חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פתח דבר ובהמשך הפרק הראשון: "לטייפה"

פתח דבר

העבד מכתב-יד H.6 עלה לראשונה על בימת ההיסטוריה המודרנית בשנת 1942. הבכורה שלו היתה קצרצרה, בתיאטרון נידח שבנידחים, בקושי הספיק להציץ מאחורי הקלעים וכבר נעלם שוב - יותר בבחינת מלמול של הלחשן מאשר פנים מוכרות בלהקת השחקנים.

הופעתו הראשונה של העבד היתה במאמר קצר מאת המלומד א' שטראוס (לימים אשתור), בגיליון משנת 1942 של כתב-העת ציון, שראה אור בירושלים. המאמר נשא את הכותרת 'תעודות לחקר ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של היהודים במזרח הקרוב', והכיל נוסחים של כמה מסמכים מימי-הביניים. ביניהם היה מכתב של סוחר שהתגורר בעדן - הנמל היושב, כמו זבוב בפי משפך, בדיוק בנקודה שבה הזרבובית הצרה של ים סוף נפתחת אל האוקיינוס ההודי. את המכתב, המצוי כעת בבית-הספרים הלאומי באוניברסיטה העברית בירושלים, ונושא את המספר הקטלוגי MS H.6, כתב סוחר בשם חַ'לַף בן יצחק, והוא נועד לידידו, אדם בשם אברהם בן יִג'וּ. המען, שנכתב בגב המכתב, מראה כי בן יג'ו התגורר באותה עת במַנְגָלוֹר - נמל בחוף הדרום-מערבי של הודו. להערכתו של שטראוס נכתב המכתב בקיץ של שנת 1148.

בקיץ שבו נכתב היתה ארץ-ישראל דרך מעבר לצבאות אירופיים. באפריל הגיע לאזור צבא גרמני, בהנהגתו של המלך המזדקן קוֹנראד השלישי מהוֹהֶנשטאוּפֶן, שנודע בפי הערבים בשם "אַלְמָאן". אל המלך נלווה אחיינו הצעיר והכריזמטי, פרידריך משוואביה. הגרמנים הפילו חיתתם על האוכלוסייה המקומית. "באותה שנה הגיעו הפראנקים הגרמנים," כתב היסטוריון ערבי, "פראנקים ממין מפחיד במיוחד." זמן קצר לאחר מכן ביקר בירושלים המלך לואי השביעי מצרפת, בלוויית פמליה של אצילים. יחד איתו באה גם רעייתו שובת הלב, אלינור מאקוויטניה, היורשת הנכבדה ביותר באירופה, שנועדה למלוך בצרפת ולאחר מכן באנגליה.

הקיץ ההוא בארץ-ישראל היה רב-אירועים במיוחד. ב-24 ביוני התכנסה אסיפה גדולה של מלכי אירופה סמוך לעכו שבגליל. המלך בּוֹלדווין והמלכה מֶליסַנְדָה מירושלים קיבלו שם את פניהם, בחברת חשובי הברונים והבישופים שלהם, ובנוסף עליהם גם ראשי המסדרים הגדולים, מסדר הטמפלרים ומסדר ההוספיטלרים. אל המלך קונראד נלוו שארי בשרו, היינריך יזימירגוֹט מאוסטריה, אוטו מפרייזינגֶן, פרידריך משוואביה, הדוכס וֶלף מבוואריה, והמארקגראפים של וֶרוֹנה ומוֹנְפֶרָה. בין האצילים שנלוו אל מלך ומלכת צרפת היו רוֹבֶּר מדְרֶה, אנרי משמפּאן ותְיֶירי רוזן פלנדריה.

במהלך החגיגות נפגשו מנהיגי צבאות הצלבנים לדון באסטרטגיה שיאמצו לעתיד הקרוב. "הם נחלקו בדעותיהם," ציינו אויביהם. "אבל בסופו של דבר הסכימו על ההחלטה לתקוף את דמשק..." בעבור שליטיהן המוסלמים של ירדן וסוריה, שאך זה החלו להתאושש ממאה השנים הראשונות של מסעי הצלב, היה בכך משום מזל בלתי-צפוי, משום שדמשק היתה באותה עת המדינה המוסלמית היחידה באזור שקיימה קשרי ידידות עם ממלכות הצלבנים.

ב-24 ביולי 1148 התכנס בבוסתנים שסביב דמשק צבא הצלבנים האדיר ביותר שנראה מעולם. ביומיים שלאחר מכן נחלו מצביאיו כמה הצלחות, אבל הדמשקאים השיבו מלחמה בחרי אף, ותוך זמן קצר נאלצו הצלבנים להתקפל. ברם, פרשים טורקמנים זינבו באגפי הצבא הנסוג והמטירו עליו חיצים, כך שעד מהרה הפכה הנסיגה למנוסת בהלה. אחרי הקרב הזה, כתב ההיסטוריון הערבי שהתיירא כל-כך מבואם, "חזרו הפראנקים הגרמנים לארצם השוכנת אי-שם במרחקים, ואללה פטר את המאמינים מאסון זה."

רק ב-1942, אותו קיץ שבו חמק מכתבו של ח'לף חרש אל הכתובים של המאה העשרים, חזה שוב המזרח התיכון בהתכנסות כבירה ומגוונת כל-כך של זרים. ובשום מקום לא היה מספרם רב יותר מאשר באלכסנדריה וסביבותיה; הקורפוס האפריקאי והארמיה האיטלקית השישית, בפיקודו של אֶרווין רוֹמֶל, חנו במרחק שישים קילומטר בלבד מהעיר, וחיכו לפקודה לפלישה הסופית אל מצרים, בעוד שבעיר עצמה המשיכו חיילי הארמיה הבריטית השמינית להגיע - מכל קצווי העולם: הודו, אוסטרליה, דרום-אפריקה, בריטניה ואמריקה. בקיץ ההוא, כשגורלם של שני הצבאות היה מוטל על כף המאזניים, חזתה אלכסנדריה באחרון, ובמרהיב ביותר, מבין פרצי העליצות הקוסמו-פוליטית שבזכותם נודעה לפנים.

בסופה העזה הזו של מזימות כבירות וגורלות היסטוריים, דומה שמכתבו של ח'לף בן יצחק פותח דלת אל רשת עצומה של מחילות, שבהן נמשכו החיים האמיתיים באין מפריע. ח'לף היה מן הסתם מודע היטב לאירועים שהתרחשו הרחק בצפון: העיר שבה התגורר, עדן, שימשה אחד מנמלי המעבר העיקריים בזרם הסחר שבין הים התיכון לאוקיינוס ההודי, ולח'לף ולעמיתיו הסוחרים היתה רשת קשרים נרחבת בכל רחבי צפון-אפריקה, המזרח התיכון וחלקה הדרומי של אירופה. הם טרחו והקפידו להשיג מידע עדכני: מעונה לעונה עקבו אחר התנודות במחירי הברזל, הפלפל וההֵל בשוקי קהיר. תמיד מיהרו להעביר חדשות לידידיהם, בכל אשר היו, וללא ספק ידעו היטב על המתרחש בסוריה ובארץ-ישראל.

אבל עכשיו, בקיץ 1148, בכותבו לאברהם בן יג'ו במנגלור, ח'לף אינו מבזבז זמן על האירועים בצפון. תחילה הוא מוסר לידידו חדשות מאחיו מוּבָּשיר (שיצא לנסיעה לא צפויה לסוריה) ומודיעו כי שלומו בטוב. אחר-כך הוא עובר לעסקים: הוא מאשר קבלתן של סחורות מסוימות ששלח לו בן יג'ו - משלוח של אגוזי ארקה, שני מנעולים מתוצרת הודו ושתי קערות מבית-מלאכה לכלי ארד, שבן יג'ו שותף בו. הוא מודיע לבן יג'ו שהוא שולח לו עם המכתב כמה מתנות - "מה... שאין לו ערך רב." דומה שהרשימה מעידה על חיבתו של בן יג'ו לממתקים: "שני בקבוקים סוכר ובקבוק שקדים ושני בקבוקים צימוקים, שהם חמישה בקבוקים." רק בסוף המכתב עולה העבד על הבמה: ח'לף בן יצחק מציינו במיוחד ומבקש למסור לו "דרישת שלום רב".

זה הכל: לא יותר מאשר שם וברכה. אבל האיזכור בא אלינו מרגע בזמן שבו האנשים היחידים שאנו מסוגלים אף לנסות לדמיין להם קיום אנושי כהלכתו, קיום אינדיבידואלי, הם המשכילים ועתירי ההשפעה, הווזירים והסולטנים, כותבי דברי הימים וכוהני הדת - האנשים שחוננו בכוח לכתוב את עצמם, פיזית, על פני הזמן. אבל העבד ממכתבו של ח'לף לא השתייך לחבורה הזו: בכל הנוגע לו, יד המקרה בלבד היא ששימרה את אותם עקבות קלושים שבני-אדם רגילים משאירים בעולם. נס הוא, ולא פחות, שאנו יודעים עליו משהו בכלל.

שלושים ואחת שנים יחלפו לפני שהעולם המודרני יציץ שוב לרגע בעבד מכתב-יד H.6: המלחמה הקרויה מלחמת יום כיפור זה עתה הסתיימה, ומחירי הנפט עלו ב-370 אחוז במהלך שנה אחת בלבד.

הופעתו השנייה של העבד, כקודמתה, מתרחשת במכתב של ח'לף בן יצחק, שנכתב בעדן - מכתב שנכלל במקרה באסופה בשם מכתבי סוחרים יהודים מימי-הביניים, שתורגמו מערבית-יהודית לאנגלית ונערכו בידי פרופסור ש"ד גויטיין מאוניברסיטת פרינסטון. גם מכתב זה, בדומה לקודמו, מופנה לאברהם בן יג'ו שבמנגלור, אבל בשלושים ואחת השנים שעברו בין פירסום המכתב הראשון לשני, חמק העבד לאחור בזמן, כחבילה מגושמת על רצועת המסוע. כעת הוא צעיר בתשע שנים - ח'לף בן יצחק כתב את המכתב בו נזכר שמו בשנת 1139.

גם זו שנה הרת אירועים במזרח התיכון: האתאבֶּכ של דמשק נרצח, והלוואנט כולו שסוע במלחמות בין הנסיכויות המוסלמיות. אבל כתמיד, הפוליטיקה אינה מעניינו של ח'לף שבעדן; העסקים עומדים בראש מעייניו אף יותר מאשר במכתבו הקודם. משלוח של פלפל הודי, שבו השקיעו בן יג'ו והוא במשותף, אבד עם ספינה שנטרפה במיצרים הצרים בפתח ים סוף. הזרמים במקום נודעים לשמצה בבוגדנותם; הם שהוציאו למיצרים את שמם הקודר, בּאבּ אל-מַנְדָבּ, "שער הדמעות". צוללנים הצליחו להציל כמה פיסות ברזל, ולא יותר. בינתיים הגיע לעדן משלוח של תרמילי הֵל ששלח בן יג'ו, ובתמורה נשלח אליו מטען של משי. בנוסף על כך כולל המכתב חשבונות על רשימה ארוכה של כלי בית שבן יג'ו ביקש, לרבות התנצלות על התלאות שעלו בגורלה של מחבת - "ביקשת ממני לקנות מחבת אבן בתוך תיבה. אחר-כך נשברה התיבה, שעל כן קניתי לך מחבת ברזל ניצאפי, שאחרי הכל היא טובה ממחבת אבן."

אך למרות כל הטובין הנזכרים במכתב, רוחו אינה רוח של רדיפת ממון כלל וכלל: הוא מואר בחמימות שהיא עדיין חיונית ורוחשת, גם אחרי תעתיק ותרגום וגם בדפוס מודרני קר. "שמחתי," כותב ח'לף בן יצחק, "למראה מכתבך, עוד קודם שהבחנתי בתוכנו. ואז קראתי בו, מלא אושר, ובעודי לומדו נמלאתי שמחה ועליצות... הזכרת, אדוני, שהתגעגעת אלי. האמן לי שרגשותי עזים כפליים ויותר ממה שתיארת..."

ושוב, העבד מופיע לקראת סוף חלקו העיקרי של הכתוב; שוב שולח לו ח'לף "דרישת שלום רב" ומזכירו בשמו. בהופעתו זו השנייה, תפקידו של העבד קצרצר לא פחות משהיה בראשונה. אבל כעת גדל שיעור קומתו, והוא זוכה להערת שוליים.

הערת השוליים קצרה מאוד. היא מסתפקת בהסבר שהוא "העבד והסוכן העסקי" ההודי של בן יג'ו, "חבר נכבד במשק ביתו".

למכתב קודם מבוא ובו כמה משפטים על בן יג'ו. הוא מתואר כסוחר יהודי שמוצאו מתוניסיה, אשר נסע להודו דרך מצרים, כסוחר, והתגורר שם שבע-עשרה שנים. בן יג'ו, איש אשכולות, קליגרף, חוקר ומשורר בעל שם, חזר למצרים אחרי שצבר הון גדול בהודו. את שנות חייו האחרונות עשה במצרים, ומסמכיו מצאו את דרכם אל בית-הכנסת שלו בקהיר: בסופו של דבר התגלו בחדר הידוע בשם "הגניזה".

בספר התרגומים של פרופסור גויטיין נתקלתי בספרייה באוקספורד, בחורף 1978. הייתי סטודנט בן עשרים ושתיים, וזמן קצר לפני-כן זכיתי במילגה מטעם קרן מיסודה של משפחה הודית שעקרה לאנגליה. עברו חודשים ספורים מאז עזבתי את הודו, ולכן אפשר שהייתי מבולבל באשר למצבי יותר מכפי שקורה לסטודנטים בדרך-כלל. באותו רגע, הדבר היחיד שידעתי על עתידי היה שאני אמור לעשות עבודת מחקר שתוליך לתואר דוקטור באנתרופולוגיה חברתית. עד לאותו יום לא שמעתי מעודי על הגניזה הקהירית, אבל בתוך חודשים אחדים הייתי בתוניסיה, לומד ערבית. בשנה שלאחר מכן, בערך באותה עונה, הייתי במצרים, מתגורר בכפר בשם לַטַייפָה, מהלך שתי שעות נסיעה מדרום-מזרח לאלכסנדריה.

אז לא ידעתי דבר על העבד מכתב-יד H.6, למעט העובדה שהעניק לי זכות להיות שם, תחושה של זכאות.

לטייפה
1

תחילה התחלתי לחלום על קהיר בערבים, כשישבתי בחדרי והאזנתי לאבו עלי הנוזף באשתו, או צועק על לקוח ביש מזל כלשהו, שעורר עליו את חמתו בעודו קונה מצרכים בחנותו. בניסיון לאטום את אוזני לרעש, הייתי מתרכז בספרי או ביומני, או מגביר את הקול בטרנזיסטור שלי, אבל קולו של אבו עלי ניצח תמיד, חרף קירות הבוץ העבים של ביתו וקרקור הברווזים והאווזים שהתגוררו סביב חדרי.

בלטייפה לא חיבב איש את אבו עלי; לא קרוביו, לא שכניו ולא איש משוכני הכפר - אולי גם לא אשתו וילדיו. היו ששנאו אותו שנאה פעילה; אחרים פשוט השתדלו להתרחק מעליו. היה קשה לנהוג אחרת; הוא היה אדם שקשה מאוד לרחוש לו אהבה.

אבל ככל שתיעבו אותו, שכניו וקרוביו של אבו עלי גם התייראו מפניו. ילדי הכפר הקפידו תמיד להיזהר כשחיקו אותו: הם היו מביטים במעלה הסימטאות ובמורדן, לוודא שהוא ובנו הבכור החסון, עלי, אינם מצויים בטווח ראייה, ואז היו מעוותים את פניהם במעין חיקוי לארשת פניו הקודרת, מחברים את אצבעותיהם ואגודליהם למשקפיים דמיוניים, מקמרים את גבם וכושלים במורד הסימטה, כורעים תחת משקלן של כרסי ענק.

כל תושבי הסביבה הכירו את מזגו החם של אבו עלי, ומרביתם עשו כמיטב יכולתם להימנע מפגישה איתו. באשר לי, לא היתה לי ברירה: למדתי על המוניטין של אבו עלי כשכבר התגוררתי בביתו, והוא, ביוזמתו, לקח על עצמו תפקיד של ממלא מקום אב, בנוסף על תפקיד בעל הבית. לא הייתי האדם הראשון בכפר שמצא את עצמו אנוס לחיות בקירבה לא רצויה לאבו עלי. ביתו נבנה מעל לכביש הראשי באזור, דרך עפר צרה ומשובשת, רחבה דיה לאפשר לשני כלי-רכב קלים להידחק בה זה לצד זה בלי להתהפך אל התעלה שלאורכה. הדרך שירתה רשת גדולה של כפרים סביב לטייפה, וכל היום עברה בה בשאגה תהלוכה ממורטטת של משאיות, שנשאו אנשים מדַמַנְהוּר, בירת המחוז והעיר הגדולה ביותר באזור, ואליה.

ביתו של אבו עלי מוקם כך שהכביש נראה ממנו היטב, ומהיותו האיש שהיה שקד אבו עלי לנצל את הפוטנציאל האסטרטגי של מיקומו. הוא בילה חלק ניכר מזמנו על המרפסת הקטנה בחזית ביתו, שרוע על ספה וצופה על התנועה בעין קפדנית. בשעות העמוסות ביותר ביום היה משתרע על צידו, ידו האחת מוטלת בעונג על התפיחה העצומה של ירכו, והיה צופה במשאיות העוברות מבעד לזוג משקפי שמש כסופי מסגרת; בשעות אחר-הצהריים, אחרי שסיים את ארוחת הצהריים, היה מתהפך על גבו ומנמנם בעיניים עצומות למחצה, כנחש פיתון מפוטם החוטף לעצמו מנוחה אחרי ארוחתו החודשית.

אחד מזקני הכפר, שייח' מוּסא, אמר לי פעם, כשאכלתי ארוחת ערב בביתו, שאבו עלי היה שמן מאז ומתמיד, גם בנערותו. מעולם לא יכול לעבוד בשדות, מפני שרגלו נפגעה בילדותו, ובמהרה נעשה שמן בהרבה מבני גילו. תחילה ריחמו עליו, אבל עם הזמן התגלתה הפציעה כיתרון שכזה, עד שאנשים החלו לתהות ביחס לאמיתותה: הפציעה סיפקה לו אמתלה שלא לעבוד בשדות, וכתוצאה מכך הרשה לו אביו לסיים את הלימודים בבית-הספר. מאותה עת ואילך לא נשמע דבר על הפציעה שלו. אחר-כך נסע אף ללמוד במכללה בדמנהוּר, תופעה חריגה באותם ימים לפלאח צעיר, בנו של איכר חסר השכלה. והוא אכן דאג שהזמן שבילה במכללה לא יהיה לשווא: הוא טיפח קשרים עם תלמידים בני משפחות עתירות השפעה, וכן עם בירוקרטים ופקידים בדמנהור. איש לא הופתע כשהצליח להשיג רשיון להקים חנות בסיבסוד ממשלתי, בה נמכרו מצרכי יסוד במחירים תחת פיקוח.

ההיתר הזה ייעשה לימים הדרכון של אבו עלי אל העושר: חנותו היתה היחידה מסוגה באזור (הוא דאג לכך) וכל מי שרצה לקנות סוכר, תה, שמן וכיוצא באלה במחירים מסובסדים נאלץ לבוא אליו. לעיתים קרובות היו הלקוחות יותר בחזקת עותרים ומבקשים, משום שדבר לא מנע ממנו לבחור למי ימכור: אנשים שהסתכסכו איתו גילו לעיתים קרובות שהתה, הנפט או מה שזה לא היה שרצו לקנות בחנותו אזלו. לאבו עלי זה לא שינה במאום: לקוחות לא חסרו לו - הם יכלו לבוא אליו או לנסוע עד הכפר השכן, נַשַאווי, מהלך שני קילומטרים וחצי.

כך נעשה אבו עלי שמן כל-כך, אמר שייח' מוסא (שבדרך-כלל מאוד לא אהב לדבר על אבו עלי, אבל הפעם התיר לעצמו לצחוק): במשך שנים אכל בשר כמו שאנשים אחרים אוכלים שעועית, ובסופו של דבר תפח כמו אחד האווזים המפוטמים שאשתו גידלה על גג ביתם.

"נשים משתמשות באצבע המורה שלהן לדחוף תירס לגרון של האווזים," הוסיף אחמד, בנו של שייח' מוסא, בחור כבד ראש, שהיה מודע הרבה יותר ממני לחובותי כמלקט מידע. "כפי שאתה יודע, את יבול התירס אוספים ממש לפני תחילת החורף, לקראת תחילת השנה הקופטית המתחילה בחודש תוּת..."

אבו עלי התגאה זה מכבר בכך שרכושו - ובמיוחד האביזרים שברשותו - רב משל כל תושב אחר בלטייפה. לפיכך רווה מרורים מהידיעה שלא היה הראשון בכפר לרכוש מכשיר טלוויזיה. אחד מאחיו-למחצה, מורה במקצועו, הקדים אותו.

ומי שהזכיר לו את העובדה הזו לעיתים מזומנות היה בן של דודן שלו, ג'אבֶּר, נער בשנות העשרה המאוחרות שלו, שעיניו בוהקות ברשעות ולשונו פוצעת כתיל. לפעמים, כשישבנו בערבים בחדר האורחים בביתו של אבו עלי, היה ג'אבר פונה אלי ושואל שאלות כמו, "מה שמו של קפטן נבחרת הכדורגל האלג'ירית?" או "מיהו הראיס של הודו? לא אינדירה גאנדי?" השאלות היו רטוריות לגמרי; הוא היה עונה עליהן בעצמו, ובאנחת עונג היה מביט בדודו ואומר: "אפשר ללמוד כל-כך הרבה מהטלוויזיה. מזל שיש לנו מכשיר בבית השכן."

זה תמיד עבד.
"אני לא מבין את כל העניין הזה של הטלוויזיה," היה אבו עלי שואג. "בשביל מה לקנות מכשיר טלוויזיה עכשיו, כשבכפר שלנו אפילו אין חשמל?"

ג'אבר, בחיוך שליו, היה מציין שניתן בהחלט להפעיל מכשיר טלוויזיה בעזרת מצבר של מכונית. "מצבר של מכונית!" היה קולו של אבו עלי משרקק בבוז. "זה כמו לשרוף כסף. אני אומר לך, ותשמע לי, קודם שהחשמל יבוא ללטייפה, כמו שהממשלה הבטיחה, ואז תוכל לצפות במכשיר הטלוויזיה הכי גדול והכי טוב שראית בחיים שלך, פה, בחדר הזה, בעזרת האל. והוא יהיה יותר טוב מהמכשיר הכי טוב בנשאווי, אינשאללה, וגם יהיה בצבע."

ואז היה חיוך ערמומי עולה על תווי פניו הגסים של ג'אבר, עם חתימת הזקן של המתבגר והעור חסר המנוח. "בקרוב יהיו פה עוד מכשירים צבעוניים," היה אומר ונשען בסיפוק על כריות הספה. "הדוד שלי מוסטפא עומד לקנות מכשיר לבית שלנו בכל יום, אינשאללה."

בתגובה לא יכול אבו עלי אלא ללטוש בו מבטי זעם; הוא ידע שאין לו סיכוי כנגד לשונו של ג'אבר. בשמחה היה אוסר על ג'אבר את הכניסה לביתו, אבל אביו של ג'אבר היה במקרה דודנו מצד אביו, ולפיכך בן למשפחה המורחבת - או בית-האב המורחב - שאבו עלי עמד רשמית בראשה: הוא לא יכול לגרש את ג'אבר מביתו בלי לפגוע בצבא שלם של קרובים. וחוץ מזה, ג'אבר היה במקרה גם חברו הטוב ביותר של אחד מבניו של אבו עלי, תלמיד בן גילו, כשש-עשרה שנים. שניהם היו תמיד יחדיו, זרועותיהם כרוכות האחד סביב כתפי חברו, מצחקקים או מסתודדים בלחישות אומרות סוד, נסיוניות. אבו עלי לא יכול לעשות דבר על-מנת להיפטר ממנו; כבול בחובות קירבת הדם, נאלץ להיחנק מדי יום במרירתו למשמע תיאורים של משחקי הכדורגל שבהן צפו בנו וג'אבר יחד, במכשיר הטלוויזיה בבית השכן.

"מה זה כל הכדורגל הזה, אני רוצה לדעת?" היה אבו עלי מתפרץ מעת לעת. "אין עבודה? אללה! העולם יחיה על כדורגל? מה יהיה עם..."

אבל ככל שאיחר בעניין הטלוויזיה, לא ניתן להכחיש שאבו עלי היה האדם הראשון בכפר לרכוש כלי תעבורה ממונע - טוסטוס יפאני, שברירי למראה אבל חזק להפליא במבנהו. הטוסטוס שימש לרוב את אחד מבניו הגדולים יותר, שנסע בו מדי יום למכללה שלו בדמנהור. הוא היה קנאי מאוד לחזקתו על כלי-הרכב, ומעולם לא הרשה לאחיו או דודניו להשתמש בו - אבל אביו, כמובן, היה עניין שונה לגמרי.

מדי פעם בפעם היה אבו עלי מתגלגל ויורד מהספה, שולח את אשתו להביא לו את משקפי השמש הטובים ביותר שלו, ומורה בצעקה להביא את הטוסטוס לחצר. אחר-כך היה מפשיל את שולי הגלבייה שלו, מניף את רגלו, ובדילוג קל מן הצד עולה על הכלי, שבנו ייצב למענו. אני, שצפיתי מהגג, התקשיתי להאמין שכלי כה עדין יצליח לשאת אדם במשקלו של אבו עלי על פני דרך העפר המשובשת. אבל לתדהמתי, זה עבד תמיד: הוא היה נורה במורד הדרך, הגלבייה שלו מתנפחת סביבו, ואילו הטוסטוס, בצדודית, הצטמצם לכדי קו דק וחד - הדבר דמה לצפייה בסוכריה ענקית הנישאת על המקל שלה.

לא במקרה צבר אבו עלי נכסים כה רבים: הכל הסכימו שניחן בכישרון יוצא מן הכלל לסחוט את הגרוש האחרון מכל מה שנקלע בדרכו. אנשים אמרו לעיתים קרובות שאין טעם להתמקח עם אבו עלי: בסופו של דבר הוא קיבל תמיד בדיוק את מה שרצה.
במהרה גיליתי בעצמי עד כמה זה נכון.
יום אחד אחר הצהריים, כחודש אחרי בואי ללטייפה, עלה אבו עלי לחדרי, לבקר אותי. האירוע היה חריג משום שהצריך טיפוס בגרם מדרגות צר. התגוררתי על גג ביתו, בלול ישן, ששימש לפנים משכן לתרנגולות של אשתו. להקות הברווזים, התרנגולות, היונים והאווזים שלה הועברו למכלאה בקצהו המרוחק של הגג, והלול הפך לכבודי לחדר מאולתר, מצויד במיטה, שולחן וכיסא.

מאז עקרתי לשם גיליתי שביקור של אבו עלי בשעות אחר הצהריים היה לרוב סיבה לדאגה. בשעה זו של היום ניתן היה למוצאו בדרך-כלל שרוע בלא זיע על הספה, נח אחרי ארוחת הצהריים; גם לוּ היה מתהפך על צידו היה ניתן לראות בכך אירוע חריג, על אחת כמה וכמה ניסיון להסתער על המדרגות המוליכות אל הגג. עד אז ביקר אצלי רק פעמיים בשעות אחר-הצהריים, ובשתי הפעמים היה זה מפני שרצה לשוחח בארבע עיניים, כשילדיו היו בעבודה או בבית-הספר. באחת הפעמים הללו ניסה לתבוע לעצמו את הטרנזיסטור שלי, החפץ האהוב עלי מכל, ובשנייה רמז, אחרי שיחה ממושכת ועקלקלה, ששכר הדירה שאני משלם אינו מספיק, ושאני או ה"דוקטור" שהביא אותי לביתו נצטרך לעשות משהו בנידון.

הובאתי לביתו של אבו עלי על-ידי דוקטור עלי עיסא, פרופסור באוניברסיטת אלכסנדריה ואחד האנתרופולוגים הבולטים במזרח התיכון. מכר של דוקטור עיסא הוביל אותנו אל אבו עלי, שאמר: "אני נשבע לך, יא דוקטור, ההודי יגור פה ואנחנו נטפל בו כאילו היה בננו, בשבילך, יא דוקטור, מפני שאנחנו מכבדים אותך כל-כך."

דוקטור עיסא, הטוב והנדיב באדם, נעתר בקלות לקבל את דבריו של אבו עלי כפשוטם. העניין סוכם במהירות - הכל מלבד כמה הייתי אמור לשלם. הפרופסור ביטל את חששותי בנושא: "נסדיר את זה בקלות, אני אכתוב לו מכתב - אל תדאג."

והוא אכן כתב, אבל אבו עלי לא ראה תועלת רבה במכתבו של דוקטור עיסא. כעת, משהתיישב על מיטתי, שלף שוב את המכתב המרופט מכיס הגלבייה שלו, וקרא אותו מן ההתחלה ועד הסוף, כשהוא מצקצק בלשונו ומקמט את מצחו.
"תגיד לי," אמר לבסוף, "איפה גרת באלכסנדריה?"
"במלון קטן," עניתי.
"וכמה זה עלה?"
"שתי לירות ללילה."
הוא נד בראשו בשביעות-רצון ותחב את המכתב לכיס. "המלונות יקרים," אמר. "יש לך מזל שאתה גר כאן, אצלנו. אנחנו נבשל לך, נכבס את הבגדים שלך, ניתן לך כל מה שתצטרך. בקש כל מה שתרצה מתי שתרצה. בעינינו אתה בדיוק כמו אחד מבנינו - אם תרצה, אפילו ניתן לך מהכסף שלנו."

הוא תחב ידו לכיסו, הוציא את ארנקו והושיט אותו לי בחיוך, כשעיניו נבלעות בקפלי פניו הענקיות, הבשרניות. "אתה יכול לקחת את זה," אמר. "אתה יכול לקחת את הכסף שלנו." לטשתי עיניים מהופנטות בארנק, ותהיתי האם המנהג מחייב אותי לגעת בו או לעשות מחווה סמלית אחרת לאות קבלה או הכנעה, כמו השתטחות לרגליו. ראיתי את עצמי מתכווץ, מתגמד לאחד מאותם זרים זעירים ומבועתים שהפרעונים אוחזים בציצת ראשם, בתבליטי הממלכה החדשה.

אבל הארנק נעלם בן רגע אל תוך כיסו, בטרם הספקתי להגיב. "אתה רואה כמה אנחנו אוהבים אותך?" אמר.
"חשבתי רק," גמגמתי, לסוף, "שאולי אוכל לקנות את האוכל שלי בעצמי."
"איך אתה יכול לעשות את זה?" ענה בעלבון. "החנויות רחוקות, ואתה יודע שאם תקנה את האוכל שלך בעיר, זה יעלה לך לפחות לירה ביום. לא, לא, אתה חייב לאכול איתנו." "לא, התכוונתי שאוכל לתת לך את הכסף..." הערבית שלי החלה לקרטע בלחץ המיקוח, ואני שקעתי לאיטי בדממה מוכת אלם.

"לא, לא, זו לא שאלה של כסף. אתה אורחנו הנכבד. אתה יכול לראות שהכסף לא מעניין אותי. יש לי למטה חנות גדולה, ואני מוכר שם הרבה דברים. בשנה הבאה אוסיף לבית קומה שנייה, אינשאללה. אתה יודע ששלחתי את הבנים שלי לבית-הספר ולמכללה; אתה יכול לראות שכסף בכלל לא מעניין אותי."
"בבקשה, תגיד לי," אמרתי, "כמה לדעתך אני צריך לשלם?"
הוא נאנח אנחה מהורהרת, כשהוא מחכך את שפמו.
"לא," אמר, "אתה תגיד לנו כמה אתה רוצה לתת לנו."
כך זה נמשך כשעה לפחות, לפני שהתיר לעצמו להשתכנע ולנקוב בסכום.

באותו ערב, בשעת השקיעה, עמדתי על הגג והשקפתי על שדות הכותנה השלווים, המוארים באור הדמדומים, ואז פרץ קולו של אבו עלי בכוח מהמרפסת שלמטה, ושאג חרפות על אשתו. חזרתי לחדרי, ובניסיון לאטום את אוזני לרעש התחלתי לסובב את כפתור התחנות בטרנזיסטור שלי, סרקתי את גלי הרדיו בניסיון למצוא שפה מוכרת, לשמוע מילים שיגרמו לי להרגיש מעט פחות לבד. המחשבה שאשמע את קולו של אבו עלי חודשים על גבי חודשים, אולי שנים על שנים, החלה להיראות לי במהלך הלילה בלתי-נסבלת לחלוטין.
בלילות כאלה היו חלומותי על קהיר צבעוניים במיוחד.

2
קהיר היא המטאפורה של מצרים בעיני עצמה.
בכל רחבי המדינה, למעט העיר עצמה, קהיר היא-היא מצרים. השתיים נקראות באותו שם, מַצְר, שם יאה באותה מידה שהוא עתיק, הואיל והוא נגזר משורש שמשמעו "ליישב" או "לתרבת". למילה היסטוריה ארוכה בשפה הערבית; היא מופיעה בקוראן, אבל שימשה עוד לפני בוא האסלאם. זה השם בו נודעה הארץ, בשפתה היא, במשך לפחות אלף שנה, ומרבית התרבויות והציוויליזציות שהיו קשורות עימה מקדמת דנא קיבלו את הגדרתה העצמית הזו. השפות ההודיות, למשל, מכירות את מצרים בגירסאות של שמה הערבי: "מישור" בבנגאלית, "מיסאר" בהינדית ואוּרדוּ. רק אירופה התעקשה זה מכבר לדעת את הארץ לא במונחיה שלה, אלא כמראה אפלה של עצמה. "חושך מצרים," אומר מילון אוקספורד לשפה האנגלית, במובאה מן התנ"ך, "חשכה עזה (ר' שמות כ: כב)." או "ימים מצריים: שני הימים בכל חודש שהאמינו כי הם מביאים מזל רע." ו"שיעבוד מצרים: שיעבוד כשל בני ישראל במצרים."

בדומה לשפה האנגלית, כל השפות האירופיות החשובות קוראות למצרים בשם הגזור מהמונח היווני אייגיפטוס (gyptos?), מונח הקשור למילה "קופטי", השם בו מכנים ככלל את האוכלוסייה הנוצרית ילידת מצרים. כך היא קרויה בגרמנית אֶגיפְּטֶן (?gypten), בהולנדית אֶחיפְּטֶה (Egypte), בפולנית ובאסטונית אֶג'יפְּט (Egypt): מילים עתיקות ומצלצלות, עם הקשרים והיסטוריות מרובים פי כמה מאלה הנספחים בדרך-כלל לשמות מדינות. כך, למשל, חוק אנגלי מהמאה השבע-עשרה קובע: "כל המעביר אל אנגליה או ויילס את האנשים פרוצי המידות המתקראים מצרים, ייקנס בארבעים לירות" - תזכורת לעובדה ששמותיהם של הצוענים בשפות אירופה, מילים כמו ג'יפסי וג'יטאנו, נגזרו מהמילה למצרי: Egyptian.

לכן, ה-Egypt התמים לכאורה של אירופה הוא מטאפורה, לא פחות מ"מַצְר", אבל פחות נוטה לה חסד, מונח שהוא נשק כמעט באותה מידה שהוא מילה. המטאפורה של מצרים בעיני עצמה, לעומת זאת, אינו מבחין בין העיר לארץ; שימוש שופע סימטריות נעימות ובלתי-צפויות.

בדומה למצרים, גם קהיר מידלדלת בקצה הדרומי שלה לסרט דקיק של יישובים; בצפונה היא מתרחבת בהדרגה, כמו הארץ עצמה, למשפך רחב ומיושב בצפיפות. מדרום שוכנת מצרים עילית, הסָעיד, שטיח ארוך ודק של ירוק, התוחם את הנילוס משתי גדותיו; מצפון שוכן המשולש שיוצר הנהר, מושלם ככל משולש טבעי, הדלתא. המטאפורה של מצרים, מצרים עצמה, ישובה בין לבין כמעין ציר, משני עבריו של הקו הדמיוני שפילג את הארץ משחר ההיסטוריה לשני חלקים, שניהם נבדלים זה מזה ובה בעת משלימים זה את זה להפליא.

בעיני מרבית המצרים המתגוררים מחוץ לקהיר, המטאפורה מייצגת את העיר כולה: כולה ידועה בשם מַצְר - שמה הרשמי של העיר, אל-קַאהִרָה, משמש רק לעיתים נדירות. אבל קהיר, כמו דלהי או רומא, פחות משהינה עיר אחת מובחנת היא ארכיפלג של עיירות, ששושלות ושליטים רבים ושונים יסדו באתרים סמוכים.

כשתושבי קהיר מדברים על מַצְר, הם חושבים לעיתים קרובות על רובע מסוים בעיר, השוכן בדרומה ונקרא בשמות אחדים. לפעמים הוא נקרא קהיר העתיקה - מַצְר אל-קדימה או מַצְר אל-עתיקה; לפעמים הוא קרוי מָרי גָרְגִיס; אבל לרוב הוא קרוי פוּסטאט מַצְר, או פשוט פוּסטאט. על המפה הרובע נראה קטן מאוד, קטן מדי לעושר רב כזה של שמות. אבל למעשה, חרף קוטנו, האזור אינו אי בודד בתוך קהיר, אלא ארכיפלג נוסף בתוך הראשון.

מובלעת קטנה בתוך תצורה זו היא שנעשתה בסופו של דבר לביתו של אברהם בן יג'ו, אדוניו של העבד מכתב-יד H.6: מצודה רומית בשם בָּבִּילוֹן. את המצודה בנה הקיסר טריאנוּס בראשית המאה השנייה לסה"נ, על אתרו של מבנה קדום עוד יותר, וטוענים כי הרומים קראו לה בבל של מצרים, להבדילה מבבל שבמסופוטמיה. אפשר שהשם בבילון נגזר מן השם הערבי בּאבּ איל-אוֹן, "שער און", על שם מקדשו העתיק של אל השמש בהֶליוֹפּוֹליס, אבל יש תיאוריות רבות וסותרות בעניין השם הזה, ואיש אינו יודע לבטח איזו מהן נכונה. למצודה היו בעברה שמות אחרים, שהבולט בהם היה קַסְר אַ-שָמָע, "מצודת המנורה", אבל השם בבילון שירת אותה זמן רב מכל האחרים.

על הכניסה לבבילון הגנו לפנים שני מגדלים כבירים, מחוזקים באוֹמְנוֹת רבות: מאחד מהם לא נותר כיום אלא גדם חרב, והשני נטמע לפני כמה מאות שנים אל המבנה של כנסייה יוונית-אורתודוקסית. כיום מפרידים כמה מאות מטרים בין המגדלים והשער שביניהם לבין הנילוס. אבל בעת בניית המצודה זרם הנהר ממש לידה: הסיבה לבנייה המאסיבית של המגדלים היתה שהם היו סוללת המגן העיקרית של בבילון מפני הגאות השנתית של הנילוס. בשנים המוקדמות בתולדות בבילון שכן נמל לצד המגדלים. ככל שחלפו המאות וריכוז היישוב העירוני סביב המצודה גדל במימדיו ובחשיבותו, נסוג הנהר מערבה, והנמלים והמחסנים התרחבו בהדרגה לאורך הקרקע שזה לא כבר צצה לאורך הגדה. בימיו של בן יג'ו היה הנמל מההומים ביותר במזרח התיכון; אמרו שהתנועה בו היתה גדולה מזו שעברה בנמלי בגדד ובצרה גם יחד.

היום ניצב שער פלדה בין מגדליה התאומים של בבילון, ומיליוני תיירים עוברים בו מדי שנה. אבל השער הגדול השני של המצודה, בחומתה הדרומית, כבר אינו בשימוש: קרקעיתו שקועה כעת עמוק מתחת למים, מוצפת במפלס מי התהום הקהירי, העולה במהירות. קרום עבה של רפש ירקרק מרצד בחללו הפנימי הגבוה, המקומר, מכסה על צמיגים ישנים ובקבוקי פלסטיק משומשים. קשה להאמין, אבל הבור המצחין הזה הוא המקום שבו התרחש מה שהיה אולי האירוע החשוב ביותר בתולדות קהיר, ואף בתולדות מצרים כולה: סבורים כי דרך שער זה הבקיע המצביא הערבי עַמְר אִבְּן אל-עאס ונכנס לבבילון בשנת 641 לספה"נ - האירוע המכריע בנצחון המוסלמים על כוחות הנוצרים במַצְר.

למרבה האירוניה, בכל הנוגע לבבילון ציין רגע הכניעה את נצחונה הגדול ביותר, משום שבאותו רגע קבעה מצודה זעירה זו אחת ולתמיד את מקומו של מרכז הכובד של הארץ כולה. אלכסנדריה היא שהיתה החשובה בערי מצרים בעת הפלישה הערבית; העיר, שאלכסנדר הגדול יסד ב-332 לפסה"נ, שימשה בירת הארץ כמשך כמעט אלף שנה. בבילון, לעומתה, לא היתה אלא מצודה נידחת, מעוז צבאי קטן. בדין היתה זו זכותה של אלכסנדריה לשמש המשפך להיטמעותם של הזרים זה מקרוב באו.

אבל המצביא הערבי המנצח, עַמְר אִבְּן אל-עאס, חרג מהמנהג המקובל בקרב פולשים, ולא ביסס את צבאו בבירת הארץ, אלא בעיר חדשה לגמרי. המקום שבחר היה מובן מאליו - האתר שבו חנה הצבא הערבי במהלך המצור על בבילון. וכך היתה המצודה לסלע האיתן ששימש לעגן סביבו את הארכיפלג של קהיר: מכאן ואילך שכנה בירת מצרים, מַצְר, המטאפורה של מצרים בעיני עצמה, מהלך קילומטרים ספורים מבבילון.

האגדה מספרת שבאותו בוקר שבו היה עַמְר אמור להוליך את צבאו לאלכסנדריה, הקיץ ומצא יונה מקננת בראש אוהלו. מאחר שחשש שאם יחריד את הציפור ימיט על עצמו מזל רע, השאיר את האוהל מאחור, ועם שובו לבבילון אחרי המתקפה המוצלחת על אלכסנדריה, בנה את עירו החדשה סביב האוהל שעליו התנוסס קן. הכל בקהיר מאמינים באגדה זו, וכל מי שחוזר עליה מוסיף ומציין ששם עירו של עמר, אל-פוּסטאט, נגזר מהמילה הערבית לאוהל. אבל לאמיתו של דבר הסיפור נעשה רווח זמן רב לאחר המאורע האמור, וקרוב לוודאי שהוא אפוקריפי. ייתכן שהשם אינו לקוח כלל ממקור ערבי, ותחת זאת הוא קשור למילה הלטינית-היוונית fossaton, שהיא גם הורתה של המילה האנגלית הארכאית ונטולת הזוהר fosse, שמשמעה תעלה.

פוסטאט שימשה בירתה של מצרים במשך יותר משלוש מאות שנה, שאז באו פלישה חדשה ושורה חדשה של כובשים והעתיקו את מרכז הכוח כשלושה קילומטרים צפונה. השליטים החדשים היו הפאטמים, שושלת ששורשיה בצפון-אפריקה, בכת שיעית אזוטרית שחבריה נודעו בכינוי איסמאעילים. אחד ממצביאי הכת, עבד יווני משוחרר בשם גַ'וְהָר א-רוּמי, עלה על מצרים בשנת 969, בראש מאה אלף חיילים. צבאו הביס את המצרים בקרב שניטש ליד פוסטאט, וכעבור שנים אחדות ביקשו תושבי העיר לכרות ברית שלום. כמו עַמְר אִבְּן אל-עאס לפניו, סימן גם ג'ווהר היווני את תחומיה של עיר חדשה ממש ליד העיר הכבושה. אומרים שחוזי עתידות קראו לעיר בשם אל-קאהִרה, "עירו של מאדים" או "המנצחת", משום שהכוכב מאדים, הקרוי בערבית "אל-קאהִר", עמד מעל האופק בעת טקס הנחת אבן הפינה לעיר. שם זה הוא שעבר אל השפות האירופיות בצורות Cairo, Le Caire וכדומה.

על-פי תפיסת מייסדיה, אל-קאהרה היתה עיר בירה מתוכננת, המבשרת הקדומה של ניו-דלהי, קנברה, ברזיליה ומשכנות ממשלה אחרים כיוצא באלה. הח'ליף הקים בעיר את מעונו, והיו בה מבנים חשובים רבים, אבל כל שבתוכה היה רכושם האישי של השליטים, וחנויותיה ושווקיה התקיימו רק על-מנת לשרת את השליט ואת פמלייתו. עם הזמן ישתנה כליל אופיה של אל-קאהרה, שתהפוך לרובע שוקק חיים וצפוף, ליבו ההומה של מרכז היישוב העירוני בקהיר. אבל כל זה יקרה רק מאוחר יותר: בשנים המוקדמות של המאה השתים-עשרה, כשבן יג'ו הגיע למַצְר, יש להניח שהיה זה עדיין מקום חמור סבר ובירוקרטי יחסית. השליטים הפאטמים, שזה כבר עלו על הנתיב לשקיעה הרת אסון, נאחזו אותה עת בשרידי כוחם האחרונים, ובירתם עדיין היתה בעיקר מרכז טקסי ומינהלי. סביר להניח שדווקא פוסטאט היא שניחנה אז במשהו מאופי השוק ההומה של אל-קאהרה בימינו.

אף שהיתה מרכז משגשג, יש להניח שפוסטאט הימי-ביניימית הציגה לראווה מראה חיצוני שאינו מצטיין במאום. חפירות ארכיאולוגיות הראו כי מרבית בתי המגורים בה נבנו מהחומר הנפוץ ביותר גם בימינו אלה בכפרי מצרים, טין מיובש וקש - חומר הנשמע משום-מה זוהר יותר כשהוא נקרא בשם adobe, מונח הולם בהחלט בהקשר זה, משום שסביר להניח שהוא נגזר מהמילה הערבית "א-טוּבּ", "לבֵנה". ייתכן אף שפוסטאט הזכירה בחזותה את המראה הייחודי של כפר מצרי: המראה הפרוע מעט, המדובלל, המאפיין את בתי הפלאחים, שאלומות גדולות של חציר ועצים להסקה נערמים לגובה על גגותיהם.

אבל למעשה, בפוסטאט של ימי-הביניים לא היה שמץ של כפריוּת, ולא משנה כיצד נראתה. עם עלייתה הפוליטית של האימפריה הפאטמית, החלה העיר למלא תפקיד מפתח בכלכלה העולמית, כנמל המקשר בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי: הסחורה שזרמה בשווקיה הגיעה ממקומות רחוקים כאפריקה המזרחית, דרום אירופה, הסהרה המערבית, הודו, סין ואינדונזיה. בימיו של בן יג'ו כבר היתה פוסטאט זה מכבר האי הגדול ביותר בארכיפלג של מַצְר: הצומת בו נפגשו כמה מנתיבי הסחר החשובים ביותר בעולם הידוע דאז, וגרעינה של אחת הערים העשירות והקוסמופוליטיות ביותר עלי אדמות.

אבל אף שאולי בן יג'ו נמשך תחילה למַצְר בזכות שווקיה של פוסטאט, בבילון היא שהפכה לביתו הרוחני בעיר. במהלך המאות חלו במצודה שינויים מועטים יחסית, וברובה עדיין היתה מיושבת בנוצרים מעדות שונות, רובם קופטים. אבל בבבילון היו גם לפחות שלוש קבוצות יהודים, שלכל אחת בית-כנסת משלה - אלה היו ה"בבלים", "הארץ-ישראלים" והקראים. הארץ-ישראלים קיימו את מנהגי ירושלים, ולמרות שמם כללו את היהודים ילידי מצרים. בן יג'ו הצטרף לבית-הכנסת של הארץ-ישראלים.

בעת הגיעו של בן יג'ו למַצְר כבר העיבה העיר המשגשגת פוסטאט זה מכבר על זוהרה של בבילון. אבל בסופו של דבר המצודה הקטנה והעיקשת היא שהיתה העמידה יותר בין השתיים. כיום, הכניסה לְמה שנותר מפוסטאט שוכנת במרחק קצר מצריחיה של בבילון, אבל רק תיירים מעטים עוברים בה. את פוסטאט מריחים לפני שרואים אותה - היא בור אשפה פתוח, ענק, מזבלה עצומת מימדים.

על האתר שומר שער פלדה גדול, הנראה כמשהו שמקומו בבית-כלא. אבל השער נפתח בקלות, בדחיפה קלה, ושביל מאובק מתפתל ממנו והלאה, בין תילי האשפה, לעבר פיסת ביצה עטורת קנים, הנראית במרחק. תמרות עשן דקיקות מיתמרות בעצלתיים אל השמים במקומות שבהם האשפה המרקיבה התלקחה מעצמה בלהט השמש הקהירית. ילדים משחקים בשלוליות רפש אפרפר, וכמה דמויות בגלביות קרועות, מתנופפות, הולכות לאיטן באשפה, כשהן גוררות אחריהן ערימות של קרטון ופלסטיק. ככל שקשה להאמין בכך, חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בישימון זב המוגלה הניבו כמויות ענק של כלי חרס סיניים ואוצרות אחרים: כאן התגלו כמה מהפיסות הקדומות והיקרות ביותר של אריגים הודיים.

אחרוני השרידים הדלים של העיר ששווקיה סחרו לפנים במיטב המוצרים בעולם, שוכנים במרחק קצר בהמשך השביל: קווי המיתאר של יסודות מבנים ספורים, וכמה קירות וקשתות עשויי לבנים, המבצבצים משלוליות רפש שמנוני, מתחתרים באדמה. במרחק, בקתות רעועות צומחות במדורג מעל לעיי החורבות, נמוגות בתורן ונבלעות לאיטן, באופן סמוי מן העין, בגיאומטריה המחוספסת של קו האופק של קהיר - תמונה של רקב והתחדשות, מטאפורה למַצְר.

 

שם הספר: בארץ עתיקה
שם המחבר: אמיטאב גוש

In an Antique Land
by Amitav Ghosh

תירגמה מאנגלית:
עדי גינצבורג-הירש
מהדורה ראשונה: ינואר 2006
מספר עמודים: 335
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
ג'ון שו סמית, ספינות על הנילוס, 1851 Courtesy George Eastman House
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 83 ₪
מסת"ב 965-7120-42-X
דאנאקוד: 497-1056


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.