חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורף הפרק הראשון.



פרק ראשון: חייל, רוכל, נוכל, מרגל

טוב, אז אנחנו כן או אנחנו לא, סְיָאמוֹ אוֹ נוֹן סְיָאמוֹ," התפאר וילי, הדוד של אבי, כשהתיישבנו סוף-סוף באותו ערב קיץ, בגן המשקיף על אחוזתו רחבת-הידיים שבסארי.

"נו, תסתכל על זה," הוא הצביע לעבר כר-דשא גדול. "זה לא נהדר?" הוא שאל את זה כאילו הוא עצמו המציא את הרעיון של טיול רגלי באזור הכפר האנגלי. "ממש לפני השקיעה וכמה דקות אחרי התה, זה תמיד מגיע: תחושה של שפע, אושר עילאי כמעט. אתה יודע - כל מה שרציתי, קיבלתי. לא רע בשביל אדם בשנות השמונים לחייו." הוא היה מרוצה מעצמו וזה קרן מפניו.

ניסיתי לדבר איתו על אלכסנדריה, על זמן שאבד ועולמות שאבדו, על הסוף, כשהסוף הגיע, על מסייה קוֹסְטָה ועל מוֹנְטֶפֶלְטְרוֹ ועל אָלְדוֹ כהן, על לוֹטֶה ודודה פְלוֹרָה, ועל חיים שהיו כל-כך רחוקים עכשיו. הוא קטע את דברי והחווה בידו בזלזול, כאילו להרחיק מעליו ריח רע. "זה הכל שטויות. אני חי בהווה," הוא אמר וכמעט התעצבן מהנוסטלגיה שלי. "סְיָאמוֹ אוֹ נוֹן סְיָאמוֹ?" שאל וקם לחלץ את עצמותיו, ואז הצביע על הינשוף הראשון של הערב.

זה מעולם לא היה ממש ברור מה כן היינו או לא היינו, אבל בשביל בני-המשפחה, כולל אלה שלא מדברים כבר מילה באיטלקית, המשפט האליפטי הזה עדיין מצליח להעלות במחשבה תמונה של החייל הרברבן ההוא, גאה, מתגרה בגורל, בטוח מדי בעצמו. זה שחילץ את עצמו מתוך שוחה איטלקית במלחמה הגדולה, ואז, חבוי בין שורות של עצים ולופת רובה בשתי ידיו, היה מוכן לקצור את כל האימפריה האוסטרו-הונגרית, אלמלא נגמרו לו הכדורים. המשפט הביע את הביטחון העצמי המעצבן של רס"ר-משמעת מוקף בנקבות, רגע לפני הטרטור היומי. "אנחנו גברים או לא?" אמר כביכול. "אנחנו עושים את זה או לא?" "אנחנו שווים או לא?" זו היתה הדרך שלו לשרוק בחושך, לנער מעליו את התבוסה, לאסוף את השברים ולקרוא לזה ניצחון. אחרי הכל, זו היתה דרכו לבחוש בענייני הגורל ולשאוף ליותר, לזקוף לזכותו הכל, עד לגאוניות הבלתי-צפויה של מזימותיו האומללות ביותר. הוא בילבל עודף מזל עם ראיית הנולד, בדיוק כשם שפירש כאומץ את מה שלא היה אלא תושייה של פרחח רחוב. היה לו אומץ. הוא ידע את זה, והוא התפאר בזה.

הדוד וילי היה אטום לתבוסה המשפילה שנחלה איטליה בקרב קאפּוֹרֶטוֹ ב-1917, ונותר גאה לעד בשירותו בצבא האיטלקי. גם בזה הוא התפאר, ושר את שיר-הלכת הפלוֹרנטיני הנמרץ שקלט בבתי-הספר הישועיים האיטלקיים בקונסטנטינופול. כמו רוב הבחורים היהודים שנולדו בטורקיה לקראת סוף המאה, גם וילי זילזל בכל דבר שהיה קשור בתרבות העות'מנית והיתה לו כמיהה למערב, כך שבסוף הוא נהפך ל"איטלקי" באותה הדרך שעשו זאת רוב היהודים בטורקיה: הם טענו לקשרי יוחסין עם לֶגְהוֹרְן, עיר-נמל ליד פּיזה, שבה התיישבו יהודים שברחו מספרד במאה השש-עשרה. הם נברו בעבר ומצאו קרוב איטלקי רחוק מאוד, שלמרבה הנוחיות נשא את השם הספרדי פָּרְדוֹ-רוֹקֶס - וילי היה חצי פרדו-רוקס בעצמו - ואז בבת-אחת הפכו כל ה"דודנים" החיים בטורקיה לאיטלקים. ומיותר לציין שכולם היו לאומנים מונרכיסטים בלב ובנפש.

כשיווני אחד מאלכסנדריה אמר לו שהצבא האיטלקי מעולם לא היה צבא אמיץ במיוחד, דוד וילי הזמין אותו מייד לדו-קרב, בעיקר אחרי שהיווני הזכיר לו שכל המדליות והתכשיטים האיטלקיים הזולים שהוא עונד לא ממש משנים את העובדה שהוא פרחח טורקי, ועוד יהודי, בנוסף לכל הצרות. זה הרתיח את הדוד וילי, לא בגלל שמישהו זילזל ביהדות שלו - הוא הראשון שהיה מוכן לעשות את זה - אלא בגלל סלידתו מכך שמזכירים לו את העובדה שהרבה יהודים הפכו לאיטלקים בדרכים מפוקפקות. כלי-הנשק שבחרו עבורם העוזרים שלהם היו מיושנים עד כדי כך שאף אחד משני המשתתפים בדו-קרב לא ידע איך להשתמש בהם. אף אחד לא נפגע, הם החליפו התנצלויות, אחד מהם אפילו ציחקק, וכדי ליצור אווירה של אחווה, הדוד וילי הציע שילכו למסעדה שקטה שמשקיפה על הים. שם, באותו יום בהיר של חודש יוני באלכסנדריה, אכלו כולם את הארוחה הדשנה ביותר שלהם זה שנים. כשהגיע הזמן לשלם את החשבון, הן היווני והן האיטלקי התעקשו לשלם. כל אחד מהם המשיך לטעון שלכבוד הוא לו ולעונג הוא לו, והמלחמה על תשלום החשבון היתה ודאי נמשכת לנצח אלמלא שלף הדוד וילי, כמו להטוטן שנאלץ להשתמש בקסמיו אחרי שכל שאר הנסיונות עלו בתוהו, את המשפט הקטן והמשובח ביותר שהיה באמתחתו: "רגע, אני גבר עם כבוד או לא?" היווני, שהיה האדיב מבין השניים, ויתר.

הדוד וילי ידע להעביר תחושה מופשטת אבל ברורה של ייחוס אצילי - מוצא עתיק ומכובד כל-כך, שהוא מתעלה מעל אבחנות קטנוניות כגון מולדת, לאום או דת. ולצד ההבטחה לייחוס השתמעה גם הבטחה לממון - אם גם תמיד בלוויית רמז מעורפל לכך שהממון האמור מושקע כרגע למרבה הצער במקום אחר, באדמות למשל, אדמות במדינה אחרת, משהו שלאף אחד מהמשפחה לא היה הרבה ממנו, אלא כשהן באו בתוך עציץ. אבל הייחוס נתן לו אשראי. וזה מה שהיה הכי חשוב לו, כי זה היה האופן שבו הוא וכל הגברים במשפחה עשו, לוו, והתחתנו עם כסף: באשראי.

הייחוס בא לווילי בטבעיות, לא משום שהיה לו, לא משום שידע לחקותו, גם לא משום ששאף אליו באותו ליטוש נינוח של אצילים שירדו מגדולתם. במקרה שלו זו היתה פשוט ההכרה בכך שהוא נולד טוב יותר. היתה לו ההופעה המרשימה שיש לעשירים, החיוך המאולץ שהופך מייד למתוק בחברת שווים. הוא היה אריסטוקרט בכל הנוגע לחסכנות, פוליטיקה והוללות. יציבה עלובה עיצבנה אותו יותר מאשר טעם רע, טעם רע יותר מאשר אכזריות, ונימוסי שולחן גרועים יותר מאשר הרגלי אכילה גרועים. יותר מכל הוא תיעב את מה שהוא כינה "אָטָביזמים" שעל-פיהם הסגירו היהודים את מוצאם, בעיקר כשהיו מתחזים לגויים. הוא לעג לכל קרובי המשפחה הרחוקים ולכל המכרים שנראו כמו יהודים טיפוסיים, לא משום שהוא נראה אחרת, גם לא משום ששנא יהודים, אלא משום שידע כמה אנשים אחרים שונאים יהודים. בגלל יהודים כמוהם, אנשים שונאים יהודים כמונו. כשיהודי שומר-מצוות וגאה במורשתו היה מתנשא מעל וילי, תשובתו היתה מתגלגלת במורד לשונו כמו מלכודת שבה השתעשע כבר ארבעים שנה: "גאה במה? הרי בסופו של דבר כולנו רוכלים, לא?"

ולהיות רוכל זה מה שהוא ידע ועשה טוב יותר מכל דבר אחר. הוא אפילו מכר פאשיזם לבריטים במצרים, ואחר-כך, בשמם של האיטלקים, הוא מכר אותו גם באירופה. הוא היה נאמן לדוּצֶ'ה באותה המידה שהיה נאמן לאפיפיור. ההרצאות השנתיות שנתן ל'נוער היטלר' בגרמניה התקבלו בתשואות רמות והפכו מוקד קבוע למריבות במשפחה. "אל תתערבו, אני יודע מה אני עושה," היה אומר. ברבות השנים, כשהבריטים איימו לקבץ את כל הגברים האיטלקים שחיו באלכסנדריה, הדוד וילי עשה פתאום חיפוש יסודי בארונותיו והתחיל לפזר תעודות ישנות של רבנות קונסטנטינופול כדי להזכיר לחבריו בקונסוליה הבריטית שכיהודי איטלקי, אי-אפשר בשום פנים ואופן לראות בו סכנה לאינטרסים הבריטיים. אולי הם רוצים שירגל אחרי האיטלקים? הבריטים לא יכלו לייחל למשהו טוב יותר.

הוא תיפקד בצורה מזהירה כל-כך, שבתום המלחמה העניקו לו אחוזה ג'ורג'יאנית בסארי, שם חי את שארית ימיו כלורד עני תחת השם הבדוי ד"ר ה. מ. סְפּינגָרן. הרברט מייקל ספינגרן היה אנגלי שווילי פגש כילד בקונסטנטינופול, ושעורר בווילי שתי תשוקות שליוו אותו במשך כל ימי חייו: התשוקה הלוונטינית לחקות כל דבר בריטי, והבוז העות'מני כלפי כל דבר בריטי. הדוד וילי, שוויתר על שמו היהודי המובהק לטובת שם אנגלוסקסי, התכווץ במבוכה סמויה למחצה כשסיפרתי לו שהבחור ההוא, ספינגרן, היה בעצמו יהודי. "כן, נדמה לי שידעתי את זה," הוא אמר במעורפל. "אז אנחנו נמצאים בכל מקום, מה? גרד את פני השטח ותגלה שכולם יהודים," ליגלג הג'נטלמן בן השמונים, הפאשיסט היהודי הטורקי-איטלקי-אנגלופילי, שהתחיל את חייו המקצועיים במכירת תרבושים טורקיים בווינה וברלין וסיים אותם ככרוז היחיד במכירה הפומבית של רכוש המלך המודח פארוּק. "הסות'ביס של מצרים; אבל עדיין רוכל," הוסיף ואמר, ואז נשען לאחור בכיסאו, ושנינו הבטנו בציפורים שעפו ונחתו על המים העכורים והמעופשים של מה שהיה פעם בוודאי בריכה נהדרת. "ובכל זאת, היהודים האלה הם עם גדול," הוא אמר באנגלית רצוצה ובטון של ריחוק מתנשא שהיה כה תכליתי ברדידותו וכה בוטה במודעות להבל שבו, עד שנרמז ממנו כי בכל הנוגע לבני דתו, הוא תמיד התכוון להיפך ממה שאמר. אחרי דברי השבח, תמיד היה משמיץ את "הנוכלים היהודים" הראויים לשבח, ואז שוב משנה את טון הדיבור. "אחרי הכל, איינשטיין, שנאבֶּל, פרויד, ד'יזרעאלי," היה מצהיר עם ניצוץ בעיניים וחיוך מודחק למחצה. "הם היו או לא היו?"
* * *

הוא עזב את מצרים - אליה עברה המשפחה מקונסטנטינופול ב-1905 - צוער על-פי שאיפתו עם אש בקרביים וכספית בעיניים. הוא למד בגרמניה, שירת בצבא הפרוסי, החליף צדדים כשהאיטלקים הצטרפו למלחמה

ב-1915, ואחרי קאפּוֹרֶטוֹ שירת עד סוף המלחמה כמתורגמן בקפריסין. הוא חזר למצרים ארבע שנים לאחר שחרורו מהצבא, מצוחצח ומצודד, בשנות העשרים המאוחרות לחייו, ומראהו הנאה והשחצני הסגיר היסטוריה של עיסקאות מפוקפקות ומצורים חסרי-רחמים במאבק בין המינים. אחותו, שהתרשמה מאוד מכיבושיו, החליטה שהוא גבר במלוא מובן המלה, במיוחד עם הזווית הפרחחית של כובע הפדוֹרה שלו, עם קוצר-הרוח בקולו כשאמר די, די, תירגעי, עם ההתנהגות המתנשאת שלו כשתפס בקבוק שמפניה שניסית לפתוח ואמר, תני לי לעשות את זה - לעולם לא שתלטן, אבל תמיד מאותת שיש בו יותר, הרבה יותר. הוא לחם בכל מיני קרבות, בכל מיני צדדים, עם כל מיני כלי-נשק. הוא היה צלף מושלם, אתלט יוצא מן הכלל, איש-עסקים ממולח, רודף שמלות בלתי-נלאה - וכן, גבר במלוא מובן המילה.

"אנחנו כן או אנחנו לא," היה מתרברב אחרי כל כיבוש או מכה בבורסה, או אחרי שהתאושש מהתקף מלריה חמור, או כשהצליח לפענח אשה ערמומית, או כשניצח במכות ביריון מהרחוב, או כשפשוט רצה להראות לעולם שאותו לא מרמים בקלות. הכוונה היתה: הראיתי להם או לא? הוא השתמש במשפט הזה כשסגר עיסקה אחרי משא-ומתן מפרך: לא הבטחתי שהם יחזרו ויתחננו למחיר שלי? או כשהיה דואג שיזרקו לכלא איזה סחטן: לא הזהרתי אותו שלא יחשוב אותי לפראייר? או כשאחותו האהובה, הדודה מרתה, היתה באה אליו בבכי היסטרי אחרי שארוס נוסף סירב להתחתן איתה, אז היתה כוונת המשפט: כל גבר ראוי לשמו היה יכול לראות שזה מגיע! לא הזהרתי אותך? ואז, כדי להזכיר לה שהיא קורצה מחומר חזק יותר מדמעות, הוא היה מושיב אותה על ברכיו, מחזיק את שתי ידיה בידיו, מערסל אותה ברכות אין-קץ ונשבע שהיא תתגבר על כאבהּ מהר יותר מכפי שהיא חושבת, כיוון שזוהי דרכה של מחלת האהבה, וחוץ מזה, היא כן או היא לא?

אחר-כך היה קונה לה ורדים ומרגיע אותה במשך שעות, או אולי כמה ימים. אבל לא תמיד היה קל להשפיע עליה; לפעמים לא הספיק כמעט להגיע לחדר-העבודה שלו בלי לשמוע אותה צווחת בהיסטריה מקצה הדירה: "אבל מי יתחתן איתי, מי?" היתה שואלת את אחיותיה כל הזמן ומייבבת ומקנחת את האף בסמרטוט הראשון שנקרה על דרכה.

"מי יתחתן איתי בגילי, תגיד לי, מי, מי?" היתה שואלת וצווחת כל הדרך חזרה לחדר-העבודה שלו. "מישהו יתחתן איתך, תשמעי מה אני אומר לך," היה אומר.
"אף אחד לא יתחתן איתי," התעקשה. "אתה לא מבין למה? אתה לא רואה שאני מכוערת? אפילו אני יודעת את זה!"
"מכוערת את לא!"
"פשוט תגיד את האמת: מכוערת!"
"את אולי לא האשה הכי יפה ב -"
"אבל אף אחד אף פעם לא מסובב את הראש שלו ברחוב להסתכל עלי."
"את צריכה לחשוב על בית, מרתה, לא על הרחוב."
"אתה פשוט לא מבין, מה? כל מה שאתה עושה זה לסובב את המילים שלי ולגרום לי להישמע כמו טיפשה!" היא התחילה להרים את הקול.
"תראי, אם את רוצה שאני אגיד שאת מכוערת, אז בסדר, את מכוערת."
"אף אחד לא מבין, אף אחד."

והיא היתה מסתלקת כמו רוח-רפאים טורדנית שבאה לחפש נחמה בקרב החיים, והחיים מגרשים אותה. כולם ידעו שמשברי הנישואין של הדודה מרתה, crises de marriage, כפי שהיו קוראים להם, נמשכים כמה שעות. אחר-כך היו לה כאבי ראש חזקים כל-כך שהיא היתה הולכת לישון בשעות אחר-הצהריים המוקדמות ולא מעזה להראות את פניה עד הבוקר שלמחרת. וגם אז לא היה שום ביטחון שהסערה שככה, כי ברגע שיצאה מהמיטה היתה מבקשת מהאדם הראשון שחלף על פניה להסתכל על עיניה. "הן נפוחות," אמרה, "לא? תסתכל עליהן. נו, תסתכל," היא היתה מתעקשת וכמעט מוציאה את עיניה מחוריהן. "לא, הן נראות בסדר גמור," היה מישהו מגיב. "אתה משקר. אני אפילו מרגישה כמה הן נפוחות. עכשיו כולם יידעו שבכיתי בגללו. הם יגידו לו, אני יודעת שהם יגידו לו. אני כל-כך מושפלת, כל-כך מושפלת." הקול שלה היה רועד עד שהיה נשבר והופך ליבבה, ואז הדמעות שוב היו מתחילות לזלוג.

עד סוף היום, אמא שלה, שלוש אחיותיה, חמשת אחיה וכל הגיסים והגיסות היו עושים תורנויות ומציצים כל אחד בתורו לחדרה, ובידיהם קעריות קטנות ובהן חתיכות קרח בשביל העיניים שלה. היא היתה שוכבת בחושך עם הקומפרסים המיוחדים שלה. "אני סובלת. אם רק הייתם יודעים כמה אני סובלת," היתה נאנחת. כעבור למעלה מחמישים שנה שמעתי אותה לוחשת בדיוק אותן המילים כששכבה במיטה בבית-חולים בפריז וגססה מסרטן. וילי, שהצטופף בסלון עם שאר האחים והאחיות, לא היה יכול עוד לשלוט בעצמו. "די כבר! מספיק! מה שמרתה באמת צריכה - טוב, כולנו יודעים מה זה." "אל תהיה וולגרי," קטעה אותו אחותו קלרה ולא הצליחה שלא לגחך. היא עמדה מול כן הציור שלה וציירה גירסה נוספת של תווי הפנים האפרוריים של טולסטוי. "אתם רואים?" הדוד וילי פתח במתקפת-נגד. "יכול להיות שהאמת לא מוצאת חן בעיניכם, אבל כולכם מסכימים איתי," הוא המשיך והכעס בקולו גבר. "כל השנים האלה, והיא עדיין לא יודעת להבדיל בין הצד האחורי של גבר לצד הקדמי." האח הבכור שלהם, איזק, פרץ בצחוק. "אתה באמת מסוגל לדמיין אותה עם מישהו?" "די כבר, מספיק," התרגזה אמם, מטריארכית שהיתה אז כמעט בת שבעים. "אנחנו חייבים למצוא לה יהודי טוב. עשיר, עני, לא משנה." "אבל מי, מי, מי, תגידי לי, מי?" התפרצה הדודה מרתה, ששמעה את קצה זנבה של השיחה כשהיתה בדרכה לשירותים. "אין תקווה, אין תקווה. למה הכרחת אותי לבוא למצרים, למה?" היא אמרה ופנתה לאחותה הגדולה אסתר. "חם ולח כאן, אני תמיד מזיעה, והגברים כאן מחרידים."

הדוד וילי קם על רגליו, הניח את ידו סביב מותניה ואמר, "תירגעי, מרתה, ואל תדאגי. נמצא לך מישהו. אני מבטיח, תשאירי את זה לי."
"אבל אתה תמיד אומר את זה, תמיד, ואתה אף פעם לא מתכוון לזה. וחוץ מזה, את מי אנחנו מכירים כאן בכלל?"
זה היה הסימן שווילי חיכה לו כבר הרבה זמן. והוא נענה לקריאה בנונשלנטיות המושכלת של מי שדחפו אותו להשתמש בדיוק במילים שהשתוקק לומר. במקרה זה, משמעותן היתה: האם מישהו יכול להטיל ספק בכך שיש לנו קשרים?

זו היתה התייחסות עקיפה לדוד איזק, שבמהלך לימודיו באוניברסיטת טורינו הצליח להפוך לחבר קרוב של סטודנט בשם פוּאד, מלך מצרים לעתיד לבוא. שניהם דיברו טורקית, איטלקית, גרמנית וקצת אלבנית, ואף המציאו ז'רגון פרטי שהיה עשיר בגסויות ובכפלי משמעות, שאותו כינו טוּרקיטָלְבנית והמשיכו לדבר בו עד זקנתם. העובדה שהדוד איזק תלה את כל תקוותיו בחברות-נצח זו היא ששיכנעה לבסוף את הוריו ואת אחיו ואחיותיו למכור כל מה שהיה להם בקונסטנטינופול ולעבור לאלכסנדריה. הדוד וילי אהב להתפאר בכך שאחיו - ולפיכך גם הוא עצמו - הוא "בעליו" של מלך. "הוא מחזיק את המלך בכיס הקטן," היה אומר ומצביע אל הכיס הקטן שבקדמת מעילו-הוא, שם שכנה דרך קבע קופסת סיגריות עשויה כסף שנשאה את חותם המלך. בסופו של דבר, המלך הוא שהכיר לאיזק את האיש שהיה עתיד לשחק תפקיד משמעותי כל-כך בחייה של אחותו.

הדודה מרתה, שהיתה בת ארבעים כמעט באותה עת, התחתנה בסופו של דבר עם האיש הזה, יהודי שְוואבּי עשיר שכולם קראו לו "השוואבּ" - שמו האמיתי היה אלדו כהן - ושלא עשה הרבה חוץ מלשחק גולף ביום וברידג' בלילה, ובין לבין עישן סיגריות טורקיות שעליהן הוטבעו בזהב עדין שמו וסמל המשפחה שלו. הוא היה איש מקריח וגדל-גוף, שמרתה דחתה אותו עשר שנים קודם, אבל הוא היה נחוש בדעתו להמשיך ולחזר אחריה, וטוב מזה, הוא לא דרש נדוניה, מה שהתאים לכולם. באחד המפגשים המשפחתיים סידרו את העניינים כך שהמיועדים יישארו לבד. ועוד לפני שמרתה הבינה מה השוואבּ רוצה, ועוד לפני שהספיקה להסתובב ולברוח, הוא תפס את פרק ידה וענד סביבו צמיד ראוותני שעל צידו האחורי חרט הצורף שלו את הכתובת מ'אפּארי, על-שם האריה המפורסמת מתוך מרתה של פוֹן פְלוֹטוֹב. הדודה מרתה היתה נבוכה כל-כך שהיא פרצה בבכי בלי משים, דבר שריגש את השוואבּ המסכן עד כדי כך שהוא התחיל לבכות בעצמו, ובין יבבה ליבבה התחנן, "אל תגידי לא, אל תגידי לא." כל הסידורים הדרושים נעשו, ולא עבר זמן רב לפני שכולם שמו לב להילה יוצאת-דופן של רוגע ושלווה על פניה הוורדרדים של הדודה מרתה. "בקצב הזה היא תהרוג אותו," ציחקקו אחיה.

השוואב היה גבר פעלתן אבל שקט, שלמד לימודים קלאסיים ושאורחותיו הביישניים הפכו אותו מטרה ללעגם של בני המשפחה. הוא נראה מפונק וטיפש, אידיוט גמור, ובטח גם כזה. האחים שמו עליו עין. אבל השוואבּ לא היה פראייר. אף שלא עבד אפילו יום אחד בחייו, עד מהרה התברר שבמשך שנתיים הוא הצליח לשלש את ההון המשפחתי בבורסת הסוכר. כשהדוד וילי הבין שהגיס הלא-יוצלח, המתבכיין, החבית בירה הזה, הוא בעצם "שחקן", הוא הכין לו מייד רשימה של רעיונות עסקיים נטולי סיכון. אבל השוואבּ, שייחס את הקוסמוּת הפיננסית שלו למזל יותר מאשר לשכל, סירב להשקיע במניות כי לא הבין דבר וחצי דבר בבורסה. הדבר היחיד שהבין בו היה סוכר, ואולי גם סוסים. "להבין?" ענה הדוד וילי. "למה שתבין בבורסה? אני פה כדי להבין בשבילך." אחרי הכל, הם קרובי משפחה עכשיו, לא? במשך שבועות סבל השוואבּ את נסיונות השיכנוע של גיסו, עד שיום אחד הוא התפוצץ. והוא עשה את זה עם סגנון: הוא שאל מווילי את המשפט הקטן והיקר שלו, השתעשע בו ושלף אותו כמו מרצע מן השק, כדי שווילי יבין שהוא, השוואבּ, המוכר לכל שאר העולם כאלדו כהן, או ליתר דיוק כהן פּאשה, גם הוא לא פראייר של אף אחד. הדוד וילי היה מובס לחלוטין. הוא היה לא רק כּאוּב - זו היתה המלה שהשתמש בה - בגלל אי-האמון מצד הגיס שלו, אלא היה גם משהו מרגיז בצורה בלתי-נסבלת בכך שפשטו את עורו בסכין שלו עצמו. זאת היתה בעיניו מכה מתחת לחגורה; עוד דוגמה לצביעות האשכנזית. הדוד וילי כמעט ולא דיבר איתו עוד מאותו היום והלאה.

הוא חרג ממנהגו ב-1930, כשהתברר שגזלו ממשפחתו את השגשוג של שנות העשרים. בערך באותו הזמן הציע הדוד וילי שהמשפחה תהגר למקום אחר. אמריקה? יש שם כבר יותר מדי יהודים. אנגליה? נוקשה מדי. אוסטרליה? לא מספיק מפותחת. קנדה? קרה מדי. דרום אפריקה? רחוקה מדי. לבסוף הוחלט שיפן מציעה את הסיכויים הטובים ביותר לאנשים שעשו את הונם במסגרת תפקידם הנאצל והמסורתי כרוכלים ורופאי אליל.

ליפנים היו שלושה יתרונות: הם היו חרוצים, הם היו נלהבים ללמוד ולהתחרות, וסביר להניח שמעולם לא ראו יהודים. האחים בחרו בעיר שאת שמה אומנם לא שמעו קודם, אבל היה לו מין צליל מבטיח, איטלקי כזה: נָגָסאקי. "אתם מתכוונים למכור גם תכשיטים זולים ומראות?" שאל השוואבּ. "לא. מכוניות. מכוניות יוקרה."

"איזה מכוניות?" הוא שאל. "איזוֹטָה-פְרָסְקיני." "כבר מכרתם פעם מכוניות?" הוא נהנה להתגרות באחים השבטיים כל אימת שיכול. "לא. מכוניות לא. אבל מכרנו כל דבר אחר. שטיחים, מניות, עתיקות, זהב. שלא לדבר על תקווה למשקיעים, חול לערבים. מה שתרצה. וחוץ מזה, מה זה משנה?" שאל וילי המעוצבן. "שטיחים, מכוניות, זהב, כסף, אחיות, הכל אותו דבר. אני יכול למכור כל דבר," הוא התרברב. העסק עם איזוטה-פרסקיני התחיל בזה שכל בני המשפחה רצו להשקיע בזכיון ההפצה של המכוניות במזרח התיכון וביפן. הם שכרו מורה פרטי יפני, ובשעות אחר-הצהריים של ימי שני וחמישי, כל חמשת האחים - החל בנֶסים, האח הבכור, שהיה בן יותר מחמישים ולא לגמרי משוכנע בהצלחתו של הרעיון העסקי, וכלה בווילי, שהיה צעיר ממנו בעשרים שנה וההוגה הנלהב של התוכנית - היו יושבים בחדר-האוכל עם מחברות מלאות במה שנראה כמו כתמי דיו חסרי-צורה. "מסכנים הבנים," היתה הדודה מרתה לוחשת לאחותה אסתר כל פעם שהציצה אל החדר האפל שקירותיו היו מצופים עץ, שם הגישו תה לתלמידי הכיתה. "הם בקושי שולטים בערבית, ועכשיו כל הצלילים המוזרים האלה." כולם היו הלומי-אימה. "דג נא וכל האורז הזה, כל יום, כל היום! אנחנו נמות מעצירות. מה עוד נצטרך לסבול?" זו היתה תגובתה היחידה של הדודה קלרה לעניין. הזהירו אותה שכבר לא יהיה זמן לציורים. היא תצטרך לעזור בעסק המשפחתי. "חוץ מזה, הדבר היחיד שציירת בחיים שלך זה פורטרטים של טולסטוי. הגיע הזמן לשינוי," העיר הדוד איזק.

גם אמם היתה מודאגת. "אנחנו בונים על אדמה לא טובה. ככה היה תמיד, וככה יהיה לעד. שאלוהים יעזור לנו."

סתם כדי להכעיס, אף אחד מבני המשפחה לא ביקש מהשוואבּ להשקיע גרוש בעסק. העונש שלו יהיה לראות את השבט הופך לעשיר כקורח, ולהבין סוף-סוף, פעם אחת ולתמיד, מי כן ומי לא. אבל כעבור שנתיים ניגשה אליו אשתו וביקשה ממנו שיתרום משהו להוצאות המיידיות של החברה. השוואבּ, שפרט להימורים שנא להשקיע בנכסים לא-מוחשיים, הסכים לעזור בזה שקנה אחת ממכוניות היוקרה שלהם בהנחה. תוך זמן קצר התברר שחוץ מלספק לכל אחד מחמשת האחים מכונית, 'תאגיד איזוטה-פרסקיני אסיה-אפריקה' שזה מקרוב הוקם, מכר שתי מכוניות בלבד. כעבור שלוש שנים, אחרי שהעסק התמוטט והמכוניות-לדוגמה הוחזרו לאיטליה, היה אפשר לראות רק שני אנשים במצרים שנסעו באיזוטה-פרסקיני: השוואבּ והמלך פוּאד.

עסק-הביש של איזוטה-פרסקיני החזיר את המשפחה עשר שנים אחורה. בני השבט המשיכו לשמור על מראית-עין מכובדת, ולעיתים קרובות היה אפשר לראות אותם מבלים את יום ראשון בגני המלך או מגיעים במכוניות עם נהגים ל'ספּוֹרטינג קלאב' היוקרתי, אבל הם היו מרוששים לגמרי. הם היו יהירים מכדי להודות בתבוסה ונבונים מכדי לנסות למשוך את נושיהם באף, ולכן התחילו לשחר לפתחיהם של חברים מדרגה שנייה, שעליהם יכלו לסמוך שישמרו את סודם. אלברט, הגיס האחר שלהם, שהיה פעם יצרן סיגריות משגשג עד שהשאיר בטורקיה את כל מה שהיה לו ועבר למצרים, התבקש לתרום משהו לכלכלת המשפחה. הוא הסכים רק אחרי ריבים נוראיים עם אשתו אסתר, שבדומה לאחותה מרתה, מעולם לא הטילה ספק בכך שדם סמיך יותר מקשרי נישואים.
לאלברט היו סיבות בשפע לא לבטוח בהם או לרצות לעזור להם.
ב-1932 הוא הסתמך על המלה של השבט, פירק את העסק שלו בטורקיה ועבר עם המשפחה למצרים. הוא קיווה שיוכל להשקיע בחברה של גיסיו, וכך גם לחסוך מבנו בן השמונה-עשרה, הנרי, את אימי החיים בקסקרטין טורקי. אבל ברגע שהגיע לאלכסנדריה, השבט הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאין לו שום כוונה להכניס אותו לעיסקת האיזוטה-פרסקיני. סוחר הניקוטין בדימוס, שהיה מדוכדך ולא ידע מה לעשות עם עצמו באלכסנדריה, לקח את כל החסכונות שהבריח מטורקיה והפך לבעלים של אולם ביליארד קטן ושמו 'לָה פֶּטיט קוֹרניש', שפנה אל כביש החוף באורך עשרה קילומטר הידוע לכל תושבי אלכסנדריה בשם קוֹרניש.

הוא מעולם לא סלח להם על התרגיל הזה. "בוא, אנחנו נעזור לך," הוא היה מזכיר לאשתו ומחקה את פניותיהם החוזרות ונשנות של אחיה. "ניתן לך פה, ניתן לך שם. כלום! אבותי היו חשובים מספיק כדי שדורות של סולטנים ירצחו אותם - ועכשיו, ביליארד." כך היה רוטן כל בוקר כשהיה עומד מחוץ למטבח ומחכה לצלחת הגבינות ומאפי התרד שאשתו היתה אופה עם שחר. הם נמכרו היטב והיו חביבים מאוד על שחקני הביליארד, שאהבו לאכול משהו בזמן ששתו ליקר אָניסֶט.

לא זו בלבד שמצבו הכלכלי הורע בצורה דראסטית, עוד ציפו ממנו לעזור למשפחתה של אשתו. וכך, הנהג של וילי, שהיה משוכנע לחלוטין שהוא אוסף כסף שמישהו חייב למעסיק שלו, היה עוצר את המכונית מחוץ ל"פּטיט קוֹרניש', נכנס פנימה, לוקח חבילה של שטרות ו"מזכיר" לאלברט שהוא יחזור בעוד כמה שבועות.

אחרי ההלוואה החמישית בערך, בעליו הצנוע של אולם הביליארד יצא החוצה עם מקל הביליארד שלו ביד וניפץ אחד מחלונות המכונית. אחר-כך הודיע לגיסו, שהסתתר במושב האחורי בזמן שהנהג סידר בשבילו את העניינים, שמאחר שהוא ביחסים טובים כל-כך עם משפחת המלוכה, אולי כדאי שיבקש גם מהוד מלכותו "משהו בשביל להתגבר על הקושי הזמני" - לשון נקייה ששימשה את וילי כשהתכוון להלוואה נואשת.

אסתר הזדעזעה כששמעה על העימות בין בעלה לבין אחיה. "אבל הוא אף פעם לא עשה דבר כזה," מחתה בפני וילי, "הוא בכלל לא טיפוס אלים."
"הוא טורקי, עד לשד עצמותיו."
"ומה אתה, איטלקי אולי?"
"איטלקי או לא איטלקי, אני לא הייתי שובר למישהו את החלון של המכונית."
"אני אדבר איתו," היא אמרה.
"לא, אני לא רוצה לראות אותו יותר לעולם. הוא כפוי טובה. אם הוא לא היה בעלך, אסתר, אם הוא לא היה בעלך -" התחיל וילי.
"אם הוא לא היה בעלי, הוא לא היה מלווה לך אגורה. ואם אתה לא היית אחי, לא היינו תקועים עכשיו כמו שאנחנו תקועים."
* * *

השם שהוריו של וילי נתנו לו כשנולד היה אהרון. כשחזר לאלכסנדריה ב-1922, ארבע שנים אחרי שנחתם הסכם שביתת הנשק, הוא היה חייב לפצות על הזמן שאבד. בעזרתם האדיבה של ארבעת אחיו, נדרש לו שבוע בדיוק כדי להפוך מומחה לאורז. ואחר-כך בוחן קני-סוכר. בתוך שלושה חודשים הוא למד איך לרפא כל מחלה אפשרית שפוגעת בכותנה, מוצר הייצוא העיקרי של מצרים. בתוך חצי שנה הוא סייר לא רק בכל חור במצרים אלא גם ביקר בביתו של כל איל-הון שלפי השמועה היה אפשר למצוא בו כלה יהודייה צעירה. הוא התחתן עם אחת כזאת קצת פחות משנה אחרי שחזר מאירופה.

עכשיו, כשהפך לאזרח מכובד, הוא פנה אל מה שאהב יותר מכל: נשים נשואות. אומרים שדעתן של חלק מהפילגשים נטרפה עליהן כל-כך כשזרק אותן, שהן היו מופיעות על סף דלתה של אשתו ומתחננות בפניה שתשתדל למענן. הדודה לולה המסכנה, שהלב היה האיבר הכי גדול בגופה, היתה נעתרת לפעמים. שבע שנים אחרי המלחמה הופיעה בבית אשה בשם לוֹטֶה ובידה תמונת גבר, שלטענתה התארסה לו בברלין. כשסוף-סוף הגיעו להסכמה על זהותו של האיש, והאשה הניחה בצד את הממחטה, הזמינו אותה להישאר לארוחת צהריים עם המשפחה, שרוב בניה היו אמורים להגיע בשעה אחת. וילי הגיע אחרון, אבל ברגע שנכנס, היא זיהתה את פסיעותיו בפרוזדור, קמה על רגליה, הניחה את כוסית השרי שלה ורצה החוצה בצעקות רמות: "וילי! וילי!"

לאף אחד לא היה מושג למה התכוונה האשה המופרעת כשקראה לאהרון שלהם בשם הזר והמוזר הזה, אבל במהלך הארוחה, אחרי שכולם התעשתו פחות או יותר, היא הסבירה שב-1914, כשלבש את המדים הפרוסיים החדשים שלו, הוא היה כל-כך דומה לקייזר וילהלם עד שהיא לא יכלה לעמוד בפיתוי העניקה לו את כינוי החיבה וילי. אשתו מצאה שיש משהו כה חביב ונכון בשם "וילי", משהו חזק ועם זאת מקטין, עד שגם היא התחילה לקרוא לו "וילי", בהתחלה כשם גנאי, אחר-כך בלגלוג ובסוף מכוח ההרגל. לא עבר זמן רב וכולם, כולל אמו, קראו לו וילי. בסופו של דבר קיבל השם את צורת ההקטנה היוונית-יהודית-ספרדית שלו: ויליקוֹ.

"ויליקו הבוגדני," אמרה אמו בהזדמנות אחת.
הוא מחה. "באמת הייתי מאוהב בה בזמנו. וחוץ מזה, זה קרה הרבה לפני שהכרתי את לולה."
"לא דיברתי על נשים. יהודה איש קריות היית, ויהודה איש קריות תהיה תמיד."
לאף אחד לא היה לב לשלוח את לוטה שקמה לתחייה חזרה לבלגיה. היא הפכה איפוא למזכירתו של הדוד נסים, שימשה כדוגמנית זמנית בשיעורי האמנות של הדודה קלרה, ואז כעוזרת מכירות אצל הדוד קוֹזימוֹ, והוא הפיל אותה על הדוד איזק, שבסוף התחתן איתה. בתמונה המשפחתית שצולמה בחתונתם ב-1926, בדירתה המפוארת של המטריארכית בגרנד ספורטינג, אשר השקיפה על הים התיכון שטוף השמש, עמדה טָנטֶה לוטה לצידו של הדוד איזק על האכסדרה, ידה הימנית מונחת על כתפו של הדוד וילי. הדוד וילי פזל הצידה. אנחנו גברים שמתחלקים בכל או לא? גברים שתובעים את הקורבנות הגדולים ביותר או לא? גברים שנשים נופלות לרגליהם או לא?

בתמונה, איזק הוא כבר גבר כחוש ורצוץ בן חמישים, שמנסה להסתיר קרחת קטנה. נסים, שהיה קרוב לגיל פרישה, נראה זקן מאמו, שהבעת השמחה המאולצת שלבשה ביום חתונתו של הבן שלה לא הצליחה להסתיר את דאגתה.

"הוא נסיך והיא בת איכרים," אמרה. "תראו איך היא הולכת. עוד אפשר לשמוע את טפיפת קבקבי העץ הבטאביים בצעדיה."

"ועל הראש שלו עוד אפשר לראות שרידים של כיפה בלתי-נראית. אז הם תיקו. תעזבי אותם בשקט," גערה בה בתה אסתר. "כל החיים שלו הוא עם פילגשים, אף פעם לא עם אשה אמיתית. הגיע הזמן שיתחתן."

"כן, אבל לא עם נוצרייה."
"נוצרייה, יהודייה, בלגיה, מצרים, אלה זמנים מודרניים," אמר וילי, "המאה העשרים."
אבל אמו לא השתכנעה. ובתמונה אפשר לראות את מבטה המפקפק, מבטה של הֵקַבֶּה המקבלת את פניה של הלנה היפה.

מאחורי ההתקהלות, פניהם של שלושה מצרים מציצים בחשאי מבעד לחלונות הצרפתיים של האכסדרה. המשרתת זֵיינאבּ, שבקושי מלאו לה עשרים, ומתוכן כבר עשור שלם עשתה בשירות המשפחה, מחייכת במשובה. אחמד, הטבח מחרטוּם, מנסה בביישנות להסיט את עיניו מהצלם ומכסה את פניו בכף ידו הימנית. אחותו הקטנה לאטיפה, שהיתה בסך הכל בת עשר, נועצת בעדשת המצלמה עיניים שחורות ושובבות.
* * *

בעוד המשפחה מנסה להיחלץ מקריסתה של עיסקת איזוטה-פרסקיני, עסק הדוד וילי בבניית קריירה שונה בתכלית: קריירה של פאשיסט. הוא הפך תומך נלהב של הדוּצֶ'ה והתעקש שכל בני המשפחה ילבשו חולצות שחורות ויתעמלו כל יום כמצוות משטר הבריאות הפאשיסטי. הוא הקפיד על כל השינויים שכפו הפאשיסטים על השפה האיטלקית וניסה לבער כל נגע אנגלי מדיבורו, טעמו ובגדיו; כשאיטליה יצאה למלחמה נגד אתיופיה, הוא ביקש מהמשפחה להפקיד בידיו את כל תכשיטי הזהב שהיו ברשותה כדי לעזור לממן את חלום האימפריה של הדוצ'ה.

האירוניה שמאחורי הצגות הפטריוטיות של הדוד וילי היתה שלאורך כל התקופה שבה הצהיר על נאמנות נצח לפָאשוֹ, כבר שימש כסוכן בשירות המודיעין הבריטי. גיוסו כמרגל סיפק לו את הקריירה היחידה שבאמת התאים לה מבטן ומלידה. זה גם עודד את כל שאר בני המשפחה להישאר במצרים, במיוחד עכשיו, כשהיו מקושרים לענייניהן של שתי אימפריות, ולא רק אחת.

באותו זמן שווילי הצטרף לשירות המודיעין של הוד-מלכותו ב-1936 היה למשפחה מזל גם מכיוון אחר: הידידות האמיצה של אחיו איזק עם המלך החדש פארוּק, בנו של פוּאד. לא ברור איך איזק השיג את המינוי כמנהל במשרד האוצר, אבל זמן קצר לאחר חתונתו הוא מצא את עצמו במועצות המנהלים של רוב התאגידים הגדולים במצרים. "אחוותיוּת" הנותנת לאחים מה שנֶפּוֹטיזם נותן לבני-דודים ולנכדים, סיפקה תעסוקה מכובדת לכל שאר בני המשפחה, כך שכל הדודים האחרים שלי - נסים, קוזימו ולורנצו - קיבלו הצעות עבודה מכניסות בכמה בנקים במצרים. עסקי המכירות הפומביות של וילי שיגשגו; הדירה המהממת של אמו, שהשקיפה על רצועת החוף המדהימה, קיבלה את השיפוץ שהיה נחוץ לה כל-כך. שוואבּ ומרתה הולידו את אָרְנוֹ; ווילי השלים סוף-סוף עם גיסו אלברט.

בתחילה ניסה הדוד וילי להסתיר את הקריירה החדשה שלו. רק הדודה לולה והדוד איזק ידעו עליה. אבל הוא מעולם לא הצליח לעמוד בפיתוי שבחשיפת סודות כאלה, בעיקר מפני שהם עוררו קנאה והערצה בלב כולם. זה היה כמעט כמו להיות שוב חייל. הוא הסתובב עם האקדח בכל מקום, ולפעמים, לפני שהתיישב לאכול עם כל המשפחה, היה אפשר לראות אותו מתעסק עם הנרתיק ומשחרר אותו. "מה הוא עכשיו," שאל השוואבּ, "גנגסטר?" "ששש," דודה מרתה היתה לוחשת, "אף אחד לא אמור לדעת." "אבל הוא כל-כך שקוף שזאת בטח הטעיה. לא יכול להיות שהבריטים מטומטמים עד כדי כך."

אבל במחשבה שנייה, ניצחון במלחמה אינו נובע מתושיית-יתר של צד אחד, אלא מחוסר-תושייה יחסי של הצד האחר. האיטלקים מעולם לא חשדו שווילי השליך את יהבו על הבריטים והמשיכו להשתמש בשירותיו במצרים ובמקומות אחרים. וילי נעדר מאלכסנדריה לעיתים תכופות; או נסע לאתיופיה עם הצבא האיטלקי, או היה באיטליה, או שירת בכל מיני משלחות איטלקיות לגרמניה. כדי להיות חיוני עוד יותר לאינטרסים האיטלקיים, הוא בנה לעצמו מוניטין של מומחה לתחבורה ולהפצת דלק לשיירות במדבר. איך ואיפה הוא הצליח להגיע אפילו להיכרות שטחית עם הנושאים האלה - זה עדיין בגדר תעלומה, אבל האיטלקים נזקקו לכל מי שיכלו לשים עליו יד. הם ניצלו את עסקי המכירות הפומביות המשגשגים שלו ככיסוי לנסיעותיו התכופות בין רומא לאלכסנדריה. וכדי למנוע כל חשד אפשרי אצל הבריטים, עודדו אותו לייבא רהיטים עתיקים, וכך, בעזרתם האדיבה של הפאשיסטים, הצליח לקנות באיטליה עתיקות נדירות במחירים מצחיקים ולמכור אותן לפאשוֹת מצריים בהון תועפות. הוא התעשר מאוד. עם הזמן, הוא לא רק צבר את הזכויות הרבות השמורות למרגל וג'נטלמן אנגלי, אלא חייו הכפולים גם איפשרו לו לבצע את כל הטקסים המורכבים - החל בארוחת בוקר וכלה בכוסית לילה - שבגללם תמיד קינא בבריטים בסתר ליבו. בה-בעת סיפק את הפטריוטיזם האיטלקי הנצחי שלו בכל פעם ששמע את ההימנון הפאשיסטי, או בכל פעם שהאיטלקים - לא בלי עזרה גרמנית - הצליחו סוף-סוף להשיג ניצחון מול היוונים. "כבשנו את יוון," צעק יום אחד אחרי שניתק את הטלפון והקול שבקע מגרונו נשמע כמו צהלה טורקית. "סוף-סוף אנחנו באתונה" - כששמעו את זה, כולם התחילו לקפוץ משמחה, להלהיב את המשרתים המצרים, שלא היו צריכים הרבה כדי לפרוץ בצווחות, עד שבאופן בלתי-נמנע, מישהו היה מחזיר את כולם למציאות בהביעו דאגה ליהדות יוון.

קולו של וילי רעד מהתרגשות כששמע את החדשות, בדיוק כמו שרעד כשאנשי צפרדע איטלקים הסתננו לנמל של אלכסנדריה וגרמו נזק רציני לשתי אוניות מלחמה בריטיות. וילי היה נלהב מאוד מאנשי הצפרדע האמיצים, אבל מצב-רוחו המרומם נפגע כשנזכר שהוא חייב לגנות את משימתם. "הלכו הימים הטובים," הוא היה אומר, ומתכוון לימים שבהם ידעת מי אתה ובאיזה צד אתה נמצא.

ואז קרה משהו. אפילו הוא לא היה יכול להבין את זה באמת. "העניינים לא מסתדרים," וילי אמר. כשלחצו עליו להסביר למה הוא מתכוון, הוא פשוט אמר, "העניינים." אחותו אסתר, שתשובתו הטרידה אותה, ניסתה לדרבן אותו: "אתה לא רוצה להגיד, או שאתה פשוט לא יודע?" "לא, אני כן יודע." "אז תגיד לנו." "זה קשור לגרמניה." "כל אחד יודע שזה קשור לגרמניה. מה עם גרמניה?" "הם מרחרחים בלוב קצת יותר מדי. זה פשוט לא מבשר טובות."

כמה חודשים אחר-כך, הדודה של אבי, אלזה, הגיעה עם בעלה ממרסיי. "רע מאוד. נורא," אמרה. לא הסכימו לתת לה אישור יציאה. איזק, שהשתמש פעם בקשריו עם דיפלומטים צרפתים כדי להשיג אזרחות צרפתית, נאלץ להשתמש בהם עכשיו פעם נוספת כדי להבטיח לאחותו מעבר בטוח ומיידי. בגלל מעמדה המסובך כאיטלקייה שנשואה ליהודי גרמני בצרפת, נדרשו אמצעים נוספים, ואיזק השיג לה ולבעלה דרכונים דיפלומטיים שנשאו את חותמו של מלך מצרים. הדודה אלזה התלוננה על כך שאיבדה את חנות תשמישי הקדושה שהיתה לה בלוּרְד, ועל כך שחיתה שנתיים בעוני מחפיר. "ככה למדתי להיות חסכנית," היתה אומרת, כאילו זה מפצה במשהו על מה שכולם ידעו שהוא עניין של תאוות בצע מוּלדת. כעבור חודש בקושי, פלורה, אחותו למחצה של השוואבּ, צעירה בת עשרים וחמש, הופיעה בסלון המשפחתי. מרתה ראתה מייד את הכתובת על הקיר. "אם כל היהודים האשכנזים האלה יתחילו לזרום לכאן מגרמניה, זה יהיה הסוף שלנו. העיר תהיה מלאה חייטים, סרסורים ורופאי שיניים שלא יהיה לנו מה לעשות איתם."

"לא יכולנו למכור כלום," אמרה פלורה. "הם לקחו הכל. לקחנו כל מה שיכולנו," המשיכה. הדודה פלורה הגיעה לבדה עם אמה, פראוּ כהן, אשה חולה ומזדקנת עם עיניים כחולות בהירות ועור לבנבן-ורדרד, שדיברה צרפתית עילגת ושנראתה תמיד מתחננת ומפוחדת. "הם נתנו לה סטירה ברחוב לפני חודשיים," הסבירה בתה. "ואז העליב אותה איזה בעל חנות מקומי. מאז היא מתכנסת בתוך עצמה."
* * *

במשך כמה שבועות בתחילת הקיץ ההוא, הרחובות רחשו שמועות על קרב מכריע שעומד להתרחש מול הקורפוס האפריקאי. כוחותיו של רוֹמֶל כבשו מאחז אחרי מאחז והתקדמו לאורך קו החוף של לוב. "הקרב עומד להיות נורא. ואז הגרמנים יפלשו." וילי אמר שהבריטים מיואשים לגמרי, בעיקר אחרי טוֹבּרוּק. כולם נכנסו לפאניקה. עיירת הנופש הקטנה מֶרסָה-מַטרוּח שעל החוף הגובל בלוב נפלה לידי הגרמנים. "הם שונאים אותנו, היהודים, יותר משהם בזים לערבים," אמרה הדודה מרתה, כאילו זה משהו שלא יעלה על הדעת. הדוד איזק, ששמע הרבה על האנטישמיות הגרמנית, צירף שמועות שונות וזכרונות אימה מהטבח הארמני שהיה עד לו ב-1895, והרכיב תמונת מצב מפחידה. "קודם כל הם מבררים מי יהודי, אחר-כך הם שולחים משאיות בלילה ודוחפים לתוכן בכוח את הגברים היהודים, ואז הם לוקחים אותם לבתי-חרושת רחוקים ומשאירים את הנשים והילדים מאחור, לגווע ברעב."

"אתה סתם מפחיד את כולם, אז תפסיק עם זה תיכף ומייד." אמרה אסתר, שכמו רבים מבני משפחתה היתה עדה לפחות לשני מעשי טבח בארמנים בטורקיה.

"כן, אבל הארמנים ריגלו בשביל הבריטים הרבה יותר מדי זמן," מחה וילי, שבמקרה הזה הזדהה עם הטורקים, אף-על-פי שנלחם נגדם בצד הבריטי ובצד האיטלקי במלחמה הגדולה, בזמן שאלברט, גיסו, שנלחם עם הטורקים נגד הבריטים, גינה את הטבח כברברי. "הטורקים פשוט היו חייבים לשים לזה סוף בדרך היחידה שהם מכירים: בדם ועוד דם. אבל מה עשו היהודים לגרמנים?" שאל הדוד נסים. "עם ההתנהגות של חלק מהיהודים," התערבה הדודה קלרה, "הייתי מגרשת אותם מהעולם הזה לעולם הבא. בגלל יהודים כמוהם שונאים יהודים כמונו," אמרה ונעצה מבט באחיה וילי, שאת אחד מפתגמיו האהובים ציטטה זה עתה. "אז אתם באמת חושבים שהם עומדים לקחת אותנו מפה," התערבה מרתה, וקולה כבר רעד. "אל תתחילי לבכות לנו עכשיו, בבקשה ממך! אנחנו באמצע מלחמה," אמרה אסתר בכעס. "אבל אני בוכה בגלל שאנחנו במלחמה," התעקשה הדודה מרתה, "את לא מבינה?" "לא, אני לא מבינה. אם יקחו אותנו מפה, אז יקחו אותנו מפה, ובזה ייגמר הסיפור -"

כמה שבועות לפני הקרב באל-עלמיין, החליטה המטריארכית להפעיל תחבולה משפחתית ישנה. היא הזמינה את כל בני משפחתה להישאר בדירה הגדולה שלה ככל שהמצב ידרוש. אף אחד לא סירב להצעה, והם באו, כמו החיות של נוח, בזוגות וברביעיות, אחדים מקהיר ומפורט סעיד וממקומות רחוקים יותר כמו חרטום, שם היו בטוחים יותר מאשר באלכסנדריה. מזרונים נפרשו על הרצפה זה לצד זה, כיסאות נוספים הוצבו לצד השולחן בחדר האוכל ושני טבחים נוספים נשכרו, אחד מהם גידל תרנגולות ויונים למקרה שיהיה מחסור באוכל. בחסות הלילה הובאו בחשאי עז ושתי כבשים, שאותן קשרו למעלה על המרפסת, ליד הלול המאולתר.

במשך היום, בני המשפחה היו יוצאים מן הדירה ועוסקים בענייניהם. ואז כולם היו חוזרים לאכול ארוחת צהריים. בשעות אחר הצהריים הארוכות של הקיץ, חלק מהגברים היו יושבים סביב השולחן בחדר-האוכל ונותנים ביטוי לפחדיהם הנוראיים ביותר, בזמן שהילדים מנמנמים והנשים מתקנות וסורגות כל מיני דברים בחדרים אחרים. בעיקר היה צורך בבגדים חמים; אמרו שהחורפים בגרמניה קשים. בכניסה לדירה סודרו בסדר מופתי מזוודות קטנות מאוד, שחלקן היו ישנות עד כדי כך שהן היו שייכות לבעליהן עוד בימים שהיו נערים בטורקיה, או כשלמדו בבתי-ספר בחוץ-לארץ. עכשיו, מוכתמות ומרופטות מפאת גילן, נושאות מדבקות של המלונות הגדולים באירופה, הן חיכו בענווה במסדרון ליום שבו הנאצים יצעדו לתוך אלכסנדריה, יאספו את כל הגברים היהודים מעל גיל שמונה-עשרה וירשו לכל אחד מהם לקחת מזוודה אחת קטנה שתכיל רק את הדברים החיוניים ביותר.

לפנות ערב היו יוצאים כמה מבני המשפחה, והנשים היו עוצרות לפעמים ב'ספורטינג קלאב'. אבל עד שעת התה, היו כבר רובם חוזרים הביתה. ארוחת הערב היתה בדרך-כלל קלה וזריזה. היא כללה לחם, ריבה, פירות, גבינה, שוקולד ויוגורט תוצרת בית, ושיקפה את החסכנות שבה ניהלה הדודה אלזה את משק-הבית, את הרגלי האכילה הספרטניים של הדוד וילי ואת מוצאה הצנוע של אמא של סבתא שלי. אחרי ארוחת הערב היו מגישים קפה וכולם היו מצטופפים בסלון כדי להקשיב לרדיו. לפעמים היו מקשיבים לבי-בי-סי ולפעמים לתחנות הרדיו האיטלקיות; הדיווחים היו תמיד מבלבלים.
"כל מה שאני יודע זה שהנאצים צריכים את סואץ. ולכן הם חייבים לתקוף," טען וילי.
"כן, אבל האם אנחנו יכולים לעצור אותם?"
"רק בטווח הקצר. בטווח הארוך, מי יודע? יכול להיות שהגנרל מונטגומרי הוא גאון, אבל רומל הוא רומל," קבע הדוד וילי.
"אז מה נעשה?" שאלה הדודה מרתה, שהיתה מוכנה להיתקף היסטריה בכל רגע.
"לעשות? אין שום דבר שנוכל לעשות."
"מה זאת אומרת אין שום דבר שנוכל לעשות? אנחנו יכולים לברוח."
"לברוח לאן?" שאלה אסתר ופניה התחילו להאדים.
"לברוח. אני לא יודעת. לברוח!"
"אבל לאן?" המשיכה אחותה. "ליוון? הם כבר כבשו את יוון. לטורקיה? גם ככה בקושי הצלחנו לצאת משם. לאיטליה? יזרקו אותנו לכלא. ללוב? הגרמנים כבר שם. את לא מבינה שברגע שהם תופסים את סואץ הכל נגמר?"
"מה זאת אומרת 'נגמר'? אז אתם כן חושבים שהם ינצחו?"
"נו, באמת. אני לא יודע," וילי נאנח.
"אז תגיד את זה במפורש. הם ינצחו ואז הם יבואו ויקחו מפה את כולנו."
וילי לא ענה.
"אז מה עם מדגסקר?" הציעה הדודה מרתה.
"מדגסקר! בבקשה, מרתה, תעשי לי טובה!" התפרץ הדוד איזק.
"או דרום אפריקה. או הודו. מה רע בלהיות כל הזמן צעד אחד לפניהם. אולי הם יפסידו."
לרגע היתה הפסקה.
"הם לא יפסידו," אמרה לבסוף הדודה פלורה.
"אם את כל-כך בטוחה בזה, למה עוד לא עזבת?" שאלה הדודה מרתה וכמעט התפוצצה מרוב בוז. "מה את עוד עושה כאן?"
"את שוכחת שאני כבר עזבתי מקום אחד."

הדודה פלורה שאפה עמוקות מהסיגריה שלה, חשבה קצת ואז נשפה החוצה אוויר חולמני ועגום, רכנה לעבר עגלת התה ממקום מושבה בקצה הספה, ומעכה את הסיגריה. כולם הפנו אליה את מבטם, הנשים והגברים שנהגו לתהות מדוע היא תמיד לובשת שחור כשהצבע שהכי הולם את עיניה הוא ירוק. "אני לא יודעת," היא הוסיפה ועדיין בהתה בידה, שהמשיכה לבצע תנועות מעיכה וכיבוי הרבה אחרי שהסיגריה שלה כבר היתה כבויה. "אני לא יודעת," היא היססה, "אין לי לאן ללכת. נמאס לי לברוח. ועוד יותר נמאס לי לדאוג לאן לברוח. העולם לא מספיק גדול. ואין מספיק זמן. אני מצטערת," היא אמרה ופנתה לאחיה, "אני לא רוצה ללכת לשום מקום. אפילו לטייל אני לא רוצה." שתיקה מילאה את הסלון. "האמת היא, שאם הייתי חושבת שיש לנו סיכוי הייתי מתחבאת במדבר. אבל אני לא מאמינה שיש לנו סיכוי." "כל-כך פסימית, ובגיל כל-כך צעיר," התפרץ וילי ועטה על פניו את החיוך המתנשא של גבר שיודע כל מה שצריך לדעת על נשים מפוחדות ואיך להרגיע אותן. "לא כתוב בשום מקום שהגרמנים חייבים לנצח, את יודעת. יכול להיות שהם יפסידו. אספקת הדלק שלהם דלה מאוד, והם גם ככה התרחבו יתר על המידה. שיתקיפו את מצרים. שיסתכנו וייכנסו כמה שיותר עמוק. החול תמיד מנצח - תזכרו את זה," הוא המשיך והגן על האיפוק האסטרטגי בנוסח קווינטוּס פאבּיוּס מקסימוּס, יריבו של חניבעל, אשר נודע מעל דפי ההיסטוריה בשם קוּנקְטָטוֹר, המשתהה.

"החול תמיד מנצח. נו, באמת, וילי," אמרה הדודה פלורה בלעג, יצאה למרפסת והציתה עוד סיגריה. "מה זה אומר בכלל?" ליגלגה בקול רם ופנתה לבנה של אסתר, שעישן גם הוא על המרפסת. "החול תמיד מנצח," חזר וילי בהטעמה מופתעת, כאילו זה היה אמור להיות מובן לגמרי בפעם הראשונה. "ייתכן שתוכניות הפלישה שלהם מושלמות, אבל אנחנו חמושים יותר, האספקה שלנו טובה יותר, ויש לנו יותר אנשים. אתם עוד תראו כמה נזק יכולים כמה חודשים במדבר לגרום לרכבים המשוריינים של רומל. אז בואו לא נאבד תקווה. אנחנו נמצא דרך. כבר שרדנו אויבים גרועים מאלה, ונעבור גם את זה."

"יפה אמרת," ענתה אסתר, אשר למרות הריאליזם המר שלה אהבה מאוד לחשוב בצורה חיובית, ולא היתה מסוגלת לאמץ את האמונה שהאסון ממשמש ובא. "ידעתי שאתה כבר תמצא משהו," היא אמרה ונתנה בבעלה השותק אותו מבט של שאט-נפש ואי-אמון שבני משפחתה נהגו לשלוף כנגד בני זוגם במפגשים משפחתיים.

"כל זמן שנהיה אמיצים ונישאר ביחד ולא ניכנס לפאניקה ולא נקשיב לשמועות-שווא שעוברות מפיה של התופרת לאוזנה של הספרית, אחיותי," הוא הטעים, "נעבור גם את זה." הוא דיקלם את דברי התוכחה האלה בסגנון היחיד שהכיר: זה ששאל מצ'רצ'יל ומוסוליני.
"אז במילים אחרות, אנחנו מחכים," סיכמה מרתה.
"אנחנו מחכים."
וכך השהה את דבריו, תלויים באוויר, ממתין כמו פסנתרן שמפוקק את אצבעותיו לפני כניסתו המיוחלת, או כמו שחקן שמכחכח בגרונו לפני שהוא עולה לבמה. קדמו לתשובתו ניצוץ של ביטחון בעיניים, קימור של הגב, והרטט המוכר כל-כך בקולו שהיה עולה ומגיע לגובה המושלם: "כבר חיכינו בעבר, ונחכה גם עכשיו. אחרי הכל, כל אחד מאיתנו הוא יהודי בן חמשת אלפים שנה - אז אנחנו כן או אנחנו לא?" האווירה בחדר התעוררה לחיים, וּוילי, שהיה בו יותר מקורטוב של דמגוגיה, פנה לפלורה וביקש ממנה לנגן משהו של גולדברג או ברנדנבורג. הוא לא זכר בדיוק מי.

"אתה מתכוון לבאך," אמרה פלורה והתקדמה לעבר הפסנתר. "באך, אופנבאך, c'est tout la m?me chose, הכל אותו דבר. טוֹדוֹס לֶכְלִי, אשכנזים כולם," מילמל. רק אסתר שמעה אותו אומר את זה. היא מייד הסתובבה ועיוותה את פניה לאות תוכחה נוקבת, "היא מבינה!" אבל וילי לא התרגש. "רק דבר אחד היא מבינה, וכל הגברים בחדר הזה יודעים מהו."

אחותו-למחצה של השוואבּ לא שמעה דבר מהשיחה. היא הסירה את הטבעת שלה, הניחה אותה לצד המקלדת והתחילה לנגן משהו של שוברט. כולם נמלאו שמחה. והיא ניגנה עד השעות הקטנות של הלילה, עד שכולם הלכו לישון, וחזרה וניגנה ברכות כל לילה, התעלמה מהגברים שהתעייפו מלחכות לה, ולעגה לבנה של אסתר ולוֶרתֶריזמים הרדודים שלו, כשלילה אחד נשארו רק שניהם לבדם בסלון והיא הפסיקה לנגן והוא ניסה להשתיק בנשיקה את כל הדיבורים חסרי-הלב על אהבה בעת מלחמה. בחדרה של המשרתת לאטיפה, שעכשיו היה חדרה של פלורה, היא הסירה שוב את הטבעת ואת העגילים, הניחה את כוסית הקוניאק שלה על השידה המאולתרת ואמרה, "עכשיו אתה יכול לנשק אותי," אבל נישקה אותו קודם. "זה לא אומר כלום," הוסיפה, הסבה את מבטה כדי להדליק את העששית והנמיכה את הלהבה עד שהזוהר שלה היה עמום יותר מזוהר הסיגריה. "כל זמן שברור לשנינו שזה לא אומר כלום," היא אמרה, וכמעט נהנתה מהאכזריות שבה הצליחה להחדיר בעורמה ייאוש בלב כולם.
* * *

ואז הגיעו הבשורות הנפלאות. הארמיה השמינית של הצבא הבריטי הצליחה לבלום את התקדמותו של רומל באל-עלמיין ובסתיו 1942 הם יצאו סוף-סוף למתקפה על הקורפוס האפריקאי. הקרב נמשך שנים-עשר יום. בלילות, כל בני המשפחה היו עומדים במשך שעות על המרפסת, כאילו חיכו לזיקוקין דינור, מאמצים את עיניהם ומביטים מערבה אל העיר כדי לתפוס במבט חטוף את הקרב ההיסטורי שעמד להכריע את גורלם. אחדים עישנו, אחרים דיברו ביניהם או עם השכנים מלמעלה ומלמטה, שישבו גם הם על המרפסת ונופפו זה לזה בארשת של תקווה והשלמה. ובינתיים בקעו מהחדרים הריקים קולות של מבזקי חדשות שבהם דווח על ההתפתחויות האחרונות בצפון אפריקה. הילה מרוחקת בקוטר סנטימטר וחצי ריחפה מעל קו האופק במערב, מרצדת בעלטה, בוהקת פתאום כמו פנסי מכונית שמתקרבת במעלה הגבעה ואז דועכת שוב, ירח ענבר חיוור בלילה ערפילי. הם שמעו רק המהום עמום, כמו שקשוק להבי מאוורר בערבי קיץ שקטים או קולו של מקרר גדול שמזמזם בתוך המזווה. אנשים הלכו לישון לשאונם המרוחק של הקרבות.

"את רואה? כל הפחדים שלך שיקחו אותנו מפה היו סתם. אמרתי לך," אמר וילי לאחותו מרתה, כשהתברר שהבריטים זכו בניצחון מוחץ.

כולם התכוננו לעזוב את בית האם הזקנה. אבל ההכנות היו איטיות, מהוססות, אפילו מעוכבות, בעיקר מפני שכולם התרגלו לאורח-חיים של פליטים והסתייגו מלנטוש את הסולידריות שבו, אבל גם מפני שאף אחד לא רצה להתגרות בהשגחה האלוהית ולהצהיר שהסכנה חלפה. "מה יש למהר?" אמרה אמא של סבתא שלי. "עוד נשארו יונים ותרנגולות. וחוץ מזה, כשמדובר בגרמנים, אף פעם אי-אפשר לדעת. הם עוד עלולים לחזור תוך כמה שבועות." אבל האריזה נמשכה.
כמתנת פרידה החליטה האם הזקנה לתת לכל אחד מבניה ובנותיה גביע קריסטל שעליו הוטבעו פרחי זהב. ייצרו אותם בבית-החרושת לזכוכית שהיה לאביהם בטורקיה.
"זאת הפעם האחרונה שכל-כך הרבה אנשים גרים בדירה הזאת," הסבירה הזקנה.
"כמו שהעולם הזה מתנהל, לא הייתי סומכת על זה," אמרה אסתר.
אסתר צדקה. שלוש פעמים נוספות תבקש המשפחה מקלט בביתה של המטריארכית הזקנה: פעם אחת בזמן מלחמת סואץ, ב-1956; ואז עשר שנים אחר-כך; ופעם נוספת לפני כן, ב-1948, אחרי שסוכנים ציונים תפסו את וילי, היכו אותו מכות נמרצות מפני שריגל למען הבריטים, ואז איימו לעשות אותו הדבר לגברים האחרים במשפחה. חודשיים אחר-כך גונבה לאוזני וילי השמועה שהם שוב בעקבותיו, ושהפעם הם מתכוונים להרוג אותו. הוא תפס מחסה בבית אמו. יום אחד שלף את מטוטלת המזל שלו והניח על השולחן גלולת ציאניד ששמר מימי אל-עלמיין. המטוטלת אמרה לא.

וילי הוברח לאיטליה ואז לאנגליה, שם החליף את שמו, התנצר והתנער מכל האזרחויות הקודמות שלו. אבל לא עברו יותר מארבע שנים והוא שוב הופיע במצרים כדי לסגור מה שהתברר אחר-כך כעיסקה המרהיבה ביותר בקריירה שלו כמרגל, חייל ונוכל: המכירה הפומבית של רכוש המלך המודח.
* * *

"זה היה הסוף של הסוף," הוא הסביר שנים רבות אחר-כך בגן שלו בסארי. "סופה של תקופה, סופו של עולם. אחר-כך הכל התפרק."

הוא כבר היה באמצע שנות השמונים לחייו, אהב סוסים, ממתקים ובדיחות גסות, והשתמש באגרוף קפוץ כדי להדגים את הגסויות שאהב לספר בסגנון הישן: עם תנועות מגונות ופנטומימה מוגזמת. במכנסי טוויד ישנים, מגפי קלארק, עניבת אסקוט ואפודת קשמיר מוכתמת, הוא נראה כמו התפקיד שלקראתו התאמן כל ימי חייו: ג'נטלמן ויקטוריאני שלא איכפת לו מה הנחותים ממנו חושבים עליו או על הבגדים שלו. מה שהוסיף נופך משכנע במיוחד למראהו האריסטוקרטי היתה העובדה שמראהו עורר חשד מיידי שהוא עני. הוא הראה לי את הבוסתן שלו, שבו שום דבר טוב לא צמח מעולם, את האגם הענקי שהיה זקוק לניקוי יסודי - "אבל למי איכפת" - את האורוות שהיו בהן יותר סוסים מאשר מקום בשבילם, את החורש שבו אף אחד לא העז לטייל, מין עולם ג'יין אוסטיני שנעשה פראי. "אני לא יודע," הוא ענה כששאלתי במה גובל החורש שלו. "אני מניח שיש שם שכן. אבל בעצם, הלורדים האנגלים האלה, מי בכלל מכיר אותם באמת?"

זה לא היה נכון. הוא הכיר אותם די טוב. למעשה, הוא הכיר את כולם. בסניף הדואר המקומי, בבנק ובאחד הפאבים שבהם הזמין אותי לבירה, כולם הכירו את ד"ר סְפּינגָרן. "שלום, שלום" ו"ידידי היקר" התגלגלו על לשונו כאילו דיבר אנגלית מיום היוולדו. הוא ידע כל מה שיש לדעת על כדורגל. כשמכונית מיני-מוריס עצרה אותנו בוקר אחד בדרך העירה הבנתי כמה עמוק הוא נטוע במולדתו החדשה. זו היתה הליידי כך וכך, בדרכה ללונדון, שהתעניינה אם הוא צריך משהו. "אין שום בעיה," אמרה כשהסכים לבסוף שתיקח בשבילו ארגז יין צרפתי שהזמין באיזשהי חנות. "Sans fa?ons, ללא גינוני טקס," היא הוסיפה, שמחה להתרברב בצרפתית שלה. היא הבטיחה שארתור, הלורד בכבודו ובעצמו, יביא את הארגז אליו הביתה עוד באותו הערב. "Entendu, ברור," שמענו אותה אומרת כשסגרה את החלון והתחילה להאיץ במורד הדרך הכפרית השקטה, בדרכה לכביש המהיר.
"יבשה כמו שזיף מיובש. כמו כל הנשים האנגליות."
"היא נראתה לי נחמדה מאוד," מחיתי והזכרתי לו שהגברת נסעה עד לביתו ואז, כשאמרו לה שהוא יצא לטיול, הסתובבה ונסעה לחפש אותו. "נחמדה מאוד, נחמדה מאוד," הוא הידהד, "כולם כאן נחמדים מאוד. אתה לא מבין כלום."
כשהגענו העירה, וילי נופף לשלום לסוחר העתיקות של העיירה והחליט לקפוץ לביקור.
"בוקר טוב, ד"ר ספרינגרן," אמר הסוחר.
"ברכות," הוא השיב והציג אותי. "מצאת כבר את קנקן-הקפה הטורקי שלי?"
"מחפשים, מחפשים," זימר הסוחר והמשיך לאבק שעון-קיר ישן.
"עברו תשע שנים," גיחך וילי. "אני חושש שאני אמות לפני שתמצא אותו."
"אל דאגה, ד"ר ספרינגרן. אתה תאריך ימים יותר מכולנו, אדוני."
"הם יותר איטיים מהערבים ומטומטמים כפליים. איך לכל הרוחות הם הצליחו לנהל אימפריה?" הוא אמר ברגע שיצאנו מהחנות.

כשחזרנו הביתה, אשתו, בתו, הנכד הנשוי שלו והנין חיכו לנו. "אתה רואה את השולחן הזה?" הוא הניח את כף ידו על שולחן אוכל ענקי ועתיק מעץ אלון, שהיה ערוך לסעודה. "שילמתי עליו חמש לירות שטרלינג. ואתה רואה את הכיסאות האלה? היו שנים-עשר כאלה. שבע לירות שטרלינג בשביל כולם יחד, ויש עוד שמונה בעליית הגג. ושעון-הקיר הענקי הזה? נחש כמה." "לירה אחת," ניחשתי. "טעות! לא שילמתי בשבילו אפילו אגורה. הוא בא עם הכיסאות." הוא פרץ בצחוק ומרח שכבה עבה של חמאה על פרוסת לחם.

"אתה נשמע כמו parvenu juif, נובוריש יהודי טיפוסי," לעגה לו בתו.
"ומה אנחנו אם לא des parvenus juifs?"
אחרי ארוחת הצהריים הוא התעקש ששנינו נשתה קפה, "Lui et moi seuls, רק הוא ואני," הוא אמר לאחרים. "בוא," אמר והצביע על המטבח, שם התחיל לבשל קפה טורקי. "אתה מבין, כל מה שצריך זה סיר קטן כמו זה, עדיף נחושת, אבל גם אלומיניום זה בסדר. עשו לי אותו במנצ'סטר. יווני אחד. אבל האם אתה חושב שסוחר העתיקות שלנו מספיק חכם כדי להבין שזה כל מה שהוא צריך לעשות? לא ולא! בגלל זה אני הולך אליו מדי פעם. כל זמן שהוא נשאר מטומטם, ואני מספיק צלול כדי לשים לב לזה, סימן שהכל בסדר אצלי. מבין?" הוא קרץ לי, ומבט של שותפות לפשע ניצנץ בעיניו. הינהנתי אבל פיספסתי את הפואנטה. עלה בדעתי שלא הייתי שורד אפילו יום אחד בעולם של נעוריו. "De l'audace, toujours de

l'audace, תעוזה, תמיד תעוזה," הוא ענה. "אתה מבין, בחיים חשוב לדעת לא רק מה אתה רוצה. זה קל. מה שבאמת חשוב זה לדעת איך לרצות." לא הייתי בטוח שאני מבין גם את זה, אבל שוב הינהנתי. "אבל לי היה מזל. היו לי חיים טובים," הוא המשיך. "החיים מחלקים לכולנו כמה קלפים מנצחים כשאנחנו נולדים, וזהו. בגיל עשרים כבר ביזבזתי את כל הקלפים המנצחים שלי. החיים החזירו לי אותם הרבה פעמים. מעטים האנשים שיכולים להגיד את זה."

כשהקפה היה מוכן, הוא הוציא שני ספלונים והתחיל למזוג. הוא החזיק את הסיר גבוה מאוד מעל הספלונים וכיוון אליהם את הקפה, כמו שעושים משרתים ערבים טובים, כדי לתת לקפה להתקרר קצת בזמן המזיגה. "דבר אחד בטוח, אף אחד לא הכין קפה טוב כמו סבא שלך, זכרונו לברכה," הוא אמר. "הוא היה נחש, הסבא שלך. מבעבע כמו חלב חם כשהתעצבן, ואז מפרק אותך. אבל הוא היה בשלן הקפה הכי טוב בעולם. בוא." הוא הצביע לעבר חדר האורחים וחצינו מסדרון נוסף. החדר היה מלא עתיקות ושטיחים פרסיים. על רצפת הפרקט העתיקה והמבריקה נחה אלומת אור של שמש אחר-צהריים, ובתוכה נרדם חתול מפוטם יתר על המידה. רגליו היו מתוחות לצדדים בצורה מוזרה.

"אתה רואה את הז'אקט הזה?" הוא אמר. "תיגע בו." רכנתי לעברו ומיששתי את בד הצווארון. "בן ארבעים שנה לפחות," הוא אמר, ונראה משועשע ביותר. "תנחש של מי הוא היה?" "של אבא שלך," אמרתי. "אל תהיה טיפש," הוא התעצבן. "אבי מת לפני עידן ועידנים." "של אחד מהאחים שלך?" "לא, לא, לא." "אז אני לא יודע." "אני אתן לך רמז. נחש מי הכין את האריג? הבד הכי טוב בעולם." נדרש לי קצת זמן. "אבי?" שאלתי. "נכון. זה נארג במרתף המפעל הישן שלו באיבּרהימייה בזמן המלחמה. הז'אקט היה שייך לסבך אלברט."
"הוא נתן לך אותו?"
"אפשר להגיד."
"לכבוד מה?"
"אחרי שהוא מת. אסתר היא שנתנה לי אותו. איפה תמצא צמר טוב כל-כך בימינו? זה אחד הדברים הבודדים שבאמת יקרים לליבי," הוא התבדח. "הנה, תיגע שוב!" ציווה.

אשף מכירות בכל מצב, חשבתי לעצמי. "תרשה לי להסביר," אמר, פניו מתקרבות לפני עד כדי אי-נעימות. הוא הסתכל מסביב כדי לוודא שאף אחד לא מקשיב.
"אתה זוכר את פלורה, la belle romaine, הרומאית היפה, כמו שהיינו קוראים לה?" פלורה היתה זו שלימדה אותי הכל על הפסנתרן שנאבּל, עניתי.
"בדיוק. בזמן המלחמה, בימי עלמיין, גרנו כולנו בבית של אמא של סבתא שלך. אין לך מושג כמה צפוף זה היה. ואז, יום אחד, נכנסת האשה היפה הזאת עם השיער השחור, כל-כך יפה שזה כואב, מנגנת כל ערב בפסנתר, מעשנת בשרשרת, נראית קצת סחוטה, מה שעשה אותה עוד יותר סקסית, מפלרטטת עם כולנו, אבל יכולת להישבע שהיא לא מודעת לזה. בקיצור, כולנו היינו מאוהבים בה עד טירוף. עד טירוף."
"איך זה קשור לסבא שלי?"
"חכה, תן לי לגמור!" אמר כמעט ברוגז. "ובכן, המתח היה כל-כך גבוה - אתה חייב להבין שהיו בבית הזה לפחות שבעה גברים בוגרים, שלא לדבר על הגברים הצעירים יותר, שהיו טורפים לא פחות - שכל יום היינו רבים. רבים על כלום ועל הכל. אני וסבא שלך רבנו כל יום. כל יום. ואז היינו משלימים ומשחקים שש-בש. ואז שוב היינו רבים. אתה משחק שש-בש?"
"גרוע."

"ככה חשבתי. בכל מקרה, היה די ברור שפלורה שמה עלי עין. אני כמובן לא עושה שום צעד, אני חייב להתנהג כמו שצריך - זה הבית של אמי וכל זה, ואשתי מרחרחת סביבי, אתה מבין. אני חייב לפעול לאט מאוד. אז בסוף אני אומר לסבא שלך, 'אלברט, האשה הזאת רוצה אותי. מה לעשות?' אז הוא אומר לי, 'אתה רוצה אותה?' ואני אומר לו, 'אתה לא?' והוא לא עונה. אז אני אומר לו, 'אלברט, אתה חייב לעזור לי,' אז הסבא התחמן והשפל שלך מחייך קצת ובסוף אומר 'אני אחשוב על זה.' כל השאר ידעו - פראו כהן, סבתא שלך, איזק. כולם, חוץ ממני. את הסוד שלהם גיליתי שנים אחר-כך, כשפלורה באה לבקר אותנו כאן וראתה אותי לובש את המעיל שלו. היא זיהתה אותו מייד."
"כן?" שאלתי.
"אתה לא מבין?"
הנדתי בראשי. "היא בטח הזמינה לו אותו במתנה. הרגשתי כמו אידיוט גמור. האשה היחידה שרציתי, ולא שכבתי איתה. לקנא ככה אחרי ארבעים שנה, איזה טיפש!" לרגע השתררה שתיקה. כמעט והתפתיתי לספר לו שזה לא היה הסבא שלי שאהב את פלורה באותם לילות קיץ של 1942, אלא אבי, ושהז'אקט היה שלו ולא של אבא שלו. סבא שלי פשוט "ירש" אותו, כמו את כל שאר הבגדים שאבי הפסיק ללבוש. אבל לא אמרתי כלום, רציתי שפעם אחת סבא שלי ינצח את וילי. "אבל היית צריך לראות אותנו אז," הוא המשיך, "כולם היו מבקשים ממנה לנגן בפסנתר, שותים קוניאק יותר מהרגיל, מחכים שכל השאר יתעייפו וילכו לישון. למען האמת, זה אף פעם לא היה הסגנון שלי להישאר ער כל-כך מאוחר." הסתכלתי עליו כשהתענג על הגילוי הגדול שלו והוריד מהשולחן את ספלוני הקפה הריקים. "בוא," אמר לבסוף. ולפני שהבנתי מה קורה, הוא לקח אותי לגן, שם ישבו הנכד שלו ואשתו וקראו בעיתון המקומי. "נגמרה השיחה?" שאלה אשתו. "בהחלט," ענה וילי. בזמן ארוחת הערב התרחשה תקרית קטנה. מישהו הבחין מבעד לחלון חדר-האוכל בשני צוענים מסתובבים בשטח. בלי לחשוב פעמיים, וילי הלך לחדר-העבודה, לקח את רובה-הציד שלו וירה שתי יריות באוויר שעוררו את הכלבים והסוסים. "השתגעת?" צעקה בתו, שקפצה ממקומה וניסתה להוציא את הרובה מידיו. "הם יכולים להרוג אותך אם הם רק ירצו." "שינסו. נראה לך שאני מפחד מהם? הייתי רודף אחרי כל אחד מהם -" ואז זה הגיע, כמו מתנת פרידה, מזכרת מהביקור שלי באנגליה, מענק אחרון מצידו לאורח שבא לשמוע את המילים ישר משפתיו. "שאני אפחד מהם? שאני אפחד? מה את חושבת? אני כן או אני לא?" באותו הלילה, הוא נכנס לחדרי כדי להיפרד ממני. "אני מתעקש שניפרד לשלום," הוא אמר, "בגילי כבר אי-אפשר לדעת." הוא בהה בחפצי, סקר בעיניו את ספרי, הרים אחד מהם ועל פניו היתה מין הבעה של זלזול מעושה. "אנשים עדיין קוראים את זה?" "יותר מתמיד," עניתי. "עוד יהודי," הוא אמר. "לא, חצי-יהודי," אמרתי. "לא. אם אמא שלך יהודייה, אתה אף פעם לא חצי-יהודי." אולי זה היה בגלל נושא השיחה, או אולי זאת היתה הסיבה שהוא עלה לחדרי מלכתחילה, אבל הוא שאל אותי על אמא שלו. סיפרתי לו מה שהצלחתי לזכור. לא, היא לא סבלה שום כאבים. כן, היא היתה צלולה ממש עד לרגע האחרון. כן, היא עדיין צחקה ועדיין השמיעה את המשפטים הקצרים והמושחזים שלה שגרמו לכולם לפרכס כמו תולעים דרוסות. כן, היא הבינה שהיא עומדת למות. עד שאמרתי לו שהיא לא ראתה טוב בגלל שגדל לה יָרוֹד, וקרום צהבהב כיסה את עיניה. אמרתי את זה כבדרך אגב; לא חשבתי שירוד זה מום רציני במיוחד. "אז היא לא ראתה," הוא אמר. "היא לא ראתה," חזר ואמר, מנסה כביכול לסרוק את המילים ואת ההברות בחיפוש אחר משמעות עלומה, תכלית שתחשוף איזה סוד מאחורי אכזריותו של הגורל ופגיעותה של הזיקנה. "אז היא לא ראתה," הוא אמר, כמי שאחז בו יגון כה עמוק וחזק, שכל מה שנותר לו לעשות זה לחזור על המילים עד בכי. "אתה לא תבין את זה," הוא אמר, "אבל אני חושב עליה לפעמים. זקנה, בודדה, כולם נעלמו, ועכשיו כשאתה אומר את זה, גם עיוורת, גוססת לגמרי לבד במצרים. ואני חושב איך יכולתי לשפר את מצבה אלמלא ביזבזתי את חיי על כל המזימות העלובות שלי. אבל במחשבה שנייה, ככה זה בחיים. עכשיו כשיש לי בית, אין לי אמא. ואף-על-פי-כן רציתי את הבית הזה בשבילה. לפעמים אני חושב עליה פשוט בתור אמא, כמו שילדים עושים כשהם צריכים משהו שיש רק לאמהות. אתה אולי חושב שרק בגלל שאני מספיק זקן כדי להיות סבא-רבא, לא יכול להיות שאני אחשוב על אמי במונחים כאלה. אז תדע לך שאני בכל זאת מרגיש ככה. מוזר, לא?" הוא חייך, הניח את הספר בחזרה על השידה, ואולי כדי להפתיע אותי, התחיל לצטט בצרפתית את הפרוזה הארוכה והמתפתלת של המשפטים הראשונים. "לילה טוב, הֶר דוקטור," אמר במפתיע. "לילה טוב, ד"ר ספינגרן," עניתי, נחוש בדעתי לעולם לא לשאול מנין הוא יודע בעל-פה את הפיסקה הזאת של פּרוּסט. חצי שעה אחר-כך, כשהייתי בדרך למקלחת, עצרו אותי בן-דודי ואשתו. "אם תהיה בשקט, לא תתחרט על זה." הם הסבירו שכל לילה, בין השעות עשר ואחת-עשרה, הדוד וילי מקשיב לשידורי הרדיו הישראלי בצרפתית. נראיתי מופתע. "זה תמיד הדבר האחרון שהוא עושה. אחר-כך הוא מכבה את האור והולך לישון." "אז מה?" שאלתי. "אז תראה בעצמך." חיכינו זמן-מה מחוץ לדלתו. "כל לילה זה אותו הדבר," היא לחשה. לא הבנתי אם הם מתכוונים לדפוק בדלת ולבקש רשות להיכנס, או שהם פשוט עומדים להתפרץ פנימה. "אתה תראה." לבסוף שמענו את ההימנון הישראלי. אחריו באו הצלילים של סיום השידורים. "זה כמעט נגמר," הזהיר בן-דודי. צליל נקישה נשמע מחדרו. וילי כיבה את הרדיו. ואז שמענו רעש של קפיצים כורעים תחת כובד משקלו, ואחריו רשרוש של סדינים, ופתאום נעלמה אלומת האור מתחת לדלת. הכל השתתק לרגע. ואז היה נדמה לי שאני שומע את זה, זמזום חלוש, דקיק ועמום שבקע מתוך החדר הקטן כמו אד של קול שעושה את דרכו דרך חור המנעול, מתחת לדלת, דרך החריצים שבמשקוף, ממלא את העלטה הדוממת שבה עמדנו שלושתנו כמו קטורת מבשרת רעות; ערב-רב מסתורי של מילים מוכרות, שאותן מילמל במקצב שלמדתי גם אני לפני זמן רב, לוחש כאילו בהיחבא ובבושה. "אם תשאל אותו הוא יכחיש," אמר בן-דודי.

 

שם הספר:
לילה אחרון באלכסנדריה
שם המחבר: אנדרה אסימן

Out of Egypt
by Andre Aciman

תירגם מאנגלית: יובל אידו טל
מהדורה ראשונה, אפריל 2003
מספר עמודים: 270
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור על-פי דייוויד הוקני
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 73 ₪
מסת"ב 965-7120-23-3
דאנאקוד: 497-1032


שתפו ספר זה עם החברים