|
השיר המוקדם ביותר שלו נכתב, כנראה, בהיותו בן שמונה-עשרה. אז גם זכה לשמו הספרותי הראשון - סוֹבּוֹ. לבאשו, כמו ליפנים רבים עד המאה העשרים ובמיוחד בקרב אמנים, משוררים ואנשי רוח, היו שמות רבים, שביטאו את גילם ואת השינויים שחלו בחייהם האישיים והמקצועיים. אחר-כך חתם בשם מוֹנוֹפוּסָה, וכעבור עשר שנים נוספות שינה את שמו לטוֹסֵיי (אפרסק ירוק) מתוך הערצה למשורר הסיני לי-באי (המאה השמינית), שפירוש שמו הוא אפרסק לבן.
את השם באשו, שגם הוא אינו שמו המקורי, נתנו לו תלמידיו ומעריציו הרבים, בשל עץ ששתל בגנו. בשנת 1681 הוענקה לו על-ידי אחד מתלמידיו ותומכיו, סוּגיאמה סאמפּוּ, בקתה קטנה בעיר הבירה אֶדוֹ, היא טוקיו של היום. כדי לשפר את מראה המקום שתל בגן שלצד הבקתה עץ באשו - זן של בננה שאינו מניב פרי. משוררים יפנים אהבו תמיד את עץ הבננה בשל משמעותו המטאפורית: עלי הבננה נקרעים בקלות ברוח, סמל לרגישותו ולשבריריותו של המשורר. באשו אהב מאוד את העץ שלו. "אני אוהב לשבת תחת הבאשו שלי ולהאזין לקול הרוח והגשם על עליו," כתב. מבקרים ומעריצים החלו לכנות את ביתו "בּאשוֹ-אָן", כלומר "בקתת עץ הבננה". לא חלף זמן רב והכינוי דבק במשורר, ואף הוא אימץ אותו לעצמו.
כאשר באשו עבר להתגורר באדו, בשנת 1672, הייתה אדו עיר חדשה - בת כשבעים שנה - לעומת אחיותיה הוותיקות-עתיקות, אוסאקה וקיוטו, שני המרכזים התרבותיים של יפן באותם ימים. הסיבות לצעדו זה אינן ברורות. ייתכן שרצה לחיות במקום שבו תהיה לו פחות תחרות בעולם השירה. תחרות, אז כמו היום, הייתה קיימת בעולם האמנות. אולי רצה להיות פטור מן הפוליטיקה ומאבקי הכוח שבעולם השירה.
שיקולים כמו נוכחות פעילה כמשורר בעולם השירה לא היו זרים לבאשו. אין ספק גם שחתר להקים לו זרם או אסכולה משל עצמו. משמעות הקמתה של אסכולה הייתה בראש ובראשונה אמנותית - האפשרות לטפח, להפיץ ולבסס את סגנון השירה שלו.
המשמעות האחרת הייתה כלכלית. באותם ימים, ובמידה מסוימת גם היום, הייתה פרנסתו של מורה לאמנות ביפן תלויה בתלמידיו. עניין זה מקובל בכל רחבי אסיה, מהודו ועד יפן. באשו עצמו מתאר בראשית היומן שלפנינו איך עבר להתגורר באופן זמני באחוזתו של סוגיאמה סאמפו.
שנה אחרי שעבר להתגורר בבקתה כתב את ההאיקו המפורסם הבא, שבו ניתן כבר לזהות את סגנונו המובהק:
כך, פשוט, בלי שום התחכמות. שום דבר לא מעושה. שקט. התבוננות שלווה בטבע כמות שהוא. עצב ובדידות של ערב סתיו ללא רגשנות. קולות החלוף והמוות.
בעיר אדו הקדיש באשו את עצמו ללימוד זן ולתירגול מדיטציית זן עם המורה בּוּצ'וֹ. האגדה מספרת שאחת הפגישות עם המורה הולידה את ההאיקו המפורסם מכולם. המורה שאל למצב תודעתו של התלמיד. התלמיד הקשיב ואמר:
התרחשות רגילה, סתמית. שיר העושה שימוש במילים פשוטות לתאר בצלילות רגע שקרוב ככל האפשר לחוויה הישירה. רגע של סאטוֹרי - התעוררות, תובנה.
עד מהרה יצא שמעו של באשו כמשורר מיוחד ומחדש. החלה להיווצר אסכולת באשו. כך, למשל, המסע לאוקו לא נועד רק לכתיבת שירה, להשבעת יצר הנדודים ולצבירת רשמים. אפשר לומר שאחד המניעים למסע - ואחת מתוצאותיו - היה ביסוס מעמדה של אסכולת באשו בין משוררים וחובבי שירה. המסע הזה, כמוהו כארבעת מסעיו האחרים, היה הזדמנות מצוינת לביסוסה וקידומה של שירה ב"סגנון באשו" - מסע הוראה של המורה הגדול בין תלמידיו הקיימים וטיפוח תלמידים חדשים; ואכן, מארחיו הרבים של באשו לאורך המסע הם תלמידיו.
בשנת 1680, כלומר שמונה שנים אחרי שעבר לאדו, פירסם באשו אסופת שירים משל תלמידיו, עדות לקיומה של אסכולה לכל דבר.
יעקב רז
נולד בתל-אביב בשנת 1944. מרצה לזן-בודהיזם, אסתטיקה ותרבות יפן. פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל-אביב.
פירסם ספרים ומאמרים רבים על אסתטיקה יפנית, זן-בודהיזם, תיאטרון ושירה יפניים, מלחמת התרבות ארצות הברית-יפן ועל תת-תרבויות ביפן.
בין ספריו בעברית: 'שיחות מטורפות', 'איש מחפש פר', 'טוקיו הלוך חזור' ו'אחי היאקוזה' (מודן), 'המיתולוגיה היפנית' (מפה);
בין תרגומיו: 'קוקורו' מאת נאצומה סוסקי (כתר), 'יום השנה לסלט' מאת מאצ'י טאווארה (ספריית פועלים).
יעקב רז תירגם את הספר והוסיף לו הערות ואחרית-דבר.
|
