דמיינו אותו כעת: בן שלושים ושמונה, סנטר גדול, אף גדול, עיניים גדולות בתוך פנים ב"גוון אפריקאי", חזה וכתפיים שריריים כשל זקיף, צועד במורד כבש האונייה בנמל דוֹבֶר, מאחורי הדוכס מבדפורד, שלאחר ויכוח ג'נטלמני התחלק איתו בהוצאות המסע מקאלֶה - כל אחד מהם שילם שלוש גיניאות לקברניט. משרתים נשאו את מזוודותיהם של השניים וערמו אותן על הרציף.

"אנ-גי-לה! אנ-גי-לה!"

"אכן, אנגליה, מֶסְיֶה," השיב הדוכס בצרפתית המושלמת המצופה מן הציר הבריטי בפוֹנטֶנבּלו. "מי ייתן ושהותך כאן תהיה מעניינת."

הם עמדו רגע, מתמקמים על האדמה המוצקה, מתרגלים שוב ליבשה, שואפים משב של מלח וזפת-אוניות ומעי דגים. ילד עירום למחצה, שהחזיק את כלבו בן הכלאיים בעורפו, נעץ בהם עיניים - מעיליהם הנוקשים, כפפותיהם ההדוקות, ניצבי החרבות הנוצצים באור השמש - כאילו ירדו מענן על חבלים חורקים כמו גיבורים במופע פנטומימה כפרי. קזנובה השיב לו מבט; עזות מצח של עושר כנגד עזות מצח של עוני. ילדים שכאלה היו בכל מקום כמובן, מעין פסולת אנושית ארעית, אך הוא מעולם לא הצליח להביט בהם מבלי לראות את עצמו, בנה רפה השכל של הרקדנית זאנֶטה, מתרוצץ ברחובות, פוער את פיו מול סנטורים לבושים אדום, מול זָרים מוזהבים, מול גבירות שדידו על קבקבי עץ משובצים אבני חן. הוא הוציא מכיסו מטבע כסף קטן, איזן אותו על אגודלו והעיף לעבר הילד. המטבע נחת על האבנים והתגלגל לתוך שלולית של גשם מאתמול. הילד, שהמשיך להביט באיש, נבר בשלולית בקצות אצבעותיו. קזנובה הפנה את גבו. הוא היה נחוש בדעתו לא לשקוע במחשבות לא נעימות כל עוד יוכל.

בבית המכס הזדהה בשם דה סֶנגאלְט, האביר דה סנגאלט, אזרח צרפת. שקרים כמובן, או משהו דומה לזה, אך הוא נהנה להמציא לעצמו שמות; והייתה לכך גם סיבה פוליטית. אירופה - או החלקים הנחשבים בה - הייתה מקום קטן, ובמסעותיו פגש לפחות מחצית מן האנשים המשפיעים ביותר ביבשת כולה. השם "קזנובה" הופיע ביותר מדי מסמכים, יותר מדי דו"חות סודיים, ובמוחם של יותר מדי אנשים שהעדיף לא לפגוש שוב לעולם. אשר להיותו אזרח צרפת, ובכן, במובן הרופף ביותר של המושג - הוא מונה לשר בחצרו של לואי החמישה-עשר, שבמהלך ארוחת ערב של לובסטרים בחמאה ויוני בר על מחית של לבבות ארטישוק מבושלים הביע את רצונו שקזנובה ילמד כל מה שניתן ללמוד על האנגלים ושעשוי לשמש מעצמה זרה - ספּנוּת, שערוריות, טוֹרים מנוּכרים. ומאחר שבנוסף לכך הוא חי בגלות תמידית ממדינת ונציה בעוון השחתת הנוער ברפובליקה; בעוון העדפת המחזאי זוֹרצי על האב קיארה בשנה שבה האינקוויזיטור האדום עמד בראש הפלג של קיארה; בעוון חברוּת בבונים החופשיים וקבליזם והטרפת דעתה של הרוזנת לורנצה מדאלֶנה בּוֹנאפֶדֶה - אפשר לומר כי להגדרה הזאת היה בסיס רעוע במציאות. בימינו כולם ממציאים את עצמם מחדש. זה כמעט מתבקש.

בהינף קולמוס לחלוחי הוא חתם "סנגאלט" במרשם הזרים. הפקיד הספיג את הדיו בחול, נשען בכיסאו וחייך בקרירות.

"זהו רק נוהל רשמי, מסיה," אמר. "אתה רשאי לעבור."

כרכרתו של הדוכס המתינה ברחוב שמחוץ לבית המכס. לאחר שדאג להובלת אינספור מזוודותיו בעגלה הראשונה שתתפנה, נעתר קזנובה להצעתו של הדוכס להסיע אותו ללונדון. נעשה חמים יותר. הם הסירו מעילים ופתחו את החלונות העליונים רק כדי סנטימטר או שניים, לבל ייחנקו מאבק הדרך. הוד דוכסותו, גבר מסודר למראה שכמותו קזנובה מעולם לא הפתיע בסימטת האנחות שבפּאלֶה רויאל או בכל רחוב אחר נודע לשמצה באותו אזור נודע לשמצה, החל מייד לגולל את קורותיו של מחוז קנט מימי קדם ועד ימינו, אך קזנובה, למרות שהניד בראשו וקרא מדי פעם קריאות נימוס, לא שמע יותר מכמה מילים. הוא השקיף על המעגלים הירוקים של שדות אנגליים ויערות אנגליים, על הכחול הגירי משובב הנפש של שמים אנגליים, ותהה אם פיסת אדמה מעובדת ונעימה זו אינה במקרה המקום המתאים ביותר להשיב לעצמו את כוחותיו, לנער מעליו את אשמורות השחר החולניות, את הלילות שבהם נדמה כאילו איזה כלב שעשועים שטני רובץ על חזהו ומתנשף בפניו; את מצבי הרוח העגמומיים שהציקו לו מאז מינכן כשיעול שאין להיפטר ממנו...

מינכן! שבה כל כרטיס הפסיד, והרקדנית הקטנה לה רֶנוֹ גנבה את בגדיו ואת תכשיטיו והדביקה אותו במחלה נתעבת. כאב חד. קדחת שגרמה לו לשאוג כמטורף בסופת רעמים. ואת מה שהתחילה המחלה הרופאים כמעט סיימו בלטינית שלהם, בשכרותם, בסכיניהם המטונפים. לבסוף הציל את עצמו בעזרת דיאטה נוקשה של חלב ומים ומעט מרק. חודשיים וחצי. ראייה כפולה, ריקבון בשיניים. הפרשות איומות מאין כמוהן.

עם הזמן השרירים המדולדלים החלימו. שוב הצליח לפצח באצבעותיו אגוזי מלך, ולמראית עין נדמה כאילו לא השתנה הרבה בעקבות ההתנסות. ואף-על-פי-כן, תהה, מה היה מחירו האמיתי של הקרב הזה? איזה אחוז ממאגריו העמוקים הוא כילה? לעיתים חש שהעולם סוגר עליו והאופק מתהדק כחסם עורקים. הוא נזקק למרחב, מירווח של שקט שבו ישוב וימצא את עצמו; שלווה. אני, אמר לעצמו בפעם השלישית או הרביעית באותו יום, באביב חיי. אך העובדה שהיה עליו להזכיר זאת לעצמו לעיתים קרובות כל-כך הייתה מוזרה בעיניו ועכרה את שלוותו.

הם הגיעו לווסט-אנד של לונדון בשעת הדמדומים, נפרדו בביטויי הערכה הדדיים, וכשכרכרת הדוכס החליקה לדרכה אל תוך הערב, האביר נתקף סחרחורת ערֵבה שתמיד השתלטה עליו בהגיעו לעיר זרה, חמוש בארנק מלא זהב - התחושה ששפע מסתורי כלשהו לוחץ עליו קמעה. הוא החשיב עצמו מומחה לענייני ערים - הוא, שראה ערים רבות כל-כך - וטען שהוא יכול ללמוד הכל על-פי קצב ההליכה של התושבים, מצב בעלי-החיים שלהם, מספר הקבצנים והתנהגותם, הצחנות השונות המרכיבות את האוויר המסוים והמובחן של המקום, כמו ניחוח יין או משב אינטימי של תחתונית. לונדון, כפי שהסתננה מבעד לרשת העדינה שבמוחו, הדיפה ריחות של טיח טחוב, בוץ, ורדים, מישׁרה במבשלת שיכר.

בכיכר סוהו התהלך לאיטו תחת בית הנציבות הוונציאני, די זמן - כך קיווה - כדי שזוּקאטוֹ, הנציב, יבחין בו כשיביט מטה אל התנועה שבכיכר, ויראה אותו בריא ושלם יחסית בלונדון, אדיש לגינויה של הרפובליקה המרוחקת, מושא געגועיו.

הוא ניפח את חזהו ושוטט בגנים שבמרכז הכיכר בדרכו אל הבית שמנגד. הוא קפץ לבקר חברה ותיקה, שאיתה, אי-שם בעבר ותחת שמים אחרים, בילה כמה שעות של תשוקה: מאדאם קוֹרנֶליס - הידועה גם כדֶה טרֶנטי וכרַייגֶ'רבּוּס - אלמנת הרקדן פּוֹמפֵּיאטי, אותו פומפיאטי שהרג את עצמו בוונציה כששיסף את קיבתו בתער.

היא קיבלה את פניו בחדר האורחים שבקומה הראשונה. המנורות טרם דלקו, ועד שהתקרב מספיק כדי לקוד מעל ידה, קזנובה לא ראה אם השנים נהגו בה באדיבות אם לאו. היא לבשה שמלה כחולה ותחתונית כחולה בהירה יותר, ופניה היו מפודרים קמעה. היא הייתה רזה כתמיד, כחושה כנער, אולם נער שגופו התקשה בכבשן החיים הקשים.

הם החליפו מחמאות. כל אחד העיר שהשני לא השתנה כלל. השנים פשוט פסחו עליהם! כמה צעירה היא נראית. כמה טוב הוא נראה, ואף מצליח. הם צחקו. היא אמרה שהחשכה מחמיאה לה. מבטה שיקף את שלו: ביניהם, רפלקס ההסתרה היה חסר טעם. למרות כל מה שלא נאמר - והרבה לא נאמר - סודות חשובים לא עמדו ביניהם.

הם הילכו שלובי זרוע ונעמדו ליד אחד החלונות הגבוהים המשקיפים על הכיכר. מששילמו את חובם למוסכמות, החלו לדבר כמכרים ותיקים, על מארצ'לו ואיטאלו, על פרֶדֶריק ועל פרנסואה-מארי ועל פיודור מיכאילוביץ'. מיפקד קודר של שמות, שירטוט מהיר של קווי מיתאר, שכן רבים מדי כבר נפלו קורבן לקצהו של אסון: חרחרו, לפתו את גרונם, את ליבם, דיממו בפארק עם שחר או ניקו אקדח כשהקנה בפיהם. בחסות המלנכוליה, צפה ועלתה בחטף האינטימיות הישנה. דומה שהערב משך בשרוולם, פיתה אותם ברדת הלילה. הם השתתקו. במשך שתיים או שלוש דקות - צופים באור הנסוג מעל גגות הבתים של לונדון, צעיף זהוב נפרש מעל צריחי כנסיות וארובות, וציפורים קטנות עיטרוהו במעופן - האביר השתעשע ברעיון לחבק אותה, לשאת אותה אל הספה שמאחוריהם, אל הנחמה קיצרת המועד של העונג, משכך הכאבים המשגלי. ואז צלצלו השעונים והמשרתים נכנסו עם מנורות. השניים בחלון עמדו לחוד.

בימים אלה הרוויחה את לחמה מעריכת מסיבות לאנשי החברה הגבוהה. ארוחת ערב אחת גדולה בחודש, שבשבילה יש לקנות מראש כרטיס בשתי גיניאות. היא הובילה אותו אל אולם הנשפים ובידיה פמוט רב-זרועות כדי להראות לו את מרחב השולחנות הממורקים שבו חמש-מאות אורחים יכלו להסב בצוותא. היא אמרה שאין כמוהו בכל העיר.

"את בוודאי מסתדרת מצוין, תרזה יקירתי."

"הייתי יכולה," אמרה והביטה בו מבעד לקצות הנרות, "אבל כולם שודדים אותי. הפועלים, הסוחרים, המשרתים. הקבלות של השנה שעברה עמדו על סך עשרים וארבעה אלף לירות שטרלינג, אבל בקושי יש לי פני לעצמי. מה שאני צריכה -" היא הסבה את פניה - "זה גבר ממולח שיטפל בענייני."

קזנובה הקיף את האולם במבטו. זו הייתה ההצעה הראשונה שקיבל בלונדון, ולא הצעה מבוטלת, אך הוא ידע מייד שלא יקבלה, לא יוכל לקבלה. מזלה לא שפר עליה; הוא הריח את זה בהבל פיה. הכרת התודה תהיה מן הסוג הארסי, ובסופו של דבר גם הוא יבגוד בה. לה קורנליס ומשתאותיה - שאת שפלותם דימיין בנקל - היו בדיוק הדבר שלא למענו הגיע ללונדון.

"אני סמוך ובטוח שתמצאי גבר כזה," אמר.

"אין ספק," ענתה, וכמו העבירה את ציפורן העט מעל שמו, ומחקה אותו.

בחדר האורחים, שם הגישו קפה בסגנון צרפתי, פגש קזנובה את בתה של קורנליס. שמה היה סופי, וחיסור מהיר של השנים - חישוב שביצע בהזדמנויות רבות - הראה שהוא עצמו עשוי להיות אביה מולידה; שניתן לאתר את הקו המוביל מן המיטה החורקת, הצעקה, הדחיפה הרשלנית האחרונה, ישר אל הילדה קרירת העין, עם הכובע והגלימה. היא שלטה הן באנגלית והן בצרפתית. היא ניגנה בפסנתר. היא שרה. היא רקדה. היא הייתה בת עשר. הוא רקד איתה וכיסה את פניה בנשיקות. הוא היה אב חכם שזיהה את עצמו ובשרו. עורה היה עדין כחלת דבש, וכשעמדה לפני כיסאו הם הביטו זה לזה בעיניים כאילו ניסו לראות את עצמם. היא כמובן לא תכיר לעולם את כל אחיה ואחיותיה. הוא עצמו לא הכיר את רובם, אך הוא הגיע לגיל שבו דימיין כי הוא רואה אותם ברחובות הראשיים של כל עיר מבּרוּז' ועד פמאגוּסטה, שולחים אליו מבטים פלרטטניים, מחייכים אליו בשפתיו שלו. אולי היה בכך כדי להרגיעו, אך הוא חש מדולל, נגרר.

היה זה היום האחד-עשר בחודש יוני 1763.