ'ו", שם ללעג את קונפוציוס
      (ר' מאמרות יח 5, ולהלן פרקים 4 ו-7). על האחרים איננו יודעים דבר.

[11] כינוי שגור לעולם שבני-אדם חיים בו, המוקף ים מכל עבריו.

[12] לוגיקן בעל פרדוקסים (ר' להלן פרק 33), ובר פלוגתא קבוע של ידידו ג'ואנג ג'ו.

[13] דאן 石, כמאה ועשרים ג'ין 斤 או שישים ליטר בערך.

[14] 'לב' 心 (שין), בסינית, כמו בעברית, הוא גם האיבר וגם מושב המחשבה, הרגש,
      התודעה וכו', מה שרבים מכנים במילה האנגלית mind.

 

שם הספר: ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום
שם המחבר: אנתולוגיה המיוחסת לג'וּאנג ג'וֹ

ZHUANGZI
תירגם מסינית והוסיף הערות ומבואות: דן דאור

מהדורה ראשונה, מארס 2010
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר
מספר עמודים: 317
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב 978-965-13-2031-6
דאנאקוד: 497-1137


שתפו ספר זה עם החברים