חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מבוא
לנהל שיחה

אבות אבותינו היו אנושיים כבר מזמן. אילו חטף נוסע בזמן תינוקת רגילה שנולדה לפני ארבעים אלף שנה, והיא הייתה גדלה במשפחה רגילה בניו-יורק, כעבור שמונה-עשרה שנה היא הייתה בשלה ללמוד באוניברסיטה. היא הייתה לומדת אנגלית (ולצידה - מי יודע? - ספרדית או סינית), מבינה טריגונומטריה, עוקבת אחר הנעשה בבייסבול ובמוזיקת פופ; היא ודאי הייתה רוצה פירסינג בלשון וכמה קעקועים. והיא הייתה שונה לבלי הַכר מאחיה ומאחיותיה שנותרו בעבר. כמעט לכל אורך ההיסטוריה האנושית נולדנו בחברות קטנות שמנו רק כמה עשרות בני-אדם, חבורות של ציידים ולַקָטים, וביום טיפוסי היינו רואים רק אנשים שהכרנו מרבית חיינו. כל דבר שאבותינו הקדמונים אכלו או לבשו, כל כלי שהשתמשו בו, כל מקדש שסגדו בו, נוצר בתוך הקבוצה הזאת. הידע שהיה ברשותם נבע מאבותיהם או מנסיונם האישי. זה העולם שעיצב אותנו, העולם שגיבש את טבענו.

כיום, אם אני מטייל בשדרה החמישית בניו-יורק ביום רגיל, אני רואה סביבי בני-אדם רבים יותר משראו הציידים-הלקטים הפרהיסטוריים כל חייהם. בין אז להיום חלק מאבותינו התיישבו ולמדו חקלאות; הקימו כפרים, ערים, ולבסוף, כרכים; גילו את כוחה של הכתיבה. אך התהליך היה איטי. כל אוכלוסייתה של אתונה הקלאסית עם מותו של סוקרטס, בסוף המאה החמישית לפני הספירה, יכלה להתגורר בכמה גורדי שחקים גדולים. כעבור שלושת רבעי מאה יצא אלכסנדר ממוקדון לכבוש את העולם בצבא שמנה בין שלושים לארבעים אלף איש, מספר קטן בהרבה ממספר הנוסעים שנכנסים לעיר דֶה-מוֹין מדי יום שני בבוקר. כאשר אוכלוסיית רומא הגיעה למיליון נפש, במאה הראשונה לספירה, היא הייתה הכרך הראשון בגודל הזה. כדי להזין אותה נאלצו הרומאים להקים אימפריה שהביאה אליהם דגנים מאפריקה. ואז הם למדו איך חיים זה לצד זה בחברות שבהן רוב האנשים שמדברים בשפה שהם דוברים, מצייתים לאותם החוקים ומגדלים את המזון שעולה על שולחנם הם אנשים שלעולם לא יכירו. אני סבור שזהו כמעט נס, שמוחות שעוצבו בשנות ההיסטוריה הארוכות שלנו יכלו לפנות לדרך חיים חדשה זו.

גם כשהתחלנו להקים את החברות הגדולות יותר, מרבית בני-האדם ידעו מעט מאוד על אורחות חייהם של שבטים אחרים ויכלו להשפיע רק על חייהם של מקומיים מעטים. רק במאתיים השנה האחרונות, כשכל הקהילות האנושיות נמשכו בהדרגה לתוך רשת מסחר אחת ולתוך רשת מידע עולמית, הגענו לשלב שמאפשר לכל אחד מאיתנו, הלכה למעשה, ליצור מגע עם כל אדם אחר משישה מיליארד בני מיננו ולשלוח לו דבר-מה בעל ערך: רדיו, אנטיביוטיקה, רעיון מוצלח. למרבה הצער, בקלות רבה אנחנו יכולים לשלוח, אם מרשלנות ואם בזדון, גם דברים מזיקים: וירוס, מזהם נישא באוויר, רעיון רע. והאפשרויות של טוב ורע מתרבות לאין שיעור כשמגיעים למדיניות שממשלות מבצעות בשמנו. בכוחות משותפים אנחנו יכולים להמיט חורבן על חוואים עניים על-ידי הצפת השווקים שלהם בדגן מסובסד, לחבל בתעשיות באמצעות מכסי מגן דרקוניים, לספק נשק שיביא למותם של רבבות. בכוחות משותפים אנחנו יכולים להעלות את רמת החיים באמצעות אימוץ מדיניות סחר ומדיניות סיוע חדשות, למנוע מחלות ולטפל בהן בעזרת חיסונים ותרופות, לנקוט אמצעים נגד שינויי האקלים העולמי, לעודד התנגדות לרודנות ודאגה לערכם של חיי כל אדם.

וכמובן, רשת המידע העולמית - רדיו, טלוויזיה, טלפון ואינטרנט - פירושה לא רק שאנחנו יכולים להשפיע על החיים בכל מקום, אלא גם שאנחנו יכולים ללמוד על החיים בכל מקום. כל אדם שאנחנו יודעים עליו ויכולים להשפיע עליו הוא אדם שיש לנו אחריות כלפיו: האמירה הזו היא רק חיזוק של עצם רעיון המוסריות. האתגר אם כן הוא לקחת מוחות ולבבות שהתגבשו באלפי שנות חיים בלהקות מקומיות ולצייד אותם ברעיונות ובמוסדות שיאפשרו לנו, משנעשינו לשבט גלובלי, לחיות בצוותא.

* * *

תחת איזו כותרת להמשיך הלאה? לא "גלובליזציה" - מונח שהתייחס פעם לאסטרטגיית שיווק, אחר כך ציין גישה מאקרו-כלכלית וכיום מקיף הכל ולא כלום. גם לא בכותרת "רב-תרבותיות", עוד מונח משנה-צורה, שמציין לעיתים קרובות כל-כך את המחלה שהוא מתיימר לרפא. ברגשות מעורבים התפשרתי לבסוף על "קוסמופוליטיות". גם משמעותו של המונח הזה שנויה במחלוקת, והרעפת שבחים על ה"קוסמופוליטן" עלולה לרמוז על עמדת התנשאות לא נעימה כלפי הקרתני כביכול. אתם רואים בעיני רוחכם מישהו מתוחכם מדי שמתהדר בבגדים אופנתיים וכרטיס נוסע-מתמיד מפלטינה ומואיל להביט בהתנשאות חביבה על חוואי סמוק פנים לבוש בסרבל עבודה. ואתם נרתעים.

אבל אולי אפשר להציל את המונח הזה. אין ספק שהוא גילה כושר הישרדות. המונח "קוסמופוליטיות" מתגלגל לפחות מימי האסכולה הקינית מהמאה הרביעית לפני הספירה, שבה נטבע לראשונה הביטוי קוסמופוליטן, דהיינו "אזרח הקוסמוס". הניסוח היה אמור להיות פרדוקסלי, ושיקף את הספקנות הכללית של הקיניים כלפי מנהג ומסורת. אזרח - polit?s - השתייך ל-polis - עיר שהוא חב לה נאמנות. הקוסמוס התייחס לעולם, לא במובן של כדור הארץ, אלא במובן של יקום. הדיבור על קוסמופוליטיות היה במקורו אות לדחיית ההשקפה המקובלת, שכל בן תרבות משתייך לקהילה בין קהילות.

במאה השלישית לפני הספירה אימצו הסטואיקנים את העיקרון ופיתחו אותו, ועובדה זו התבררה כבעלת חשיבות מכרעת בהיסטוריה האינטלקטואלית בדורות הבאים. שכן התברר כי הסטואיות של הרומאים - קיקרו, סנקה, אפיקטֶטוּס והקיסר מרקוס אורליוס - התחבבה על אינטלקטואלים נוצרים רבים אחרי שהנצרות נהפכה לדת של האימפריה הרומית. למרבה האירוניה, איפוא, אף-על-פי שמרקוס אורליוס שאף לדכא את הכת הנוצרית החדשה, הרי שספרו האישי להפליא 'הגיונות' - יומן פילוסופי שנכתב במאה השנייה לספירה, שעה שהוא נאבק להציל את האימפריה הרומית מן הפולשים הברברים - ריתק קוראים נוצרים במשך כאלפיים שנה. חלק מן המשיכה של היומן נובע לדעתי מכך שאמונתו הקוסמופוליטית של הקיסר הסטואיקן בדבר אחדות האנושות הייתה הד לטענתו של פאולוס הקדוש כי "...אין עוד לא יהודי ולא יווני ולא עבד ולא בן חורין לא זכר ולא נקבה כי אתם כולכם אחד במשיח ישוע."

גם בהמשך הקריירה שלה היה לקוסמופוליטיות שם טוב. היא טבעה את חותמה על כמה מן ההישגים המוסריים הנכבדים ביותר של תקופת הנאורות, בין היתר על "הצהרת זכויות האדם" מ-1789 ועל חיבורו של קאנט שהציע "חבר לאומים". במסה שפירסם ב-1788 בכתב-העת שלו 'טוֹישֶר מֶרקוּר' ביטא כריסטוף מרטין וילאנְד - שכונה פעם וולטר הגרמני - את האידיאל בניסוח אופייני: "חסידי הקוסמופוליטיות ... רואים את כל בני-האדם עלי אדמות כנצרים רבים מאוד למשפחה אחת ואת היקום כמדינה, שהם ויצורים רציונליים רבים אחרים הם אזרחיה, והם מעודדים בצוותא את שיפורו של הגוף השלם בהתאם לחוקי הטבע, בעוד כל אחד דואג לרווחת עצמו בדרכו שלו." וולטר עצמו - שלמרבה הצער לא כונה מעולם בשם וילאנד הצרפתי - דיבר בבירור על המחויבות להבין את שותפינו לכדור הארץ וקישר את הצורך הזה במפורש לתלות ההדדית הכלכלית הגלובלית שלנו. "אנחנו, הניזונים מתנובת אדמתן, לבושים באריגים שלהן, נהנים מן המשחקים שהן המציאו, לומדים אפילו ממשלי המוסר העתיקים שלהן, מדוע לא נטרח להבין את רוחן של האומות הללו שהסוחרים האירופאים שלנו נודדים ביניהן מאז מצאו את הדרך להגיע אליהן?"

ברעיון הקוסמופוליטיות קיימים איפוא שני פתילים שנשזרים זה בזה. פתיל אחד הוא הרעיון שלפיו יש לנו מחויבויות כלפי הזולת, מעבר לקשרי קירבה ורעוּת, ואפילו מעבר לקשרים הרשמיים יותר של אזרחות משותפת. הפתיל הנוסף הוא שאנחנו מתייחסים בכבוד לא רק לערכם של חיי אדם אלא גם לערך חייהם של בני-אדם מסוימים, דהיינו, שאנחנו מגלים עניין במנהגים ובאמונות שמעניקים להם את משמעותם. הקוסמופוליטן יודע שבני-אדם שונים זה מזה, ואפשר ללמוד הרבה מן ההבדלים ביניהם. כיוון שקיים מיגוון אנושי רחב כל-כך שראוי לעמוד על טיבו, איננו מצפים ואיננו שואפים שכל בני-האדם וכל החברות יתכנסו לאורח חיים אחד. גם אם יש לנו מחויבויות לזולת (ולו כלפינו), בדרך-כלל זכותו ללכת בדרכו. כפי שנראה בהמשך, במקרים מסוימים שני האידיאלים הללו - הדאגה האוניברסלית והכבוד כלפי שוני לגיטימי - מתנגשים זה עם זה. במובן מסוים קוסמופוליטיות אינה שמו של הפתרון, אלא שמו של האתגר.

אזרח העולם: עד כמה אנחנו יכולים להרחיק לכת עם הרעיון הזה? האם באמת עלינו להתנער מכל הנאמנויות וההעדפות המקומיות בשמו של המושג המופשט הרחב, האנושות? בין תומכי אידיאל הקוסמופוליטיות היו כאלה שכיוון המחשבה הזה נעם להם, ותכופות הם נעשו מטרה קלה ללעג. "ידיד לבני-האדם, ואויב כמעט לכל אדם שהיה לו מגע ומשא איתו," אמר כזכור תומס קארלייל על הפיזיוקרט הרוזן דה מיראבּוֹ, שכתב את המסה L'ami des hommes ('ידיד בני-האדם'), כשלא היה עסוק מדי בכליאת בנו. "אוהב אדם אבל שונא בניו," אמר אדמונד בֶּרק על ז'אן-ז'אק רוסו, שהכניס לבית-יתומים את כל חמשת הילדים שנולדו לו.

ועם זאת הגירסה של העיקרון הקוסמופוליטי הנקייה מהעדפות אישיות לא איבדה מקסמה. וירג'יניה וולף המליצה פעם על "חירות מנאמנויות לא ממשיות" - לאומה, למין, לבית-ספר, לשכונה וכן הלאה. באותה רוח השתלח לב טולסטוי ב"טיפשות" של הרגש הפטריוטי. "לחסל את המלחמה, לחסל את הפטריוטיזם," כתב במסה בשנת 1896 - כמה עשורים לפני שהמהפכה שפרצה בשם מעמד הפועלים הבינלאומי סילקה את הצאר. כמוהם טענו גם פילוסופים בני זמננו שבמובן המוסרי, גבולות מדיניים אינם רלוונטיים - הם אינם אלא תוצאה של מקריות היסטורית שאין לה הזכות להציב לנו תביעות מצפוניות.

אך אם בין חסידי הקוסמופוליטיות יש כאלה שמעוררים בי אי-נוחות, ההתנגדות ליריבים הקולניים ביותר של הקוסמופוליטיות רק משמחת אותי. הן היטלר והן סטאלין, שלא הסכימו כמעט על שום דבר חוץ מדבר אחד - שרצח הוא הכלי הראשון של פוליטיקה - גינו בדרך שיגרה את "הקוסמופוליט חסר השורשים"; ואם כי בפי שניהם אנטי-קוסמופוליטיות לא הייתה לעיתים קרובות אלא לשון נקייה לאנטישמיות, שניהם צדקו כשראו בקוסמופוליטיות אויבת, מפני שסוג הנאמנות שתבעו שניהם לחלק מסוים מן האנושות - לאומה, למעמד - ביטל אפשרות של נאמנות לכלל האנושות. ואילו הרעיון האחד המאחד את תומכי הקוסמופוליטיות הוא ששום נאמנות מקומית אינה מצדיקה התעלמות מן העובדה שכל אדם נושא באחריות כלפי כל אדם אחר. למזלנו לא נגזר עלינו לצדד בלאומנים שמתכחשים לכל זר, ולא בגרעין הקשה של המצדדים בקוסמופוליטיות שמתייחסים אל ידידיהם ואל בני ארצם באובייקטיביות צוננת. לעמדה שראוי להגן עליה אפשר אולי לקרוא קוסמופוליטיות חלקית ומוּטֵית.

בספרה של ג'ורג' אליוט 'דניאל דֵרוֹנדָה', שפורסם בשנת 1876, היא השנה שראש ממשלתה היהודי הראשון - ועד כה גם האחרון - של אנגליה, בנג'מין ד'יזראלי, זכה לתואר אצולה כדוכס מביקונספילד, מופיעה פיסקה מפתיעה. ד'יזראלי אמנם הוטבל והתחנך בחיק הכנסייה האנגליקנית, אך הוא נשא בגאווה מודעת את מוצאו היהודי (בהתחשב בשם משפחתו, שאביו איית אותו ד'ישראלי, קשה היה להתעלם ממנו). אולם דרונדה, שהתחנך באנגליה כג'נטלמן נוצרי, מגלה את שורשיו היהודיים רק בבגרותו. והוא מגיב בהתחייבות לפעול למען "בני-אדם שמורשתם כמורשתו":

דומה היה לו שבגילוי אבותיו נתגלתה לו נשמה יתרה - שיקול דעתו חדל לשוטט במבוכים של אהדה בלתי מובחנת לכלל הבריות, ובמשוא הפנים האצילי שבו מתגלה מיטב כוחו של האדם, ביכר על פניהם את הקִרבה שהופכת את אהבת הבריות למעשית - הוא המיר את ההיגיון של מעוף הציפור הנוסק למרומים כדי להימלט מהעדפה, ומאבד בכך כל תחושה של איכות, בהיגיון הנדיב של עמידה כתף אל כתף עם בני-אדם שמורשתם כמורשתו.

שימו לב שבהביעו נאמנות ליהדות - "נשמה יתרה" - דרונדה אינו מתנער מן הנאמנות לאנושות. כפי שהוא אומר לאמו, "אני סבור שמוטב היה אילו גידלוני בידיעה שאני יהודי, אבל בכל מקרה השכלה רחבה וזיקות נפש רבות ככל האפשר היו מביאות לי תועלת." בסופו של דבר, זהו אותו דרונדה שהסביר לפני כן את החלטתו ללמוד בחו"ל במונחים קוסמופוליטיים למהדרין: "אני רוצה להיות אנגלי, אך ברצוני להבין נקודות שונות. וברצוני להיפטר מן הגישה האנגלית בלבד ללימודים." נאמנויות וכן זיקות מקומיות קובעות יותר ממה שאנחנו רוצים; הן מגדירות מי אנחנו. והאמירות של אליוט על "הקִרבה שהופכת את אהבת הבריות למעשית" היא הד לטענה של קיקרו כי "השותפות והקשר החברתי יישמרו במידה הרבה ביותר אם כל הקרובים ביותר יזכו במידה מרבית של טוב." לעיקרון שבז להעדפה כלפי הקרובים אלינו וכלפי קהילתנו היה אולי עבר, אך אין לו עתיד.

* * *

במכתב האחרון שאבי השאיר לי ולאחיותי הוא כתב: "זכרו שאתם אזרחי העולם." אך כמנהיג של תנועת השחרור במה שהיה אז חוף הזהב, לא האמין מעודו שיש סתירה בין העדפת המקומי לבין מוסריות אוניברסלית - בין השתייכות למקום שבו נמצאים לבין השתייכות לקהילה אנושית רחבה יותר. כיוון שגדלתי עם האב הזה ועם אם אנגלייה, שהייתה קשורה קשר עמוק למשפחתנו באנגליה ובד בבד מושרשת לחלוטין בגאנה שבה חיה כבר יובל שנים, תמיד הייתה לי תחושה מרובת פנים ורבדים חופפים של משפחה ושל שבט: לא היה דבר שנראה לי שיגרתי יותר.

ואכן אין דבר שיגרתי מזה. במונחים גיאולוגיים, משך הזמן שחלף מאז שבני-האדם עזבו לראשונה את אפריקה אינו עולה על ניד עפעף, ומעטים המקומות שלא התיישבנו בהם. הדחף להגר אינו "טבעי" פחות מן הדחף להתיישב. בו בזמן, מרבית בני-האדם שלמדו את השפה ואת המנהגים של מקומות אחרים לא למדו אותם מתוך סקרנות גרידא. היו כאלה שחיפשו מזון רוחני, הרוב חיפשו מזון. בורות גמורה בהליכותיהם של בני-אדם אחרים היא במידה רבה זכות השמורה לחזק. הדובר הרב-לשוני שהרבה במסעות עשוי להימצא בקרב הדלים ביותר כמו בין האמידים ביותר - בשכונת עוני כמו בסורבון. לכן אין לראות בקוסמופוליטיות הישג ראוי לשבח: היא מתחילה מן הרעיון הפשוט שבקהילה האנושית, כמו בקהילות הלאומיות, עלינו לפתח הרגלים של קיום הדדי: של שיחה במובן הישן, של חיים בצוותא, של התרועעות.

ושיחה גם במובן המודרני שלה. קוּמאסי, העיר שגדלתי בה, היא בירת מחוז אשאנטי בגאנה, ובילדותי עורק התחבורה הראשי שלה נקרא רחוב קינגסוויי. בשנות החמישים, מי שהלך לאורכו של הרחוב עד מגרשי הרכבת במרכז העיר, היה עובר את 'בּאבּוּ'ז באזאר', חנות למכירת אוכל מיובא שניהל מר בּאבּוּ, האיש שהמקום נקרא על שמו - הודי חביב ואדיב - בעזרת משפחתו ההולכת וגדלה. מר באבו היה פעיל במועדון רוטרי ואפשר היה תמיד לסמוך עליו שיתרום למבצעים למען הנזקקים, פעילות שנמנתה עם עיסוקי הפנאי של המעמד הבינוני בקומאסי, אבל למען האמת אני זוכר את מר באבו בעיקר מפני שתמיד היה לו מלאי נהדר של סוכריות ומפני שתמיד חייך. אני לא יכול לשחזר את הסיור בהמשך הרחוב, מפני שלא בכל חנות היו בונבונים ששימשו עוגן לזכרוני. אני כן זוכר שקנינו אורז אצל אחים איראנים, ושלעיתים קרובות ביקרנו אצל משפחות לבנוניות וסוריות, מוסלמיות ומרוניות, ואפילו אצל דרוזי חובב התפלספות בשם מר האני, שמכר בד מיובא, וכשגדלתי היה תמיד מוכן לשיחה על בעיותיה של מולדתו לבנון. היו בינינו גם "נוכרים" נוספים: בבסיס הצבאי במרכז העיר אפשר היה למצוא רבים מבני צפון גאנה בקרב החוגרים, הטוראים והנגדים, פניהם חרוצים בדוגמאות אופייניות של צילוק אתני.

ופה ושם היו גם אירופאים - האדריכל היווני, הצייר ההונגרי, הרופא האירי, המהנדס הסקוטי, כמה עורכי-דין ושופטים אנגלים, ומיגוון בינלאומי רחב של מרצים באוניברסיטה, שרבים מהם, בניגוד לפקידים הקולוניאליים, נשארו גם אחרי שגאנה נעשתה עצמאית. כילד לא עלה בדעתי לתהות מדוע כל האנשים האלה טרחו לנסוע למרחקים כדי לגור ולעבוד בעיר הולדתי, אך שמחתי שהם באו. שיחות חוצות גבולות לעיתים קרובות טעונות מתח, וכיום - ככל שהעולם הולך וקטן והסיכון הולך וגדל - יותר מבעבר. לפיכך ראוי לזכור שהן כרוכות גם בהנאה. מה שאקדמאים מכנים לעיתים "אחרוּת תרבותית" אינו צריך לעורר לא חרדת קודש ולא רתיעה.

קוסמופוליטיות היא הרפתקה ואידיאל: אך לא ייתכן לרחוש כבוד למיגוון האנושי ויחד עם זה לצפות שכולם ייעשו חסידי הקוסמופוליטיות. המחויבויות של אלה שמבקשים להגשים את החירות הלגיטימית שלהם להתחבר רק עם אנשים מסוגם - להרחיק את יתר העולם כפי שעושה כת האֶמיש בארצות-הברית - זהות למחויבויות הבסיסיות שיש לכולנו, ולא יותר: לנהוג בזולת כפי שדורשת המוסריות. עם זאת, עולם שקיימת בו חציצה גמורה בין קהילה לקהילה אינו בגדר אפשרות של ממש כיום, אם אמנם הייתה אי-פעם אפשרות כזאת. הפרדה והסתגרות היו תמיד חריגות במין האנושי המצוי במסע מתמיד. קוסמופוליטיות אינה תובעת מאמץ רב, התכחשות אליה בהחלט כן.

* * *

אירועי 11 בספטמבר עוררו ויכוחים רבים ונרגזים על הפער "בינינו" ו"ביניהם". לעיתים מתקבלת כמובנת מאליה תמונה של עולם שהסכסוכים בו נובעים בעיקר מהתנגשויות בין ערכים. אנחנו מאמינים שזה טוב, הם מאמינים שההוא טוב. לתמונת העולם הזאת שורשים פילוסופיים עמוקים. היא נשענת על מחשבה, מעובדת היטב, מתקבלת על הדעת, ולדעתי, מוטעית.

עלי להבהיר את עצמי: הספר הזה אינו עוסק במדיניות, הוא גם אינו תרומה לפולמוס על פניה האמיתיים של הגלובליזציה. אני פילוסוף במקצועי, ורק לעיתים נדירות פילוסופים כותבים ספרים ממש שימושיים. אף-על-פי-כן אני מקווה לשכנע את קוראי שמתחת לעובדות הגלובליזציה טמונות שאלות קונספטואליות מעניינות. לקט השאלות שאני רוצה לעסוק בהן עשוי להיראות מופשט לגמרי. כמה ממשיים הם ערכים? על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על שוני? האם רלטיביזם הוא העמדה הנכונה בכל צורה שלו? מתי מוסר מתנגש עם מנהגים? האם תרבות יכולה להיות "קניין"? מה אנחנו חבים לזרים מכוח האנושיות המשותפת שלנו? שאלות אלה לא מופיעות בחיינו באופן מופשט במיוחד. אני מקווה שבסוף הדיון אצליח להקשות על האפשרות לחשוב על העולם כאילו הוא מתחלק בין המערב ושאר העולם, בין מקומיים ומודרניים, בין אתיקה של רווח שאין בה דם לבין אתיקה של זהות עקובה מדם; בין "אנחנו" ו"הם". הנוכריות של נוכרים, המוזרות של זרים: אלה דברים ממשיים בהחלט. אלא שעד כה עודדו אותנו, בין היתר גם לא מעט אינטלקטואלים בעלי כוונות טובות, להגזים בחשיבותם עשרות מונים.

כפי שאטען, טעות היא להתנגד לדיבור על ערכים "אובייקטיביים" - טעות שאנחנו, דיירי העידן המדעי, מועדים לה במיוחד. בהיעדר ענף במדעי הטבע שעוסק בטוב וברע, אדם שמודל הידע שלו הוא פיזיקה או ביולוגיה ייטה להסיק שערכים אינם ממשיים, או מכל מקום, אינם ממשיים כמו אטומים וערפיליות. נוכח פיתוי זה, אני רוצה להיאחז לפחות בהיבט חשוב אחד של האובייקטיביות של ערכים: יש ערכים אוניברסליים, ושצריכים להיות אוניברסליים, בדיוק כפי שיש ערכים רבים מקומיים, שצריכים להישאר מקומיים. לא נוכל לקוות להגיע להסכמה מוחלטת כיצד להציב ולדרג ערכים כאלה. לכן המודל שאשוב אליו הוא השיחה - ובעיקר אל השיחה בין אנשים שאורח חייהם שונה. העולם הולך ונעשה צפוף יותר: בחצי המאה הבאה אוכלוסיית המין האנושי, שפעם נאלץ לנדוד כדי למצוא לו מזון, תתקרב לתשעה מיליארד. שיחות חוצות גבולות עשויות להיות, בהתאם לנסיבות, מענגות או מעצבנות: אבל בראש ובראשונה הן בלתי נמנעות.

 

שם הספר: קוסמופוליטיות: אתיקה בעולם של זרים
שם המחבר: קוואמי אנתוני אפיה

Cosmopolitanism: Ethics in a World of Strangers
by Kwame Anthony Appiah

תרגום מאנגלית: עדית שורר
מהדורה ראשונה, נובמבר 2007
מספר עמודים: 208
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
הקיסר צ'יין-לונג סוקר את גיסותיו, ציור מאת ג'וזפה קסטיליונה, 1745 בקירוב
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-1967-9
דאנאקוד: 497-1110


שתפו ספר זה עם החברים