חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

בשער המגילה

איציק (יצחק מַאנְגֶר) נולד בשנת 1901 בצ’רנוביץ, העיר הראשית של בּוּקוֹבינה (אז עדיין חלק מן האימפריה האוסטרו־הונגרית). בילדותו בילה פרקי זמן בקוֹלוֹמֵיאה שבגליציה המזרחית, שם נולדה אמו, ובה ובקרבתה גרו גם אביו, דודיו, סביו וסבותיו. בשנת 1914 עבר ליאסי (רומניה), וב־ 1919 לבוקרשט, ושם, בהיותו בן עשרים, נדפס שירו הראשון. היטב ידע מאנגר כי המשך התפתחותו כמשורר דורש התנתקות מן הפרובינציה ומעבר אל מרכז משמעותי יותר של תרבות יידיש. בן עשרים ושבע (1928) עבר אפוא להתגורר בוורשה, בירת פולין העצמאית, שהיתה אז המרכז החשוב ביותר של סופרי יידיש. שנה לאחר מכן (1929) ראה אור בבוקרשט ספר שיריו הראשון, שטערן אויפֿן דאַך כוכבים על הגג). בימי ורשה זכה מאנגר לפרסומו הגדול – בין היתר הודות לחומש־לידער (שירי) החוּמש), קובץ שירים שפרסם בשנת 1935 , ולמגילה־לידער (שירי המגילה), שנדפס כעבור שנה. בשנת 1938 עזב מאנגר את ורשה ונסע לביקור בצרפת, ומשם חזה בפלישת הגרמנים לפולין.

ב־ 1940 הצליח להימלט ללונדון, ומכאן ואילך לא מצאה עוד כף רגלו מנוח או נחת. הוא חי באנגליה עד שנת 1951 , ואז נענה להזמנת חברים והעתיק את מקומו לארצות־הברית. בניו־יורק נשא אשה (גֶנְיָה, אלמנתו של הסופר משה נאדיר), אך ילדים לא היו לו. למן שנת 1958 ביקר פעמים רבות במדינת ישראל ותמיד זכה לקבלת פנים חמה ונלהבת. הוא עלה ארצה רק בשנת 1966 , וחי בישראל – אם “חיים” אפשר לקרוא לתקופה קצרה זו, שרובה עברה עליו במחלה קשה – עד מותו בבית־מרפא בגדרה בשנת 1969 . הוא קבור בבית־העלמין בנחלת יצחק; ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

מאנגר היה מגדולי המשוררים של ספרות יידיש המודרנית, ואחד מגיבורי התרבות הנערצים והאהובים ביותר שלה. הוא נתפס כמין “טרובדור” עממי, שידע לפרוט על נימים חבויות ולהרעיד לבבות, ובו בזמן מודרניסט מהפכן ונועז. קולו האישי היה מובהק ומזוהה. הוא שאב מן המקורות אך גם ידע לברוא אותם מחדש, בצלמו ובדמותו, וזכה ששיריו יתקבלו כהד אותנטי של תרבות ושל תקופה. הקורא הישראלי מכיר מן הסתם כמה משיריו המתורגמים והמולחנים, כמו “על הדרך עץ עומד”, שתרגמו (כל אחד בנפרד) בנימין טנא ונעמי שמר; “הַיְדְל דִּידְל דַּם” (“לכבוד רבנו תם”), שתרגמו יעקב שבתאי, דן אלמגור ויעקב אורלנד; “אברהם ושרה” שתרגמו בנימין טנא וחיים חפר, או “בלדה לבת הטוחן” (או “בת האופה”) שתרגמו יעקב שבתאי ודן אלמגור.

בשנת 1936 נדפס בוורשה הקובץ מגילה־לידער, שכלל עשרים ותשעה שירים. הספר נדפס בהוצאה בעלת שם אירוני וסמלי: אַליינעניו (לבדי). שנה קודם כבר פרסמה הוצאה זו את החומש־לידער של מאנגר, ולמעשה היה זה מפעל מו”לות פרטי של מאנגר עצמו, שקושש פרוטה לפרוטה כדי להדפיס את שיריו. הנה כי כן, גם בוורשה, עיר ואם לתרבות יידיש, דרכו של משורר צעיר ובלתי ידוע שביקש לפרסם את ביכורי עטו לא היתה סוגה בשושנים.

בשירי המגילה, שהיו הרחבה של רפרטואר שירי החוּמש, הוצגו גיבורי מגילת אסתר כדמויות טרגי־קומיות הנטועות בהווי חייהם היומיומי של יהודי מזרח־אירופה, על עולמם הרגשי, שמחותיהם ומצוקותיהם. היה בהם שילוב כובש לב של הומור, עממיות וליריוּת, אך גם הטמעה מחוכמת של מסורות מדרשיות וספרותיות עתיקות. מאנגר אמנם לא ידע עברית, אך כמו כל מי שצמח בהוויה של שפת היידיש החיה גם הוא ספג בילדותו ובבגרותו את עולם היידישקייט: “לשון קודש”, פירושי רש”י וסיפורי צאנה וראינה, מסורת דתית והווי של שבת וחגים. אין צריך לומר שמסורת הפּורים־שפּיל האשכנזית, זו המרחיבה את סיפור המגילה על בסיס תיאטרלי ומוסיפה לו דמויות ועלילות חדשות, היתה מוכרת לו היטב. ראשיתה של מסורת זו בעיבודים שיריים של מגילת אסתר, שמהם נולדו גם הצגות קומיות של חובבים (“ליצנים” או “ליצני פורים”). הצגות אלה, שהוכנו במיוחד לכבוד פורים, הועלו בדרך כלל בבתים פרטיים, ונודעו בכינוי “אחשורוש־שְפּיל” או “פּורים־שְפּיל”. נוסחי הצגות מעין אלה ידועים לפחות מן המאה ה־ 17 , וקיומן (ביידיש) התמיד עד השואה. גם בימינו עדיין נמשך מנהג זה בכמה קהילות חסידיות, כגון בּוֹבּוֹב, בֶּלְז או ויז’ניץ.

מאנגר הלך אפוא בתלמיה החרושים של מסורת יהודית עתיקה. הוא אומר זאת בפירוש בהקדמתו: “השירים שנאספו בספרון זה הם שוב סוג של שובבות ושעשוע, כדרכם של שחקני הפורים־שפיל שבכל דור ודור.” דוגמה מפתיעה לכך יש באחד משירי החומש היפים שלו, “יעקבֿ אָבֿינו לערנט מיט זייַנע זין ‘מכירת יוסף’” (יעקב אבינו לומד עם בניו את מכירת יוסף), שבו תיאר את בני יעקב מתכוננים להציג את הפורים־שפיל בפני אביהם (אחת ההצגות המוכרות ברפרטואר זה היתה “מכירת יוסף”). בהמשך עוד נתייחס לתופעה מאנגרית זו של “עיוותי” ההיסטוריה, שבה מתערבבים עבר ועתיד ואלמנטים שונים של פורים זוכים לקיום אַ־היסטורי עצמאי. כך קורה שמרדכי מביט בשעון והמן מדבר בטלפון עם בנו ויזתא עורך העיתון, בני יעקב יכולים להציג מחזה על פורים ומרדכי יכול לזלול לתיאבון אוזני־המן טריות...

על הסיפור המקורי של מגילת אסתר בנה מאנגר נדבך נוסף. הוא בדה מלבו עלילה חדשה וגיבורים למעשה, אנטי־גיבורים) חדשים, ובראשם שוליית חייטים עני מרוד, רומנטיקן ומפסידן, ושמו) פַסְטְרִיגָתָא. הלה מאוהב עד קצות אוזניו באסתר, חברתו משכבר הימים, שהיתה לפתע למלכה. הוא מתחרה עם המלך אחשורוש על לבה, ואהבה נואשת ונכזבת זו מביאה אותו לניסיון פתטי וכושל של התנקשות בחיי המלך, שבסופו של דבר עולה לו בחייו. לצדו של פסטריגתא אנו פוגשים גם במורו ורבו, אוּמן החייטים הזקן פוֹנפָתָא (טיבם של שמות אלה – הכלאה של פועל ביידיש וסיומת ארמית – יוסבר בהמשך). חייט מדופלם זה, חכם, טוב לב וירא שמים, הוא נציגו המובהק של “דור האבות”, שנגדו מתמרדים שוליות החייטים.

אך לא רק דמויות חדשות משחקות לפנינו. מאנגר יצק תוכן חדש ומפתיע גם בדמויות המוכרות של המגילה: אחשורוש הוא שליט אוטוקרטי רוסי או פולני, שיכור, טיפש ונהנתן, שתאוותו המינית אינה יודעת שובע; ושתי היא נסיכה סלאבית בלונדינית, מפונקת ופלרטטנית, הסוגדת לגופה המושלם ונהנית מהערצתם של קציני צבא צעירים וקשישים; בגתן ותרש הם מורדים מהפכנים המנסים להתנקש בחיי השליט השנוא; המן הוא גנרל אנטיפת ואנטישמי שעלה לגדולה מאשפתות – מחניף ומלקק כלפי מעלה, דורך ודורס כלפי מטה; זרש אשתו – מכשפה המקללת את בעלה ומנדבת לו עצות טובות, וּויזתא בנם הוא עורך עיתון הבלים סנסציוני בשם “חדשות טיפשיות”.

גם גיבוריה היהודים של המגילה – שבעיניים עממיות־מסורתיות נתפסים בדרך כלל כדמויות חיוביות שאין בהן רבב – מוצגים בדרך פרודית וביקורתית וכלל לא באור מחמיא. מרדכי בעל החטוטרת והגבות השרופות, שנוהג להסתובב כמין שדכן ומטרייה בידו, מכונה אמנם “הצדיק”, אך אינו אלא “יהודי חצר” גרוטסקי ומכוער, שתדלן עשיר הפועל בחצר הפריץ למען הקהילה היהודית, ולשם כך הוא מוכן להלשין וגם לרקוח עסקות אפלות עם השטן. אסתר היא יתומה יפהפייה, בודדה וחסרת ביטחון, שנקרעת בין אהבתה לשוליית החייטים המבטיח לה לכל היותר מכונת תפירה, לבין כתר המלכות המושך כאש ומבטיח עתיד נעים ונוח. יחסו של מאנגר אליה דו־משמעי באופן בולט: מחד גיסא, היא מסכנת את עצמה למען בני עמה; מאידך גיסא, היא זנזונת הבוגדת בהבטחותיה לאהובה ומכניעה את עצמה לחלוטין לדרישותיו של הדוד מרדכי. ככל גיבורי המגילה, גם אסתר של מאנגר היא מין תיבת תהודה שבוקעים ממנה קולות ובני־קולות רבים. אפשר להניח שברקע ציור דמותה מרמז מאנגר גם לאסתר אחרת – היא אסתרקה המוכרת היטב מן האגדה על אהובתו היהודייה של המלך הפולני קז’ימייז’ הגדול (המאה ה־ 14). בזיכרון הקולקטיבי של יהודי פולין עוצבה גם דמותה הבדיונית של אסתרקה בקוטב שבין הערצה והוקרה על מסירותה לבני עמה לבין ביקורת וגינוי על הסכמתה לשמש פילגשו של מלך גוי.

ברקע עולות לרגע ויורדות מייד דמויות שוליים רבות: זוֹסְיָה החדרנית של ושתי ופֶּטֶר שומר הארמון; ציפֶּלֶה, רבקה ודבורה – שלוש חברות המביטות בוושתי בדרכה אל הגרדום; הרב הזקן גדליה, חברו של מרדכי לקלויז החסידי; שרה־גיטל, אשתו (המנוֹחה) של פונפתא, ובתם הבוגרת חנה־דבורה, שאביה ניסה ללא הצלחה לשדכה לפסטריגתא; שוליית החייטים לוֹזֶר “הארוך” המזמר את אגדת פסטריגתא ידידו בסדנת היזע; שַמַש הגיהינום צדוק המוסיף זפת למדורה שבה מטגנים את המן; אמו הזקנה של פסטריגתא שאינה סולחת ל”זונה” אסתר; וכמובן המוני יהודים, חנוונים וחייטים, שנושאים עיניהם בתחינה אל מרדכי ואסתר ומקווים שיצליחו להצילם מן הרעה האורבת לפתחם.

כמו במגילה המקורית גם גיבוריו של מאנגר, יהודים וגויים, שנתם נודדת. אך מאנגר חושף את הסיבות “האמיתיות” לכך: אהבה נכזבת, בגידה, דאגה ורגשות אשמה מצד אחד, ונהנתנות, תאוות שלטון וכוח ושנאה עיוורת ליהודים מצד אחר. ומעל כל אלה מרחף טווס הזהב, סמל הרומנטיקה הבלתי ממומשת או מושגת, סמל להוויה היהודית במזרח־אירופה שהיה אהוב על מאנגר. הטווס עף בשמי הלילה המכוכבים ומחפש את יום האתמול ואת השלמות שאיננה. עף, ובכל פעם משיל נוצה נוספת...

אפשר להניח שמאנגר הגה חיבה לכל הדמויות שברא, גם אם מתח עליהן ביקורת והציגן בצורה קומית ואף גרוטסקית. ועם זאת דומה כי לפחות בשירי המגילה לבו ואהבתו נתונים היו במיוחד לחברי אגודת החייטים “מספריים ומחט” – פונפתא, פסטריגתא וחבריו השוליות. אלה הם בני הפרולטריון, מעמד הפועלים היהודי בפולין שבין שתי מלחמות העולם, ומאנגר, בעצמו בן למשפחת חייטים, שלבו נטה לסוציאליזם, ראה עצמו אחד מהם. דלותם, חלומותיהם התמימים וגאוותם המעמדית והלאומית קסמו לו, אך בעיקר התפעל מנכונותם למרוד במוסכמות הדור הקודם, שבשעת משבר המשיך ללכת בדרכים המסורתיות והפסיביות הישנות (בעולמה של מגילת אסתר “המקורית” היו אלה כמובן התפילה, התענית והשתדלנות9. הפועלים הצעירים הללו – אנשי הבּוּנד, הקומוניסטים או חברי התנועות הציוניות החלוציות – היו מוכנים לצאת למאבק פעיל של הגנה עצמית נוכח פורעים, וביטוי לכך הוא השיר “האוּמן פונפתא מתכונן לתענית”. אין פלא שמאנגר זכה להערצתם של חוגים אלה, וכעין ראיה היא שרבים ממתרגמי יצירתו לעברית (אברהם שלונסקי, מרדכי אמיתי, בנימין טנא, יעקב שבתאי, נתן יונתן ושמואל בונים) היו חניכי תנועות השמאל, במיוחד השומר הצעיר.

את שירי המגילה יש להבין ולפרש על רקע שתי יצירות נוספות של מאנגר: שירי החומש (למעשה אלה רק שירים מספרי בראשית, שמואל, מלכים ורות), שכבר הוזכרו לעיל ושנדפסו בשנת 1935 ; וסיפור גן העדן (די וווּנדערלעכע לעבנס־באַשרייַבונג פֿון שמואל אבא אבערווא; דאָס בוך פֿון גן־עדן), שנדפס לראשונה בוורשה בשנת 1939 ומתאר בדרך קומית את חיי היומיום בגן עדן מנקודת מבטו של אדם שחמק מן הסנוקרת שמחטיף המלאך לכל תינוק במעי אמו כדי שישכח את מה שראה קודם שנולד (תורגם לעברית בידי ק”א ברתיני, הוצאת עם עובד, תשמ”ב). בשלוש היצירות הללו – שתיים בשיר ואחת בפרוזה – מופיעים גיבורי מקרא אהובים וידועים (כמו אדם וחוה, האבות והאמהות, דוד המלך ונשותיו בת שבע, אביגיל ואבישג), בהקשרים א־היסטוריים, בלתי צפויים ורב־משמעיים. מצד אחד הם אחוזים ומשולבים בטקסטים המקראיים או המדרשיים המקוריים, ומן הצד האחר הם מנותקים מן הזמן ההיסטורי הקונקרטי ומעורטלים לחלוטין מהסמכות הדתית ומהילת הקדוּשה שהעניקה להם המסורת הדתית לדורותיה.

בשירי החומש והמגילה, כמו גם בסיפור גן עדן, השתלבו אפוא שלושה מישורים של התבוננות אמנותית ופרשנית: מדרש חילוני־ביקורתי על הטקסט המקראי כשלעצמו; העתקת הגיבורים הקדומים אל תוך ההווי היהודי המסורתי במזרח־אירופה; התייחסות אקטואלית למציאות הפוליטית והכלכלית בת הזמן, קרי: פולין של שנות השלושים, ערב מלחמת העולם השנייה. כמעט בכל שיר או פרק ניתן לחוש ברבדים הללו החוצים ומפלשים אלה את אלה מעשה אמן.

שירי המגילה התקבלו בהתלהבות וזכו לפרסום רב, אך מלכתחילה לא נכתבו על־מנת שיעלו אותם על הבמה. והנה, בשנת 1965 העלה תיאטרון החמאם ביפו את ההצגה די מגילה פֿון איציק מאַנגער, “קומדיה מוסיקלית ביידיש על פי שירי המגילה” בהמחזתו ובבימויו של שמואל בונים. שירי ההצגה זכו ללחנים נפלאים ולעיבוד מרהיב של דובי זלצר, ובלשון התוכנייה שחולקה לצופים: “לחני השירים והמעברים המוסיקליים מבוססים על ניבים וסולמות המקובלים במוסיקה היהודית – אולם כוונת המלחין היתה להעלות חומר זה מנקודת ראותו של מלחין ישראלי.” בסך הכל הולחנו חמישה־עשר שירים וחלקי שירים השייכים למחזור המקורי של שירי המגילה. כוכבי ההצגה היו בני משפחת בּוּרשטיין (ההורים פסח’קה וליליאן [לוּקס], ובנם מוטלה שנודע לימים כמייק בורשטיין) , ולצדם זישה גולד, פֶּרֶלֶה מַגֶר וברוּנוֹ פינק.

ההצגה נהנתה מהצלחה יוצאת דופן, וככזו היתה להצגת היידיש שהועלתה מספר הפעמים הרב ביותר בתולדות מדינת ישראל, כמאתיים וחמישים הופעות (דברי הקישור בעברית, שחיבר חיים חפר, הסבירו לקהל הצופים את העלילה). בעקבות ההצלחה נדדה ההצגה גם לחו”ל. בשנת 1968 היא הועלתה על בימות ברודוויי שבניו־יורק, ומשם המשיכה גם להופעות בפני קהילות יהודיות בדרום אמריקה. 3 למדינת ישראל חזר המחזמר המקורי בשנת 1988 כשהועלה מחדש על־ידי “התיאטרון ביידיש” (דער ייִדישער טעאַטער אין ישראל, אביו־מולידו של תיאטרון יידישפיל9, בכיכובם של יעקב אלפרין, מוניקה ורדימון, יהונתן סגל ואמו רות, ואחרים.

בשנת 2010 שב תיאטרון יידישפיל להציג את שירי המגילה בבימויו של יצחק שאולי ובכיכובם של יעקב בודו, יהונתן רוזן, ואחרים.

מעניין כי מסורת שירי המגילה התגלגלה באותן שנים גם ביצירתו של משורר אחר – נתן אלתרמן, שמחזהו אסתר המלכה הוצג לראשונה בפברואר 1966 בתיאטרון הקאמרי בבימויו של גרשון פלוטקין. יצירתו זו של אלתרמן טעונה גם כן במשמעויות מודרניסטיות, אך היא נטועה בשוּשן, עיר הבירה התנ”כית המצויה בפרס, בלב האוריינט האקזוטי, ואילו מאנגר מיקם את זירת האירועים בלבה של ההוויה היהודית המסורתית במזרח־אירופה.

למרבית ההפתעה, ולמרות ההצלחה הבימתית, שירי המגילה כמעט אינם מוכרים לקורא העברי. הם תורגמו לעברית בשלמותם רק פעם אחת, בידי מרדכי אמיתי (משירי המגילה, מרחביה: ספרית פועלים, 1953 , עם עיטוריו של שרגא ווייל; מהדורה שנייה ומחודשת בשנת 1969). תרגומו של אמיתי הוא מיושן ומליצי לטעמנו, רחוק מאוד מן המקור ואינו תואם את משלביו הלשוניים הייחודיים של מאנגר. שירי מגילה בודדים תורגמו אי־פה אי־שם, בדרך כלל בעיתונות היומית. במסה מקיפה על איציק מאנגר, שנספחה למהדורת שירים ובלדות שתרגם בנימין טנא, עמד דב סדן על קשיי התרגום של שירת מאנגר לעברית:

ואף־על־פי־כן לא חדלו עמים להריק מלשון ללשון, ובכללם, אולי בראשם, עמנו שהעמיד, ובקדמת קורות האדם, אגדת “שפה אחת ודברים אחדים” כברכה ופיצולה לשבעים לשון כקללה, כשם שהעמיד, ובאמצע קורותיו שלו עצמו, אגדת “תרגום השבעים” וּפִלְאה. ולפי שעמנו מראשוני המתרגמים והמתורגמים, ראוי שנעשה את הכלל של מקרא ותרגום כזה־לעומת־זה, ככלל המחייב לא בלבד את הראשונות אלא אף האחרונות, וכבר שיבחתי ברבים את הנסיונות להוציא מקור ותרגום לפי הכלל: דף־כנגד־זה.

ובעקבות המלצתו של סדן, וכדי שלא ייעלמו מעיני הקורא מילות המקור ביידיש וקשיי תרגומן, הבאנו אף אנו את שירת המקור של מאנגר, ולעומתה (אם כי לא דף כנגד דף) תרגום עברי, שמנסה לשמור לא רק על המילוליות של המקור אלא גם על הרוח העממית והרעננה של השיר. נוסף על עשרים ותשעה השירים המקוריים של מחזור שירי המגילה הוספנו כאן גם את השיר השלושים: “השיר על טווס הזהב” בתרגומו המופתי של בנימין טנא. שיר לירי זה נכלל בהפקת החמאם, והלחן המרגש של דובי זלצר הפך אותו, ובצדק, לחלק בלתי נפרד משירי המגילה.

ואם דבר חידוש יש במהדורתנו זו – הרי הוא הניסיון לחבר למילים גם קו וצבע, פרי עטו, מכחולו ודמיונו של הצייר־האמן. הניסיון השיטתי להביע את כלל שירת המגילה של מאנגר בתמונות רצופות – לא באיורים מקריים – הוא רובד פרשני נוסף, המביא לראשונה בפני הקורא העברי את ניחוחה הבשום והקסום של יצירת מופת זו.

מייד לאחר ניסיון ההתנקשות במלך, המן מתקשר בטלפון (!) לבנו ויזתא, עורך העיתון “דפים מטופשים” (“נאַרישע בלעטער”), ומוסר לו את החדשות (“נייַעסל”). הוא גם מקלל את בנו בחיבה: “קרייַץ־הימל־דאָנערוועטער”, קללה בגרמנית שמשמעותה “חזיז ורעם”. אפסותו של אחשורוש מתוארת באמצעות הדימוי הנלעג של צייד, שגבורתו מתבטאת בלכידת זבובים אך הוא נכשל גם בכך ומצליח לצוד רק את העשירי והחלוש שבהם (“פֿליגן געכאַפּט און גראָד די צענטע געפֿאַנגען”). ניסיון ההתנקשות של פסטריגתא פתטי – הוא מתנפל על המלך מתוך אטליז יהודי, אולר חייטים בידו, ומוחה על גזילת אסתרל שלו. “אם לא תחזיר לי מיד את אסתר” – הוא מזהיר את המלך – “אמוֹר מהר וידוי” ("זאָג גיך אָפּ ווידוי"), משל היה אחשורוש יהודי גוסס האומר וידוי קודם מיתתו.

ההתנקשות נכשלה. פסטריגתא נתפס, נכבל בשלשלאות, והמלך מחלים מפצעיו בבית־החולים. בינתיים מנצל המן את ההזדמנות ומנסה לקשור בין ההתנקשות לבין כלל היהודים, שלדעתו גמרו אומר לחסל את המלך. שנאתו של המן לעם ישראל מנוסחת במגילת אסתר בפסוק הידוע שמשמיע המן באוזני אחשורוש: “יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל־עָם, וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” (ג, ח). פסוק זה נתפס במסורת היהודית כסיסמתם של שונאי ישראל בכל הדורות, והמן של מאנגר “משווק” אותה באמצעות העיתון – רמז ברור לעיתונות הפולנית האנטישמית של שנות השלושים, שהסיתה בגלוי נגד יהודים והכשירה את הקרקע לאלימות כלפיהם. המן טוען באוזני בנו כי יהודי עיר הבירה זרים. הרי הם הגיעו לכאן, לשוּשן, מרחבי פולין וליטא... זו גם הטענה שכיוונו שונאי ישראל כלפי יהודי ורשה: עד ראשית המאה ה־ 19 כלל לא הותר ליהודים לגור בתחומיה של בירת פולין, ואילו עתה גודשים את רחובותיה של העיר מהגרים יהודיים מכל רחבי מזרח־אירופה. ה”יֶס, פָּאפָּא”, שבו עונה ויזתא לאביו ומבטיחו כי יציית להוראותיו, ממחיש את דמותו הפרובינציאלית של ויזתא – העיתונאי כביכול, שמחשיב את עצמו לאיש העולם הגדול.

איורים: נועם נדב

 

שם הספר: שירי המגילה
שם המחבר: איציק מאנגר

שם הספר ביידיש:
מגילה-לידער
שם המחבר ביידיש:
איציק מאנגער

תרגם והעיר: דוד אסף
אייר: נעם נדב
עריכה: יהונתן נדב

מהדורה ראשונה, אוקט' 2010
מספר עמודים: 216
פורמט: 19X23 ס"מ
כריכה: קשה
מהדורה דו-לשונית עברית-יידיש
כולל תקליטור ההצגה המקורית ביידיש. עיצוב הספר והעטיפה: סטודיו קובי פרנקו

מחיר מומלץ: 118 ₪
מסת"ב 968-965-13-2147-4
דאנאקוד: 497-1152




שתפו ספר זה עם החברים