|
הח'ליפים הערבים והסולטאנים התורכים נשאו את נס האסלאם הסוני. בה בעת משלה במצרים שושלת מתחרה, שיעית, היא הח'ליפות הפאטִמית. באסיה הקטנה משלו שתי שושלות תורכיות עצמאיות. דיארבַּכְּר (אל-ג'זירה) שבצפון מסופוטמיה היתה נחלתה של שושלת תורכית אחרת.
בזכות מדיניותם הפייסנית של אדוני שייזר כלפי שליטים חזקים מהם, שאותם קנו בכסף, במתנות יקרות, בעזרה צבאית ואחרת ובמחוות סמליות, שימרה הנסיכות לעצמה אוטונומיה ניכרת. ב-1024 או 1025 ניתנו השטחים שבאזור שייזר לבני מונקד' על-ידי אדונה הערבי של חלב, אחרי שכבש אותם מידי הביזנטים. אבל העיר שייזר עצמה נשארה בידי הביזנטים עד דצמבר 1081, ואז הוענקה לסַדיד אל-מֻלכּ עלי, סבו של אוסאמה, על-ידי הקיסר הביזנטי אלקסיוס קומננוס. אותו סדיד אל-מולכּ הוא אפוא מייסדה של השושלת המונקד'ית בשייזר. במותו בשנה שאחריה ירש אותו בנו, אבּו אל-מֻרהַף נַסְר (1098-1082). הלה מת ערירי, והירושה עברה אל אחיו הצעיר ממנו, מֻרשִד, אביו של אוסאמה, איש אדוק בדתו, לוחם אמיץ, צייד מושבע, אסטרולוג נלהב ומשורר לעת מצוא. מרשד ויתר על השלטון לטובת אחיו הצעיר, סֻלטאן. את ימיו היה מבלה במלחמות ובציד, ואת לילותיו בהעתקת טופסי קוראן, באיורם ובפירושם, ובצפייה בכוכבים. אף שחירף את נפשו פעמים רבות במלחמות ובציד ונפצע פצעים נוראים, מת מרשד על מיטתו בשייזר ב-1137.
אוסאמה חי, גדל וחונך בשייזר עד ל-1131. שייזר היתה בית-גידול מיוחד במינו: עיר-מבצר שהיתה בעת ובעונה אחת מרכז תרבותי, קסרקטין צבאי, ובירתו של אזור ציד. אביו, מֻרשד, ודודו, סֻלטאן, שליטה של שייזר, מילאו תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו. כנער נלווה אוסאמה אל הגברים של שייזר במלחמותיהם התכופות, ודודו, שדאג לחינוכו הצבאי, הורה לו את חוכמת האיזון בין להט הקרב ובין שוויון נפש ותושייה ברגעיו הקשים. בעתות הפוגה מִקרבות עסקו המונקד'ים בציד, בין השאר בעזרת בעלי-חיים ועופות דורסים. לעיסוקם זה התייחסו ברצינות ובלהט לא פחות מיחסם למלחמה. גם חינוכו האינטלקטואלי של אוסאמה לא הוזנח. שניים ממוריו נזכרים בחיבור שלפנינו, האחד מחנכו ומורו לשירה ולרטוריקה, שנודע בכינויו אבּן אל-מֻנירה, והשני, אבּו עבדאללה א-טֻלַיְטִלי, מדקדק נודע, שהיה לפנים אוצֵר ספרייתה הענקית של טריפולי, ונמלט לשייזר כשטריפולי נפלה ביולי 1109 לידי הצלבנים. אביו, מרשד, הטיל על בניו מכסות יומיות של קריאה בקוראן, חובה שהיה עליהם לקיים אפילו בעיצומם של מסעות ציד ונדודים. רשימת הכתבים שהניח אוסאמה אחריו מלמדת שחינוכו הקיף את כל המדעים האסלאמיים והערביים, מרכיביה של ההשכלה החצרנית המתחייבת ממעמדו.
כל עוד לא היו לסלטאן בנים זכרים הוא טיפח את אוסאמה כבן, ונראה שהועיד אותו להיות יורשו בשלטון. אבל כשנולד לו בן זכר השתנה יחסו אל בן-חסותו הצעיר, ועלילות הגבורה, שאוסאמה ביקש לקנות בהן את לב דודו, הביאו לתוצאה הפוכה. קנאתו של סלטאן וחששו שמא תיגזל ירושת השלטון מבנו גרמו לאוסאמה לעזוב את שייזר ב-1131. השנים הבאות בחייו לוטות בערפל, ורצף המאורעות, המאוזכרים או המתוארים בחיבורנו, אינו נהיר לגמרי. ככל הנראה פנה אוסאמה למוסול, ושם העמיד את עצמו לשירותו של שליטה, האתאבג עמאד א-דין זנגי. הוא השתתף במערכותיו של זנגי נגד נוצרים ומוסלמים ויצא עמו למסעי ציד.
ב-1137 חנה זנגי לפני שייזר בדרכו חזרה למוסול מאחת ממערכות הנפל שניהל נגד דמשק. אוסאמה, שהיה בפמלייתו, ניצל את ההזדמנות הזאת כדי לבקר את אביו החולה, שנפטר זמן קצר אחר-כך. בקיץ 1137 גורשו אוסאמה ואֶחיו על-ידי סלטאן. המקורות שבידינו מסבירים שסלטאן התקנא בכשרונותיהם הצבאיים, וחשש שמא יתבעו בחזרה את ירושת השלטון, שאביהם, מורשד, ויתר עליה ב-1098. איש מארבעת האחים לא שב עוד לשייזר.
בינתיים סר חנו של אוסאמה בעיני זנגי, והוא פנה לדמשק. עיר זו היתה נחלתה של השושלת הבּוּרית התורכית. שליטה ה רשמי של דמשק היה עכשיו שִהאבּ א-דין מחמוד, נסיך מעודן ונהנתן, שתאוות הציד גברה בו על תאוות השלטון. שליטה בפועל של דמשק היה אז יד-ימינו ומצביאו הראשי של הנסיך הבורי, הממלוכּ מֻעין א-דין אַנַר (או: אֻנֻר), שבינו ובין אוסאמה שררו יחסים של קִרבה. אוסאמה התקבל בדמשק בכבוד גדול, ומעין א-דין אנר הרעיף עליו מתנות, הקצה לו מגורים בעיר ונחלות מחוצה לה, ודאג לכל מחסורו. אבל מיד לאחר בואו החלו להגיע שליחיו של האתאבג זנגי, שהיה לשונאו של אוסאמה ובפיהם דרישה לסלק את אוסאמה מן העיר. מעין א-דין נאלץ למצוא פתרון של פשרה בין אהדתו לאוסאמה ובין חששו מפני זנגי. בלית ברירה יעץ מעין א-דין לאוסאמה להסתלק מן העיר עד יעבור זעם. לפני ספטמבר 1138 הגיע אוסאמה לירושלים. באותו ביקור הכיר ככל הנראה לראשונה את הטמפלרים, אבירי המסדר הצבאי הדתי, שישבו בהר הבית, הפכו את מסגד אל-אקסא לכנסייה, אבל הקצו לצדו מקום תפילה למוסלמים. לימים יכנה אוסאמה את הטמפלרים "ידידַי". אוסאמה מיהר לשוב לדמשק, שעשה אותה ביתו עד ל-1144, ולשם הצטרפה אליו משפחתו. הוא בילה את השנים האלה בציד ביער באניאס לצד הנסיך הבורי, במסעות ברחבי ממלכת ירושלים בחברת מעין א-דין אנר, ובשליחויות דיפלומטיות מטעמו. ב-1139 נרצח הנסיך שהאב א-דין מחמוד, ומעין א-דין דאג להעלות על הכס את אחיו של זה, ג'מאל א-דין מוחמד, נסיך חלש וצייתן כמוהו. אוסאמה נשאר לצדו של מעין א-דין, וככל שעלה כוחו של זה, עלה גם כוחו של אוסאמה.
אוסאמה, שהיה משועמם בעתות שלום, מצא פורקן למרצו הבלתי נלאה בציד, במרדפים אחר כנופיות שודדים, ובהתערבות תככנית ביריבויות הפוליטיות של דמשק. התערבות זו עוררה עליו את חמת האריסטוקרטיה הדמשקאית. ידידו ופטרונו, מעין א-דין, שחש כי האדמה רועדת תחתיו, נכנע ללחץ יריביו של אוסאמה, הרחיקו, וקירב תחתיו את בן עמו שלו, תורכי ושמו טומאן אל-יארוּקי, ובסוף 1144 כפה על אוסאמה לצאת שוב לגלות. הפעם פנה אוסאמה בשיירה גדולה, ובה בני משפחתו ופמליית עוזריו ומשרתיו, למצרים, ושם שהה עד 1154. בדרכו חנה באשקלון, שהיתה עד 1153 בידי המוסלמים, ובה שהה אחיו, עלי. אוסאמה השאיר באשקלון את משפחתו ואת רוב אנשי הפמליה שלו, ועם בני לוויה מעטים יצא לערוך סיור מוקדם במצרים.
אוסאמה הגיע לקהיר ב-30 בנובמבר 1144 והתקבל בכבוד גדול על-ידי הח'ליף הפאטמי אל-חאפז, שצירפו לפמלייתו והעניק לו ארמון מלא כל טוב. הח'ליף דאג לכל מחסורו של אוסאמה, הרעיף עליו מתנות, ואף הקצה לו נחלה פורייה. אבל השושלת הפאטמית הלכה והתפוררה, ושליטי המדינה בפועל היו הווזירים הראשיים, שהתכנו, ולא במקרה, "מלכים". מהומות שפרצו בקהיר בין המיליציות השונות, שנאבקו על השליטה בעיר, דרדרו את מצרים לאנרכיה טוטאלית. ח'ליפים וּוזירים נרצחו בזה אחר זה, ונוהג פשה בממלכה, שכל מי שרצח, או הביא לרצח וזיר, עלה לווזירות תחתיו, והעלה לכס ח'ליף בובה. קהיר שאוסאמה נקלע אליה היתה שדה קרב ממש.
כל עוד חי אל-חאפז נמנע אוסאמה מלהתערב בנפתוליה של הפוליטיקה הקהירית העקובה מדם. אבל באוקטובר 1149 מת אל-חאפז ממחלה, ובנו א-זאפר בן השבע-עשרה היה לח'ליף. אוסאמה, המתאר את אירועי הדמים כאילו הוא מתבונן בהם מן הצד ומזדעזע ממראה עיניו, מתגלה שלא בטובתו כתככן שנאמנותו מחליקה ועוברת שוב ושוב מבעל שררה אחד ליריבו החותר תחתיו. היה לו חלק פעיל בקנוניות שהעלו והורידו ח'ליפים וּוזירים, והדעת נותנת שהסתתו סייעה ברציחתם של וזיר אחד וח'ליף אחד -- לפחות.
בפרק זמן זה, ב-1150, יצא אוסאמה לסוריה בשליחות הווזיר הפאטמי אבּן א-סלאר, פטרונו לשעה, אל נור א-דין, בנו ויורשו של זנגי, שכמנהיג מוסלמי נחשב גדול אף מאביו. זו היתה הפעם הראשונה שאוסאמה פגש בנור א-דין, והכרות זו עתידה היתה להועיל לו עצמו בשנים הבאות, אבל שליחותו מטעם אבּן א-סלאר לא נשאה פרי. בשלהי 1150 הגיע אוסאמה לאשקלון כדי להילחם בצלבנים לצד אחיו עלי. במערכה שניהלה אשקלון נגד עזה הצלבנית ב-1151 או 1152 נהרג עלי, ובספטמבר 1153 נפלה אשקלון הפאטמית לידי הצלבנים.
באביב 1154, כשהמאורעות שהוא עצמו תרם להשתלשלותם הידרדרו עד כדי סכנה לשלומו ולשלום פטרוניו, שותפיו למזימות, נאלץ אוסאמה לצאת אתם ועם יחידה צבאית קטנה ממצרים לסוריה. נור א-דין, שרק חודשיים קודם השתלט על דמשק בדרכי פיתוי ונועם, הזמין אליו את אוסאמה. כבר בתחילת דרכם הותקפו אוסאמה ופמלייתו על-ידי בדווים בדלתה. אוסאמה נוכח לדעת שמשפחתו לא תוכל לעמוד בסכנות הדרך. הוא שלח אותם בחזרה לקהיר, שבה פרש עליהם את חסותו טַלאאִ'ע אבּן רֻזּיכּ, בעל-בריתו האחרון של אוסאמה, שעלה זה לא כבר לכס הווזירות. אוסאמה והנותרים בפמלייתו הותקפו שוב, הפעם בוואדי מֻוַיְלִח שבאזור ניצנה, על-ידי צלבנים שהרגו בהם ולקחו מהם שבויים. אחד מאלה היה אח אחר של אוסאמה. אוסאמה ואלה מאנשיו שנותרו המשיכו בדרכם ללא נשק, ללא ציוד וללא מים ומזון, והותקפו שוב ושוב על-ידי כנופיות בדווים. בסופו של מסע אומלל זה הגיע אוסאמה לדמשק ביוני 1154.
את עשר השנים הבאות בילה אוסאמה בחצרו של נור א-דין בדמשק. נור א-דין נעדר רוב הזמן לרגל מסעי מלחמה, ואת הממשל בעיר הפקיד בידי אַסַד א-דין שירכּוּה, דודו של מי שייוודע לימים כסלאח א-דין הגדול, גיבור קרב חיטין וכובש ירושלים מידי הצלבנים. שירכּוה הכיר את אוסאמה ורחש לו חיבה, והדבר הקל על השתלבותו של אוסאמה בחצר נור א-דין. נור א-דין התערב אצל הווזיר הפאטמי שיאפשר לבני ביתו של אוסאמה, שנותרו במצרים בחסותו הנדיבה של הווזיר ועם זאת היו מעין בני ערובה, לשוב לסוריה. כחמישים מהם יצאו בדרך הים. אף שהיו מצוידים בתעודת מעבר בטוח מבאלדווין השלישי, מלך ירושלים, הם הותקפו ונשדדו על-ידי הצלבנים תושבי עכו בנוכחות המלך עצמו. חייהם ניצלו, אבל רכושם, ובו אלפי ספרים שרכש אוסאמה במצרים, נשדד. צערו של אוסאמה על אובדן ספריו ליווה אותו עד יומו האחרון.
ב-1154, נפטר שליטה של שייזר ודודו של אוסאמה, סֻלטאן. ירש אותו בנו, מוחמד. באיגרת ארוכה ומחורזת ניסה אוסאמה לזכות בחסדי בן-דודו זה ולבטל את רוע גזירת הגירוש שגזר אביו, סלטאן, על אוסאמה ועל אֶחיו. תשובתו של נסיך שייזר, אם היתה כזאת, לא השתמרה.
נור א-דין, שהחלים בינתיים ממחלה קשה שחלה בה ב-1159, יצא ב-1162 להילחם שוב בצלבנים, ואוסאמה נלווה אליו. יעדו של נור א-דין היה הפעם מבצר חארִם שעל הגבול בין נסיכות אנטיוכיה וחלב. המבצר סופח לאנטיוכיה ב-1158, ונסיונותיו הראשונים של נור א-דין להשיבו לחלב עלו בתוהו. ב-1164 הנחיל צבאו תבוסה לצלבנים וכבש את חארם. בין השבויים שלקח נור א-דין היו בוהמונד השלישי נסיך אנטיוכיה, ריימונד השלישי רוזן טריפולי, ז'וסלין השני רוזן אדסה, והדוכס מפקד הצבא הביזנטי שנשלח מקונסטנטינופול. בין האמירים שהצטיינו בקרב היה התורכי הארתוקי קַרא אַרְסְלאן, אדונה של עיר המבצר חִסְן כַּיְפא המשקיפה על החידקל במחוז דיארבּכּר שבצפון עיראק. עם תום הקרבות הזמין קרא ארסלאן את אוסאמה לחצרו, ובשובו לארצו לקח אתו את אוסאמה לחסן כיפא.
עיר זו, בסיסו של אוסאמה בעשר השנים הבאות, היתה בעיניו אוסאמה פרובינציה נידחת, שכפתה עליו רוב הזמן חוסר מעש ובידוד חברתי, בייחוד לאחר מותו של איש חסדו, קרא ארסלאן, ב-1167. אבל תחנה זו היא שהקנתה לו תהילת עולם, כי בחסן כייפא, בזכות הפנאי שלא רצה בו, חיבר אוסאמה את מרבית יצירתו הספרותית.
ב-1169 צפה אוסאמה בעלייתו של כוכב חדש בשמי המזרח התיכון: סלאח א-דין אבּו אל-מֻזַפַר יוסף אבּן אַיּוּבּ, הוא סלאח א-דין הגדול, מייסדה של השושלת האיוּבּית ששלטה במצרים, בסוריה ובתימן עד למאה השלוש-עשרה, ובדיארבּכּר עד למאה החמש-עשרה. סלאח א-דין היה התגשמות כל תקווֹת האסלאם שנכזבו מהנהגת קודמיו: מעריצותו ובוגדנותו של עמאד א-דין זנגי וממדיניות ההשהיה של נור א-דין כלפי הצלבנים. הכוח החדש התפשט עד מהרה ממצרים לחצי-האי ערב, לסוריה ולארץ-ישראל, לארם-נהריים ולדיארבּכּר, ועד לארמניה הגיע. אוסאמה, ממקום גלותו בדיארבּכּר, ליווה את נצחונותיו של סלאח א-דין בשורה ארוכה של איגרות מחורזות ומליציות כמנהג הימים ההם, שנענו במתנות יקרות, גם הן כמנהג הזמן.
ב-15 במאי 1174 חלה נור א-דין בדמשק ומת בה. בסתיו 1174, מייד לאחר שנכנס לדמשק, הזמין סלאח א-דין את אוסאמה להצטרף לפמלייתו. הדעת נותנת שמֻרהף, בנו של אוסאמה, שמאז 1170 היה ידידו הקרוב של סלאח א-דין ובן לווייתו בעתות שלום ומלחמה, הוא שהשתדל אצלו למען אביו המדוכדך והמשועמם בחסן כייפא הרחוקה. תחילה התקבל אוסאמה בחום רב בחצרו של סלאח א-דין, שעשה אותו יועצו ואיש סודו ואף העניק לו נחלה כפרית. אוסאמה מונה מורה במוסדות החינוך הגבוה של הבירה, וכמו בתחנות חייו הקודמות היה גם ביתו בדמשק לטרקלין ספרותי. אבל כעבור זמן-מה -- כפי שקרה בעברו פעם אחר פעם -- הצטנן יחס פטרונו אליו. אוסאמה בן השמונים ומעלה לא יכול עוד להתלוות אל סלאח א-דין במסעי מלחמה. בספטמבר 1176 העתיק סלאח א-דין את בסיסו למצרים, שמאז 1169 היה לשליטה. הוא לקח אתו את מרהף, בנו האהוב של אוסאמה. בין המלחמות שבו השניים לדמשק לביקורים קצרים, ואז היה סלאח א-דין מבלה בחברתו של אוסאמה, והשניים היו מחליפים ביניהם דברי שיר ומשחקים בשחמט. אבל רוב הזמן, כשסלאח א-דין כבש את סוריה והתפשט עד לגבולות ארם נהריים, או כשיצא דרומה להכות את ממלכת הצלבנים בקרני חיטין ובירושלים, נותר אוסאמה בדמשק בודד וממורמר בגלל זקנתו המביישת את צעירותו, בגלל תשישותו המנַוולת, ובגלל מותו המאחר לבוא. זה היה הלך רוחו כשהכתיב את החיבור שלפנינו.
אוסאמה מת בדמשק ב-15 בנובמבר 1188, והוא בן תשעים ושבע על-פי המניין המוסלמי או תשעים ושלוש על-פי המניין הנוצרי. הוא נקבר בפאתי העיר, למרגלות הר קאסיוּן הקדוש, ששוכני עפרו, לדברי ההיסטוריונים הערבים, רק הם יינצלו מאימי יום הדין.
גירסה מעובדת ומקוצרת מתוך המבוא מאת אלה אלמגור.
|
|