חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

חלק ראשון | ספא

1.
בבוקר יום שני חם מאוד של יוני, כמה דקות לפני השעה אחת-עשרה, בעודו גולל בנייר עיתון מטבעות של עשר אגורות לשקלים שלמים, התמוטט מר גליק על הרצפה, גורר עמו בנפילתו ספרי קבלות ופנקסים מאובקים שניצבו תמיד בנטייה מעצבנת על הדלפק.

גברת שרה גבריאלי, שנכנסה לחנות כרבע שעה לאחר מכן, נחושה למחוק במחי קו את שתי המשימות האחרונות שנותרו על גבי הפתק - עיתון ערב וסוללות לטרנזיסטור - קראה בשמו וחיכתה בסבלנות.

שקט. משהו עמד באוויר, סירחון קל, מתקתק, משונה, כמו תירס. צודקים הצעירים שמשתמשים בממחטות נייר, חשבה הגברת גבריאלי כשהספיגה את אגלי הזיעה שנקוו על מצחה במטפחת בד רקומה. היא קראה שוב בשמו של בעל החנות, וחשש-מה גונב לקולה, כמעט חשד, שמשהו בשקט הזה לא לגמרי בסדר. משלא נענתה גם בפעם השנייה, התרוממה על בהונותיה ושילחה כמעט צעקה אל עבר המחסן האחורי. קולה הדהד עמום באוויר החנות הדוממת כשהבחינה פתאום בגופו הזקן של מר גליק מקופל בתנוחה עוברית מכונסת על הרצפה, תנוחה שלא יצרה רושם מיוסר או מבוהל או נכאב, כי אם להיפך, מתפנק, כמעט רך, אולי אפילו מעורר רחמים בהתחשב בגילו, במספר הכחול על אמת היד, בסוליות סנדלי העור השחוקות, ברפיונו של פס הגומי של התחתונים שהגיח מעל חגורת מכנסיים מהוהה. היא התקשרה למגן-דוד אדום.

לא רצתה להישאר בקרבת המת, שהיה מת לגמרי, אבל גם לא רצתה להפקירו. שאלת המרחק הראוי הייתה מסובכת, כמעט כמו נוכחות המוות עצמו בעיצומו של יום קיץ בלבה של חנות לצורכי כתיבה. איפשהו באזור המדפים הנשקפים מחלון הראווה הצליחה לחוש נוחות יחסית. ידיה נחו על מותניה בתנוחה נמרצת, נערכת, מעשית, ומשלא הצליחה להעלות בדעתה ולוּ דבר אחד לעשותו, ואף לא עניין אחר לענות בו במחשבתה, צנחו ידיה ברפיון לצד הגוף וחיכו יחד אתו להופעת האמבולנס.

הדקות נמשכו נצח. ביש מזל כזה. רחמיה נכמרו בראש ובראשונה על מר גליק השכוב לו שם ככה, על הרצפה הקרה, מת כמו גווייה, אבל גם על עצמה: במקרה לגמרי, ובכל זאת - דווקא היא. בעוגמה הביטה ממקום עומדה בירכתי החנות במר גליק המקופל כמו תינוק באמצע היום, וסקרה את ראשו הקירח, הבֵּיצתי. בחייו נראה הראש הזה כאילו הוא מחובר בחוט נסתר לאיזה מפעיל מריונטות קפריזי - שבלבה פנימה הניחה הגברת גבריאלי שהוא השואה - אך כעת היה מונח על זרוע חיוורת ומדולדלת, רפוי כראשו של תינוק המתענג על שד אמו. המספר הכחול היטשטש קצת, אבל אפשר עדיין לקרוא 1, 7, אולי 4, מה זה חשוב. פניו רפו, קמטיו גוהצו, שלווה. בא המוות והשיב לו את פניו, את אלה שהיו יכולים להיות אלמלא חייו, אלמלא החיים בכלל.

גברת שרה גבריאלי חילצה מארנקה משקפי קריאה, הביטה בשעון הזהב הזעיר שעל פרק ידה השמאלית - אחת-עשרה ושתים-עשרה דקות - וכיוון שמשקפיה כבר היו מונחים על חוטמה, קרבה מעט-מעט אל המדפים, בוחנת מקרוב את מדבקות המחירים, אלה שבחייו של המנוח לא חשה בנוח להתעכב עליהן, אף לא במבט, שעשוי היה להתפרש כתאוות קנייה שהוחנקה, חס וחלילה, מחמת היוקר. לא, מה פתאום! אצלו היא קונה בדרך-כלל רק עיתונים, לעתים נדירות עוד משהו. ככה. מדבקות מחירים מלבניות לבנות זערוריות, שהספרות על גביהן מסולסלות, פתוחות לפרשנות.

זה שבע או ארבע, השתהתה על מחירו של לוח שחמט מגנטי שעלה בדעתה לקנות לנכדה, נדב. משחקי הקופסה נערמו על מעמדי מתכת אפורים-מאובקים, עשויים טלאי על טלאי ותוספת על תוספת. כמה מהמשחקים היו מוכרים לה, והיא הופתעה לראות שהוא עדיין מחזיק את "חבילה הגיעה". אף פעם לא אהבה את קישון. סתם קלקל את המצב-רוח. אצבעה החליקה על קערות הפיירקס העכורות, הדהות, מותירה אחריה שובל של ברק עייף. נטלה בידה בובת חרסינה שבין קפלי שמלתה המצויצת נקוו אגמים של אבק. שמונים שקל, נו, באמת... מבטה נדד על פני קופות חיסכון, שעונים מצועצעים, נרות, פרחי בד דהויים, שעלו כולם פי שניים - פי שניים לפחות - מתאומיהם בקניון הסמוך.

הקניון הסמוך נמצא במרחק עשר דקות נסיעה במונית או חמש-שש תחנות אוטובוס. האוטובוס חוצה את השכונה פעם בחצי-שעה-שעה, עמוס בנשים כבדות בדרכן אל השוק, שהתחת הגדול ועגלת הקניות שלהן גולשים אל מעבר למושב, ומותירים לשרה מקום צר להידחק בו, לצד בית-שחי קפלולי, קוצני, מדיף זיעה וריח סינתטי של בד. בשעות הבוקר והצהריים הוא שוקק נערי בית-ספר קולניים שלא מפנים לה מקום, פועלי בניין ואוֹפֶּריוֹת ומטפלים סיעודיים, שגם אם הם מציעים לה לשבת, היא מסרבת, כי הם עובדים כל-כך קשה. יש גם סתם מובטלים, פנים שהיא פוגשת באוטובוס כבר שנים, מתנוונים והולכים, בלי שיניים, עצמות לחיים שקועות, שרירים נפולים. לא טוב, היא נאנחת ומתרכזת בנוף הנשקף מהחלון, נוף מטופח שמזכיר לה שבכל זאת בנינו פה משהו במשך השנים.

הפרמדיקים נכנסו בשקט, ניגשו אל הגווייה, בדקו אותה, הפרו את השלווה שהייתה אצורה בתנוחתה, כיסו אותה בשקית שחורה, הניחו על אלונקה, נשאו לאמבולנס, ומייד אחר-כך מיהרו לגברת המבוגרת שהמתינה בחנות, שלא נזקקה לשום תמיכה, שהשיבה בקיצור נמרץ לשאלות. כן, בדיוק כך מצאה את המת, לא נגעה בו, בין אחת-עשרה ועשרה לאחת-עשרה ורבע. ממבט ראשון נראה גם מת וגם שלֵו כל-כך, שנזהרה לא להפריע. הפרטים נרשמו, השאלון תויק. איציק, מזכיר ועד השכונה, התקשר לבתו של המנוח להודיע שהכל נגמר.

2.
מי שמבחינתו הכל רק התחיל באותו רגע היה גבי חייק, מתווך הנדל"ן המולך על השכונה. נמוך, מוצק ושחום, תווי פניו העזים הולמים אדם גבוה, מוגזמים בהחלט לקומתו הנמוכה, הגה במוחו הצעה כלכלית משתלמת - גם מחיר טוב על החנות וגם על תכולתה שהתיישנה. גברת ליכטמן, בתו של המנוח, שהספיקה להתאלמן שנתיים קודם לכן, הקשיבה להצעתו של חייק בעניין. עיניה טיילו על פניו הקשוחות, לסתו הרבועה, עצמות לחייו הרחבות. נראה בנדיט. ממילא לא התכוונה לקבל החלטה מהירה. לפי שנותרה יורשת יחידה של דירת ארבעה חדרים ברמת-גן וחנות ששטחה 75 מ"ר פלוס מחסן אחורי ששטחו 50 מ"ר במרכז המסחרי בשכונת נוה-חנית, נהגה בעצמה כובד ראש מסוים, כזה שמרשות לעצמן אלמנות שמובטחת להן פנסיה נאותה וחנות עם מחסן אחורי ודירה שנפלה להן בירושה, ארבעה חדרים ברמת-גן, אזור מרכזי, עורפית, ריהוט חלקי, כניסה מיידית.

דרושה לה שהות, אמרה. מוקדם למכור נכסים. גם חייק נזקק לזמן-מה לשם שינוי ייעודו של הנכס ואיחוד חנויות, שחייב מלבד אישור העירייה גם את אישור ועד השכונה, כנהוג באגודות שיתופיות.

בשנים האחרונות הורעו מאוד יחסיו של חייק עם הוועד, בניגוד גמור לקלות שבה העביר עניינים בעירייה. עם הוועד היה הכל מתוח, ומה שחייק תפס לכל היותר כניגודי אינטרסים, ראו ותיקי הוועד כפרקים במלחמה בלתי מתפשרת על פניה של השכונה, פניה של המדינה, ועל פרצופו של החזון הציוני כולו.

ותיקי השכונה חשו שעִסקה מתרקמת, שאלמלא כן, מה טעם מצא גבי חייק להופיע בהלוויה? עיניה של שרה גבריאלי מדדו את קומתו הנמוכה, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא מבחינה בו. ותיקי השכונה, אף-על-פי שהכירו היטב את שיגיונותיו, לא יכלו להעלות בדעתם שהוא מתכוון להקים במקום סְפּא. חודשים אחדים קודם לכן רכש חייק את החנות הסמוכה לזו של מר גליק, המעדנייה של מרדכי, שניצבה מאז שוממה. פטירתו של מר גליק זימנה לידיו של חייק הזדמנות שאין להחמיצה - איחוד שתי החנויות לכדי שטח של 200 מ"ר והקמת ספא. היה זה רק צעד ראשון במתיחת פנים כוללת שתיכנן למרכז המסחרי כולו, שאם הכל יתקדם כשורה תיבנה לו גם קומה שנייה - קניון פרברי, רצוי בבעלותו המלאה, בלית ברירה החלקית, מקור הכנסה לדורות של בנים ונכדים.

הילָלי, בתה היפה של הגברת גבריאלי שנלוותה לאמה, דווקא הייתה יכולה להעלות בדעתה את הספא ההולך ומתרקם. היא הייתה מעצבת פְּנים, והייתה לה גם היכרות אינטימית עם הדמות הפועלת - גבי חייק - שהמבטים ששיגר אליה היו תאוותניים, גסים, חסרי בושה, לא רק בהתחשב במה שעמד ביניהם מאז. אמנם מאז אותו אז כבר עברו שלושים שנה. אלא שדבר לא מתייצב באמת ברווח שבין חייק לבין מטרותיו, והיללי, אף שלא ידעה מהן בדיוק, חשה את ממדיהן, את עוצמתן.

3.
משרדי הוועד שכנו בחדר הקיצוני באכסדרת החנויות המעוגלת החובקת משלושה כיוונים את רחבת האבן הגדולה. בשעות היום נערכו בו שיעורי העשרה לוותיקים - תנ"ך, פילוסופיה יהודית, קבלה, חוג האזנה למוזיקה ושיעורי רוסית. מדי חודש בחודשו התקיימה בו בשעות הערב ישיבת הוועד - ועד השכונה. פעם היו הישיבות חגיגה, שבת רעים גם יחד. הוותיקים היו אז בני שישים, שישים-פלוס, כולם אנשי צבא שנהיו במיל' בסביבות מלחמת יום-כיפור. שרגא לבני היה שולף בקבוק קוניאק מאיכות בינונית. פרג'וּן היה מרוקן פיסטוקים ובוטנים לקערת פלסטיק מגעילה, משהו שמצא ליד הכיור, מטונפת אמנם, אבל הוא לא מאלה ששוטפים כלים. בשובו מנסיעה מוצלחת היה מתן שרון מביא עמו שיוואס טוב מחו"ל, שנגמע בעונג מכוסות קלקר או פלסטיק חד-פעמיות. רותה, אשתו של שוורצי, הייתה שולחת עוגיות מלוחות. כל הכבוד לרותה, חברה'מנית, באמת. ישבו ודיברו בנחת, שפה אחת ודברים אחדים, ואפשר היה לסטות לנושאים ברומו של צבא, להחליף מידע פנימי בין החברות הגדולות במשק, לצאת משם, בסופו של דבר, בתחושה שלמרות הכל המושכות בידיהם. אלא שבשני העשורים האחרונים, אולי קצת פחות או קצת יותר, מאז שהצטרפו באין מתריע המתיישבים החדשים, הכל נעשה ממולח, תוקפני, אלים, שווה מיליונים. הוותיקים, אבדה להם הנינוחות המובנת מאליה, השמורה למייסדים. נאלצו לשמור על ערנות. מאחורי כל שיח הסתתר זאב, רעב כמו אלף זאבים.

איציק, מזכיר הוועד, חילץ ממגירתו בלוק נייר צהוב ורשם פרוטוקול לישיבה. הנדון: בקשתו של גבריאל חייק לאיחודן של שתי חנויות סמוכות ושינוי ייעודן. ספא? זה הצטייר במוחו של שרגא לבני כבית-מרחץ הרודיאני על כל תזנוניו ודקדוקיו, עם כל מיני צאצקעס שעושות מסאז' לגברים במגבת, והמחשבה הייתה בלתי נסבלת בעיניו. בית-זונות בשכונה שוותיקיה כבשו את הארץ בגופם? גם שוורצי ויהושע גת חשבו שאין זה יאה, אבל תחושת התבוסה הבלתי נמנעת העניקה לדבריהם נימה מקוננת, אֶלֶגית, שיש בה אפילו מראית עין של השלמה - אם כי ספא אינו סתם עוד רעיון ראוותני, ספא זה להכעיס, זה לפרום את מעט הקשרים שעוד נותרו, ספא זה צעד נוסף בדרך הנסללת אל חורבנה הגדול של החברה הישראלית. תחושת החורבן הקרב שקנתה לה שביתה בלבותיהם אחרי 73' הלכה והתבססה שם מאז, מעמיקה עם השנים ועם מלחמת לבנון והמחתרת היהודית ואוזלת היד והשחיתות והסרבנות - מימין ומשמאל - והקיטוב החברתי הבלתי נסבל ורצח רבין, שחלקם עוד קראו לו יצחק. רצח יצחק ביטא את מפח הנפש הדורי כולו, את העקידה שנתקיימה, ולכל הרוחות והשדים, לשם מה? למען ייבנה כאן ספא? אכזבתם הגדולה נזדמרה בקינות ונהי בערבי שישי במחיצת חברים, בעוד פקאנים שהומלחו ונקלו קלות בתנור מתפצחים בין כפותיהם.

הצעת האיחוד והבקשה לשינוי ייעודו של הנכס נדחתה ברוב קולות - שישה ותיקים מול ארבעה חדשים, יחס שחייק חש שהוא מוכרח לשנות, והוא ניסה לשנות, אלא שלא הצליח. לחינם שלח חבילות שי לוותיקים לרגל יום-הולדתה החמישים ושמונה של השכונה. העידית שבעידית מ"גבי חייק - יוקרה אמיתית" לרגל יום חגם של המייסדים, יום חגה של נוה-חנית. עטופות צלופן, ענודות סרטים, מכמינות על מצע אטריות נייר צנצנות קפה ופחיות קשיו ובקבוקי יין וגבינה צרפתית מסריחה, הושבו החבילות בזו אחר זו, נכלמות, אל שולחנה של תיקי המזכירה, שחמדה לה לפחות אחת, לה ולבעלה, לערב, כשהקטנים נרדמים, מול הטלוויזיה.

נציגי הוותיקים - זקנים עם טמפרמנט. ראשון התלקח שרגא לבני. ספא?! התייוונות לאור היום! חמשת נציגי הוותיקים האחרים - דן כהנא (אלוף במיל'), לשעבר ראש אכ"א, מנהלה בדימוס של חברת ביטוח גדולה; חגי ארז (פרג'ון) (תא"ל במיל'), לשעבר מפקד בסיס שריון ברפידים, שסיים אך שנה קודם לכן את העברת השליטה בחברת יבוא הציוד הכבד שלו לשני בניו; מתן שרון (אלוף במיל'), שאחרי פרישתו מצה"ל, בתפקידו האחרון כנספח צה"ל בוושינגטון, נעשה שותף בכיר ועשיר בחברת יזמוּת ימית; יהושע גת (אל"מ במיל') שהקדיש את חייו לענייני חינוך והתיישבות בסוכנות היהודית; ועזריה שוורצמן (שוורצי הקטן), שמאז התפוטר מהשב"כ התמסר לריתוך פסלי מתכת בגודל בינוני שגוועו לאִטם בחצר האחורית של ביתו - חמישתם כאחד הופתעו קצת למשמע המילה "התייוונות", שנשמעה לפתע פתאום מאוד הולמת. ממש עבודה זרה! ולרגע, רק לרגע, ניצת בהם להט חשמונאי אל מול פסל בכחוס, ותשוקה עתיקה טיפסה במעלה גוום של סוסי המלחמה הזקנים - לעמוד בפרץ, להילחם עד הסוף. קריאות נזרקו לחלל האוויר, סמוקות, רמות, לוהבות: "בית-זונות!" ו"שחיתות!" ו"פריצות!" ו"טינופת!" ו"לאור היום!" עורקים תפחו, הכעס הבעיר את עצמו.

אחרי ששמע מספיק קם גבי חייק לעבר היציאה. "לא יקום ולא יהיה! אתה שומע?" זינב בו שרגא לבני בצעקותיו. "עוד מעט התחת שלך לא יקום ולא יהיה, סבא!" השיב לו חייק וטרק את הדלת מאחוריו.

נציגי הוועד נותרו ישובים, המומים-משהו, תוהים מה יהיה הצעד הבא. ארבעת הנציגים מטעם החדשים, בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, ראו בתוצאות ההצבעה אי-הבנה מצערת של הדור הוותיק. מצטמחים מן המוקסינים הבהירים, מכנסי הצ'ינוז וחולצות הפולו-פנאי האמריקאיות, לא הבינו על מה כל המהומה. בסך הכל ספא...

באוויר הלח של הלילה חש גבי חייק שהוא הולך ומתחזק, שהוא שם זין על שרגא לבני שפעם היה קצין שריון ראשי ואחר-כך מפקד אוגדה בצפון ומנהל מפעלי סדום מחצבי מלח, ועכשיו הוא פנסיונר בן שמונים. הוא שם עליו זין. הוא יכול. העולם מאפשר לו, מעודד אותו, מלחשש באוזנו, ממתיק סוד - סע חייק, סע, המפתחות בפנים. השקט היה עמוק ומרגיע. מן המרחק הבליחו פנסי מכונית תכלכלים ואוושת מנוע רב-עוצמה, מרצדס ספורט, 5000 סמ"ק. אסף מלמן חזר הביתה. שוב שקט וצרצור צרצרים ועטלפים בין עצי השסק שעוד נותרו בחצרות הוותיקים. שמו ניבט אליו מן השלטים התכלכלים: "גבי חייק - יוקרה אמיתית" ומתחת זה, בקו גלי, "איכות חיים בנוה-חנית". הללו נתלו על חזיתות הבתים הבלים מזוקן, מוסמרו לשלדי הבטון העצומים, העתידים לשאת בתים בסגנון טוסקני, סיציליאני או מושבות הברון, נקשרו בחוטי ברזל אל גדרות אלומיניום גליות, המסתירות מאחוריהן חריגות בנייה פרועות.

4.
"לא היינו צריכים לתת למרדכי למכור," פסק שוורצי הקטן באוזני אשתו, שכבר משש בבוקר עמדה על הרגליים וטחנה דגים לשבת. "יכולנו להחזיק אותו בחנות בשקט עוד כמה שנים. פשוט צריך היה לקנות אצלו מדי פעם."

רותה, אשתו של שוורצי הקטן, רתחה מזעם, "כמה פעמים אפשר לרוץ להחליף גבינה מקולקלת?" היא דחסה למטחנה פרוסות חלה שנסחטו היטב, והתלבטה בינה לבין עצמה אם כדאי לטחון הכל ולהכין רק קציצות דגים, או שמא להתעלות מעל כל העייפות והכאבים ברגליים ולפרוס קרפיון אחד למילוי.

"אם הילדים באים לשבת כדאי שתקנה אבטיח," הזכירה לשוורצי כאילו לא עמד בעיצומו של נאום ששמעה כבר עשרות פעמים.

"מרגע שהוא מכר את החנות נכנסנו לשלב מגננה," המשיך שוורצי בטיעוניו המוכרים, "עכשיו התבוסה היא רק עניין של זמן."

ממילא היה קונה אבטיח, לא רק לכבוד השבת והילדים, אלא גם לכבוד עצמו. אין בעיניו שום דבר ישראלי יותר מאבטיח, ועוד מהסככה אצל סיטון, על קפה שחור ומחרוזת דגלי ישראל של פעם, שבה מי שתרם קיבל את האבטיח הכי טוב.

"מתי תעשה סדר במחסן שלך?" התעניינה רותה בקול עייף. דם קרפיונים ניתז על חלוק הבית הנצחי שלה. באצבעות תפוחות ואדומות פרסה את הדג לפרוסות והפרידה את העור מן הבשר. נו, כמה שנים עוד נותרו לה להכין גפילטע-פיש? אז שיהיה כמו שצריך, שיישמר בזיכרונם.

היא קיוותה לסיים הכל עד תשע, אז תיכננה להתרחץ ולהחליף את חלוק הבית המוכתם בשמלת כותנה פרחונית, רחבת כתפיות, שתוויה הישרים ואריגה הנוקשה מעלים במחשבה אוהל סיירים מתוח היטב. תשלים קניותיה ותספיק עוד לתפוס תור במספרה לפני שבת. חבל שלא יישאר זמן לגרף את יבושת האורנים בחצר הקדמית. לא נורא. גם ככה יתרוצצו נכדיה עם כדורגל צהוב, רומסים את עמודי לוע-הארי משני צדיו של שביל הכניסה.

שוורצי הרתיח מים לתה ופרס פרוסה נדיבה מהעוגה שנאפתה לכבוד הילדים.

"מעניין מה הוא היה בצבא, הפושטק הזה, גבי חייק. בטח שקמיסט. אולללליייי אפסנאי, אולי פקיד בשלישות. מנין לו עזות הפנים?"

רותה רצתה שיניח לזה כבר, ובעיקר שלא יפרוס לו עכשיו עוד פרוסת עוגה נדיבה ויחסל חצי עוגה לפני בוא הילדים. "שיקים לו חמאם במכולת, מה זה עניינך? יותר טוב שתיפטר בינתיים מכמה ברזלים חלודים בחצר. יום אחד אני עוד אשבור את הראש על איזה גרוטאה."

שוורצי גמע את התה מעדנות. מה אכפת לו, שתקרא לפסלים שלו גרוטאות עד מחר.

שִגרה מייאשת בבית שוורצמן. פה מחליפים רעף שבור, שם מתקנים נזילה, מחליפים גומייה לברז, סותמים סדק בקיר. רותה מרגישה שהארץ מתקוממת, שעוד מעט תפער את לועה הענק ותבלע את הכל. מרגישה מבעד למרצפות המתרוממות, לנזילות המתפשטות, לסדקים שנרשמים על הקירות כמין מתווים עדינים של קריסה. הכל יעוכל. השכונה, אלופיה, עשיריה ודוגמניותיה, ילדיה וישישיה, יהלומניה ועלוביה שבקושי חיים וכל השיגעון הזה של צבא ומדינה ושכונה לאנשי קבע, השיגעון הזה שהאדמה נושאת באורך רוח על גבה. נזכרה בוונציה, השוקעת כמו צעצוע גדול אל הים. פתחה עד הסוף את ברז המים החמים - זרם דק ופושר. "יש בעיה עם הדוּד, שוורצי," הזעיקה אותו ממקום יושבו. כמה פעמים הזכירה לו לגרף את מחטי האורן שהצטברו על הקולטים...

רגליה המתאבנות מרוב עמידה במטבח הזכירו לה את פומפיי. זרזיף דק מהברז. סיבנה את פניה בתנועות סיבוביות ונמרצות, יותר בעדינות סביב העיניים. המים גוועו בטפטוף אחרון. לוּ הייתה מונצחת באבן, הייתה רוצה להתאבן תחת הכותרת "אשה מכינה דגים לשבת". כל חייה הייתה עקרת בית, גידלה שלושה ילדים, תרמה תרומתה, אבל פִּסלה יהיה מצבה לבית ילדותה בסָטָנוֹב שממנו לא נשאר דבר. לא אבא, לא אמא, לא פייגה, לא בתיה, לא מוישה, רק הריח של המזווה הדחוס בשקי קטניות ואורז ושימורי ריבות ובשר מיובש ומִשׁרות של פרי וליקרים. ריח אחד מסוים: סטנוב - ביתו של סוחר בדים אמיד בשנות העשרים של מה שנעשה בינתיים המאה שעברה. ואיך תשטוף את פניה, איך? צריך למכור פה הכל וללכת. ניגבה את פניה מוקצפי הסבון במגבת. עורה נותר דביק ויבש.

חשבה על רֶבוּשָה, הקוּזינה שלה, שאך התאלמנה וכבר עברה לשחק רֶמי בדיור מוגן, לפגוש ידידים. ערב-ערב היא יורדת לבלות באולם המרכזי, ופגשה איזה גבר, רומני, לא חשוב, שמביא זר פרחים בשישי, ששותה אִתה קצת יין, שלא מסתובב עם מכנסיים קצרים וגופייה ובטן בחוץ, שפעם היה לו מפעל, משהו טוב, חשמל או חוטים או השד יודע מה שרבושה אמרה לה. מדי פעם קונצרט, מדי פעם הצגה.

שוורצי שאג מבחוץ שהתפוצץ צינור. סגר את השיבר לגמרי.

 

שם הספר: מתקנים ואטרקציות
שם המחברת: מיכל זמיר

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, אוגוסט 2008
מספר עמודים: 190
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
ציור מאת גידי רובין
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-1983-9
דאנאקוד: 497-1127


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.