חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 


מישהו כאן יכול להעיד?

אחרי שאכלה צהריים לבדה במסעדת 'אוכל טוב', בית-פלאות פוסט-קולוניאלי שהגישו בו טריאקי יפני, כריכי נקניק פולני, פיצה איטלקית-אמריקאית ואורז עם שעועית בסגנון מקסיקני וקריאולי, היא לגמה את שארית הקפה וחיפשה את המלצר שלה. עברו יותר מחמש-עשרה דקות מאז שלקח את כרטיס האשראי שלה, והוא עוד לא חזר. אולי הוא דופק איזו מלצרית במזווה, חשבה. בואי לא נהיה הומופוביות, אולי הוא דופק את הפיקולו הנאה מגוואטמלה. אולי הוא משתמש בכרטיס שלי כדי לצרוך פורנו באינטרנט או לקנות ביוגרפיות של מפורסמים במכירות חיסול; אולי הוא עובד ממורמר ועצלן; ואולי הוא טוב-לב והגון, ועושה עבודה נוראית. אולי הבנק שלי הקפיא סוף-סוף את החשבונות שלי בגלל משיכות-היתר, ומס הכנסה בדרך לעצור אותי. היא תהתה אם ארצות-הברית תקים אי-פעם כלא לבעלי-חוב. אם כן, בוודאי יגזרו עליה מאסר-עולם בלי אפשרות לשיחרור על תנאי. אבל אולי הכלא לא נורא כל-כך, חשבה, ובבידוד יהיה שקט. היא הייתה אשתו של גבר מגודל ואמם של שני מתבגרים, והיא שנאה את הקקופוניה הזכרית שלהם. בתור ילדה בת שבע ביערות האורן האינסופיים של שמורת ספוקיין נהנתה מיותר פרטיות ודממה מהורהרת מאשר עכשיו, כאישה בת חמישים שנסחפה לעיר סחופת הגשם הזאת. היא הייתה נזירה בגיל החביון!

היא הייתה קרובה יותר לאלוהים כשאוצר-המילים שלה היה קטן בשבעים וחמישה אחוז משהוא היום. היא הייתה נותנת את כל המילים בנות שלוש וארבע וחמש ההברות שברשותה אם אלוהים היה חוזר אליה. היא התגעגעה לאלוהים! והיא התגעגעה למלצר שלה. אבל אולי המלצר שלה לא קיים בכלל. אולי הוא רוח-רפאים. אולי אני סובלת מהזיות, חשבה, ואפילו לא מודעת לזה. האם משוגעים יודעים שהם משוגעים? תסתכלו עלי, חשבה, הסכיזופרנית-פרנואידית אוכלת צהריים. היא צחקה ותהתה כיצד הפכה לאדם בודד שאוכל לבדו וצוחק בקול בציבור. אני אישה מטורפת, חסרת בית, שבמקרה משלמת שכר דירה, חשבה. בקרוב אלבש שקיות ניילון במקום שמלות, מה דונה קארן תחשוב על זה? ואיפה לעזאזל המלצר? היא הסתכלה וחיפשה במסעדה הוכחה כלשהי לקיומו הגשמי: סינר מלוכלך, עט כדורי, ריח מי קולון ספוגי פֵרוֹמוֹן. אבל המלצר נעלם, נעדר, אבד, נשמד.

השמש זרחה סוף-סוף בסיאטל אחרי מאה ושלושה-עשר ימים רצופים של אפרוריות וגשם, והמקום היה עמוס מתמיד. בהעדר קרניים אולטרה-סגולות לבשו הלבנים חיוורון של מושבות עונשין, והשחורים והחומים דהו לצבע בז' של מחנות ריכוז. אבל היום כולם היו שמחים ורעבים. היא אכלה בוריטו עם עוף וכריך של עוף טריאקי. בעצם היא הזמינה רק את הבוריטו, אבל הכריך הגיע איתו בטעות. עוף כזה, עוף כזה, זימרה לעצמה כשאכלה בהנאה את שתי הארוחות, למרות שלפי הטעם הן הוכנו מאותו העוף. היא לא טיפוס שמתלונן על שירות גרוע. היא תרה במסעדה אחר המלצר הדמיוני שלה, הציצה בשעונה ושאלה את עצמה אם תפוטר על האיחור המי-יודע-כמה. היא עבדה כמזכירה משפטית ב'רוּפָאטוֹ, ראנֶט וקֵרת'', חברה בינונית בגודלה שהתמקדה בזכויות האזרח. היא ידעה שזאת עבודה טובה וחשובה, שאמורה לעורר את הצדדים היותר טובים באישיותה, אבל היא הייתה עובדת פזורת-נפש ולא יעילה, מזכירה שזקוקה לתזכורות. היא תמיד איחרה, ובשנה האחרונה ננזפה על כך רשמית כבר ארבע פעמים. עורכי-דין שמתמחים בזכויות האזרח יהססו אולי לפטר עובדים גרועים, אבל הם בהחלט יודעים איך להשפיל אותם. תיק העובדת שלה הגיע לעובי עשרה סנטימטר. הו, מה גבוהה, רחבה וארוכה הנחיתות שלה! היא הייתה תת-אישה, תת-אם ותת-חברה. שוב הציצה בשעונה. עשרים וחמש דקות איחור לפחות. שיא משרדי חדש!

היא חיפשה את המלצר ושאלה את עצמה אם לטרוח לחזור לעבודה או לקנות עיתון ולהתחיל לעבור על מודעות הדרושים. אלוהים, חשבה, אני ממוצעת כל-כך שזה מזעזע. מה קרה לה? פעם היא הייתה מיוחדת, לא? היא הייתה אמורה להיות מישהי חשובה, לא? היא לא הצליחה לזכור את הימים שבהם עוד היה לה פוטנציאל. היא הייתה אישה באמצע החיים (אם תחיה מאה שנה!) עם השכלה גבוהה, שהרוויחה עשרה דולר לשעה. איזה מין חיים בנתה לעצמה? היא עכברת מעבדה אבודה במבוך הקפיטליסטי. פרה עשוקה שמשלמת עשירית משכנתא על משחטה של ארבעה חדרים ושני חדרי אמבטיה. ואיפה לעזאזל המלצר שלה? היא קמה בתקווה למשוך את תשומת-ליבו של מישהו, זקפה צוואר וסרקה את החדר כמו כלב-הערבות הכי גבוה בעולם, והביטה אל הדלת הקדמית בדיוק כשאיזה גבר כהה ונמוך נכנס פנימה, צעק משהו בשפה זרה והפעיל את הפצצה שהייתה צמודה לו לחזה.

מחוץ למסעדה נהרגו בפיצוץ הראשוני שלושה אנשים, ועוד שניים מתו באמבולנסים בדרך לבית-החולים; שלושים ושבעה נפצעו. בתוך המסעדה נהרגו במקום עשרים ושלושה אנשים, ועוד ארבעה-עשר היו עתידים למות בעשרים וארבע השעות הקרובות. ארבעים ואחד איש שרדו את הפיצוץ, אבל שלושה-עשר מביניהם סבלו מפציעות חמורות שחייבו אישפוזים ממושכים ושיקום אינטנסיבי. פיגוע-התאבדות חסכוני ויעיל ביותר. הטרוריסט השקיע רק 436 דולר בייצור הפצצה שלו, כך שהעסק עלה לו קצת יותר מעשרה דולר לראש.

בהמשך הוא יזוהה כסורי-אמריקאי שנולד בסיאטל, וגדל ברווחה אצל אב מוסלמי ואם קתולית מהמעמד הגבוה. הוא היה בוגר בית-הספר התיכון לֵייקסייד ואוניברסיטת סיאטל, ולמד לקראת תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת וושינגטון. הוא היה מאורס לדוקטורנטית, צרפתייה-אמריקאית שהייתה הסולנית של להקת פוֹלק מקומית. האף-בי-איי והמשטרה המקומית יחקרו את הטרוריסט במשך שנה, אבל לא ימצאו שום עדות לכך שהיה מעורב בפעילות טרור או החזיק באיזו משנה טרוריסטית. הם לא ימצאו מישהו ששמע את האיש מבטא אי-פעם איזשהו רגש אנטי-אמריקאי. הוא היה רשום בפנקס הבוחרים, מצביע עקבי שהעדיף את הדמוקרטים המתונים, אבל חברו הטוב ביותר עבד בגיוס כספים בשביל הרפובליקאים. בחמש השנים האחרונות תרם הטרוריסט באופן שווה לאירגונים פלסטיניים וישראליים. שווה בדיוק, עד האגורה האחרונה. החוקרים יסיקו שהטרוריסט היה או הטרוריסט הבלתי-נראה, הזהיר והתמהוני ביותר בכל הזמנים - או תעלומה בלתי-פתירה. לאף-בי-איי אין יכולת להתמודד עם המימד הקיומי, והציבור האמריקאי ידוע לשמצה בצמאונו לפיתרונות, כך שלבסוף אובחן הטרוריסט כמשוגע בודד נוסף בהיסטוריה האמריקאית הארוכה של רוצחים בודדים.

אבל כאשר הטרוריסט עשה את דרכו אל מסעדת 'אוכל טוב' הוא לא חשב שהוא מטורף או בודד. הוא שמע קולות, ופעל על-פי ההוראות. הוא היה מרוצה מהמחויבות שלו, הוא התגאה בה, ולכן חייך כשנכנס למסעדה. רגע לפני שהפעיל את הפצצה היא ראתה את החיוך שלו, ולרגע חשבה שהיא מכירה אותו. המלצר שלה נעלם, בעלה ובניה היו זרים לה, והיא שאלה את עצמה אם האיש כהה העור בא להציל אותה. רעיון מגוחך כמובן, אבל בדיוק כשהפעיל את הפצצה שהצמיד לחזהו, היא החזירה לו חיוך. הפיצוץ גרם לה לאבד את ההכרה, והיא התעוררה מחוצה תחת כובד משקלם המזוויע של המתים. בדחיפה וזחילה פילסה לה דרך בין חלקי הגופות האלמוניים והריסות הבניין, וכך ניצלה. היא נחלצה מהחורבן מכוסה דם וחבורות, אבל לא פצועה קשה, למעשה לא פצועה כלל בהשוואה ליתר הניצולים. אנשים צרחו וגססו סביבה. הם נשאו את עיניהם אל גורדי-השחקים וציפו לקריסתם. הם ציפו שמטוסים ייפלו מהשמים ויבעירו את העיר. אבל האסון הזה לא היה האסון ההוא; הפיצוץ הזה היה קטן ואמיתי, לעומת הפיצוץ האחר, שהיה גדול יותר ומרוחק, והיה קיים רק בסרטים ובווידיאו ובזיכרון. כאן, בדקות שאחרי האירוע, ייללו סירנות אמיתיות. כבאיות אמיתיות וניידות משטרה אמיתיות הגיעו מכל הכיוונים. השמים היו מלאים מסוקים של רשתות החדשות. המחלצים משכו את גופות המתים והחיים מתוך סבך המלט והמתכת והעץ של הבניין, שהתפרק ליסודותיו הבסיסיים.

היא הביטה בכל זה ורשמה לעצמה הערות בראשה כאילו הייתה עוברת-אורח תמימה, או עיתונאית אובייקטיבית. שישה חובשים ביצעו החייאה בשני גברים וארבע נשים. גבר שנכווה קשות ועורו התקלף מידיו וזרועותיו ברצועות ארוכות ושותתות דם, קרא לאשתו ביללות. ילדונת שחורה וילדון לבן התחבקו במושב האחורי של אמבולנס. חסר-בית שחור, חבוש קסדת קרב, דחף את עגלת הקניות שלו במעגלים ושר את ההימנון הלאומי. על הקרקע סביבה היו זרועים צלחות ומזלגות וכפות וקערות ומלחיות ופלפליות וכיסאות ושולחנות וסינרים ומפיות ותפוח-אדמה אפוי אחד, עטוף למחצה בנייר כסף. גבר לבן בחליפה אפורה קרועה התייפח מעל גופו המרוטש של גבר לבן אחר, שלבש חליפה אפורה קרועה אחרת. במרחק שמעה רדיו מנגן את ה'לאטין פלייבויז'. היא לא ידעה איזה שיר, אבל זיהתה את ההרמוניות. אישה לבנה רכנה אל הרחוב מחלון הקומה השישית וצילמה הכל במצלמת וידיאו.

"את בסדר?" שאל אותה מישהו.
היא הסתובבה להביט בו. גבר לבן, נמוך, בן ארבעים ומשהו, במעיל עור שחור. נאה, עם עיניים טובות ושפם מטופש, עם עודף משקל של איזה עשרה קילו, שתוך עשר שנים יהפכו בוודאי לחמישה-עשר קילו, ותוך עשרים שנה לעשרים, וכן הלאה וכן הלאה. עודף המשקל הבלתי-נמנע של הזכר האמריקאי! אבל לעת עתה הוא נראה כמו נגן הבס הסקסי של להקה ביתית גרועה. הבטן שלו אולי רכה, אבל המוזיקה שלו קשה כמו אבן! במקום או זמן אחר הייתה מחייכת אליו, מפלרטטת, אולי אפילו חושבת עליו בפעם הבאה שהייתה שוכבת עם בעלה הנורא. למה היא חושבת על סקס ברגע כזה? וגרוע מזה, למה היא חושבת על סקס מחוץ למסגרת הנישואים? קץ העולם - או לפחות חלקו הקטן - קרב ובא, והיא חושבת על גופו העירום של גבר אחר. איזו סטייה! ואולי זו תגובה טבעית ואינסטיקטיבית? מי יודע, עם כל המוות והכאב שסביבה, אולי יהיה טוב להפיל את הגבר הזה ארצה בין ההריסות ולעשות איתו אהבה, לא כן? אולי יהיה טוב לברוא חיים, ליצור חיים חדשים. הטרוריסטים האלה, הקדושים המעונים מטעם עצמם, הרי מאמינים שבגן-עדן יזכו בשבעים ושתיים בתולות, נכון? אם נניח רגע להעמדות הפנים הפוליטיות, הרי מדובר פה בכמה אלפי גברים טיפשים שמאמינים שהטרור הוא דרך נוספת להשיג זיון, לא? אז מה יקרה אם ארצות-הברית תציע שבעים ושלוש בתולות לכל טרוריסט, בתנאי שיימנע מאלימות? במקום לפרוס באפגניסטאן ובעיראק צבא של חיילים אמריקאים מבואסים, אנחנו יכולים לשגר לשם משלחת הומניטרית של בתולות פטריוטיות. אלוהים, מה קורה לי, חשבה, אני מאבדת את השפיות. היה לה ברור שהיא בהלם, אבל היא תהתה אם המוח שלה נפגע מהפיצוץ יותר משחשבה. אולי הגולגולת שלה נסדקה והמוח שלה חשוף לעיני כל. זאת הרי הצורה הקיצונית ביותר של עירום פומבי, לא כן? הבושה הגדולה ביותר, לא? המוח נוזל לי מהראש, חשבה, ואני אפילו לא יודעת את זה. היא נגעה בקודקודה וציפתה לחוש בריקמה הרכה של המוח, אבל חשה רק בגולגולת החזקה והגרמית שלה. היא משתגעת, והיא מברכת על זה. היא רוצה להשתגע.

"היית שם בפנים?" שאל אותה נגן הבס השמנמן והצביע על המסעדה ההרוסה. השלווה שלו משונה, חשבה. איזה מין גבר מסוגל להצביע בשלווה על בניין מפוצץ? אולי גם הוא השתגע. אולי כולם השתגעו. "לא הייתי שם," אמרה. היא שיקרה, ונהנתה לשקר. "ראיתי את זה. רק ראיתי את זה."
"מה קרה?" שאל.

"איזה מחבל-מתאבד נכנס בריצה למסעדה," אמרה. "עם פצצה. הוא פתח את המעיל, והייתה שם פצצה, והוא צרח משהו. אני לא יודעת באיזו שפה. אחרי שצרח הפעיל את הפצצה."

"היית שם?" שאל שוב. כמובן, חשבה, כמובן שהייתי שם, אידיוט שכמותך! איך היא יכולה לדעת בדיוק מה קרה אלמלא הייתה שם בפנים, כעדה? הוא ידע שמשהו לא בסדר בסיפור שלה, אבל הוא היה מבולבל ומבוהל מכדי לברר מה.

"לא, לא הייתי שם," אמרה. "עמדתי ממש כאן כשזה קרה."
"את בסדר?" שאל. הוא עמד קרוב אליה. היא זיהתה סיגריות בריח הפה שלו. ואולי לכולם יש ריח של אש ועשן. אולי תמיד יהיה לכולם ריח של אש ועשן.
"לא," אמרה. כיוון שקיבלה הזדמנות לומר את האמת, המשיכה לשקר. "פשוט עברתי כאן."
"ראיתי אותך יוצאת משם," אמר. הוא חקר אותה. איך הוא מעז להטיל ספק בדבריה?
"חיפשתי אנשים," אמרה. "ניסיתי להציל אותם, אבל אין שם אף אחד. רק חתיכות של אנשים."
היא קלטה שהיא צועקת כדי שישמעו אותה בתוך ההמולה.
"נפצעת?" ענה לה בצעקה. איזו מין שיחה זאת? מה הטירוף הזה שהם שותפים לו? "נפצעת?" שאל. שוב ושוב הוא שואל את אותה השאלה. היא חייבת למנוע ממנו לשאול אותה שוב.
"לא, לא," אמרה. "רק תוציא אותי מכאן. אני לא רוצה להיות כאן. תעזור לי להסתלק מכאן."

הוא אחז בידה והרחיק אותה מזירת הפשע. לאורך עשרה בלוקים פילס להם דרך בתוך המוני המושיעים מטעם עצמם, קדושי תקשורת ועיטים עיתונאיים, עובדי חירום וסקרנים חולנים. בכל מקום ראתה מצלמות ומצלמות וידיאו. היא תהתה כמה אלפי תצלומים יצולמו, כמה סרטים. בכמה מהתצלומים והסרטים האלה תופיע אולי תמונתה? האם מישהו תפס את הרגע המדויק שבו יצאה, כמו ישו, מהקבר המפוצץ שלה? בסופו של דבר, חשבה, ישו עדיין כאן משום שישו היה כאן פעם, וחלקים של ישו עדיין מרחפים באוויר. הדנ"א של ישו הוא חלק מהדנ"א הקולקטיבי. כולנו חלק מישו; כולנו ישו באופן חלקי. אם תנשמי עמוק בשעת סערה תוכלי לפעמים לטעום את ישו בגשם העז והמיטיב. ואולי חלקים של ישו נצרבו לתוך העור והעצמות והמלט והעץ. אולי אפשר לראות את ישו בכל כתם דם. אולי אפשר לראות את ישו בפנים המדממים שלי, חשבה, אולי אני נראית כמו ישו. ואולי אני לא כמו ישו, אולי אני ישו בעצמו. אולי ישו, שקם לתחייה, קם לתחייה בי.
"איפה את גרה?" שאל. "את רוצה שאקח אותך הביתה?"
"לא," אמרה. "קח אותי לאיפה שאתה גר."

הוא היסס. לא הבין מה קורה. הוא רצה להיות הגיוני. להפוך את כל העסק להגיוני. הבית שלו היה בקצה הבלוק הבא. מקום קרוב ובטוח. לכן החליט שהגיוני לקחת את הזרה המוזרה הזאת לדירה שלו. הוא שאל את עצמו אם הם יזדיינו. הוא ידע שזה קורה לפעמים. הוא קרא על זרים שנפלו זה לזרועות זה בשעת מלחמה וברעידות אדמה ובסופות טורנדו והוריקן. דודו ארני, מוותיקי מלחמת וייטנאם, הציל ב-1967 וייטנאמית צעירה עם תינוק, התחתן איתה, אימץ את הילד והביא אותם איתו חזרה לסיאטל. הם היו נשואים עדיין, לא ממש באושר, אבל נשארו יחד. מי יכול להסביר את הדברים האלה? אולי אני אמור לקחת את האישה הזאת הביתה, חשב. אולי אנחנו אמורים להתאהב. כן, אולי זה לא הגיוני, אולי זה שטות. אבל מה כבר יכול להיות הגיוני בעולם שבו גבר נכנס למסעדה צפופה ומפעיל פצצה? הוא הביט באישה הזאת, בעלת השיער השחור הארוך והעור החום והעיניים החומות, ושאל את עצמו אם היא עיראקית או סעודית או אפגאנית. אולי היא טרוריסטית מוסלמית שפוצצה את המסעדה ועכשיו היא משתמשת בו כדי לברוח. אלוהים, חשב, ראיתי יותר מדי סרטי פעולה ויותר מדי 'חדשות פוֹקס', וחמור מזה, אני גזען שראה יותר מדי סרטים של סטאלונה ויותר מדי תוכניות של ביל אוריילי.
"אני לא יודע מה לעשות," אמר. הוא דיבר בכנות. ותהה אם הכנות שלו אמיתית.
"פשוט תיקח אותי לאיפה שאתה גר," אמרה שוב. "ואז כבר נחשוב מה לעשות."
הוא הוביל אותה לבניין הדירות שלו בכיכר פאיוֹניר ועלה איתה שלוש קומות לדירה שלו. הוא פתח את הדלת, נכנס אחריה, סגר את הדלת מאחוריהם והושיב אותה על הספה בסלון.

"את רוצה לשתות משהו?" שאל. כמה סתמי וטיפשי! למה לא הציע לה משהו משמעותי כמו שלום עולמי או גאולה רוחנית? הוא לא יכול לספק אף אחת מההפשטות הנפלאות האלה, אבל לפחות ההצעה שלו הייתה אמיתית.

"הייתי שמחה מאוד לקצת מים," אמרה.
"מים זה דבר חשוב," אמר. "בכל פעם שאני מדוכא או בודד, או מה שלא יהיה, אני שותה כוס מים ובדרך-כלל מרגיש טוב יותר."

על מה לעזאזל הוא מדבר? למה הוא כזה אידיוט? הוא הלך למטבח להביא את המים. שמח להתרחק ממנה. ותהה שמא הנדיבות שלו אינה נדיבות כלל. אולי הוא עוזר לה, אולי הוא עושה את המעשה הקטן הזה של טוב לב אנושי, כדי להתמודד עם פחד גדול יותר. מה אם הפיצוץ הזה הוא רק הראשון? כמה טרוריסטים נוספים מתהלכים ברחובות סיאטל? כמה מחבלים-מתאבדים נוספים מרכיבים כעת פצצות? אין לדעת. את המידע הזה לא יהיה אפשר לדעת לעולם. קל יותר יהיה לגלות אם יש אלוהים. בזמן שנעדר היא קמה והביטה סביבה. איזה רגע משונה לסיור מודרך מטעם עצמה! החדר הקדמי היה גדול, עם קירות לבֵנים חשופים. הדפסים דו-צדדיים נאים, לא חתומים, נתלו מן התיקרה. הם חצו את החדר לשניים, במעין וילון אמנותי. מוזר ויפהפה, חשבה. חדר השינה היה גדול מספיק להכיל רק מיטה, שלא הוצעה, ושולחן קטן שעליו ערימה גבוהה של ספרים. גם חדר האמבטיה היה קטן, עם כיור לבן נקי, שירותים ומקלחת. היא לעולם לא הייתה יכולה לחיות בלי אמבטיה. אבל לא היו שם גיטרות, לא היו כלי נגינה משום סוג. אז אולי הבחור השמנמן הוא לא נגן בס. היא נכנסה למטבח הקטן, הוא עמד שם בשקט ובהה מבעד לחלון.

"מה קורה?" שאלה.
"אני רואה את העשן," אמר.
היא שמעה את הסירנות ואת המסוקים וקולות אנושיים ומכאניים אחרים. הרעש לא פחת בכלל, להיפך. הלילה אף אחד לא יישן.
"הנה המים שלך," אמר והושיט לה כוס מלאה.
היא שתתה את כולה בלגימה אחת.
"את שותה מים כמו גבר," אמר.
"מה זה אומר?" שאלה.
"אני לא יודע," אמר וצחק. היא צחקה איתו. הם פלירטטו. איך הם יכולים לפלרטט ברגע כזה? היא יפהפייה, חשב, ואז התבייש בעצמו ששם לב.
"אני נשואה," אמרה.
"את רוצה לטלפן אליו?" שאל בהקלה. הנה, היא הגדירה את הגבולות.
"לא," אמרה. "אני שונאת אותו."
"אני מצטער לשמוע."
"יש לי גם ילדים," אמרה. "שני בנים."
אלוהים, חשב, אולי היא מכוסה בדם של הילדים שלה.
"הם לא היו איתך במסעדה, נכון?" שאל.
"לא, הם בבית-הספר. וכבר אמרתי לך, לא הייתי במסעדה כשזה קרה."
"את משקרת. אני לא יודע למה את משקרת. אבל את משקרת."
"אם אתה חושב שאני שקרנית, למה הבאת אותי הביתה?"
"אני לא יודע. חשבתי שאת זקוקה לעזרה."ה "חשבת לעזור לי על-ידי זה שתכניס אותי למיטה, נכון?"ה "לא."
"מי משקר עכשיו?" שאלה וחזרה לסלון.
הוא הלך אחריה. "תקשיבי," אמר. "אני חושב שאולי נפגעת בראש או משהו כזה. משהו לא בסדר באיך שאת מדברת. אני חושב שאת צריכה ללכת לרופא."
"אולי דיברתי ככה לפני הפיצוץ," אמרה. "אולי תמיד דיברתי ככה."
"אבל מה עם הבעל שלך והילדים שלך? הם לא ידאגו לך?"ה "אמרתי לך, אני שונאת את בעלי."
"לא יכול להיות."
"אישה לא יכולה לשנוא את בעלה? לא יכול להיות שאתה נאיבי עד כדי כך."
"לא, הייתי נשוי."
היא צחקה. "אתה מצחיק," אמרה.
"אני לא מנסה להצחיק," אמר.
"אנשים מצחיקים לא צריכים לנסות."
"תשמעי, תרדי מהקטע הזה. מה עם הילדים שלך?"
"הם שונאים אותי יותר ממה שאני שונאת אותם."
"אני לא מאמין."
"אתה לא חושב שאמא יכולה לשנוא את הילדים שלה?"
"לא, זה לא זה. אמהות לא אמורות לשנוא את הילדים שלהן."
"איזה מין אידיוט אתה?"
היא זרקה את הכוס הריקה שלה על קיר הלבנים, והפיצוץ השני הזה היה מבחינתו חזק יותר מהראשון. הוא פחד מהאישה הזאת ומן האפשרויות הטמונות בה.
"אני כבר לא רוצה שתהיי כאן," אמר.
"אני לא רוצה להיות בשום מקום," אמרה.
"לא, באמת, אני רוצה שתלכי עכשיו. אם לא תלכי, אני אקרא למשטרה."
"בטח, ואני בטוחה שהם יבואו תיכף ומייד. אני בטוחה שאתה תהיה במקום ממש גבוה בסדר-העדיפויות שלהם."
"בסדר, אני אזרוק אותך מפה בעצמי."
"אוי, אתה ממש קשוח, אה? בדיוק כמו בעלי. כל מה שאתה רוצה זה לריב. בסדר, אני רבה איתו, ואני אריב גם איתך."

היא קפצה את ידיה לאגרופים, אבל תקעה בתוכם את האגודלים. אם הייתה מנחיתה אגרוף, האגודל שלה היה נשבר. הוא ידע שהיא בחיים לא הכניסה למישהו אגרוף אמיתי. היא נראתה פתטית.
"למה אתה מחייך?" שאלה.
"את מבוהלת," אמר. "גם אני מבוהל. לא הלכתי מכות מאז כיתה ג'. והיא כיסחה אותי. קראו לה סוזן. היא שברה לי את האף עם תיק האוכל שלה. היה עליו ציור של סנופי."
כן, חשבה, האיש הזה מצחיק והוא מחייך כמו ילד קטן ופגיע, כאילו התבייש קצת בשיניים העקומות ובחוש ההומור העקום שלו. היא הורידה את האגרופים וצעדה סביב החדר בתחושת חרדה לא מוגדרת. היא ידעה שהיא צריכה לגבש לעצמה איזו תוכנית, אבל היא לא הצליחה לחשוב מה לעשות קודם. "תשמע," אמרה, "אני מצטערת שאני כזאת מגעילה."
"זה בסדר," אמר. "בהתחשב בנסיבות, אני מתאר לי שמצבנו לא רע."
"בסדר, בסדר, אתה איש טוב. נחוצים לנו עוד אנשים טובים בעולם. אולי נתחיל מחדש? אולי נציג את עצמנו ונעמיד פנים שרק נפגשנו?"
איך היא מסוגלת להגיד משהו בנאלי כל-כך? מה קורה לה?
"תראי אותך," הוא אמר. "אני לא חושב שאפשר להתחיל מחדש."
היא הייתה מכוסה דם ולכלוך. זה הפתיע אותה. איך שכחה את זה? ולמה מטרידים אותה הרגשות של האיש הזר הזה? שוב שאלה את עצמה אם היא משוגעת, אם כל היום הזה הוא חלום, אם האיש הזה והדירה שלו הם אשליות.

"היי," אמר. "יש לי חלוק רחצה נקי ומגבות נקיות באמבטיה. אולי תתקלחי, תשטפי את כל הלכלוך הזה. איך זה נשמע לך?"
עכשיו הגיע תורו להישמע טריוויאלי: היי, העיר בוערת, אבל תרגישי הרבה יותר טוב אם תשתמשי בחוט דנטלי.
"אתה סתם רוצה להפשיט אותי," אמרה.
"את מאוד נאה, ואני מודה שלרגע חשבתי על סקס. אבל רצח המונים ומחבלים-מתאבדים מכווצים קצת את מטה הקסם, את יודעת?"
היא שוב צחקה. היא ישבה על הספה וצחקה. היא כיסתה את פניה בכרית וצחקה. זרקה עליו את הכרית וצחקה. "אתה נורא מצחיק," אמרה.
"בחייך," אמר. "לא ניסיתי להצחיק. ניסיתי להגיד לך מה אני מרגיש."
"אולי כל מה שאתה מרגיש מצחיק," אמרה וניגבה את הדמעות מעיניה.
"אולי הכל מצחיק אותך," אמר. "אבל את חתיכת כּוּס משוגע, הייתי נשוי לכוס משוגע בעבר, ואין לי שום עניין להתקרב לזה שוב."
"כוס משוגע!" צעקה וצחקה. היא התגלגלה מהספה לריצפה וצחקה. "אף אחד עוד לא קרא לי כוס משוגע!"

היא שכבה על הריצפה וצחקה אל תוך השטיח. היא בכתה וייללה ובעטה ודפקה באגרופים. היא נכנסה לפירכוס. הוא גילגל אותה על הצד והחזיק לה את הראש בזמן ההתקף. הוא הבין בהתקפים. כשזה נגמר היא נשמה נשימה עמוקה ונרדמה. כשהתעוררה הרגישה כאילו איזה תאו הכניס לה בעיטה בגולגולת. הוא ישב על הספה ולטש בה עיניים. אלוהים, חשב, אני מקווה שהיא לא תמות על השטיח שלי. איך אני אסביר את זה? הוא לקח את הטלפון וחייג למוקד החירום, אבל שמע רק צליל תפוס. הוא ניסה שוב ושוב, עשר פעמים, אחת-עשרה, שתים-עשרה פעמים, אבל בכל פעם שמע רק את אותו צליל תפוס נורא. אחרי שחיפש בדפי-זהב את המספרים הכלליים של המשטרה והכבאים חייג גם לשם, ושוב שמע צליל תפוס. הוא טילפן למחוזות השונים ולתחנות הכבאים, אבל אף אחד לא ענה. הוא טילפן לבתי-חולים ולמרפאות ולכנסיות אבל לא הצליח לצלוח את המשיבונים הממוחשבים שלהם. אלוהים, חשב, אני חי בעולם שביר כל-כך. בניין אחד מתפוצץ, וכל המערכת קורסת. הוא פחד יותר מקודם, אבל אז טילפן למספר נוסף שידע בעל-פה.
"פיצה דומינוס, איך אני יכול לעזור לך?"
כמה פעמים הצעיר הזה כבר ענה ככה לטלפון? האם הוא יודע שנימת הקול שלו משנה לגמרי את משמעות המילים?
"פיצה דומינוס, איך אני יכול לעזור לך?"
אם העובד בפיצריה יחזור על השאלה שלו מספיק פעמים, אולי היא תהפוך לתפילה.
"פיצה דומינוס, איך אני יכול לעזור לך?"
"אני לא מאמין שאתם פתוחים."
"האמת, רק אני פה. כל האחרים הלכו. אני נשארתי. לא ידעתי מה לעשות."
"אתה לא באמת מתכוון לעשות משלוחים, נכון?"
"אני לא יודע. אתה הבנאדם הראשון שמטלפן מאז שזה קרה."
"המשפחה שלך לא דואגת לך?"
"הם יודעים שאני בסדר. אבא שלי אמר לי להישאר כאן ולנעול את הדלת. הוא אמר שיותר בטוח להישאר כאן מאשר לנסות להגיע הביתה לבד."
"מה תעשה עכשיו?"
"אני לא יודע. אני מבוהל. אתה חושב שהתחילה מלחמת העולם השלישית?"

לפי הקול שלו, העובד בפיצריה היה בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה. מנין לו לדעת שבני-נוער רבים כל-כך בכל העולם כבר שרדו פיגועים וחיים תחת האיום היומיומי של פיגועים נוספים, ובכל זאת הם מוצאים מספיק אומץ לרקוד, לשיר, לקלל ולעשות אהבה בעשב הגבוה ליד נהר כזה או אחר?
"אתה טבח או נהג?"
"שניהם."
"אז תשמע, בחור, יש לי רעיון גדול. למה שלא תתחיל להכין פיצות? תכין כמה שאתה יכול ותעמיד אותן בערימה גבוהה. המון אנשים רעבים יסתובבו עוד מעט ברחובות. תעמיד בחלון שלט שכתוב עליו 'פיצה חינם לעובדי החילוץ!' ותהפוך לגיבור."
"אני לא חושב שהמשרד הראשי שלנו יאהב את הרעיון."
"לעזאזל המשרד הראשי."
אין ספק שהצעיר הזה לא כשיר למרד סוציאליסטי, ולא משנה כמה הוא חכם ומאופק.
"מה אמרת?" שאל עובד הפיצריה.
"העיר עולה באש. תכין את הפיצות. לעזאזל המשרד הראשי."
הצעיר חשב על זה.
"כן, אתה צודק," אמר. "לעזאזל המשרד הראשי."
"אני לא שומע אותך."
"לעזאזל המשרד הראשי."
"מה אמרת?"
"לעזאזל המשרד הראשי."
"זה נשמע טוב, אבל השפה שלך לא תקינה."
"למה אתה מתכוון, אדוני?"
"'לעזאזל' זאת לא מילה חזקה במיוחד."
"אני לא יודע, אדוני. אני מרגיש די רע כשמישהו שולח אותי לעזאזל."
"אתה צודק. אמרת משהו די חכם. אבל אתה יכול לשלוח אותם לעשות משהו אחר."
"אוי, אדוני," אמר הבחור, "אני לא יכול להגיד את המילה הזאת. זאת קללה. ואני נוצרי."
נוצרי שעובד בתאגיד בינלאומי ומוטרד ממילים מגונות?
"אז בסדר, מר פיצה, אתה יודע מה המשימה שלך. לעזאזל המילה האחרת ולעזאזל המשרד הראשי. תכין כבר פיצות בחינם."
"כן, אדוני."
הוא ניתק, צחק אל התיקרה ואז הסתכל שוב למטה, אל האישה המשוגעת ששכבה על הריצפה. היא החזירה לו מבט.
"מה בדיוק עשית?"
"אני חושב שהתחלתי מהפכה של סלאמי עם תוספת גבינה," אמר.
היא צחקה ואז התכווצה. "אלוהים," אמרה. "כואב לי הראש."
"היה לך התקף," אמר.
"אני יודעת, הרגשתי כאילו יש לי התקף ואני מסתכלת על עצמי באותו הזמן."

במשך שנים חיה חיים כפולים, כמשתתפת וכעדת-ראייה. היא הייתה כל-כך משועממת ואומללה, וכל-כך אובייקטיבית בנוגע לשיעמום ולאומללות שלה, עד שהתחילה לערוך ניסויים חברתיים במשפחה שלה. ביולי שעבר הגישה את ארוחת הערב חמש דקות מאוחר מהרגיל, שינוי לא מזיק בטקס המשפחתי. אבל למחרת הגישה אותה עשר דקות מאוחר מהרגיל, ובלילה שלאחר מכן חמש-עשרה דקות מאוחר מהרגיל, וכן הלאה וכן הלאה. בסוף החודש הגישה את הבשר עם תפוחי-האדמה בתחילת מישדר הספורט של אחת-עשרה בלילה. בעלה והבנים לא השמיעו שום הערה או תלונה על השינוי ההדרגתי והיסודי בשעת ארוחת הערב. איך הם מסוגלים להיות נוחים ואדישים כל-כך? איך הם מסוגלים להיות תלויים בה כל-כך, וכל-כך לא מודעים למניפולציות הבוטות שלה? הם אכלו וקיללו ברגעי השיא של הפוטבול וההוקי, והיא בחנה בינתיים את הגבר ואת שני הבנים, החייזרים הפרטיים שלה, ולא האמינה ששלושתם העבירו לא מעט זמן אצלה ברחם.

כעת שכבה על ריצפת דירתו של זר וחשה אמביוולנטית ביחס לחייה. אולי היא יכולה לשכב כאן על הריצפה לנצח. אולי היא יכולה להפוך לגל-עצמות או להתאבן. אולי היא יכולה להפוך לשולחן סלוני מוזר. בתור רהיט אולי תרגיש שיש בה ערך ושימוש. היא עצמה עיניים ותהתה אם הרהיטים האחרים ילמדו לקבל ולאהוב אותה.
"תתעוררי!" צעק עליה.
"אני עייפה מאוד," אמרה.
"אני בטוח שיש לך זעזוע מוח או משהו כזה," אמר. "את צריכה לראות רופא. אבל העניין הוא שצריך לקחת אותך לשם. הטלפונים לא עובדים. אני יכול להזמין פיצה, אבל אני לא יכול להזמין אמבולנס." "אני לא חושבת שאצליח ללכת רחוק מאוד. לא בזמן הקרוב. קודם אני צריכה לנוח."

"בסדר, אבל אם יהיה לך עוד התקף אני אקח אותך לשם על הידיים, בסדר? בית-החולים נמצא איזה קילומטר וחצי מכאן. אם לא תהיה לי ברירה אני אגרור אותך לשם."ה "אני לא חושבת שיהיה לי עוד התקף."
"את לא יכולה לדעת."
"אני די בטוחה שזה לא יקרה שוב."
"את זאת ששוכבת על הריצפה. לא נראה לי שזה אומר הרבה על היכולות הטלפאתיות שלך."
"תמיד היית מצחיק?"
"כן," אמר. חוש ההומור שלו הרס לו את הנישואים. עם כל בדיחה הוא ניקב חור נוסף בליבה של אשתו לשעבר. אבל הוא לא שלט בזה. כל המשפחה שלו הייתה מבדחת ובלתי-הולמת. בחתונה שלו, בכנסייה, כשאשתו לעתיד המיידי צעדה לקראתו במעבר, אחיו הצעיר סיפר בקול רם בדיחה על איידס. יש משהו יותר גרוטסקי מזה? אם אשתו הייתה חכמה יותר ומאוהבת פחות, היא הייתה מסתובבת ובורחת מהכנסייה. אבל היא האמינה שבעלה לעתיד המיידי מוצלח יותר מהאח ההומופוב והגזען והטיפש להחריד שלו, וכאשר בעלה התגלה כטוב יותר ומתקדם יותר אבל טיפש להחריד בדיוק באותה המידה, היא הרגישה מרומה.

בלילה שבו אשתו חתמה על מסמכי הגירושים היא טילפנה אליו וקיללה אותו. היא הייתה שתויה ובודדה וזועמת.
"בסדר, מר שמח!" צרחה. "בוא נראה כמה זמן אתה יכול להחזיק מעמד בלי לספר בדיחה! כמה זמן! כמה זמן, מר שמח?"
"בערך שבע שניות," אמר לאחר שבע שניות של שתיקה.
היא בכתה וקיללה אותו שוב וניתקה. והוא ישב לבדו בחושך ושאל את עצמו איך זה שקל לו כל-כך לפגוע באישה שהוא אוהב. למה דחוף לו יותר לספר בדיחה מאשר להכיר בכאב שלה? ועכשיו, שנתיים אחרי הגירושים, הוא לטש עיניים באישה המשונה ששכבה אצלו על הריצפה ותהה אם נשלחה אליו כעונש על חטאיו. אולי אלוהים שונא בדחנים. ואולי היא מין מבחן. אולי אם יעזור לה, אם יציל אותה, הוא יוכל להוכיח שהוא שווה משהו. אולי אלוהים נותן לו הזדמנות להיות רציני ומכבד. "אשתי לשעבר קראה לי מר שמח," אמר.
"שם חמוד," אמרה.
"היא לא התכוונה להחמיא לי."
"בסדר, מר שמח, תן לי לנוח כאן קצת, ואז אתה יכול לקחת אותי לבית-החולים."
"סיכמנו. אבל אני לא אתן לך לישון. את תישארי ערה. אז כדאי שתתחילי לדבר."
"על מה אני אמורה לדבר?"
"ספרי לי על בעלך ועל הילדים שלך."
"אני שונאת אותם."
"את זה כבר אמרת לי. ספרי לי למה את שונאת אותם."
היא שתקה כמה דקות. הוא דחק בה בכף רגלו. "דברי," אמר.
"איפה היית ב-11 בספטמבר?" שאלה
. "ב-11 בספטמבר, כשהייתי בן שבע-עשרה, איבדתי את בתולי לטובת בחורה בשם אטלנטה."
"לא מפסיק להתחכם, אה? אתה יודע לאיזה יום אני מתכוונת."
"ב-11 בספטמבר ההוא עבדתי."
"מה אתה עושה?"
"מתכנן משחקי מחשב."
"אם אתה מתכנן משחקי מחשב למה אין לך מחשב בדירה?"
"מה את, בלשית?"
"אני טובה בפרטים."
"זה עניין של גבולות. אני רוצה שחיי העבודה שלי והחיים הפרטיים שלי יהיו מופרדים."
"ואיך הולך לך עם זה?"ה "אני אף פעם לא כאן."
"זה בטח כיף."
"היה כיף עד ה-11 בספטמבר. עבדתי על השלבים האחרונים של משחק טרור. צלף בגוף ראשון." "מה זה צלף בגוף ראשון?"
"את רואה דרך העיניים של הצלף."
"ויוצא לך לירות בטרוריסטים? זה בטח נמכר נהדר."
"במשחק שלנו את משחקת טרוריסט שיורה באזרחים. את יכולה לתקוף קניון, מכללה יוקרתית או את מרכז הסחר העולמי."
"אלוהים, איזה גועל."

"השקענו מאות אלפי דולרים בפיתוח וייצור. גם לפני ה-11 בספטמבר תיארנו לעצמנו שמשחק כזה יהיה שנוי במחלוקת. תיארנו לעצמנו שנקבל טונות של חשיפה תקשורתית, וכל מתבגר מרדן ומטומטם יהיה מוכרח לקנות אותו. ציפינו לצנזורה ולתביעות המשפטיות. כמות הייצור שלנו התבססה על הערכות של הפירסום השלילי שנקבל."

"איך יכולת לחיות עם עצמך?
" "אחרי ה-11 בספטמבר שינינו את המשחק. עכשיו את משחקת שוטרת שרודפת אחרי טרוריסטים בקניון או במכללה. את מרכז הסחר העולמי הוצאנו מהעסק לגמרי."
"וזה אמור לפתור את הבעיה?"
"מכרנו מראש עשרה מיליון עותקים. אני עומד להיות עשיר מאוד."
"זה כסף שנגוע בדם."
"כל כסף נגוע בדם."
"זה מה שאתה אומר לעצמך כדי שתוכל לישון בלילה?"
"במשך כמה ימים אחרי ה-11 בספטמבר חשבתי להתאבד. חשבתי לעלות לראש מגדל הספֵּייס-נידל ולקפוץ משם. נראה לי אז שיהיה הולם למות ככה."
"יש המון אנשים שהיו עוזרים לך לקפוץ."
"כן, אבל הכל היה עניין של רחמים עצמיים. אני הרי חי, נכון? תחשבי כמה אנשים מתו במרכז הסחר העולמי. כמה שעות לקח לג'וּליאני להקריא את כל השמות?"
"היו בערך אלפיים וחמש-מאות."
"כן, אלפיים וחמש-מאות אנשים חפים מפשע מתו, ואני פחדן חי ונושם."
"פחדן מיליונר," אמרה.

ב-11 בספטמבר, כשהמטוס הראשון פגע במגדל הראשון, היא ישבה בספרייה של משרד עורכי-הדין וסידרה תיקים. כשהמטוס השני פגע במגדל השני היא צפתה באירוע בטלוויזיה בחדר הישיבות, יחד עם כל עובדי החברה, ארבעים וחמישה אנשי צווארון-לבן שצפו באירוע במידות שוות של סלידה והתרגשות. היא זכרה שכאשר קרס המגדל הראשון היא עצמה עיניים והקשיבה לאנקות הצער של עמיתיה, ושאלה את עצמה למה הן נשמעות ארוטיות כל-כך. אנחנו כל-כך רגילים לסקס בטלוויזיה, חשבה, שכל דבר שרואים בטלוויזיה נהיה סקסי. המשרד היה ממוקם בקומה השישים של הקולומביה סנטר. בשלב כזה או אחר כל עורכי-הדין והעובדים השקיפו דרומה מחלונות חדר הישיבות אל המטוסים שנחתו והמריאו מנמל-התעופה בואינג ומנמל-התעופה סי-טאק. אחרי שהמגדל קרס, ואחרי שמישהו צרח את השאלה המפחידה שכולם שאלו את עצמם - מה יהיה אם הם יפגעו בנו? - היא השקיפה מהחלון וכמעט ראתה מטוס נוסעים חותך את השמים. כל האחרים בחדר הישיבות ראו כנראה מטוסים דמיוניים משלהם, כי כולם נכנסו לפאניקה קבוצתית, יצאו בצרחות מהחדר, ירדו בריצה את שישים הקומות ויצאו לרחובות למטה. והיא נשארה בחדר הישיבות, ניגשה לחלון וחיכתה למטוס שלה שיבוא.

היא שאלה את עצמה אם תצליח לראות את פניו של הטייס, ואולי אפילו לזהות אותו, לפני שישמיד אותה. והיא שאלה את עצמה, כשחיכתה שם למותה, אם איזה גבר או אישה אומללים עמדו גם הם הבוקר ליד חלון במרכז הסחר העולמי והתאבדו באינרציה.

"אתה יודע," אמרה. "אני לא חושבת שכל מי שמת במגדלים היה חף מפשע."
"מי את?" שאל. "היחצ"נית של אוסאמה?"
"המגדלים היו מלאים בבנקאים ובסוכני בורסה ועורכי-דין. נראה לך שהם היו עד כדי כך הגונים?" "לא הגיע להם למות."
"תחשוב על זה. אולי כן הגיע להם. תפתח את הראש."
"קשה לשמור על ראש פתוח בנושא הזה."
"אבל מוכרחים. אסור לתת לשום אירוע לקבל משמעות אחת בלבד, נכון? למשחקים שלך יש יותר ממשמעות אחת, נכון?"
"נכון."
"אז בסדר, אולי יש ל-11 בספטמבר משמעויות שאף אחד עוד לא חשב עליהן."
"אבל את חשבת על משמעויות אחרות, נכון?"
"כן. חשבתי. שמע רגע. בוא נגיד שאלף ומאתיים גברים מתו ביום ההוא. כמה מהם בגדו בנשים שלהם? כמה מאות, מן הסתם. כמה מהם הכו את הילדים שלהם? עוד מאה, נכון? אתה לא חושב שאחד מהבני-זונה האלה אנס את הילדים שלו? אתה לא חושב שבאיזשהו מקום במגדלים ההם היה איזה בן-זונה מרושע שהיה מתגנב בלילה לחדר של הבת שלו ודופק אותה בתחת?"

הוא לא האמין שהיא עושה חישובים כאלה, חיבור וחיסור מוסרי כזה, אלגברה איומה כזאת. הוא שאל את עצמו אם אלוהים היה הורג אלפי אנשים טובים כדי להשמיד מפלצת אחת. הוא שאל את עצמו אם הוא מפלצת, משום שייצר את המשחקים שייצר והרוויח כמה שהרוויח. חה, חה, חשב, אבל אני מר שמח, אני המסמר של כל ערב. אני האורח הכי טוב בהיסטוריה של העולם. אני יכול לגרום לכל אישה להתאהב בי בפחות מחמש דקות ולהמאיס את עצמי עליה כעבור חמש דקות נוספות.

"אני לא איזה ליברל רופס, ממש לא," אמר. "אני מאמין בעונש מוות. אני מאמין שהמלחמה הכרחית. אבל אני לא חושב שלמישהו מגיע למות."
"אתה סותר את עצמך."
"בסדר, אז יש בי סתירות, אבל לפחות אני מודה בזה. את מדברת על הדברים האלה כאילו את יודעת יותר מכולנו. כאילו את צודקת לגמרי."
"מישהו צריך להיות צודק," אמרה וניסתה להתיישב, אבל הצליחה רק ליפול לאחור ולעצום את עיניה כדי לעצור את הבחילה.
"את בסדר?" שאל, ושמח שהיא השתתקה לרגע. איך היא יכולה להגיד את הדברים שהיא אומרת? היא לא מפחדת מאלוהים?
"זה רק סחרחורת," אמרה. "אם אפקח את העיניים, אני אקיא."
"יש לך זעזוע מוח, אמרתי לך. אני בטוח בזה. אנחנו צריכים לקחת אותך לבית-חולים."
"לא, אתה רצית לדבר, ואנחנו נדבר. אני אספר לך הכל, ואתה תקשיב, ואז תיקח אותי לבית-חולים." "אני לא רוצה לשמוע את הדברים שאת אומרת."
"זאת הבעיה. אף אחד לא רוצה לשמוע את הדברים האלה, אבל אני חושבת אותם, ואני צריכה לומר אותם."

הוא קם והתהלך בחדר. הוא שאל את עצמו אם הוא אמור להתעלם מהאישה הזאת. אולי זה הלקח שהוא אמור ללמוד. המילים מסוכנות. שמות-העצם והפעלים שלו הרסו לו את הנישואים וייצרו משחק ששם ללעג את המתים. הסיפור שלה נראה בעל פוטנציאל הרסני יותר מכל פצצה או משחק שהוא מסוגל לייצר או לדמיין.
"אתה מתכוון להקשיב לי?" שאלה.
"דברי," אמר.
"בסדר, בסדר," אמרה. "לא נמאס לך בזמנו מכל החדשות על מרכז הסחר? לא התישו אותך כל הסיפורים ותוכניות הטלוויזיה והפרצופים העצובים והפוליטיקאים והאנדרטאות והספרים? זה היה נורא ומגונה. הכל. זאת הייתה פורנוגרפיה של אבל."

"זה כל-כך נמאס עלי שלקחתי את הטלוויזיה שלי, ירדתי איתה במדרגות וזרקתי אותה למכולת הזבל." "זה בדיוק מה שהיית צריך לעשות. הלוואי שיכולתי לעשות את זה. אבל בעלי והבנים שלי - הם תאומים, שניהם בני שש-עשרה - צפו בזבל הזה כל יום. בעלי תלה דגל אמריקאי בכל חלון של הבית שלנו. איזה מין אינדיאנים תולים עשרים ושניים דגלים בחלונות שלהם?"

כשפגשה את בעלה הוא היה אלוף ריקודי פאו-וואו, נער נשי, יפהפה ורזה שנע במעגלי נוצות ססגוניים. אבל הוא הפך לזקן עייף ורוטן. ופטריוט! הוא כבר שיכנע את התאומים להתגייס לנחתים כשיגמרו את התיכון.

"היי, אמא," אמרו בצמד הקולות הצורמים שלהם. "הנחתים יממנו לנו לימודים בקולג'. נכון שזה נהדר?" אלוהים, היא מגדלת שני נחתים לעתיד. איך אינדיאני מסוגל ללבוש מדי צבא אמריקאיים ולא למות מאירוניה ארסית? אלוהים, היא לא הרשתה לבנים שלה לשחק ברובי צעצוע כשהיו קטנים, ועכשיו בעלה לוקח אותם לשלושה מסעות ציד בשנה. היא גרה בבית שקרני איילים תלויים על קירותיו. קרניים ודגלים! קרניים ודגלים! גברים כבר הלכו על הירח וכתבו את המלט וציירו את הקאפלה הסיסטינית וניגנו פסנתר כמו גלן גוּלד, חשבה, וגברים אחרים עדיין חשים צורך לתלות קרניים ודגלים על הקירות שלהם. היא שאלה את עצמה למה מישהו מופתע כשגברים במטוסים מתרסקים לתוך בניינים. "אין אדם חף מפשע, נכון?" אמרה. "זה מה שכל כתבי הקודש אומרים, נכון? כולנו חוטאים, לא? אבל אחרי מרכז הסחר, דיברו רק על הקורבנות החפים מפשע, כל הקורבנות החפים מפשע, ואני חשבתי כל הזמן - אני יודעת שאחד הטיפוסים האלה במגדלים אנס את הבת שלו. אנס אותה. אולי הוא אנס גם את הבן שלו. והיכה את אשתו. אני חושבת על הבוקר ההוא, ואני שואלת את עצמי אם הבן-זונה חייך כשעלה על הרכבת בדרך לעבודה. אני חושבת על הבן והבת שלו, יושבים באיזו כיתה סתמית ואכזרית בפרברים, עצובים ושבורים וגוססים מבפנים. ואשתו יושבת בבית וגוססת מבפנים. והבן-זונה יורד מהרכבת ועולה למשרד שלו בקומה המאה ושבע או משהו כזה, וכולם אוהבים אותו שם. בעבודה הוא גיבור. מר גיבור יושב ליד השולחן שלו, חייכן וגיבור, כשהמטוס ההוא טס ישר לתוך המשרד שלו. פשוט נכנס מהחלון ומוחק אותו, מעלים אותו לגמרי. והחדשות עוברות מפה לאוזן, נכון? האישה מדליקה את הטלוויזיה ורואה את המגדלים בוערים, והמורים מכניסים לכיתות טלוויזיות על גלגלים, והבן והבת צופים במגדלים הבוערים. האישה והילדים סופרים את הקומות, לא? הם סופרים עד הקומה המאה ושבע, והם רואים אותה בוערת, והם שמחים, נכון? הם מלאי תקווה, לא? הם לא מלאי תקווה? ואז המגדל הראשון קורס. שני המגדלים קורסים. והאישה בבית קופצת במקום מרוב שמחה. היא חוגגת. אבל הילדים צריכים להישאר רגועים, כי הם במקום ציבורי, אתה יודע, אבל בתוכם הם קופצים משמחה כמו אמא שלהם. הם רצים הביתה, ושלושתם יושבים יחד בסלון וצופים בחדשות, ומחכים. כן, הם מחכים שהוא יחזור הביתה. בחדשות מדברים על הניצולים, נכון? על האנשים שהצליחו להיחלץ. והאישה והילדים מתפללים לאלוהים שהוא מת, שהוא נשרף למוות או קפץ מהחלון או ירד בריצה במדרגות בדיוק כשהמגדל נפל. הם יושבים בסלון שלושה ימים, מחכים שהוא יחזור הביתה, ואז הם מחכים עוד שלושה ימים, מחכים שהוא יחזור הביתה, וביום השביעי הם קולטים שהוא לא יבוא. הוא מת, והם מאושרים. המפלצת איננה, והם חוגגים. הם רוקדים סביב הסלון ושרים שירים ורוקדים ריקודים, והם מאושרים. אתה לא חושב שכל זה אפשרי? אתה לא חושב שהיה לפחות גבר אחד במגדלים שהגיע לו למות? אתה לא חושב שיש אישה וילדים ששמחים שהוא מת? אתה לא חושב שיש איזו בת שמסתובבת ולוחשת את שמו של אוסאמה ברוך ובעדנה? אתה לא חושב שיש איזו אישה שמודה לאלוהים או לאללה או לשטן על הזעם של אוסאמה?" היא התחילה להתייפח. הוא ישב על הריצפה לידה והחזיק את ראשה בחיקו. הוא ליטף את שערה עד שנרגעה.

"עכשיו נלך," אמר. "אני אקח אותך לבית-החולים, בסדר?"
"חכה, חכה," אמרה. "לא גמרתי."
"אני לא רוצה לשמוע," אמר. "אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה. אני לא רוצה לחשוב עליהם. אני לא רוצה לזכור אותם."
"בבקשה," לחשה. "בבקשה תקשיב לי."
היא הייתה נואשת. זקוקה לו. הוא רצה שיזדקקו לו. הוא הינהן.

"העניין הוא," אמרה, "העניין העיקרי הוא, שמאז שמרכז הסחר קרס קיוויתי שזה יקרה לי. קיוויתי כל הזמן להיות בעבודה או באיזה קניון או בתיאטרון כשיבוא הפיצוץ. אז כשהטרוריסט הזה נכנס למסעדה וצעק עלינו, הייתי מאושרת. ידעתי שאלוהים נענה לתפילותי. ידעתי שאני אשרוד. שאני אחיה, ואזחל מתוך ההריסות, ואסתלק מהחיים שלי. ידעתי שהם לא ימצאו אותי לעולם ויתארו לעצמם שמתתי. הם יסמנו אותי כמתה, אבל אני אהיה חיה. אני אהיה כל-כך חיה, ואני אסתלק משם. אסתלק ואתחיל חיים חדשים, חיים טובים יותר. אני אברח."

איך מישהו יכול להיות אומלל כל-כך? איך מישהו יכול לשרוד כל-כך הרבה כאב ובדידות? אבל אלה לא היו השאלות הנכונות, והוא ידע את זה. הוא לא האיש הנכון. היא צריכה שהוא יהיה איש טוב, והוא מעולם לא היה כזה, אפילו לא פעם אחת בחיים. הוא הדף אותה מעליו ורץ לאמבטיה. אבל הוא לא היה מהיר מספיק, ומצא את עצמו מקיא על השטיח בסלון.
"זה נורא," אמר. "זה כל-כך נורא."
"אני מצטערת," אמרה. "אני כל-כך מצטערת. באמת, באמת."
"מה אני אמור לעשות?"
"קח אותי לבית-חולים. תוודא שאני במקום בטוח, ולא תצטרך לראות אותי יותר. תבטיח לי שתיקח אותי לבית-חולים. תבטיח לי שאני אהיה במקום בטוח."

בכוחות שלא ידע שיש בו, הרים אותה כמו ילדה ויצא איתה מהדירה וירד איתה במדרגות שלוש קומות. היא בכתה והתפללה, מכורבלת בזרועותיו. הוא נשא אותה ברחובות הצפופים והקדחתניים. בכל מקום סביבם עמדו גברים ונשים וילדים שבהו בשמים וחיכו למוות שיעוט עליהם ויקטוף אותם. הוא הביט בזרים האלה וידע שכל אחד מהם חי עם סודות נוראיים. הוא ידע שהגבר ההוא בוגד באשתו עם אחותה, והאישה ההיא צובטת את הזרועות של אמה חולת האלצהיימר עד שהן זבות דם. והנער ההוא מצית כלבים, והנערה הנאה ההיא הפילה פעם ארצה נערה שמנה ומכוערת וירקה לה לתוך הפה. והוא ידע שלאבא ההוא שני בנים, אחד שלא יודע לקרוא ואחד שלובש שמלות, והוא מכריח אותם להכניס אחד לשני מכות כי הם טיפשים וחלשים. והייתה שם סבתא לבנה ששנאה את הנכדים המקסיקאים שלה, וכומר שחרך את עצמו בסיגריות בכל פעם שחלם על יחסי מין עם ילדים קטנים. והגבר ההוא נטש את אשתו ואת הילדים שלו והוא לא יודע שהם חיים עכשיו במכונית, והאישה ההיא לא דיברה עם אבא שלה כבר חמש-עשרה שנה והיא לא יודעת שהוא גוסס עכשיו מסרטן הערמונית. ואף אחד מהאנשים האלה, אף לא אחד מהם, לא אוהב כמו שצריך אף אחד מהאחרים. כשלונות, חשב. כולנו כשלונות. הוא סחב את האישה ועבר בין כל החוטאים האלה, השמנים והיהירים, חסרי הסובלנות והאנוכיים, השקרנים והגנבים, הבזבזנים והקמצנים. והוא החוטא הגדול מכולם, נכון? הוא מסוכן לאנשים שאוהבים אותו יותר מכל טרוריסט, לא? הוא האיש שהכזיב את האישה שאהבה אותו יותר משאהבו אותו אי-פעם, נכון? הוא פוצץ את החיים שלה ושרף אותה עד אפר, לא? כרגע, במקום כלשהו בעולם, היא עדיין מתאבלת על מות הנישואים שלהם ועל מותו של איזה חלק גדול בתוכה, נכון? סלח לי, אלוהים, אוי, סלח לי, חשב כשנשא בזרועותיו את האישה החרוכה האחרת. אם יוכל להושיע אותה, קיווה, אולי ייוושע גם הוא. אבל היא רצתה לברוח. היא דחפה ומשכה והתנגדה לאחיזתו והוא הרפה ממנה. בכל מקום עמד ריח של עשן ואש. היא נישקה אותו חזק ונגעה בפניו. הוא רצה לדבר, לומר את המילים שישחררו אותה. אבל הוא שתק והיא שתקה. והשתיקה הרי רב-משמעית ומבעיתה מכל, לא? הוא רעד, עצמותיו ריחפו. הוא רצה לאהוב אותה, הוא רצה שהאהבה שלו תהיה מתוקה-מרירה ומתפרצת. הוא רצה שהאהבה שלו תהיה שונה מאהבתו של כל אדם אחר. הוא רצה שאהבה שלו תהיה צלם אלוהים האמיתי היחידי. הוא רצה שהאהבה שלו תהיה העריץ שמציל את העולם בלי לשאול אם העולם רוצה שיצילו אותו. הוא רצה שהאהבה שלו תהיה היין והלחם, דמו ובשרו של ישו. הוא הושיט את ידו אליה, זרה מסוכנת בעיר של זרים מסוכנים, אבל היא הסתובבה והלכה לדרכה, מתנודדת בתוך ההמון. כמה אנשים חסרי אהבה צועדים בין אלה שנאהבים רק בקושי? היא הביטה לאחור פעם אחת, והוא חשב לרדוף אחריה, אבל היא ניענעה בראשה והמשיכה להתרחק ממנו. והוא הביט בה עד שלא ראה אותה עוד.

 

שם הספר:
עשרה אינדיאנים קטנים
שם המחבר:
שרמן אלקסי

Ten Little Indians
by Sherman Alexie

תירגמה מאנגלית: ליה נירגד
מהדורה ראשונה, פברואר 2005
מספר עמודים: 252
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 30 ₪
מסת"ב 965-7120-44-6
דאנאקוד: 497-1060


שתפו ספר זה עם החברים