חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים עמודים ראשונים.

זה דבר קָאשִיוַאן אשר הוגד מפיו; שִמעוהו וחסו בו, בני הגיבורים! כי הוא השיר אשר חסו בו חמשת העמים, ובו השכילו דעת ויָדעו דרכם. בלקח מוּסָרוֹ יִשְׂגֶה שומעו תמיד, יבטח בגורלו ורוחו תנוח, ישׂבע טובה מיד אלים, ולא יירא דבר.
הטה-נא אוזן ויבטח לבך; כי עת תשמע את שיר טאהירה, לא עוד תירא את יד הזמן, וייקרא שמך ברוּך בכל העולמות.


*

היֹה הָיָה בארץ טאר מלך בן מלכים ושמו שָארין בן דְרָאד, שליט מאיר כשמש, אשר שמר תורת אבות ובעמו משל בחסד, כדת וכמנהג. אימת אויביו היה שארין ופדות לכל רעיו, ריבון חכם ובר לבב, אשר דברוֹ אמת ונדיבה רוחו. בהיכלות אַמְטָאר ישב, בירת הממלכה אשר שָׂבַע בה טוב: תנובת דוּשָאנָה ואָסוּל מילאה את אסמיו, ומלכותו מִיַם הארץ ועד רכסי הזָאד. במולכו ידע שלום, וצר לא בא בגבולותיו, כי הִרבה מנחה וָזֶבח לאלים השגיאים, והקים בריתו בדעת עם מלכי הארץ: בִּיהָאן בן אָרָה האדיר, המולך על סֶרֶד, ונִימִידַאד בן שָׁאם, ריבון הוּזָאן המצועפת ערפילי צפון. בשעת ברכה המבשרת טוב ילדה אותו אמו הִימָאדְרִי, וסימני מזל ניתנו בו, אות לחסד האלים אשר אין חקר לו.

עת שבה וילדה אמו שלחוֹ אביו לסֶרֶד, לערובת בריתו אשר כרת עם בּיהאן בן אָרָה, זרע הָארָאד השׂגיא, אדוני הארץ. שבעים בני לוויה מבני מרום הארץ שלח עמו אביו בצאתו מזרחה, ולא חסך מאומה לתפארת בנו.

בבית ביהאן גדל שארין עם בני דודו, אַרְהָאן וקִירִין, ועמם שקד ללמוד את שבע אומנויות הקטל ואת תשעת שבילי הדעת, אשר בהם יוּכּר אציל ובחוּקם חייו ייכונו. ברוב טובה שׂגשׂג נסיך אַמְטָאר, ואף כי לבבו כלה אל בית הוריו, מצא לו נוחם בשארי בשרו. כל מבוקשו ניתן לו, וכל משאלת לבבו היתה לצו המלך אשר נצר את צעדיו כְּאָב. כך חלפו שנותיו בסֶרֶד, עד במלאת לו תשע-עשרה הגיע רץ לבוש שחורים שלוח מאמטאר, אשר הכריז בכל המקומות:

הַכֶּינָה עַל שְׁדֵיכֶן, נָשִׁים! סִפְקוּ כַּפּוֹתֵיכֶם, בְּנֵי סֶרֶד!
אָבְלָה הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַעֲפָרָהּ הָיָה לְאֵפֶר,
כִּי נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו דְרָאד אֲצִיל הָרוּחַ!
הַכֶּינָה עַל שְׁדֵיכֶן, נָשִׁים! סִפְקוּ כַּפּוֹתֵיכֶם, בְּנֵי סֶרֶד!
נָפְלָה עֲטֶרֶת טָאר וְאֵין לָהּ מְנַחֵם!

תשעה ימים קונן שארין כדת וכמנהג; על ראשו שָׂם סחי ובוץ וחבלים מחורצים עטה על בשרו. תשעה ימים ספד למולידו, וביום העשירי בא לראות את פני ביהאן.
אמר שארין:
"מלך רם, מכניע כל הארץ, שטָאר, אַרְפָּאן וקוּש מודות בשלטונו! אם אך מצאתי חסד בעיניך, תנני ואצא אל טאר, כי מת אבי המלך, ונחלת אבי היתה לי לירושה."
אמר ביהאן:
"כבן היית לי, שארין, ומצוָתי שמרת; צא וירש את טאר כדין הממלכה. אבל תחילה יוּשב-נא בני הִימָאדְרָה, אשר גוּדל כדת בחצר אביך. זאת עשה, שארין, ותחסה בסֶרֶד!"
השתחווה שארין לפני מדביר השָׁאקים, ואמר אליו:
"ברכת ריבון תבל פרושה על כל הארץ! יאירו האלים את דרכך בטוהר, ותמצא לה טאר מחסה בסרד." ביד הרץ הבא מטאר ציווה שארין על דבר הימאדרה, ולתקופת החודש הושב אל בית אביו, והוא עודנו נער. ברוב כבוּדה ועושר שילח ביהאן את בן-דודו, ועמו שבעים רעיו בני שועי אַמְטָאר. אלפיים ראש בקר נתן לו, אלף עבדים, ושלוש מאות פרש. מאה עגלות משא נתן לו, ועליהן כבוּדת פאר, בגדי תשבץ ותכלת, וכסף למכביר. סוס אביר, יאה למלך, בן-יחס ואָמוּן לדַהַר נתן לנסיך הכתר, ואת בתו אִימָאל נתן לו, את הרכה שבבנותיו, המאירה כלבנה בשמי הקיץ הזכים.

עטור בכל סגולה, עולה כשמש בוקר, יצא שארין אל ארץ אבותיו. זוהר בהוד מלכות רכב על רמכו, והשתאו לו כל רואיו מדָארַש עד אמטאר: גלימתו רקמה ותכלת, לראשו מצנפת שש, ואבנטו זהב שזור. בכל אשר עבר קידמוהו בני הארץ; עוטי מיטב מלבושיהם קראו לפני שארין "הידד", ובשמחת לבם הִכו בצלצלים.

בפרחי יסמין ואש כוסו חוצות אמטאר; אלף צלצלים הִכו מעל צריחיה, וכל תושבי העיר הריעו בבואו. גדולי הממלכה קידמו פניו בטקס, ועמם אִמו, הימאדְרי, וקַאי אחיו, עוצר הארץ, החורש אויביו. בהיכלות אמטאר הֵסֵבּוּ, שׂשׂוּ ובירכו את מזלם הטוב, והיללו את היורש בכל לשון שִׂמחה. בבית אביו ישן שארין עד בוקר, וביום המחרת עלו העם להמליכו במקדש אַמְנָאת שאין נשגב ממנו.

על תל קדומים מנגד לאמטאר ניצב מקדש אמנאת, הוא בית החמישה. מארבע כנפות הארץ נוטים ארבעת קירותיו פנימה לכיפה שעיגולה בלי פגם. מאה אמה גובהו, ועמודי מידות סומכים את קירותיו: ראשון בהם הוא העמוד המכוּנה "מזרח". זהב רקוע לו סביב וכותרתו עוּלְפָה באודם וגביש; הוא נושא את קיר הבדולח אשר בו עולה השמש, וקבוע בו השער הקרוי "נדיב". סמוך אליו ניצב "דרום", אשר אבני כודכוד שובצו בו וכותרתו פנינים ואחלמה; הוא תומך בקיר אשר נמשח שָׁשַׁר, ובו קבוע שער הקרוי "ידיד". שלישי בעמודים הוא "מערב", אשר נבנה באבן השמים, וכותרתו רוקעה בנחושת ועולפה אבני ירקן; הוא נושא את קיר החלמיש, ומבואו המכוּנה "כביר" פרוץ בלי שער כמבוא המערה. "צפון" נבנה בשיש שעורקיו כחולים, וכותרתו רוקעה בכסף ששובצה בו אבן אש. הוא הסומך את כותל הבזלת שסויד לבן, ובו השער הקרוי "אפל" אשר יוגף על בְּריח. מעטים עוברים בו בפשפש הדלת, ורק פעם בשנה יפתחוהו לרווחה לחיים ולמתים. הכוהנים מונים בעמודי אַמְנָאת גם חמישי ששמו "תיכון", אף שאינו נראה לעין: חלון עגול קבוע ברום כיפת הקודש, וכינויו הוא "עין"; מתחת לו הפְּעוֹר שפרגוד סביב לו, ואדמה מבעבעת במעמקיו. סביב אמנאת, מנגד לכתלים, ניצבים עוד מקדשי מעט אשר בהם במות מנחה לשִיהָאבָּאן, לָאהִינִי, יָאהוּ ונִיזוּמָה. אך לטָאהִירָה אין במה, אף לא לארץ, הנושאת הכל.

שם הומלך שארין בטקס הטהור, ואִילָאלוּ, כוהן אמנאת, הכתירו בכתר דְרָאד לנגד כל בני טאר. אז הניחו לפניו את חותמו, חרבו, מטהו וסמלי ביתו, וכל העם השתחוו, ונשבעו לו אמונים בקודשי אמנאת. ישב שארין על כס אביו, ולבו רחב ושָׂשׂ במלכותו.


*

מקץ ימים הרתה אימאל, ולמועד ילדה למלך את בכורו נִישַאנְט, נסיך דגול מעם שלא יימוט דברו. עת נודעה הולדתו נח לב האזרחים ושָׂשׂ, על כי שׂגשׂג עוד נצר לשושלת טאר, וקם יורש למלך. אך לא חגג העם, כי אימאל, מאור הארץ, הקשתה בלדתה, ובחבליה מתה בחצי הלילה. תשעה ימים ספד לה המלך האומלל, והכביר דמעה בלי די על קבר בת-ביהאן. תשעה ימים קונן לה, ובעשירי, בתום ימי האבל, נשא כדת את בנו נישאנט אל מקדש אַמְנָאת. שם, מעל תהום התווך, מתחת עין אמנאת, הניף בשתי ידיו את בנו וקידשו לגורלו.

אמר שארין:
"אֵם כל אֵלים, שׂרת כל יש, גברת מוות והולדת, שמעי את תפילתי! הן בך ישׂגו העולמות ויחסו עמים, כי גורלות תזרע ידך ועתידות תקצור. היי לאם חייו, זורעת הגורל, שפכי-נא מרוחך על בני, כי אין אחרת זולתך, ויתהלך כַּזמן עצמו על פני הארץ הנושאת הכל."

ימים רבים מיאן שארין להינחם על בת-ביהאן, ולא ידעו בני טאר נפשם בין צערם על מות אימאל לשמחתם בבן-המלך. אבל במלאת שנה לבנו, נתן שארין לבו לדבר שריו, ולקח לו לאשה את בת ריבון הוּזאן, אַטָאשָה, אשר יצא שמעה ליופי וצחוקה שימח כל לב; בחיקה מצא לו נוחם, ושקטה הארץ. ימים רבים רווה מאהבי אטאשה, וזו הרתה לו בן שני, את מִירְדָאת קודר הסבר, נסיך בלי חת, ימין אביו. בליל סופה וזלעפות הגיח בן-אטאשה מרחם הורתו, ורוח החרישה את יבבת בכיו. על כן במקדשו של יאהוּ קידשו אביו לגורלו בנושאו תפילה אל מול המערב.

"יאהוּ המַשיב ענן, אֵל סער ואדון רוחות! הן ברצונך יירד הגשם ומפרש ספינות יפוח; באפך יִכְלוּ שדות, וציי ספינות יֹאבדו במים אדירים! שׂר חיים ואבדון, צוּר עולמות, רוכב עבים! שפוך מרוחך בבני, וייחתו כל אויביו מסערת זרועו!"

אך כילה דברו, נראה בקצה המערב גלגל סופה אשר ברק סביב לו. קול נהמה עבר בארץ, ורעדו כותלי הקודש בדברו של יאהו.

אמר האל:
"שארין בן דראד שאין מושלו בארץ! אל תירא על דבר בנך, כי לא יקום בכל העולמות גבר שיוכל לו, בקרב או בעורמה."

אמרה אטאשה:
"לא ישוב הגשם השמימה, ולא ישוב דבר יאהוּ מעל איש חסדו! ישׂגה-נא בני בגבורתו לפדוּת עמו ובית אביו, ובאין איש אשר יוכל לו, יוכל-נא ללבו שלו. כי אם תשלוט בו גאווה, יד מי תוכל לקרוא לו דרור? אין איש על פני הארץ, אשר ישׂגה לנֶצח ולא יישח ראשו; כי רק האדמה סובלת את הכל, אבל הזמן סובב אל ראשיתו."

כך נענתה מפי הסער תפילת שארין על דבר מירדאת, אבל על דבר נישאנט בכורו לא חזה דבר ולא ניתן לו אות. על כן הסיחו הבריות, כי לא חונַן יורש העצר בחסד השמים; אך הזקנים אמרו, שכך הוא דבר טאהירה, באפס קול ואין מראֶה.


*

במלאת שלוש שנים למות בתו אימאל, שלח ביהאן איגרת אל שארין, וזה דברהּ לאמור: "שלום ועושר לשארין המלך, מאת בּיהאן דודו המושל על סֶרֶד. זה דבר ביהאן אליך, שליט שאין בו דופי: עצמי ובשרי אתה, וברית כרותה בינינו, אך מתה הנסיכה, בתי, אשר בה נודעה בריתנו בכל הארצות. חי טאהירה האלה, המפֵרה עצת אנוש! שלח-נא את נישאנְט בכורך כמוך לפניו, וישׂגה בחצרי למען תֶּחֱזַק בריתנו, ותשוב תמצא לה טאר מחסה בסֶרֶד."

בבוא שליחי דודו, קיבל אותם שארין כדת, הכביר זהב על בהמתם, ובפיהם הפקיד את מענהו.

אמר שארין:
"ישׂבע דודי מטוּב הארץ וימלוך באושר! איתנה בריתנו ותיכון לעד, אך יחיד הוא לי נישאנט מאמו שמתה, ורך הוא בשנים. ילך-נא קַאי אחי תחתיו לשמור את אמוני הברית; ואף כי לא אחי מאֵם, ראש לגיבורי אמטאר הוא, ובצל המלך ישׂבע-נא רוב טובה."

ביום ההוא כרעה ללדת אשת קאי יפת המותן, היא רוּסְפָּאן מְאוֹר הארץ, בתו של נימידאד. בן זכר נולד לה ושׂשׂ בו לבבה, אך בשומעה את צו המלך, התעטפה נפשה מצער ודיברה אל בנה.

אמרה רוספאן:
"הן בת-חורין את בית אבי עזבתי, ולא לחסד סֶרֶד ילדתיך, בני! נלך, כי כן ציווה המלך, אך עוד יסובו עקבותינו ותנחל עם בית אביך שם בגיבורים!"

על כן קראה לו אִירְקָאמוּ, כי בלבה אמרה "ישוב במהרה"; אבל אביו קידשו ליאהוּ וקרא את שמו רִיפָּאשֶׁה בשערי אמטאר. בלב דווה קם קאי ללכת, ויצא אל סֶרֶד בלוויית שליחי המלך עם אשתו ובנו. אך עת שמע בּיהאן מפי שליחיו על נישואי שארין עם בת ריבון הוּזאן, קרא: "הופרה הברית!" ובער לבו. בחרון אפו ציווה כי יותז ראש קאי בן דְראד, וכי יוקע פגרו על חומות העיר. אך את רוּסְפּאן ואירקאמוּ שילח בחזרה אל טאר, ואל שארין שלח לאמור: "מָעוֹל מעלת בי, ועִם אויבי בית הָארַאד שתית דם ויין! מהר עשה כמצוותי, וְלא תאבד!"

כך עשה, אבל מקץ ימים חזרו שליחיו מטאר, מוכים ומגולחי קודקוד, בלי מענה המלך. אז שיגר בּיהאן צירים אל הִימָאשָאיָה, הקֶרֶת הקדושה; בידם ציווה לפתוח את שערי מקדש הִימָאנָה, האל המנצח, ולהביא לסֶרֶד את שלטי הקודש ונִסי המלחמה. פילים ומרכבות קלל ערך לקרב בּיהאן בן אָרָה, ועִמו עַם רב, רגלים מנופפי גרזן ומעירי חנית לַקֶטֶל, פרשי אַרְפָּאן המפליאים בדהר, וקשתים בני קוּש וסרד, שאין מספר לחציהם.

בראש צבאו חצה ביהאן את מעבְרי הר זָאד, וכנחיל ענק כיסה את מורדותיו; אבל גם עת הונף שוט סרד על הארץ, לא שעה שארין בן דראד לדבר המלך התקיף, כי זכר את קאי אחיו וידע את חובתו. בראש צבא טאר יצא מולו, עז וגא ושׂשׂ לקרב, אך עת קידם שארין את פני דודו בַּחרב, מה דלו חילותיו מול לגיונות צבא סרד! כי לא יצא היום, ומדם הגיבורים אדמו מורדות הרכס, עד לא נותר מכל החַיִל אלא המלך לבדו, וכל אשר ניצלו מיד ביהאן נפוצו לכל עבר.

אז הפקיד ביהאן על טאר את אַרְקִיסֶה דודו, ואת שארין הוביל בנחושתיים אל מקדש הימאנה, להוציאו אל ההורגים על פשע מרדותו. אך בשובו אל סרד עטור תהילתו, שככה חמת ביהאן, ולבו לא נתנו עוד להמית את שְאֵר בשרו אשר גידל מנוער. על כן לא המיתו כדת, ואך ניקר את שתי עיניו לפני האל בהימאשאיה. בבית ביהאן ניתן לו מושבו, ועל שולחן המלך היה סמוך תמיד.

אמר שארין:
לֹא יָדַעְתִּי מֵעוֹדִי אֶת תּוֹרַת הָרֹעַ, אַף לֹא אֶת מְבַקְּשֶׁיהָ;
אֲבָל עַתָּה אֵיטִיב לִרְאוֹת, בֵּין אוֹר וְאֹפֶל לֹא אֶתְעֶה עוֹד.


*

מקץ ימים הלך ביהאן לקודש הימאשאיה, לזבוח להימאנה כמנהג בני אָרָה. עת תם הזבח ואכלו, שמח לבו בגורלו; אך עת בירכו הכוהנים את ברכות המלך, חרדה פתאום הארץ ונעו הכתלים. נהמה עלתה מבטן אדמה, וקול שלא מן העולם עבר בהימאשאיה. חרד ביהאן על דבר האות, וירד לשאול בקודש במערת הִימָאנָה. עם הכוהנים ירד וטהר כדת, ובנותנם קולם בהימנונות הקודש, השקוהו במשקה האל. שתה ביהאן ואחזה בו תרדמת הימאנה; למרגלות האל שכב, וראה חלום.

בחזיונו, עודנו נער, נקרא לראות את פני סבו, הָארָאד השגיא; ובעודו כורע מול הכס, מקצה אולם האסיפה קרבה ובאה אחותו הימאדְרי, ובחיקה נשאה את עוללה, שארין. חלצה הימאדרי את שדהּ להיניק את בנה, אך זה בכה בקול ולא רצה בשד, כי דם ולא חלב ניגר משדי הימאדרי ונמשך על פני הארץ בלכתה לקראת הכס. ריבון הלאומים הניד ראשו בלי אומֶר, אך גביניו כבדו בזעף. סדקים נִבעו בבית ונדו עמודיו; עוד רגע וקרסה ממעל תקרת החדר על יושביו, ורק הכס נותר עומד בתוך ההפיכה. אז קם ממושבו האראד קשה העין, שלף חרבו כחֶתֶף, והתיז לארץ את ראש מדביר השאקים. אך ראש בּיהאן לא מת, ומתגולל על פני הארץ, ראה איך מעליו רכן הסב איום הסֵבר, הרימו, הישיר בו עין, ודיבר אליו.

אמר האראד:
קַח מוּסָר, בֶּן-אָרָה, שְׁמַע וְהִוָּשַׁע!
אִישׁ לֹא יֵדַע אֶת גּוֹרָלוֹ,
וְאֵין בִּבְנֵי תְּמוּתָה שִׁלְטוֹן;
עַל כָּרְחָם, בְּלִי דַּעַת אָנָה,
בֵּין דְּרָכִים יָבֹרוּ דֶּרֶךְ לֹא שִׁעֲרוּ קִצָּהּ.
זֶה חֹק טָאהִירָה, אֵין בִּלְתּוֹ -
אַחַת הַדֶּרֶךְ, אַין אַחֶרֶת: אֲשֶׁר כְּבָר נִפְסְעָה.
עַל כֵּן אֵין חֶסֶד בְּחַסְדֵי הַגֵּא
כִּי יְצַוֶּה אֶת כָּל אֲשֶׁר יִתֵּן;
כָּל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם יָזוּנוּ
אֶת אֵשׁ הַזְּמַן שֶׁלֹּא תֵּדַע שָׂבְעָה.
לְשֶׁבֶר אִישׁ אוֹרֶבֶת מְשׁוּגַת הַלֵּב,
וְאֵין מִפְלָט מִמֶּנָּה בִּלְתִּי אִם לָאֶחָד;
עוֹד לַיְלָה וְתִתַּם הַדֶּרֶךְ
וְאַין עָלֶיהָ בֶּן חוֹרִין זוּלָתִי אֶחָד:
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר חַסְדּוֹ
לֹא יְבַקֵּשׁ דָּבָר מֵאִישׁ אוֹ מֵאֱלֹהַּ,
וְלֹא יִגְאֶה לִבּוֹ, גַּם לֹא יֶחְסַר.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ לֹא יְבַקֵּשׁ לוֹ שִׁלְטוֹן עַל גּוֹרָלוֹ,
כִּי לֹא יִהְיֶה לְעֶבֶד;
בְּלֵב שָׁלֵם עֲשֵׂה, וְאַל תֵּדַע עוֹד נֹחַם!

ניעור בּיהאן בלב נידף, ולא היתה בו רוח, אבל בשוב רוחו ניחַם על מעשהו, ומן היום ההוא רומם את בן-הימאדרי. יועץ ושר שָׂמהו על כל רואי המלך, ונחלה ציווה לו, עם עבוּדה רבה.

אמר ביהאן:
"כבן היית לי, שארין, גם אם חטאת לפני; נְחל נחלתך עמי, וחיֵה בטוב!"
השתחווה שארין דומם, אך נשא ידיו לאות כי ישמור את דבר המלך, להוציא ולהביא את דברו בארץ. עת התהפך כך מזלו, כלכל את מעשיו ברוב תבונה ודעת. את אויבי הממלכה שיסה איש ברעהו, ושכנה הארץ בטח, אין צר בגבולותיה; באוהליו שָׁלַו צבא סֶרֶד, בוטח מכל רע, וכל אסם מלא דגן, השווקים כל עושר, וראו האזרחים טובה בחייהם. בכל אשר יעץ השכיל, באין יודע את היד אשר תיכְּנה כל זאת. על חוכמת לבו הוקירו ביהאן וגידלו מאוד. מקץ תריסר לגלותו, בהיקהל העם לחוג את יום השמש, קרא אליו את נצר דְראד וכה אמר אליו:
"בני, שארין, הטוב לי מזרעי! מה טוב רוב חסדך עמנו כל השנים האלה! בתושיית לבך הגדלת לעשות, כי בך מצאה לה סרד עשר שנות שלום וָשפע! חי שיהאבּאן, מאור הארץ, שְאל שאלתך ממני, ואמלאנה כיד מלך!"

שמע שארין אך החשה, כי בטרם ידבר, קם נִיהָאת, אחי ביהאן, ודיבר דברו.
אמר ניהאת:
"שוּבה מדברך, אחי, פן תינחם באחריתו: כי למה זה תפיח אש באוד עָשֵן אשר עזבת ביסודות ביתך? אף העיוור רואה ברור, כי הרבית כבר לקחת משתוכל לתת; אל תעמיס עוד כן על לא, כי משׂאם יכְבַּד לשווא בלי פרי ובלי תכלית!"

אמר ביהאן:
"אח רואה שחורות, חידות שתבשרנה רע השמעת כאן היום! אך שְׂמח אִתנו בחגנו, נַסֵּך כוסך לשיהאבּאן! מלאה הארץ בר והגבעות מקנה; כל טוב ניתַן על שולחננו, וחלקך באלֶה לא נגרע במאום. על מה אפוא ידאג לבך? למה זה תצַר עינך בעצמנו ובשרנו? אם בעצה גדל ממך, הן לא גדל במעלה, ולפניך כאן יכרע עם כל בני סרד היודעים חוקם. ישמח לבך, ניהאת בן ארה, אבי הגיבורים! שא תודה לאלוהי שמים, ושְׂבע מטוב הארץ!"

אמר ניהאת:
"מלך רם, כותש אויביו! מגבול הארץ, מאוּרְשָארָה, באתי עם בָּנַי לחג כמימים ימימה. שָׁמְנָה הארץ ושלווה בה, נרדֶמֶת על מעדנות, אבל לבי חרֵד לה. חייל הייתי כל ימי, ואל ייחר אפך בדבר אחיך: לא בידך, ריבון, כי אם ביד טאהירה הגלגל סובב; אל תאמין במזלך, ואל תבטח על יום מחר בטרם יעלה!" אבל ביהאן אף לא ענהו, ואל שארין דיבר שנית: "שאל שאלתך, בן- דראד!"

אמר שארין:
"מלך בְּרוּך אלים, שכל העולמות מודים בשלטונו! עשׂור משל בטאר דודי, אַרְקִיסֶה מתון הדעת, עד נאסף אל בית טאהירה חסוך בנים ושְׂבַע יגון. בני עדיין נערים, ולא נותר מזרע האראד איש אשר ימשול בארץ, כי עתה שרים מושלים בה וידם רופסת; אצילים מורדים פושטים איש על רעהו, שופטים מטים משפט, ערים היו למשיסה, ובני כפר חוסים בשודדי דרכים. שַׁלחני, מלך, ותשקוט הארץ; כי אם אש פשטה בטאר, הן תיחרך גם סֶרֶד!"

אמר בּיהאן בלב נדהם: "הן כמִשנֶה היית לי, וכל דבר יישק על פיך! בידך ניתנה הארץ, ואיך זה תבקש ללכת?"

"הוד מלכותך," אמר שארין, "מלך חסד השומר קברי אבות בהימאשאיה! תנני ואשוב אל טאר, כי אין מקריב מנחת יורש על קבר אבותי. תנני, מלך, ואלך, כי לא אוסיף לשאול!"

"הנֵני ואתן, כאשר דיברתי," אמר ביהאן ישר הרוח. "כבן היית לי, שארין, ולא ישוב דברי ריקם. אך שוב לארצך כמלך; הן בן לאחותי אתה, בשר מבשרי!"

כך אמר מדביר השאקים, אך בדבְּרו כָּבְדָה רוחו, וצללו דברי אחיו במצולות לבו.

אמר שארין:
"נאמנה עבדתיך, מלך, ונאמן לצו לבי אשובה אל אַמְטָאר. חשך יומי מכבר, אך בשמש מזלי אמצא-נא אור מעט!"
בלא חמדה שילחו ביהאן, בלב נחמץ ועין מצועפת; אך ברוב פאר שילחו, ועִמו משמר בני חיל וכל כבוּדה ויקר: שבעים פילי קרבות שצריחיהם שובצו באבן מילוּאוֹת, גדוד רוכבים יודעי חנית וָקשת, ועשרה קרונות משא, עמוסי זהב ומשי, שלטים ושנהבים.


*

עת שב שארין אל ממלכתו, קידמוהו כל העם בדרך, והריעו למלכם כביום שובו בראשונה. אך לא שעה שארין לקול תרועות הגיל, אף לא הכריז בארץ חג, ולא הִרבה מתן למקבלי פניו. משערי אַמְטָאר יצאו אליו בניו: נישאנט, מירדאת, ושני בני פילגשו רוּמָאלָה, אַסַאדְהָא ואַשְׁטְרָאן, אשר נולדו בעת שביו ולא ראוהו מעודם. אבל המלך העיוור מָש פניהם בלי אוֹמֶר, ואחר שילחם. אל תוך העיר לא בא, ולא שׂם את פעמיו אל ארמונו מקֶדֶם; לפני השערים חנה, ולא הוסיף ללכת. שם נטה לו אוהל, ופרש את יצועו על אדמה קשה; משם משל בארץ ביד עושי דברו, ושלוש שנים לא ראה עוד איש בלתם את פני המלך.

כי לא עלה שארין על יצועי אטאשה, ולא ראה את פני בניו וכל רֵעיו מנוער; מדי ערב בערבו זבח המלך צפיר עִזים לגברת הנקמות ניזוּמָה, ואת הדם ניסך לארץ, לבני האפילה שאין קורא בשמם. יומם יצאו רצי המלך, נושאים באמתחתם מנִתחי הזבח, שלוחים במצוותו אל כל מושבות בני טאר.

אמר שארין:
"ייזרע הזבח בכל שדה וכרם, ותזכור הארץ עד יעלה קצירו."
מעל למשכבו ציווה לתלות כל לילה כיס מרה טרי מבשר קורבן היום, ועת הקיץ כל בוקר, עלה הריח באפו וטָעוֹם טעם ממנו, לזכור את מר שביו בסֶרֶד. את מתנת בּיהאן בן אָרָה - הפילים, הפרשים והכבוּדה אשר אִתם - שלח מנחה אל בית חותנו, נימידאד ריבון הוּזאן, למען תחזק בה ברית הממלכות. אך את שועי אמטאר, שבעים רעיו מנוער, שילח מן הבירה אל דארַש, אשר על גבול הזאד.

אמר שארין:
"אמנו ידכם בשבע אומנויות הקרב, כי רק ידכם תושיעכם ביום פקודה. לכו שקדו על דבר המלך, כי אפקדנו עליכם מקץ שלוש שנים."

את זקן שריו שׂם לנגיד על דארש, לפקוח עליהם עינו לבל ישְׁגו ביין ובציד; ואת נָאגוּ, רב-המרגלים, שׂם למוציא את דבר המלך בכל ממלכת טאר. אחר הקהיל אליו שארין את כל אנשי צבאו אשר נותרו בארץ, ואת אִימָארְלַאשׁ, זקן שומרי העבדים, שׂם עליהם לשׂר: איש שְפַל מצח ורע עין, אשר עורר שוטו על גיבורי החיל בשוכבם ובקוּמם; על כל צבא טאר הקים נוגשׂים כמוהו, עד כי עמד כל איש על משמרתו נכון תמיד לקרב.

אחר שלח שארין לשאול בקודש באמנאת, ובשומעו את מענה הקודש, קרא לנאגוּ, רב-המרגלים.

אמר שארין:
"חֵי לאהיני האלָה, אשר פרושׂה רשתה לעין וללב! שוּט והתהלך בארץ, ומצא את היפה בבנות הממלכה. אשה שאַגָנהּ מלא ודקים מותניה, עינה שובת כל לב וחיוכה מאיר את כל העולמות. בת שחר היקום היא, שזוהר כוכבים ניתן בברק עינה; מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל, ובין עיניה נקודה של חן." נאגוּ רב המזימה אסף לו אלף בחורים בני חיל, שזיו פניהם כזוהר שמש, מראיתם מופת הגבר, ותוארם כשיהאבּאן, שהתגלם על פני הארץ באלף בבואות.

אמר נאגו:
"צאו עִברו בכל הארץ, בכל קריה וכפר. תורו כל מלון אורחים, כל סוכת שומר, כל מאהל נווד וכל משכן נזיר; אל ייפקד מקום מן המקומות, גם אם שפל מאוד. וכה תאמרו בבואכם אל מושבות בני טאר: "'בעוד שנה, כעת חיה, יפקוד את הבירה אוּמיז, נסיך הוּזאן; בכל המדינות עובר נסיך הכתר, ומבקש אחר בחירת לבו. אחת היא האשה אשר תִשווה לו במראה ותואר, כי אין עוד יופי כיופיו בכל העולמות, וכקופי אדם היינו לפניו. אחד הוא ויחיד ואין מושלו בארץ, ויחידה בת גורלו הנעלמת; רק לצִדו תזכה באושר, ויפרחו חייה ויופיהּ. אגנה

כסהר ודקים מותניה, וגם אלים ממעל ייתנו בה את עינם. אכן כמותה כבת שמים וחיוכה מאיר את כל העולמות; בת שחר היקום היא, ואור הכוכבים ניתן בברק עינה. מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל, ובין עיניה נקודה של חן.

"'אותה ולא אחרת ייקח לו לאשה, ורוב ברכה ישפיע על אביה או אוֹמנהּ עת ישיאנה לו: עיר מושב ייתן לו לאחוזת עולם, ואלף ראש בקר לרעות באפריו; מושבו ייכון בין רעי המלך, ואוזן השליט תהא כרויה למשאלתו'."

כך שוטטו שליחיו של נאגוּ בכל המקומות, וביום מן הימים קרב אחד מהם אל שערי קריית דוּשאנָה, אשר על מעברות הזאד. בטרם חשיכה מיהר לשערים, כי אימה עלתה בו למראה ההר המאריך צלו. בימי המלך דראד היה ההר לחרדה, ומוראו לא סר מאז מלב יושבי הארץ. הִישָאקְשָה וביתו עמו, פראים בני קוּש המקיזים מדם זרועם לשיהאבּאן, פרקו את עול סוּמָארְגוּ נגיד שבטי ההר; כנחיל צרעות פשטו לבוֹז את טוּב שדמות דוּשאנה בהבשיל היבול, ובראשם הולכים כוהני הקֶטֶל, מנופפי גרזן הזבח שלא יֵדעו רַחֵם. חיל בליעל רצחני, שוֹסים בני סֶרֶד שעינם לרווח, פשטו אִתם בגדוד; יחד עטו על העמק ואין מציל מידיהם, כי אין יודע אימתי יבואו, ומושבם על מעוּזי הזאד.

אחת-עשרה שנה הטיל ההר את חיתתו על כפרי דושאנה; אך עת הקים המלך את בריתו עם סרד, שלח את בן אחיו, וָאדין, להושיע את הארץ מאימת ההר. בראש חילו חצה ואדין את מעבְּרות הזאד מדארַש, ומשם, בגבול בני סרד, עשה דרכו דרומה עד אוּרְשָארָה, וסב אל גב המצוקים. עם שחר, בצאת פורעי ההר לרעות על מדרונות הרכס, עט ואדין כחֶתֶף על מושבותיהם והבעירן באש. אחר ירד בהר, ותר כל גיא ומַעַר, כַּנמר המבקש טרפו בנקיקים. תשעה ימים לא שבו הגיבורים מציד, תשעה ימים לא שבה חרבם אל נדנה, תשעה ימים אדמו מורדות הזאד מקטל, ונקיקיו זלגו דמים. שבעים מכוהני הקטל לכד ואדין בהר, ובהם גם את הִישַאקְשָה, איש מידות רע עין שלא ישׂבע דמים; אסורים בנחושתיים הביאם בן-אַרְקיסֶה אל קריית אמטאר, והטילם לפני המלך לעשות בהם כחסד רצונו.

על זאת נחל ואדין רוב כבוד ויקר, והיה לו גליל דוּשאנה לנחלת עולם. בן ובת נולדו לו מאשתו, אִירָאמָה; סַאסְרָאר ידיד השמש, ואחותו נִידָאד. ביום הולדת בנו, ביום ראשית הקיץ, נשא אותו ואדין כדת אל מקדש השמש, ושם קידשו לגורלו במלים האלה:

"שיהאבּאן, אדון שמים, זוֹהַר העולם! אל שבחזהו אש, עלה-נא ממזרח ושמע את תפילתי! הלא מאש לבך חננת לנו חום ואור, אף כי יום-יום אתה כלֶה באש הדמדומים! שפוך מרוחך בבני, וכאורך מֵעל יאיר אורו בארץ!"

בלב נדיב משל ואדין בקריית דוּשאנה, וחסו בו אזרחיה בשלווה ושקט; אך בבוא שליחו של נאגוּ, לא ראה את פני השׂר, כי איננו עוד.

יום אחד יצא ואדין לצוד ביערות הזאד, לרדוף יחמוּר, אייל וצבי, עם חבר מרעיו.
כל הבוקר תרו גיא ויער ולא צלח צידם; אך עת פנו לשוב, לכדה עינם לפתע ניע קל בסבך, כרֶטֶט ענפים על גֵו חיה. חיש הדהיר השר סוסו לעבר השיחים, אך לא מצא בהם כל ציד, כי דילג הסוס מבעד למָסַך היֶרֶק, וכצבי בפח יוֹקֵש נפל בנפץ אל בור מוות, ופילחוהו היתדות שכוסו זרדים ועשב. קשתים בני קוּש ארבו שם, מתחקים על נקמתם, ובנפול הסוס לבור ירו בו מכל עבר. מפולח חִצי אויביו שאג בן- אַרְקיסֶה, וכארי פצוע עט על מְרדפיו. שיכור מזעם וכוחו כפליים, שיספם מזרוע עד קודקוד, ומלוויו, שועי דושאנה, חשו לעזרו. אך באשר עמד מקֶטֶל, מגואל מדם אויביו, כרע שדוד בין מרעיו. גוֹוע אל מותו, קרא ואדין אליו את רַקָאש, משנהו, ובעוד רוחו בו, ציווהו על ביתו.

אמר ואדין:
"אבדתי, רקאש הטוב, כי אנושה היא מכתי ולא אקום ממנה. אבל אתה, היה-נא למגן ביתי, ומשול תחתי עד יעטה סאסְראר אדרת גבר."

משנשבע לאדוניו על הדבר הזה, הפקיד ואדין בידי רקאש את הטירה ואוצרותיה, ונתנוֹ אוֹמֵן לבנו ולבתו. אך כילה לפקוד על דבר ביתו, תם השר לגווע ויצאה רוחו אל ארצות טאהירה. אז ספדו לו בני החיל, "אבוי, אדון! אבוי, אבוי!" ובסופדם לו כך נשאו את גווייתו אל קבר אבותיו. כמשפט האבלים פסעו שחוחים עד שערי העיר, ובראשם רַקָאש, משנה השׂר; אפר על ראשם ובגדם קרוע, נשאו את בנו של אַרְקיסֶה ברוב קינה ונהי.

בתום תשעת ימי האבל הקהיל רקאש את אצילי דושאנה, וקבל-עם העיד עליו את דבר ואדין המת. על כס השׂר ישב רקאש, אבל מעל בשבועתו ואת חפצו עשה. ביין ומחולות פיזר את הון ואדין, ובמשתה ריקים הוציא את אוצרותיו. שְׂחוֹק הילולה שאין לה סוף מילא את היכלות רקאש, וחבר פוחזים אירח לו למשחק. לילה-לילה לא שבתה הקובייה מיד רקאש, ולא שבת השוט מיד שוטריו בעלות היום; כי למען לא יחסר את כל אשר נתן בָּאֵלֶּה, הכביד עולו על בני דוּשאנה להעלות לו מס עובד. את אשת אדונו, איראמה, שילח אל הנידח במשכנות הנדר שעל מורדות הזאד, ושם אבדה עד מהרה, כי לא הסכינה הגבירה לחיי הסֶגֶף. את בן-ואדין, סַאסְרָאר, שׂם בקסרקטין החיל, ונתנוֹ נושא-כלים לאחד ממרעיו, מפחותי שרי החיל; אך את הבת, נידאד, סגר בהרמונו עד לבוא פרקה, לבל תראה פני גבר. רק את פני סאסראר אחיה ראתה אחת לחודש בבית הסריסים, וזה בזה ידעו שמחה ונוחם. כך גדלו ילדי ואדין, יתומים מאב ואם, וזה אל זה כלתה נפשם בצער פרידתם.


*

אל היכלות רקאש הגיע השליח, שאל כדת בשלום נגיד דושאנה, ודיבר דברו כאשר צוּוה.
אמר השליח:
"בעוד שנה, כעת חיה, יפקוד את הבירה אוּמיז נסיך הוּזאן, אחי אטאשה המלכה; כי עובר נסיך הכתר בכל המדינות לבקש אחר בחירת לבו, שגורלו הועיד לו. אחת היא האשה אשר תִשווה לו במראה ותואר, כי אין עוד יופי כיופיו בכל העולמות. מופת כל גבר הוא, ואין מושלו בארץ; אחד הוא ויחיד, ויחידה כמוהו היא בת גורלו הנעלמת; רק לצִדו תזכה באושר, ויפרחו חייה ויופיהּ. אגנה כסהר ודקים מותניה, וגם אלים ממעל ייתנו בה את עינם. כמותה כבת שמים וחיוכה מאיר את כל העולמות! בת שחר היקום היא, שאור הכוכבים ניתן בברק עינה; מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל, ובין עיניה נקודה של חן.

"רוב ברכה ישפיע הנסיך גם על אביה או אוֹמנהּ עת ישיאנה לו: עיר מושב ייתן לו לאחוזת עולם, ואלף ראש בקר לרעות באפריו; מושבו ייכון בין רעי המלך, ואוזן השליט תהא כרויה למשאלתו." מיציע הנשים שמעה נידאד את דבר הרץ, וערגה רכה שלטה בה, בשומעה על הנסיך התר את לבבו. לאהבה יצאה נפשה, ונרעד לבה הרך; חום עלה בירכיה ורטט עברה, עד במבוכת לבה ברחה אל סתר חדריה. שלוש-עשרה שנה מלאו לבת-ואדין ביום שבו דיבר שליחו של נאגוּ באולם הכנס. במתק חמוקיה בָּשְלה כפרי נסתר, אבל שנים חלפו ולא היה לה אוֹרַח כנשים. ביום ההוא נגעה בה יד לאהיני ובאה עונתה, וירדה כדת עם רעותיה אל קודש האֵלָה. עת הוגד זאת לרקאש, ציווה להביאה אל חדריו, כי ליום הזה שְמָרָהּ בהרמונו. וכה הובאה אליו: עדויה בכל עדי, עוטת רדיד מקלעת דק, זר פרחים על צווארה וחגורת פנינים לחלציה. דמעות ניגרו על לחייה, כי לבה ניבא לה רע, אך גם בצרתה פסעה זוהרת כעיגול הלבנה שמלא בלי פגם.

אך נכנסה אל חדריו, מיהר השר הגס אליה, וקרע בחוזק יד את רדידה מעל גֵווה. בלי בושת הטילה על ערש יצועו, וכבר שלח ידו אליה, אך השיבה פתאום כנשוך נחש. עינו שנחה על בטנה של בת-ואדין העירומה הבחינה שם באות הסהר מתחת טבורה. כבְרק פתאום חלפו במחשבתו דברי שליחו של נאגוּ, ומבטו ביקש וגם מצא את נקודת החן, שזהרה בין גבותיה כנֵטֶף הענבר. שוכח את תשוקת בשרו, עלץ רקאש על מזלו הטוב.
אמרה נידאד:
"מה חטאתי לפניך כי תנהג בי כשפחה? בת-ואדין אני, מזרע המלוכה!"
אמר רקאש:
"אך משחק הוא, ילדתי, למה זה נבהלת? הלא כבת היית לי, ואביך עצמו ציווני לשמור את צעדייך. עתה בחנתיך וגם ידעתי כי בא פרקך להשיאך לאיש. עטי בגדך, נידאד שאין בה דופי, ולכי אל חדרייך; כי מחר תצאי אל נאגו, להיות לרעיה לטוב שבגברים!"


*

כך ביקש וכך מצא נאגוּ רב-המרגלים את נידאד כלילת התואר, ניצת דוּשאנה הפורחת. עת הובאה אליו, לקח את בת-ואדין אל מקדש לאהיני, אל גברת המקדש, שָאנִין, מורת הכוהנות, שאין כמותה בארץ לדרכי אשה בגבר. בידיה שָׁם הניח את נידאד הנהדרת, וציווה כי תלמדה כל דבר שידול ודרך עֶלֶס, ככל אשר ידעה.

אמר נאגוּ:
"בעוד שנתיים, בת-לאהיני, אשוב לקחת את הנערה. שמרי אותה מכל משמר, כי אין עוד יופי כיופיה: בכל העולמות אחת היא, ושנייה לה אַיִן! למדי אותה את סודותייך; רק נצרי את בתוליה ואל תדע כל גבר."

כך הותיר לה למשמרת את נידאד האומללה ולא שעה לקול בכיה של הבת המקוננת. אך בכורח ובשבט, בחסד וברוֹך דברים, פנתה שאנין אל מלאכתה, ובכל לבה שקדה לאַלֵף למחמדים את נידאד, חמדת הארץ, שיופיה היה לה לרועץ. 'בית שמחת הלב' ניתן לה למגוריה, נווה מרנין כל נפש, אשר צפה אל גן קסום, שכמו נברא בחלומם של אוהבים. שם, על שפת אגם שלֵו, צמחו כל עץ ושיח למשׂוֹשׂ העין וחדוַת הלב; ברבורים צחי נוצה שטו על חלקת המים, וטווסים פרשו זנבם באור ערביים רך. בצל תמרים ודוֹלֶב, בין ערוגות יסמין וסיגלים, השתעשעו בנות המקדש בכדור ובמחולות, ונוגנות על נבל הנעימו שיר ערב. אבל נידאד צלולת העין לא שמחה באֵלֶּה, ומביטה מחלונה, זכרה את צרתה. בפנים קודרות לארץ התהלכה בגן בלי חשק, ואנחתה תכופה.

שאנין רבת המזימה ראתה ללב נידאד והעלתה את שמחתה על ראש דאגותיה; אך עלה השחר השכימה לפתחה, עטרה פרחים על צוואריה, סירקה את שְׂערה, והשגיחה בעצמה על אוכלה ועל שתותה. עת לבסוף יצאה נידאד, היתה שאנין קוראת בקול: "הו שחר צח, הבא-נא בכנפך עוד יום של אהבה! הו עדנה ונועם, לַווּנוּ גם היום!"

מפצירה ושוב גוערת, דוחקת בה ומנחמת, לימדה אותה שאנין את כל מלאכות העונג: את קולה אימנה לַזֶמֶר, ואת ידה לפרוט על נבל; במחול הצעיפים ובריקוד הטבעות כיוונה את צעדיה, ואת סדר המשתה הורתה לה על בוריו, איך תמזוג ביין מים כמידת הטוב, ואיך תגיש ביד רכה המשמחת לב. באהבה ואורך רוח רכשה את אמוני הבת שאין מושלה; מדי בוקר בבוקרו שיחקה אִתה שאנין על דשאי הגן, או טיילה עִמה בשמש בין ערוגות פרחים. "הוי, קלסתר מאיר!" היתה שאנין קוראת אליה, "הוי, שפתיים שבשלו לאהבה! הוי עור עדין, חלק כמים! הוי איברי אֵלָה צחים, מושלמים בתוֹאַם!" כך, בדרך שעשוע, משחקת וצוחקת, לימדה אותה שאנין את תורתה כולה: את הליטוף לכל מינהו - גיפופים, שריטות תשוקה, רפרופי שיער ונגיעות פתאום; את ארבעים הנשיקות אשר בהן יוּצת אוהב, ואת מאה ושמונה תנוחות האהבים. אט-אט למדה נידאד איך תפרוט ביד בוטחת על רגשות הלב, ואיך תעיר את התשוקה כדרך שתחפַּץ; עד מהרה הכירה על בוריין את דרכי החשק, ולמדה עד תום את תחבולות האהבה: את המבט הביישני והמבט המתגרה, סיקור העין לצדדים והעפעוף נוּגה הסֵבר; את תורת המניפה ואת תורת רשרוש הבגד, את המעידה באקראי, את שמיטת הרדיד, ואת גילוי החמוקיים הצץ ונעלם; את ההתייפחות המשדלת, את דיבור החשק, ואת סוד קולות הציפורים בעונתן.

חלפו שנתיים, ולמועד בא נאגוּ רב-המרגלים לפקוד את פקדונו מיד שאנין. אבל שאנין נפלה בקסם שטוותה ידה, ונקשרה נפשה בנפש בת-דוּשאנה. ככד שהתרוקן מיין כלתה שמחה מלבבה, וחוורו פניה; באנחה ודמע סרקה את שׂער נידאד, היטיבה שמלתה עליה, ונפרדה בקול נשבר מעל בת טיפוחיה.

אמרה שאנין:
"לכי, חמדת לבי, כי נגזר המעשה, ותַקיפה מצוות המלך; אבל זכריני בלכתך, וישמור לבך לעד את הימים הטהורים, עת רווינו זו מזו עדנה ורוך אין קץ. עת רדידי יקר יושמו על צווארייך, נצרי את זֵכר הזֵרים אשר עטרתי לך, ועת תסֵבי במשתה, זכרי-נא את אושרנו. ביום שבו תתירי את חגורתך לגבר, זכריני גם אני, ולרגע דעי שוב עונג בזכר ליטופינו. לכי-נא, אהובה."

אז בכתה נידאד רוב בכי ונפלה על צוואריה, ובכו שתיהן יחדיו אשה על רעותה; אך נאגוּ רב-המרגלים דחק בבת-ואדין ללכת, ונְהגה מן המקדש אל משכן המלך. בפקודתו קושטה נידאד לקֶסֶם כל רואיה: שבעה בגדי פאר הוכנו לה, שֵׁשׁ ובוּץ וארגמן, תכלת, משי, שיראין ותחרת זהב שחוט, אשר פניני וָּאִין שובצו בה מעשה חושב. בשבע מקלעות שׂיער נקלעו מחלפותיה, וכל עדי הושם עליה כמשפט בת- מלך: אצעדות פעמונים שמדי לכתה השמיעו צליל חמדה רונן, צמידי זהב וטבעות, רביד רקמה ואבן-חן, עגילים ונֵזֶם פז, וטוֹטָפוֹת של אודם על מצחה הצח. מאתיים משרתות-רֵעות, יפות מראה ובנות טובים, ניתנו לה לשַמשהּ, ועת נישאה נידאד בַּקֶרֶת הִכו בטנבורי צלצל, ועל ראשה הרעיפו שלל פרחים.

אך לא שמחה נידאד באֵלֶּה, ובבואה לראות את פני המלך לא האירה את פניה ולא כיסתה ממנו את צרת נפשה. נושאת בגורלה עמדה לפני ריבון בני טאר היושב באוהל, ונשאה דברה.

אמרה נידאד:
"מלכי ואדוני שארין, שממשלתו שפוכה בחסד על הארץ הברוכה! דע, המלך השגיא, כי דם בית האראד בעורקי, ושארת בשרך אני, מזרע המלוכה; אבי הוא בן-דודך, ואדין מדביר ההר, בנו העז של ארקיסֶה, אחי אביך דראד. אך לא כרוּם יחסי היה חלקי עד הנה, כי שפל מאוד.

"בעודי ילדה מת עלי אבי, נגיד דוּשאנה, ובמותו הפקיד עלי ועל אחי את רקאש, משנהו. אבל הֵרַע אבי לבחור לו איש לאמוניו, כי את אמי שילח רקאש למות במשכנות הנדר, ואת סאסראר אחי נתן ביד ריקא ממרעיו; את כל אוצר ביתנו נתן בקובייה ויין, ואותי לקח להרמונו.

הושיעה, מלך חסד, רחם-נא על יופיי ועל חיי! אל תשלחני מארצי להיות אשה לנסיך הוּזאן! בשם אביך ואבי אבקש בך מגן: עשה משפט והב לי צדק מן הנבל אשר שלחני הנה כשפחה; קום עשה, אדון הארץ, וייוודע משפט שארין בכל הממלכה!"

בשומעו את דבר נידאד, עלו דמעות בגרון המלך, ונאנח רוב אנחה על שארי בשרו וצער גורלם. "הוי אומללה," לחש, "איה יופייך, כי לא אראנו; רק חשיכה רואות עיני, ושמה הן הולכות." אך באומרו זאת, זכר את אסונו, ושב הִקשָה את לבבו המר; עין חלולה נתן בה, ואמר אליה: "לא לנסיך הוּזאן נועדת, בת-דוּשאנה, אבל אחד הוא רצוני, ולא אשוב ממנו: כי לא תהיי כלה לאיש, אלא לנקמתי."

אמרה נידאד:
"לאן זה תְשלחני, מלך שלבו כָּאֶבֶן?"
אמר שארין:
"קחו והביאוה אל בית בּיהאן בן אָרָה המושל בסֶרֶד, מתת תודה מבן- אחיו שארין."


*

ברוב הדר וטקס שילחהּ שארין לסרד, בפאר מחלצותיה, עדייה ופמלייתה; וכה נסעה אל גורלה, עד באה אל חומות העיר, והוכרז בואה לפני מדביר השאקים.
ביהאן מתון הדעת שמח בבת-דוּשאנה, וציווה כי יבחנוה זקני החכמים: קָאשִיוַאן אדון השיר אשר דברו בסוד טאהירה, יַאמִיש אדון המחולות, העושה בקודש, ורוּאִין נבון העין, רב-הציירים.
אל אולם האסיפה, עוטת עדי ולבוש רקמה, נכנסה בצעד קל נידאד, חמדת הארץ, ויפעתה הכתה באלם את הנוכחים. אז קדה ועמדה למרגלות הכס, ודרשה כדת בשלום המלך.

אמרה נידאד:
"מתת אני ממלך טאר לביהאן ריבון הארץ, שממשלתו נָכונה בכל העולמות."
אבל המלך האדיר לא זע ולא דיבר אליה, כי בילע יְפי נידאד את עשתונות לבו. אז ניגשו החכמים אל בת-ואדין כלילת התואר, ובחנוה בהשכל ודעת: רב-הציירים בחן את מראיתה, אדון המחולות נתן לבו לתנועות גֵווה, והמשורר הקשיב רוב קשב לקולה ולדבריה.

אמר יאמיש:
"מלך רם, ריבון בני סֶרֶד המדביר אויביו! אין זיע גו או ניד עפעף שיחמַק ממני, כי יחוש בשרי בהם, ותדע רוחי. במצוותך, המלך, התחקיתי אחרי הבת המבורכת, ועת בחנתי בשׂום לב את נוהג איבריה, לא מצאתי בה אלא רצון ונועם: כל ניע בגופה שלם בעיגולו, ותכונתה זורחת בה כהילת הנר סביב לשלהבתו. במחול ענוג יסובו חמוקיה, מתווים בכל אשר תלך את תואר התשוקה עצמה. אשרי הגבר שיִרווה דודיה, כי אהביה נפלאו מֵאהבֵי קדֵשוֹת לאהיני, וגם נְיָאסָאנוֹת בנות שמים, שאין כמותן לַחֵשֶק, לא תשווינה לה. גופה בריא וטוב, ובלי מכשול ופגע חייה מפכים בו; מרחמה ייצאו בני מלך, בנים עזים שאין בם חולי, ואיתנה רוחם."

אמר רוּאין:
"מלך רם, חי שיהאבּאן רואה-הכל, החונן תבונה לעין! את מראה נידאד בחנתי, ולא נפקד דבר ממבטי. תוארה שלם בלי פגם, ולא ראיתי מעודי כתוֹאַם איבריה. סימני מזל ניתנו בה, ולא נפקד מהם אף אות אשר נמנָה לטוב בפי החכמים. אין ספק כי האלים עצמם צרו בדמותה מופת לכל סגולת אשה: בזיו החסד זוהרות עיניה, וביניהן יש נקודה של חן, אות לאור הדעת, המאיר את מחשבתה תמיד. כַּלַיְלָה העוטר ברוֹך את נוגה הלבנה שמילוּאה נשלם, כן סביב פניה שׂערה גולש בשְחור מחלפותיו. צווארה תמיר כגבעול שיבולת, אות לרוּם יחסה; שדיה מלאים כאשכולות הגפן, דקים מותניה ואגנה עגול, מלא כפרי רימון בשל, שאלף בני אילן ממנו יעלו. מתחת טבורה קבוע אות מזל שצורתו כסהר, ובו ישׂגו חייה בהינתנה לאיש; ברכת לאהיני שוֹרה על גורלה, ובמזלה הטוב ישׂגה גם בחיר לבה."

אמר קאשיוַאן:
"מלך רם, משענת סֶרֶד, שמזלו מאיר בכל העולמות! עצום עצמתי את עיני מול זוהר בת-דושאנה, אך לקולה הטיתי אוזן, ושקלתי את דבריה מראשון עד אחרון. חֵי אלים, כי דיבורה רהוט באוֹמֶר שֶפֶר, ושלל ניבים נטוו בו כמידה; הגה פיה מתרונן ברוֹך תנועות ועיצורים, ושיחתה שקולה בדעת ובנועם; דברה אמת ומחשבתה אמת, וכל רוחה נָכונה במידת החסד.

"אך היודע יחרד לרחשי שפתיה, כי צלצולם כשיר ציפור האוּרְקָה בטרם סערה; אכן ערֵב קולה לאוזן כל שומעיה, אך ניגונו עצוב ומבשר רעה. אות ללב דווּי הוא, אין חֵקֶר ליגונו; כי סוד נוטה צִלו עליה, ונכאים בעקביה, צבא גורל דוֹמם שלא ייסוג אחור. חי טאהירה המבורכת, הטורפת עולמות במשחק כפיה: שלחנה, מלך, ותלך! כי ביש מזל תמיט עליך מקץ שנה אחת."

אבל נידאד גנבה בזיו פניה את עין ביהאן ולבבו, ולא שעה מטוב עד רע לדבר היועצים; עודם אומרים דברם, היה המלך טרף לתאוַת לבו, ולמשמע דבר קאשיוַאן חשק שיניו בזעף. עיניו בחמודות נידאד, נהם כדוב מיער שעקצוהו הדבורים עת בא לרדות לו דבש.

אמר ביהאן:
"כלך לך, איש המלים, נביא יגון, משבית שמחה! הן גם בבני בכורי הימאדְרה ניתנו אותות ככל אשר מנה רוּאין: סימן לידה כעין הסהר מתחת טבורו, ונקודה לו בין עיניו שזוהרה קורן כנטף הענבר. אמור, חוזה שחורות, האם גם בקולו שמעת את נהי הזמן, המבשר רעה? דום ושוּבה אל גוויליך, פטפטן צר עין! אסוֹף דברך וָלֵך!"

ועל שומריו ציווה לאמור: "מהרו גרשו מכאן את העורב הלז!"
כך לוּקחה הבת-בלי-דופי, פנינת הארץ הבּרה, אל הרמון בּיהאן בן אָרָה, אשר נִשבה כחֶתֶף ברשת בת-אוֹפּאלי הממתיקה כל מר. שם הושמה כדת לחודש קידושיה, לשבת עם הנערות, כי כמשפט נשות המלך לא עוד תצא אל החוצות, ולא תראה פני גבר.

אך לא שמחה נידאד באהבת המלך, ולא מצאה לה נוחם בתפארת הארמון וקהל משרתותיה. מדי ערב בערבו מחלון חדרה השקיפה אל קצוֵי המערב, אל שיהאבּאן, ריבון שמים, המתבוסס בדם שלהבת על הרי הזאד. עת הביטה אל הרכס, זכור זכרה את בית אביה ואת גבעות דושאנה, ובכתה רוב בכי על כל אשר אבד; על אביה ואמה הנודדים בלי נוחם בארצות טאהירה, ועל אחיה הנידח אשר כלתה אליו נפשה. כך השקיפה מדי ערב, זוכרת צרתה, וכמשפט נודרי הנדר שרפה בָּאש קווצת שיער, ונשאה תפילה.

אמרה נידאד:
"שמעני, שיהאבּאן, גיבור לוהב בלי חת! שמעני אל שוקע, השותת אִשוֹ מעל הרי הזאד, כי גם לבי אתך שוקע, בקצה המערב; אתה שבאִשך כלֶה ושוב עולה מאש, ראֵני כי בערתי באש געגועי! ענני, אל זוהר, או תאספני-נא טאהירה אל ממלכת ערפל, ואחשוב לי זאת לחסד ומנוח!

"אמור, רואה הכל, השלום לו, לאחי, או שמא כשׂערי הזה שהקרבתיו באש, כלה כבר ואיננו? חנֵני חסד זה, אדון מזרח בוהק; לשוב לראות את פני אחי אשר אין איש לי מלבדו וחייו חיי! שנה תמימה אז אחַלה פניך ואשיר שבחי אלוֹה בישימון הפרא; בין מתבודדות אשכון, נשים פרועות המילילות את תהילות טאהירה על מורדות הזאד!"

תשעה ימים התפללה, ובעשירי נגלה לה שיהאבאן; גיבור נורא, עוטה שלהבת, עולה מאופק מערב, קומתו מלוא שמים, וקולו ניחת כרוח אש.

אמר שיהאבּאן:
"אל תיראי, נידאד המיטיבה לנדור, ואל תליטי את פנייך! הלא אלַי היה לבך, ואת חסדי אחון לך, כי לא תשלוט בך אש, זולת אש כיסופייך! עוד תשובי תחזי בפני סַאסְרָאר אחיך; שמרי לבך ונדרייך, והאריכי רוח!"

אבל נידאד כיסתה עיניה, והצטנפה במקומה מזוהר שיהאבאן; בבת- אחת דעך חזיון עיניה, וחשיכה נפלה בלב הנערה.


*

עת קרב מועד הטקס, שלח בּיהאן ביד שליחיו לאמור: "בעוד תשעה ימים, בהתחדש החודש, בשעת מולד הסהר המבשרת טוב, יישא המלך לאשה את נידאד חמדת הארץ אשר בחר לבו. בואו, אצילי בני סֶרֶד, וישמח לבכם בשמחת בן-אָרָה! אל ייפקד מן הכלולות אף איש מאוהביו, כי חמורה מצוות המלך ולא תשוב ריקם!"

ביום ההוא עוטרה נידאד בענפי הדס, וערכו נערותיה את טקסי לאהיני. את צֶלֶם האלה הציבו למראשותיה, וריפדו את חדריה בעלעלי פרחים. מדי ערב בערבו, עת עלתה על יצועיה, משחו את עפעפיה בשמן מוּשְק מתוק, ועם שחר, עת ניעורה, קטורת קינמון קיטרו לה, והגישו לשפתיה תאנים בשלות. תשעה ימים סבוה במחולות וזמר, וקולן הילך קסמו על כל ארמון המלך; תשעה ימים העירוּ נֵבֶל ושרו לגבירתן כדת:

צְאִי כַּלָּה לִכְלוּלוֹתַיִךְ,
צְאִי כַּלָּה כְּצֵאת לָאהִינִי,
כִּי יָרַד חֲתַן הָאָרֶץ
עַל שָׂדֵךְ יַמְטִיר-נָא גֶּשֶׁם,

צְאִי, כִּי כְּבָר נִגְדַּשׁ הַצּוּף!
הַתִּירִי לֵב, לְבוּשׁ וּבֹשֶׁת,
לְהַרְווֹת אַדְמַת חָרִישׁ;
וְיִתֵּן שָׂדֶה פִּרְיוֹ.

ככה שרו לה כל בוקר, אך לא הצהילו שיריהן את רוח בת-דוּשאנה. בבוא מועד החתונה, קמה טרם שחר ונפשה סוערת. פרגים ודמוּמיוֹת ערמה לפני צלמית לאהיני, וקראה אל האלה כי תַּשְׁרֶה רוחה בצֶלֶם ותבוא אליה.

אמרה נידאד:
"בת שמים בהירה, מקצווי דרום שמעיני, מגבעות ענן זכות, מחורשות הנצח הפורחות תמיד! כי בדם בשרי אעבדך היום, ויירצה-נא לפנייך זבח בתולי!"

כך חילתה את פני לאהיני עד באו רעותיה לשמשה עם שחר; אז הלכה אִתן לרחוץ ולסוך בשרה בשמן, לסרוק את שׂער מחלפותיה, ולהיטיב עיניה בכוֹחַל ובפוּך.


*

מכל קצווי הממלכה נקהלו ובאו אדירי בני סֶרֶד אל היכלות בּיהאן בן אָרָה המהיר לכעוס. עדויים בכל עדי ועוטים בגדי יקר, כל נגיד, מושל ושוע חשו אל כלולות המלך, ששמש מזלו שופעת על בני קוּש, אַרְפָּאן וסֶרֶד. הימאדְרה, קירין ואַרְהאן, נסיכים בלי חת ומורך, שזרועותיהם כָּעשת ועינם כעין הנץ, מיהרו אל אביהם שמצוותו להם לחוק ואושרו אושרם; ניהאת אחי המלך, נוטר הממלכה, הגיע מטירת אוּרשארה, הקרת החולשת על מעברות הזאד; מקוּש בא רָאהִי הכביר המושל בהר, ומן העיר הלבנה - רוּנָאן בן גוּנָאטִיד.

שמונה ימים נשפך היין, והיכל החגיגה המה מפה לפה. כל מטעמי קדירה וסיר, כל מאפה, ממתק ופרי הוגשו לפני קרואי המלך למשׂוֹשׂ כל חך ועין; זֵרים עוטרו לראשיהם, נוגנות ומחוללות הרנינו את נפשם, ולא שבתה שמחה אף רגע מלב החוגגים. כך שׂשׂוּ בני מרום הארץ והיטיבו את לבם, עד בתשיעי שבלילות, בהינתן האות, נכנסו הכוהנים ועמם טוֹשִינִי, אם בּיהאן. זוג מרבדי שָני, מאה אמה אורכם, נגולו ממבוא המלך, והכרוז קרא. אז נכנס ובא בן-אָרָה האדיר, רועה הארץ ומלואה ומחסה כל יצוריה; עוטה הדר מלכות זהר ביום חגו, ואף כי נזרקה כבר שׂיבה בשׂערו, צעד באון כפיל מיער, רב כוח ואדנוּת. לצדו פסעה נידאד, כלילת הנשיות, אשר כל יופי האפיל מזוהר יפעתה. בכל תנועה מתנועותיה אסרה את עין החוגגים בעבותות חמדה שאין להם מַרְפא, ובשַׂר כל איש נמוג למראיתה. אך מלפני ריבון הארץ התעשתה רוחם כהרף, והפליאו תשואתם לזוג המלכותי. בכל פה הריעו לריבון הארץ, והיללו בכל לשון את הכלה הנעטרת שאין יופי כיופיה, וחמד עלומיה יאה לשֶׂגב מלך. אבל הימאדרה בן-המלך לא נשא קולו בקלס, כי למראה כלת אביו חוורו פניו כמת ולבו נבהל. כמוּכֵּה עוועים שלח בה מבטו, ועיניו דבקו בלי נוע בעיני נידאד. נרעדה אז בת-ואדין שפילחהּ מבט הימאדרה. כפרח שנגע בו שמש בעלות השחר, כן נגע בה אור עיניו ונפתח לבה. רגשתה עלתה בה כצוף בין עלעלים, שפתותיה רעדו, וכל איבר מאיבריה סמר מאהבה; רפיון ענוג שלט בה ונמסו ירכיה, צעדהּ כשל לפתע, וכל נערותיה אצו לתמוך בה פן תיפול. אבל בחסד האלים נשלם הטקס בלא פגע, ואיש לא שם לבו אל המקרה הזה.

הכוהנים נשאו ברכה לזוג ביום אושרו, טושיני, אם המלך, הגישה לכלה את חצי השמש, וזו בחרה מהם אחד, לתִתו לברית דודיה לבּיהאן בן ארה. על במת החג עלה מדביר השאקים; מִשֶיָרָה חִצו כדת בעמוד התווך, קרבה ובאה בת-דוּשאנה, והניחה על חצו את רדידה ועטרתה, והעם הריעו. אז חלקוּ בבשר הזבח, ובת-ואדין הנסערה הושבה אל חדריה, להמתין לבוא המלך אל ערש כלולותיו.

שם כיתרוה רעותיה, ונותנות קולן בצחוק הפשיטוה עירומה; כיערה לפני הדוב על יצוע עזבוה, והלכו להן. במהומת לבה שכבה הבת המבורכת, שמצאה שמחה וצער במבט אחד; שוב בוכה ושוב צוחקת, אומללה ומאושרת, לא ידעה עוד את נפשה, עד במר רוחה נפלה לרגלי צלמית לאהיני, והתירה לפניה את חגורתה.

אמרה נידאד:
"הו לאהיני, בת שמים מרחיקה לפגוע! ראי בצרתי, אלה חומסת לב! הלא בסוד קודשך חסיתי, ולך נדרתי את יופיי במקדש אַמְטָאר! הלא ביד שאנין בתך הורית לי את דרכייך: לפרוש רשתך לצֵיד כל לב, שְלל לאהיני הענוג, שהיכלה על כל יצוע ומזבחה כל גו!

מה עשית לי, בת-אוֹפּאלי? איך אעבדך בלב נכנע, בעוד אני עצמי מוטלת, אסורה ביפי הימאדרה, ומפרפרת אין אונים בחבלי קסמו? היתה לציד הציידת, ומרטטת לפנייך, כאיילה שבלי משים נפלה בשְבי יוֹקֵש. נמוג לבי ואיברי נמַסו, עורי סומר מגעגוע וכולי בוערת! איך אשרתך על ערש מלך? איך אצהיל פנים, חולה בערגתי? הצילי, אֵם, אני אובדת; הנה, חגורתי התרתי, אבל לבי עקוד! סָגוֹר סגרה עלי רשתך אשר ידעתי לטוותה, אך רק ידך תתיר!"

כך דיברה הבת-בלי-דופי במוּעֶקֶת לבבה, עד נָדַמָה נדהמה, בניחוח שיכרון אשר עבר בחדר; קינמון ושְׂרף סנדל, יסמין ושושנים ומוּשְק, הממו חושיה; זמר חלילים עלה מן הכתלים, ואור ירח רך נגה מהם סביב. חתולים רכי פרווה, יונים וציפורי צַ'רָאקְוָּה עברו בהם ובאו; בני יער מנתרים בחשק, נוגני שמים ובני סוּף רוחשי ערגה, ועדת נְיָאסָאנוֹת שצחוקן צלול. אז שמעה את דבר לאהיני, עולה מפי הצלם, ונפלה תחתיה.

אמרה לאהיני:
"מה לך, הרכָּה? הן באה עונתך! השילי מעלייך בושת, ורוִי גשמי חתן כארץ הנושאת הכל. כי לי לבך ולי דודייך, ואל תגאה רוחך; אבל בקשי לך חסד ואתן, כי בכל אשר עשית, שמחתי בך תמיד." אז נפלה נידאד אפיים וכבשה דוּמם פניה לרגלי לאהיני החוננת עונג; אך קול לבה צלצל כצליל פעמונים, ודברו נשמע בכל העולמות:
אֶחָד הַחֶסֶד: אַהֲבָה,
שֶׁלֵּב וְגוּף תָּאִיר בְּהֶעְלֵם אֶחָד!

אמרה לאהיני:
"חגרי חגורתך, נידאד, ואל תיפול רוחך; כי בקשתך ניתנה לך, ועולמך נברא חדש; אל תיראי דבר!" כך סחה לה האלוהית, וחשך החדר.

אך נעלמה לאהיני, ובא בּיהאן אל ההרמון, יוקד בתשוקתו לרוות מאהבי נידאד; אך בעוברו את סף חדרה, כבתה אִשו, חדלו אוניו, וכסריס היה. ובת-ואדין הנהדרת שאהבה משלה בה, אימצה רוחה בדבר לאהיני, ועשתה כמצוותה: זרי פרחים הניחה על צווארי המלך, וממתיקה לו חיוכיה, הנעימה זמר באוזניו, שיר ערגה מדיח לב, ששומעו ילך בו שבי כעולל אחר אמו. בכפו אחזה ברוך ולשפתיו הגישה יין; בצעיפיה חוללה לו, מערסלת עגבותיה, מגלה ומכסה איברים שאין בם פגם.

כך טרחה סביבו בלי די, משדלת ונְסוגה, משלחת מבטיה, מתייפחת, מתגרה; ביישנית ובת-בלי-בושת, עוד ועוד הידקה רשתה, עד גדלה צרת ביהאן וטוֹרפוּ חושיו מחֵשק; רועד כולו נס מחדרה, אך בפיק ברכיים שב: אם הלך - דרך אונו, ואם שב - חדל מייד.

כך בא ושב מוכה באַהַב, מתנודד, נופל וקם, עד כי לבְסוף פנה משם אל אחרת מנשותיו, ובלי אומר ודברים הציפהּ בתשוקתו. שוב בוטח באונו, אץ ביהאן בוער בחשק אל יצוע כלולותיו, אך עת חזר אל חדריה, לא עמד בו כוח גבר, ואף ליטוף מליטופיה לא השיב לו את אוניו; כי עת עגבה על בשרו וכיוֹנה המתה בחשק, חישב לבו להתפקע ואבדו עשתונותיו. שוב נס בצרתו ממנה, ופקד במר חשקו עוד פילגש ופילגש, עד לא קמה בו עוד רוח.

כך התייסר כל לילותיו, שוב ניעור ברדת יום לבעור בתשוקתו עד כלות, והתבלעו הגיונותיו בחמוקי נידאד. לא עוד פקד גדודי צבאו, ולא הקשיב ליועציו; לא עוד ישב לכס משפט, ולא דרש את שלום עמו.

כמוהו גם הימאדרה, שוב לא ידע מנוח, כי אהבה משלה בו, וגאונו כלה כַּצל בעלות השמש. שח הגבר האדיר, נוהג צבאות בני סרד, וכחולה היה; ידו הדיר מחרב, ושוב לא שׂשׂ בדַהַר סוס ובמשתה בני חיל. מאז חזה בבת-דוּשאנה סער לבו יגון ואושר, ולא ההין לראות את פני אביו מפחד לבבו. אז הרחיק מן הבירה עד לגבעות סִירְדָאלָה, שם בני אַרְפָּאן תמימי הדרך רועים את עדריהם. בארץ התהלך מבלי לדעת אנה, נודד כצל תועה, ואנחתו תכופה. שחוח גו, מוכה תוגה, נע ונד בהר ויער, עד ישימון הפרא אשר על גבול הוּזאן. כך אבד נסיך הארץ ולא נודעו עוד עקבותיו, אבל בּיהאן לא שם לבו לצרת הימאדרה, כי תשוקתו טרפה את דעתו.

 

שם הספר: שיר טאהירה
שם המחבר: אמיר אור

מהדורה ראשונה, ינואר 2001
מספר עמודים: 200
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
ראש האל היפני הניווא, המאה ה-6 לספירה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 69 ₪
מסת"ב 965-7120-04-7
דאנאקוד: 497-1014


שתפו ספר זה עם החברים