חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני פרקים ראשונים.
פרק ראשון: היסחפות אופקית
פרק שני: מיס קמבודיה



פרק ראשון
היסחפות אופקית

ב-1991 התגוררתי זמן-מה בניו-אורלינס, בדירה באֶסְפְּלאנאד, ממש מעבר לרובע הצרפתי, שבו נרצחים מפעם לפעם תיירים בריטים בגין סירובם למסור את מצלמות הווידיאו שלהם לידי השודדים המסטולים מקראק שחיים ועובדים בסמוך. אני מעולם לא הסתבכתי בצרות - מעולם גם לא היתה לי מצלמת וידיאו - אם כי הסתובבתי בכל מקום בכל שעה.

החלטתי לנסוע לניו-אורלינס אחרי שחברה שלי ואני עברנו שם בדרכנו מניו-יורק ללוס אנג'לס. העברנו מכונית, ולמרות שבדרך-כלל מותר לנסוע רק כמה מאות קילומטרים יותר מהמרחק בקו ישר מחוף לחוף, הקילומטראז' המקורי של המכונית לא תועד, ולכן התפתלנו לאורכה ולרוחבה של ארצות-הברית, עברנו על המרחק המותר בכמה אלפי קילומטרים, וכילינו את כוחותינו תוך כדי כך. במסגרת לוח-הזמנים המוטרף הזה שהינו רק לילה אחד בניו-אורלינס, אבל המקום - וכשאני אומר המקום אני מתכוון לרובע הצרפתי ולאו דווקא לעיר כולה - נראה כמו המקום המושלם ביותר בעולם, ואני נדרתי שבפעם הבאה שיהיה לי רגע פנאי, אחזור לשם. אני נודר נדרים כאלה כל הזמן ולא מקיים אותם, אבל במקרה הזה, כשנה אחרי שעברתי שם בפעם הראשונה, חזרתי לניו-אורלינס כדי לחיות שם שלושה חודשים. את הלילות הראשונים, בעודי מחפש דירה להשכרה, העברתי באכסניית 'רוּ רויאל'. קיוויתי למצוא מקום בלב הרובע, מקום עם מרפסת וכיסאות-נדנדה ופעמוני רוח, שצופה על מקומות אחרים עם כיסאות-נדנדה ומרפסות, אבל מצאתי את עצמי בשוליו המסוכנים של הרובע, במקום עם מרפסת קטנה, צופה אל מגרש ריק שרחש איוּם בלתי-מוגדר כשהייתי צועד הביתה בלילה.

האנשים היחידים שהכרתי בניו-אורלינס היו ג'יימס ואיאן, זוג הומואים בשנות החמישים לחייהם, חברים של מכר של אישה שהכרתי בלונדון. הם היו מסבירי-פנים ביותר, אך כיוון שהיו מבוגרים ממני בהרבה, ושניהם היו חולים באיידס ואהבו חיים שקטים, שקעתי עד מהרה בשיגרת עבודה ובדידות. בסרטים, בכל פעם שגבר עובר לעיר חדשה - אפילו אחרי ישיבה ממושכת בכלא על רצח אשתו - תוך זמן קצר הוא פוגש אישה ליד הקופות בסופרמרקט המקומי או בדיינר שבו הוא אוכל את ארוחת הבוקר הראשונה שלו. את מרבית העשור השלישי לחיי ביליתי במעבר לערים חדשות, ערים שבהן לא הכרתי אף אחד, ומעולם לא פגשתי אישה בסופרמרקט או ב'קרואסון הזהב', שם אכלתי ארוחת בוקר ביום הראשון שלי בניו-אורלינס. אף-על-פי שלא הכרתי מלצרית ב'קרואסון הזהב' - שכשמו כן הוא - המשכתי לאכול שם ארוחת בוקר כי הם הגישו את קרואסון השקדים הטוב ביותר שטעמתי (או אטעם) אי-פעם. לפעמים ירד גשם במשך ימים שלמים, אבל לא משנה כמה חזק הוא היה, מעולם לא פיספסתי את ארוחת הבוקר שלי ב'קרואסון הזהב', קצת בגלל מצוינותם של הקרואסונים והקפה, אבל בעיקר משום שההליכה לשם הפכה לחלק מקצב השיגרה של ימי.

בערבים הייתי הולך לבר שמעבר לכביש, 'פּוֹרט אוֹף קוֹל', ומנסה, ללא הצלחה, לעניין את הברמנית בשיחה אגב צפייה במלחמת המפרץ בסי-אן-אן. בלֵיל התקיפות האוויריות הראשונות על בגדד אפפה את הבר תחושה מבשרת-רעות. סרטים צהובים נכרכו סביב עצים רבים באספלאנאד, שלאורכו הלכתי מדי יום בדרכי ל'קרואסון הזהב', שם, על קרואסון שקדים, אהבתי לקרוא את הדיווחים האחרונים מהמפרץ, בניו-יורק טיימס או בעיתון המקומי, שאת שמו - לואיזיאנה משהו - כבר שכחתי. אחרי ארוחת הבוקר הייתי הולך הביתה ועובד עד כלות כוחותי, ואז מטייל ברובע, כביכול בעקבות קולות פעמוני הרוח שנתלו כמעט מכל בניין. זה היה בינואר אבל מזג-האוויר היה נאה, ולעיתים קרובות ישבתי על גדת המיסיסיפי וקראתי על ניו-אורלינס ועל ההיסטוריה שלה. היות שהעיר ממוקמת בליבו של המיסיסיפי, יסודותיה נטועים בבוץ, ומדי שנה המבנים שוקעים עמוק יותר לתוכו. רבים מן הבניינים ברובע לא רק התעוותו בשמש ונרקבו בגשם ובלחות, אלא גם נטו על צידם במידה ניכרת כתוצאה מהשקיעה. את הסטייה הזאת מהמצב המאוזן ליוותה גם היסחפות אופקית. נפח הסחף שנישא דרומה על-ידי המיסיסיפי היה כזה שהנהר שינה את נתיבו, וכתוצאה מכך הזיז את העיר. בכל שנה הרחובות זזו חלקיק סנטימטר ביחס לנהר, ושינו מעדנות את הגיאוגרפיה העירונית. רחוב דֶקאטוּר למשל, שם גרו ג'יימס ואיאן, זז בכמה מעלות מהמיקום שתועד במפות מן המאה התשע-עשרה.

אחר-צהריים אחד, כשישבתי על גדת המיסיסיפי, רכבת-משא שנעה לאט מאוד רעמה על הפסים מאחורי. מאז ומתמיד רציתי לקפוץ על רכבת-משא, ולפיכך זינקתי וניסיתי לאזור את האומץ הדרוש כדי לעלות עליה. אורך הרכבת ואיטיות הנסיעה סיפקו לי הרבה זמן - יותר מדי זמן - לתהות כיצד אגרור את עצמי מעלה, אבל חששתי להסתבך או להיפצע, אז עמדתי שם חמש דקות, צופה בקרונות המשקשקים על-פני, עד שלא נותרו עוד קרונות והרכבת חלפה. כשראיתי אותה מתעקלת ונעלמת באופק, נמלאתי חרטה בגון המגנוליה, מהסוג שאתה מרגיש כשאתה רואה אישה ברחוב, והמבטים מצטלבים לרגע אבל אתה לא עושה שום מאמץ לדבר איתה ואז היא נעלמת ואתה מעביר את שארית היום במחשבה שאילו היית פותח את הפה היא היתה שמחה, לא נעלבת, ואולי הייתם מתאהבים. אתה תוהה איך קראו לה. אולי אנג'לה. במקום לקפוץ על רכבת-המשא, חזרתי לדירתי באספלאנאד והנחתי לדמות ברומן שעבדתי עליו באותה עת לעשות את זה.
כשאתה בודד, הכתיבה משמשת לך חברה. יש בזה מעין פיצוי, אתה מפצה את עצמך על דברים - ולא ממציא דברים - שלא באמת קרו.

השבועות נטולי האירועים חלפו להם, מזג-האוויר התחמם ונעשה לח, והמארדי-גְרא, שבו מותר לגבות פי ארבעה או חמישה מהתעריף המקובל לשבוע, מישמש ובא. למרבה המזל, ג'יימס ואיאן התכוננו לנסוע והרשו לי להישאר בדירתם ברחוב דקאטור, שכבר לא היתה קרובה כל-כך לנהר. בהתחלה זה היה כיף, המארדי-גרא. נהניתי להתאמן בלתפוס דברים - כוסות פלסטיק, חרוזים ושאר פרפראות, זבל ממש - שנזרקו מהקרונות המשוגעים שנעו עקב בצד אגודל ברחובות העמוסים. זה היה כמו הכלאה בין כדורסל לבין מאבק של המון פליטים על קצבת המזון שהחיילים זורקים להם. בשל גובהי הצלחתי לגבור על רוב האנשים, אם כי יש בלואיזיאנה כמה גברים גבוהים למדי, בעיקר שחורים; הלבנים נמוכים בדרך-כלל, וקל לקפוץ יותר גבוה מהם. לילה אחד הייתי חלק מעדר ששעט לאורך רחוב רַמפּאר בניסיון לתפוס כוסות או חרוזים, כשלפתע נשמעו יריות. כולם פרצו בצרחות ורצו אחוזי אמוק. משום-מה - זאת היתה הפעם הראשונה שזה קרה לי - אחת מברכי כשלה ואני מעדתי על הבחור שלפני, ונאחזתי בו כדי לא להשתטח אפיים ארצה. זה עורר עוד גל קצר של פאניקה, ואז כולם הפסיקו לרוץ ומכל עבר נשמעו סירנות ומהומת המארדי-גרא חזרה לסדרה.

התהלוכה התקדמה ונעשתה פחות ופחות נעימה, כמעט משעממת. הרובע נסתם מתלמידי קולג' ופחיות באדווייזר וכוסות פלסטיק שבורות, והרחובות הדיפו צחנת בירה ישנה וקיא טרי. החלק המוטרף באמת היו הנשפים הנוצצים שאירגנו קבוצות שונות. איאן נתן לי את ההזמנה שקיבל לאחת המסיבות האלה, ושם פגשתי את אנג'לה, צעירה שחורה שלמדה איך לעשות כסף בבית-ספר למשפטים. למחרת הנשף היא הופיעה בדירתם של איאן וג'יימס, לבושה מכנסי ליווייס שכובסו זה עתה וחולצה אדומה. שׂערה נקשר לאחור בסרט, גם הוא אדום. עמדנו זה לצד זה במרפסת, שתינו יין לבן בכוסות עדינות כל-כך שבקושי העזנו להחזיק אותן. ידינו נחו על מעקה המרפסת, מרוחקות זו מזו סנטימטרים ספורים בלבד. קירבתי את ידי אל ידה, כמעט עד נגיעה, ואז ידי נגעה בשלה והיא לא הזיזה אותה, אז ליטפתי את זרועה. "זה נחמד," אמרה והמשיכה להביט ברחוב. ואז התנשקנו, מחזיקים כוס עדינה זה מאחורי גבו של זה. לא בדיוק ידענו מה לעשות כשגמרנו להתנשק, אז המשכנו להתנשק.

זמן קצר אחרי המארדי-גרא, כשהרובע חזר לשיגרה שקטה וריקה, דוֹנֶלי, בחור שהיה בערך בגילי ובגובהי, עבר לגור בדירה הסמוכה לשלי. היה לו שיער ארוך למדי, והוא התלבש פחות מהודר ממני - טישרט, נעלי ספורט - באותו הזמן. נפגשנו במדרגות כמה פעמים, והשווינו דירות - הן היו כמעט זהות - ויצאנו לאכול המבורגר ב'פורט אוף קול' והתחלנו להסתובב יחד. לפני ארבע שנים בערך - "אחד באפריל 1987," הוא אמר - דונלי גילה שהוא סובל מסרטן עור. הרופאים נתנו לו 30 אחוז לחיות, אבל הוא יצא מסדרת הניתוחים מספיק חי כדי לנסות להתאבד, חמישה חודשים לפני שנפגשנו. מאז הוא שהה במוסד לחולי נפש בלוס אנג'לס, וכעת "עבר" סדרה נוספת של טיפולים בסרטן בטוּלֵיין (בקורות-החיים של דונלי, בתי-חולים מילאו אותו תפקיד שקולג'ים ממלאים בקורות-החיים שלי).

כבן קליפורניה, דונלי היטיב לשחק טניס, ואחר-הצהריים שיחקנו לעיתים קרובות שעה (הוא לא ראה שום סיבה לרשום את הניקוד). הוא היה שחקן טוב בהרבה ממני, אבל מאחר שנהניתי להכניע כל חבטה והייתי נחוש בדעתי לנצח (למרות שלא עקבנו אחרי הניקוד), היינו זיווג מושלם. בסוף המשחק הראשון שלנו, כשהוריד את חולצתו ספוגת הזיעה, נדהמתי ממצב גבו וחזהו: מסה של עור מצולק ופגום. בערבים התמסטלנו או הסתובבנו בברים, בעיקר ב'פורט אוף קול', לפעמים במקומות אחרים. הוא תמיד שמח לדבר על "הסרטן וכל החרא הזה" שהוא עבר. הוא גר בבית הוריו כשתוצאות הבדיקות הראשונות הגיעו, והן היו חיוביות.
"הייתי באמבטיה, באמצע הגילוח. אמא שלי פתחה את המעטפה, ניגשה אלי וחיבקה אותי. אז אני אומר לה, 'אמא, אני מתגלח.'"
"זה לא העציב אותך?"
"זה דפק לי את החיים אבל זה לא העציב אותי. אתה יודע, הם כל הזמן דיברו על 'לעבור' ניתוח, 'לעבור' כימותרפיה. זה ממש עיצבן אותי. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. פשוט חייתי את חיי. לא 'עברתי' את זה."
ישבנו על המרפסת שלי כשהוא סיפר לי את זה, וצפינו בילדים ששיחקו במגרש הריק. החושך ירד במהירות.
"אז למה ניסית להתאבד?" שאלתי.
"זה לא שהייתי מדוכא או משהו. אפילו לא במיוחד רציתי למות. פשוט לא רציתי להמשיך לחיות." הוא הזריק קוקאין כל הלילה, אמר. ואז התיישב במכונית, שתה בירה, האזין לקלטות והיה די שמח, בזמן שצינור האגזוז מילא את החלל בפחמן חד-חמצני.
עכשיו כבר היה חשוך, ועדיין חמים. כבר לא ראינו את הילדים המשחקים, אבל שמענו את קולותיהם. "מה חשבו החברים שלך?" אמרתי.
"לדעתי הם חשבו שזה ממש מתאים לדונלי."
הרופאים במוסד לחולי נפש היו לא פחות מסוקרנים ממני. הם נתקלו בהרבה נסיונות התאבדות אבל מעולם לא פגשו מקרה כזה. הם חיפשו רמזים, אז שאלו אותו אם הוא "אלכוהוליסט במקרה?" "אני בהחלט מקווה שכן," הוא אמר. "אחרי כל הזמן, הכסף והמאמץ שהשקעתי בזה."

שום דבר לא הזיז לו. לא היה איכפת לו משום דבר, אבל בו-בזמן היתה לו יכולת נפלאה להיות ידיד. הוא היה מתחשב, נדיב (הוא לא עבד אבל תמיד היה לו שפע של כסף), אף פעם לא כפה את עצמו, אבל היה נלהב להצטרף בכל פעם שהצעתי שנלך לשתות או לאכול משהו. בכל פעם שדפקתי על דלתו הוא שכב במיטה, שתה בירה או צפה בטלוויזיה. הוא מעולם לא קרא - אפילו לא עיתונים - ומעולם לא היה משועמם. הוא העביר את כל זמנו בלהיות הוא-עצמו, בלהיות אמריקאי, בלהיות דונלי.

כשמשפחתו של דונלי הגיעה לביקור באחד מסופי-השבוע, אנג'לה ואני נסענו למיסיסיפי במכוניתה. לא התראינו בשבועות שקדמו לכך; היא נסעה להתארח אצל חברים בחוף המזרחי. חוץ מזה, למרות שהתמזמנו לא מעט, עדיין לא שכבנו. קיוויתי שזה יקרה במהלך מה שכיניתי "נסיעת החופש" שלנו. אנג'לה לא הבינה למה אני מתכוון. זה היה לפני עשר שנים; באותה עת כל הזמן הופתעתי לגלות כמה דברים אנשים לא יודעים. זה אחד הדברים שמאפיינים מסעות, אחד הדברים שלומדים בהם: הרבה אנשים בעולם, אפילו משכילים, לא יודעים הרבה, ובעצם זה בכלל לא משנה.

חצינו את מישורי לואיזיאנה, חלפנו על-פני נופי ווֹקֶר אֶוונס והרבה בתים עלובים, שנעשו עלובים עוד יותר ככל שהתקרבנו למיסיסיפי. כשנהגנו לאט, אנשים הפסיקו לעשות כל מיני דברים - גם אם הם לא עשו שום דבר - וצפו בנו. השמים היו כבדים ורטובים, גדושים בעננים. חשתי תקווה מעורפלת שניפול קורבן להטרדה גזעית, שאיזה פועל קשה-יום בכובע בייסבול יזרוק עלינו אבן דרך שמשת המכונית, אבל כל מי שפגשנו - עובדים בתחנות דלק בעיקר - היו כנראה מותשים ואדיבים מכדי שישימו לב למשהו חוץ מאיזה מכונית יש לנו.

בג'קסון לקחנו חדר במוטל ואכלנו בדיינר עם אורות ניאון בחלונות, שהציע אוכל ביתי מבושל במנות גדולות. אחרי ארוחת הערב חזרנו למוטל. שכחתי להביא את הקונדומים שקניתי בניו-אורלינס, אבל עד שגילינו את זה כבר לא היה איכפת לנו, או לא מספיק איכפת.

"אם יש לך איידס אני אהרוג אותך," אמרה אנג'לה בשעה שכיוונה אותי לתוכה. "ואל תגמור בפנים." אחרי הסקס - גמרתי לה על הבטן כמובן - שכבנו באפלה הכמעט מוחלטת של המיסיסיפי, אורות המכוניות גרפו את התקרה, והקשבנו לטלוויזיה שפעלה בחדר הסמוך.
"כבר שכבת פעם עם בחורה שחורה?"
"כן."
"כמה?" היא שאלה, ונשמע שהוקל לה.
"שתיים. ואת יודעת מה הכי מוזר?"
"מה?"
"שתיהן שאלו אם כבר שכבתי עם בחורה שחורה."

קנינו בירה בחנות משקאות והעברנו את שארית הערב בשתייה בחדרנו, כמו שודדי תחנת דלק במנוסה. כשחזרתי לניו-אורלינס, גם דונלי ואני יצאנו לטיולים, לאזור הביצות - הדברים שצפו במים ודמו לעצים שנסחפים כבר אלפי שנים התגלו כתנינים - או נסענו ברחובות העיר והקשבנו למוזיקת רוק. לילה אחד נסענו ברחוב פילמוֹר, ממזרח לפארק העירוני. גשם קל ירד. המגבים מרחו כתמים אדומים על השמשה. ניאון נח בשלוליות ירוקות. מכונית חיכתה ברמזור שלפנינו ואנחנו התנגשנו בה. לא נסענו מהר אבל נשמע רעש מתכתי עז, מטר קצר של שברי זכוכית. שני בחורים, שחורים, יצאו וצעדו לעברנו. דונלי הניח את ידו על תא הכפפות ופתח אותו. הבחורים סרקו את מכונית הסטיישן החבוטה שלהם, ובדקו מה הנזק. לא היה שום נזק, או לפחות לא נזק חדש, ונראה היה שלא ממש איכפת להם. דונלי סגר את תא הכפפות ופתח את החלון. אחד הבחורים ניגש לדבר איתו. כשהריח את עשן הגראס במכונית שלנו, הוא התחיל לצחוק ודונלי הושיט לו את הג'וינט שעישן. ואז שני השחורים חזרו למכוניתם ואנחנו, שני הלבנים, נסענו לדרכנו. לרגע אחד הייתי מתוח מאוד. באמריקה, המודעות לגזע גבוהה בהרבה מאשר באנגליה. אתה מוצא את עצמך בשכונה של שחורים וחושב, חרא, אני בשכונה של שחורים, אולי לא כדאי לי להיות פה. דונלי אמר שגם הוא הרגיש לא בנוח כשהם יצאו מהמכונית.

"לכן יש לי את זה," הוא אמר, פתח את תא הכפפות ושלח יד פנימה. הוא הושיט לי אקדח. מימי לא החזקתי אקדח. הוא היה קטן, כבד, שחור, ומסוכן למראה. מסרתי אותו חזרה לדונלי, ששוב נעל אותו בתא הכפפות.
"שני כדורים," אמר דונלי וניענע בראשו.
"אולי כדאי שתקנה עוד כמה כדורים," אמרתי.
"אתה צודק, אחי. אני צריך לקנות עוד כמה כדורים."
"שני כדורים..."
"חרא, שני כדורים זה כלום."
"מה הטעם באקדח אם יש לך רק שני כדורים?" אמרתי. סיגלתי לעצמי את צורת הדיבור האופיינית לשיחה על אקדחים, ואפילו התחלתי ליהנות מזה.
"באקדח צריכים להיות שישה כדורים," אמר דונלי.
"כי יש לו מחסנית לשישה."
"אז בעצם חסרים לי ארבעה כדורים."
"אתה עובד עם שלושים ושלושה אחוז מהקיבולת הפוטנציאלית שלך."
"שש פחות ארבע זה שתיים."
"פער של ארבעה."
"בחור עם שני כדורים באקדח הוא פשוט נקבה."
"לא רציתי להגיד את זה," אמרתי. "חשבתי שתיעלב."
"למרות שלא אמרת את זה, ידעתי שזה מה שאתה חושב."
"במקומך הייתי הולך לחנות כדורים מחר. על הבוקר."
"אתה יודע מה אני אעשה כשאני אגיע לשם?"
"תקנה ארבעה כדורים."
"יכול להיות שאפילו שישה."
"שניים עודפים, בדיוק."

החנינו מחוץ לבניין שלנו וצעדנו במהירות - הגשם התחזק - ל'פורט אוף קול'. מלחמת המפרץ נגמרה והבר היה רועש מתמיד. התיישבנו ליד הדלפק. דונלי שכב פעם עם הברמנית, זאת שניסיתי לפתוח איתה בשיחה, והיא נתנה לנו משקאות בחינם. הייתי רעב והזמנתי המבורגר; דונלי כבר אכל ארוחת ערב אבל גם הוא רצה אחד. כבר היינו מסטולים; אבל עכשיו, עם כל השתייה, התחלנו לאבד את הצפון. הוא סיפר לי על השירות הצבאי שלו. הוא הוצב בברלין, שם הוא וחבר שלו מכרו מידע מסווג לסובייטים באופן קבוע. כתוצאה מכך הם צברו המון מזומנים והיו לחוצים לבזבז אותם. הם טסו לפריז לסופשבוע והוציאו אלפי דולרים ללילה על זונות צרפתיות. הוא גם התחיל להסניף קוקאין באופן קבוע, מנהג שיצא משליטה בלוס אנג'לס.

"הרגשת רע עם זה?"
"עם מה? עם זה ששפכתי את כל הכסף על קוקאין וזונות?"
"לא. עם זה שמכרת סודות לאם-איי 5, כלומר לקג"ב."
"זה היה כסף קל."
"לי זה נשמע כמו בגידה."
"זה מה שזה היה, אחי."

דונלי תמיד סיפר לי דברים כאלה, על כמה שהוא לא אמין - עד כדי בגידה - אבל מעולם לא עלה בדעתי שאי-אפשר לסמוך עליו, שאסור להאמין למה שהוא מספר. ולא רק זה: בדרכו, הוא נראה אחד האנשים האמינים ביותר שפגשתי מימי, מישהו שיכולתי להפקיד בידיו דברים - לא שהיה לי משהו להפקיד בידיו - ולא לפחד שהוא יתקע לי סכין בגב. זאת אומרת, אני מניח שהוא היה חבר שלי. כשחיים כמו שאני חייתי, בערים שונות, בארצות שונות, מתרגלים ליצור חברויות חדשות בגיל שבו רוב האנשים חיים על המאגר ההולך ומידלדל שצברו באוניברסיטה, כשהיו בני תשע-עשרה או עשרים. זה אחד הדברים המאפיינים את דרך-החיים ששימחה אותי יותר מכל, והסיבה היחידה שאני מספר את הסיפור הזה - את הלא-סיפור הזה - היא אולי הרצון לתעד את העובדה הפשוטה שבניו-אורלינס, עיר שבה לא הכרנו כמעט אף אחד, דונלי ואני נעשינו חברים.

"אתה יודע, אני עדיין חושב על הכדורים," הוא אמר כשגמרנו את ההמבורגרים והזמנו עוד בירה
. "ידעתי," אמרתי. "רואים."
"אני יכול לקנות עשרה: ארבעה ושישה."
"שתי שישיות."
"אבל אני לא צריך כל-כך הרבה."
"אז לך על שישה. כלומר, תקנה שישה."
"שתיים פלוס ארבע."
"יוצא שש."
"פלוס שניים עודפים."
"בינגו!"

ימי בניו-אורלינס התקרבו לקיצם. חיכו לי בסנטה קרוּז, שם סידרו לי שכירות-מישנה בדירה של חבר שנסע לטיול של כמה חודשים. בדיוק כשהתחלתי לחיות, הגיע הזמן לעזוב. כפי שקורה לעיתים קרובות, הציפייה לעזיבה הקרובה באה לידי ביטוי בדחף עז לעשות קניות. בשלב זה בחיי לא נעלתי סנדלים, אבל דונלי התעקש, אז קניתי זוג סנדלי 'טבע' שהתאימו לי כמו כפפות, כמו כפפה לכל כף רגל - זאת אומרת, אני מניח שהם התאימו כמו גרביים. קניתי גם זוג משקפי שמש אופטיים ששיוו לעולם זוהר צח ובהירות ורדרדה שטרם ראיתי כמותם.

גם דונלי תיכנן לנסוע מערבה, אבל לא יותר מדי. הוא היה בטוח שאם יחזור ללוס אנג'לס, הוא יתאבד. הוא חשב על לאס וגאס, שהיתה "ממערב לניו-אורלינס אבל לא כל-כך ממערב כמו לוס אנג'לס." "נכון," אמרתי. "בדיוק." היו לו חברים שם, בווגאס. מפעם לפעם דיברנו על זה שנכתוב ביחד ספר על חייו. "כל החרא הזה של הריגול" העניק לספר פוטנציאל מסחרי לא רע, אבל אני ראיתי בו סוג של אלגוריה, בלי לקח או מוסר השכל, אלגוריה שקשה ללמוד ממנה משהו או להסיק ממנה מסקנות. הייתי להוט לעשות את זה, וגם הוא.

אנג'לה ואני שכבנו עוד כמה פעמים אחרי שחזרנו מנסיעת החופש, אבל שום דבר לא באמת קרה. התראינו באופן כל-כך לא סדיר שהמעבר מלהתראות ללא להתראות היה כמעט בלתי-מורגש. אולי נדבקתי במשהו מאדישותו של קונלי כלפי האופן שבו דברים מתגלגלים. התחלתי לחשוד שזה לא היה הדבר היחיד שנדבקתי בו. לא הרגשתי כל-כך טוב: צריבה קלה, קלה מאוד, בזמן ההשתנה. בלילה שלפני העזיבה, דונלי ואני התמסטלנו והתיישבנו על גדת המיסיסיפי (לכאורה מעשה לא נבון בשעות החשיכה). הירח היה כמעט מלא. ליתר דיוק, הוא לא היה מלא, אבל הוא היה מספיק מלא. סיפרתי לדונלי על רכבת-המשא שרציתי לעלות עליה.
"היית צריך לעשות את זה, אחי," הוא אמר.
"אני יודע. במקום זה, כתבתי על זה."
"בלילה שניסיתי להתאבד, כמעט לא עשיתי את זה. לא ממש היה לי חשק. ואז חשבתי, מה יכול להיות, אתה יכול לשבת כאן במכונית ולשתות בכל לילה. כאילו, קדימה, לך על זה."
"איזה כוח רצון!"

מיכליות מלאות התכוונות איטית חלפו בינינו לבין העגורנים של 'אלז'יר' על הגדה השנייה. לא היה ערפל, אבל קול צופרי הערפל הוא בשבילי חלק מהתמונה שבזכרוני. מפעם לפעם הירח הכמעט מלא הוסתר על-ידי עננים שעשו את דרכם לים. הנהר לא נראה כמו אל חוּם וחזק; הוא נראה פשוט כמו נהר ענקי, כל-כך זקן וכבד שכבר מזמן איבד עניין בלהגיע למפרץ מקסיקו או לאנשהו. רק כוחו של ההרגל העקשני דחף אותו קדימה.

בבוקר המחרת דונלי הסיע אותי לשדה-התעופה ואני טסתי לסן פרנסיסקו ועליתי על אוטובוס לסנטה קרוז. לא יכולתי עוד להתעלם מן הצריבה שחשתי כשהשתנתי. הלכתי למרפאה וקיבלתי אנטיביוטיקה נגד קלמידיה.

דונלי ואני שוחחנו בטלפון מפעם לפעם, אבל תוכניותינו לכתוב ספר ביחד עלו בתוהו: נדרש לי זמן רב משקיוויתי לסיים את הרומן שכתבתי - למעשה, מעולם לא סיימתי אותו. בהדרגה הקשר ניתק. לאחרונה שמעתי מחבר שג'יימס ואיאן כבר מתו. בפעם האחרונה ששמעתי מדונלי, הוא גר בלאס וגאס. כשניסיתי להשיג אותו לפני כמה שנים המספר היה מנותק. לא היתה לי כתובת גיבוי - זה היה לפני עידן האימייל - ואין לי מושג איפה הוא נמצא. מאז ניו-אורלינס עברתי ממקום למקום הרבה מאוד פעמים ואין לי מושג אם דונלי ניסה ליצור איתי קשר. מעת לעת החלטתי לנסות לאתר אותו, אבל אין לי מושג איך לעשות את זה. אולי הוא בלוס אנג'לס, אולי במקום אחר. רוב הסיכויים שהוא כבר ירה לעצמו בראש.



פרק שני
מיס קמבודיה

בבית-הספר, סֶרְקְל היתה ארוכה ורזה כל-כך ששאר הילדים קראו לה מיס קמבודיה, ואז, בגיל שלושים ושלוש, היא נסעה לשם - לקמבודיה - איתי. כשמסתכלים על זה ככה, הטיול שלנו היה מעין שיבה הביתה, אך למרות שקידמו את פנינו בחמימות בכל מקום, אף אחד לא ידע שסרקל היא בעצם מיס קמבודיה לשעבר. בעיני הקמבודים, היא היתה סתם עוד תיירת גבוהה, שקיבלה יחס של מלכה מהסיבה הפשוטה שהיה לה המון כסף.

לפני שסרקל הפכה לסרקל, קראו לה שרה, אבל במהלך מסעותינו בדרום-מזרח אסיה, שמות כמו שרה וג'ף הלכו ונעשו משעממים ביותר. כל הזמן פגשנו אנשים שקראו להם ווֹרטֶקס או רֵייוֵן או לאב קֶט או - החביב עלי ביותר - קלאוּדי בּוֹנג-ווֹטֶר, אז החלטנו שגם לנו כדאי לאמץ שמות מעניינים. אבל ברור שאתה לא יכול לקרוא לעצמך סרקל לפני שהפכת באיזשהו אופן למעגל; אז למרות ששרה החליטה די מוקדם שהיא רוצה לקרוא לעצמה סרקל (על-שם ילדה קטנה שפגשנו בגוֹאה, ובפרץ של סנטימנטליות אפילו שקלנו לרגע לאמץ אותה), היא נאלצה לחכות לרגע הנכון כדי ללבוש את הזהות הזאת.

חוץ מזה, היינו מודעים גם לעובדה שבחירת השם עשויה להאיץ את התפתחות הפרסונה. זאת היתה דילמה דומה לזו שניצבת בפני סופרים כשהם מחפשים שמות לדמויות: אין טעם לקרוא למישהו דייב אם הוא לא דייב, אבל באותה מידה, אם תקרא למישהו X כתחליף זמני, עד מהרה הוא ירכוש את התכונות ההולמות את שמו, שעשוי להיות בכלל בְּרֶט או סבסטיאן או סְטֵן. כדי להפוך לסרקל, שרה נאלצה לשוות לזהותה מעגליות כלשהי, גישה של ההתחלה-שלי-היא-גם-הסוף-שלי, ואולי אפילו איזה טמטום מסטולי שלגמרי לא התאים לה. ככה לפחות היא חשבה. ואז, בקוֹ פָּה-נְגָאן, כמה לילות לפני שטסנו לקמבודיה, שרה פשוט הציגה את עצמה בשם סרקל בפני מישהו, מבלי לחולל שום שינוי באישיותה - ומשום-מה, זה עבד. שמחתי, כי למרות שהייתי לגמרי בעד אימוץ השם החדש, חיבבתי את שרה כמו שהיתה ולמרות שנשביתי בקסמיה של לאב קט, שסיפרה לנו על דילים מצוינים בטיסות לקמבודיה מקוֹ סָמוּי, הטמטום שלה נמאס עלי מהר מאוד. לאב קט חבשה משקפי שמש חרקיים, ירוקים וגדולים, כשסיפרה לנו על תעריפי הטיסות הזולים האלה.

"איפה נוחתים בקמבודיה?" שאלה סרקל (שבשלב זה עדיין נקראה שרה).
"אה, אני לא בטוחה," אמרה לאב קט. "נראה לי שבסייגון." זאת היתה תשובה מבריקה, אבל עמוק בפנים שנינו ידענו שגם אם שרה תתחיל לקרוא לעצמה סרקל, היא לעולם לא תגיע לדרגה כזאת של עמימות גיאוגרפית.

הטיסה היתה למעשה לפְנוֹם פֶּן, עיר שלא ידענו עליה כמעט כלום - למעט העובדה שהיא לא סייגון. הרחובות ניחנו באווירה המשמימה של עיירות צפון-אפריקאיות, שאין שום דבר לעשות בהן חוץ מלהזדקן, רושם שהתחזק בזכות העובדה שהם המו אנשים צעירים שחייהם נידונו לפגר לעד אחר כשרונותיהם, בכל דבר שחרג מהישרדות והסכמה בשתיקה. כבדוּת אנרגטית שררה בכל. ואולי זה היה רק החום. לא היו פנסי רחוב, והרחובות החשוכים היו - כפי שדילן אמר על רומא - מלאי חצץ. סַייקְלוֹס נגררו בחצץ הזה כמו דגים, כמו ציפורים, כמו ציפורים בתוך אקווריום: כמו דגים בשלוותם הלא-מופרת, כמו ציפורים כי הם קיננו גבוה על אוכפיהם. הרכבים האלה היוו לא רק מקור פרנסה לסייקלוס, אלא גם מקום מגורים. כשלא שייטו ברחבי העיר בחיפוש אחר לקוחות, או לעיתים נדירות יותר, הסיעו לקוחות לאי-שם, הם ישנו ברכביהם. (האם המונח סייקלו מתייחס לרכב או לאדם? מי יידע להבחין בין הרוקד לבין הריקוד?) בעולם אידיאלי היינו קונים סייקלו (כלי-הרכב), משיטים אותו לסן פרנסיסקו ולוקחים אותו ל"אדם הבוער",** שם היינו מציעים לאנשים טרמפים לכל יעד בבלאק-רוק סיטי. עבודת הסייקלו היתה ככל הנראה קשה בצורה בלתי-רגילה, אך מכיוון שרק לעיתים רחוקות הם קיבלו כסף, ואף פעם לא נסעו מהר כשקיבלו אותו, שמץ של מאמץ לא ניכר בהם שעה שדיוושו על-פני הרחובות זרועי ההרס. הזהירו אותנו שסייקלוס נוטים לנסוע בקו ישר, ושאם רוצים להימנע מלהגיע לתאילנד או לווייטנאם, כדאי לתת להם הוראות מדויקות לגבי היעד. פרט לעובדה שכל מקום שרצינו להגיע אליו היה תמיד ובהכרח "רחוק מאוד", נראה היה שאין להם שום מושג לגבי מבנה עירם, ושחוש הכיוון שלהם עלוב ביותר (אם כי, ככל שהכרנו יותר את קמבודיה, גילינו שהתכונה הזאת משותפת לרבים מהמקומיים, ולאו דווקא ייחודית לסייקלוס). כמה וכמה פעמים מצאנו את עצמנו שוב בנקודת ההתחלה, ובחום הנורא נראה היה שאיכשהו הקפנו את כדורֿ-הארץ בחצי שעה.

מסעות הסייקלוס חסרי התכלית החלו והסתיימו לא פעם ב'מועדון הכתבים הזרים'. עד מהרה התברר שהתכונה המאפיינת את המקום היא היעדר מוחלט של כתבים זרים. הסיכויים שניתקל ברישארד קַפּוּשְצ'ינסקי או בג'יימס פֶנטוֹן או בג'ון פּילגֶ'ר היו זהים לסיכויים שניתקל בברוס ויליס ב'פלאנט הוליווד'. זה היה בית-קפה נוֹשׂאי שנתן לאנשי-עסקים, תיירים ומהנדסים הזדמנות להתנהג כמו כתבים זרים חובבי אלכוהול, ללא הצורך המעצבן לשלוח כתבות. זה התאים לנו בדיוק. הבּריזה נשבה מהנהר ואהבנו לשבת שם ולהתאושש מן החום המטמטם, ולאכול פיצות מצוינות שנאפו בתנור עץ. כשלא היינו ב'מועדון הכתבים הזרים', שוטטנו בחום המטמטם, שהיה באמת מתיש - מתיש כל-כך למעשה שעצרנו אצל ספּר, ואני הסתפרתי, אם כי לא באמת נזקקתי לתספורת. יש גברים שעושים עניין מללכת כל פעם לאותו ספר - או ליתר דיוק, מעצב שיער - אבל אני אוהב להסתפר אצל ספרים זולים ברחבי העולם. זה מקצוע טוב והגון, ספּרות, וכל עוד לא נכנסים לתחום של סלונים יקרניים ושל סטייליסטים מחומצנים, הוא די עקבי בכל העולם. לספּר הזה היתה רק רגל אחת והוא לא דיבר אנגלית, אבל אף אחד משני חסרונות אלה לא פגם ביכולת שלו לספר את שׂערי - דבר שעשה במיומנות ובגאווה לא מבוטלת. קהל קטן נאסף כדי לצפות ולגחך בזמן שגזז וזימזם סביב ראשי. כשסיים את התספורת עיסה את ראשי, צווארי וכתפי למען הסדר הטוב, וכל המעורבים בעיסקה - כולל סרקל ושאר הצופים - יצאו מרוצים. לאחר מכן המשכנו להלך ברחובות ולבקר באתרים, אם כי שום דבר בפנוֹם פן לא היה שווה צפייה. הפגודה המלכותית, הפגודה הכסופה, ואט פְנוֹם... על אף אחד מהם, כפי שסרקל ניסחה את זה בגלויה ששלחה לאמה, "לא ראוי להכביר מילים". נהגי מוניות דחקו בנו לנסוע ל"שדות הקטל", אבל היה לנו כל-כך חם והיינו כל-כך עייפים - בגלל החום היינו עייפים כל הזמן - שלא התחשק לנו לראות ערימות של גולגלות, ולכן, בכל הזדמנות, פרשנו לסביבה המוכרת והמאווררת של 'מועדון הכתבים הזרים'. כשישבנו שם ערב אחד נקלענו לשיחה עם טקסאני מזיע שאמר, "הדרך היחידה לטייל בדרכים במדינה המחורבנת הזאת זה לשוט בסירה."

"תמיד אפשר לטוס," אמרה סרקל בעליזות. הטקסאני הסתכל עליה כעל טיפשה, אבל מאחר שהנסיעה בכבישים - או ליתר דיוק בהיעדר הכבישים - היתה מפרכת כל-כך, שמענו בעצתו ורכשנו זוג כרטיסים לסירת מנוע ששטה לסְיֵים ריפּ. כשהגענו לרציף היו שם שתי סירות, שתיהן מלאות - השעה היתה שש וחצי בבוקר; הקדמנו בחצי שעה - אבל בדרום-מזרח אסיה שום כלי תחבורה לא מלא אף פעם לגמרי, אז נדחסנו על הגג עם המערביים האחרים ואילו הקמבודים נשארו למטה, בצל. הגדות החומות-אדמדמות של נהר הטוֹנְלֶה סאפּ נראו כמו צוקים קטנים, עדות למפלס המים הנמוך בשלב מאוחר זה - הגשמים היו צפויים להגיע בכל יום - של העונה היבשה. יצאנו לדרך בדיוק בזמן - ושבתנו כמעט מייד. לאחר עיכוב קצר שוב יצאנו לדרך, אבל הבעיה המכאנית הראשונית, כפי שאמרה סרקל, לא "בישרה טובות". נעשה חם מאוד, אבל התקדמנו מהר למדי והבריזה שנוצרה כתוצאה מהמהירות ציננה אותנו. שתי הסירות נסעו בזו אחר זו, מתחלפות בהובלה, חוצות זו את שובלה של זו. לידינו ישב קנדי עם זקן המינגוויי, שהסביר לנו שבמשך חצי שנה הנהר זורם בכיוון אחד, ובחצי השני בכיוון ההפוך. נהרות אוהבים להתעקל - זה בטבע שלהם - אבל זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי על נהר שמעביר להילוך אחורי.

"מוזר כמה שהארץ הזאת עקבית," אמרה סרקל. "אפילו לנהר אין חוש כיוון ברור." במשך זמן-מה הסתכלנו על גדות הנהר הרחב, אם כי לא היה כל-כך מה לראות - כמה בקתות, נשים מכבסות בגדים, ילדים מנופפים ומתפלשים, קצת זוהמה בעוצמה נמוכה - ואז הפסקתי לשים לב לדברים עד ששמתי לב שאין יותר דברים לשים אליהם לב: בשלב מסוים גדות הנהר נעלמו והיינו מוקפים מרחב שטוח של שום דבר מלבד מים בכל כיוון שהוא. נהר הטונלה סאפ נשפך לאגם הטונלה סאפ. הסירה, אדישה לשינוי קל אם גם משמעותי זה, שעטה לאורך האגם חסר-הצורה. קשה היה לאמוד את מהירות השיוט, אבל נראה היה שאנחנו מתקדמים יפה. הצלתי על ראשי בעזרת סרונג, ובכלל לא הרגשתי שנרדמתי, עד שהסירה האטה פתאום והתעוררתי. המדחפים הקיאו טיפות של בוץ שחור סמיך. נעצרנו. הקברניט קפץ מעל הדופן והופתעתי לראות אותו חוצה את המים שהגיעו רק עד לשוקיו. הסירה-האחות נעצרה אף היא, קצת לפנינו, אם מתוך סולידריות ואם מפני שגם היא נתקלה באדמה - קשה לומר. השמש החלה להכות בנו בזדון. היה שקט מוחלט. לא היתה רוח. הקברניט התרחק כברת דרך, וניסה ככל הנראה למצוא נתיב במים העמוקים יותר. הצוות הצליח לחלץ את המדחפים מתוך הבוץ; המנועים, מתברר, לא ניזוקו. שתי סירות דיג קטנות הגיעו וניסו לשחרר אותנו, אבל כמעט התהפכו מרוב מאמץ. כמה גרמנים מהסירה שלנו יצאו כדי לדחוף, אבל הם היו רק ארבעה, והידיים הספורות נתקלו בקשיים. הם דחקו כמובן בשאר הנוסעים להצטרף אליהם, אבל אני פחדתי מבילהרציה - שהיתה או לא היתה נפוצה בקמבודיה - ולא רציתי להכניס את הרגליים למים החומים-כסופים. מתוקף תפקידה כמיס קמבודיה לשעבר, סרקל לא עשתה כמובן שום מאמץ לעזור. היא העדיפה להינמק בשמש הקופחת, ולא תרמה כלום למאמצי החילוץ העצמי, אלא רק משחה תחליב עם מקדם הגנה גבוה על רגליה וזרועותיה הדקות. שׂערה זרם על כתפיה, נוצץ, שחור ויפה, כאילו כרגע יצאה מהמקלחת.

סירה נוספת הגיעה וניסינו לצרף את פעולת המדחפים שלנו לכוח הסחיבה שלה, ובכל זאת לא זזנו. המצב הלך ונעשה נואש, במיוחד כששמנו לב שהסירה-האחות נעלמה, והשאירה אותנו - כדברי סרקל - "בטלים כמו ספינה מצוירת על אוקיינוס מצויר."
"מים, מים מכל עבר," אמרתי.
"ואין טיפה לשתות," אמרה סרקל.
"'מים, מים מכל עבר..."
"אך הדפנות צומקות."

במקום אחר על הסירה התפתחה שיחה בין התיירים על כישוריו העלובים של הקברניט. מכיוון שהוא עושה את המסע הזה מדי יום, קשה היה להאמין שטעה טעות טיפשית כל-כך - וזה היה אפילו עוד יותר טיפשי מצידו לנסות לפלס דרך בבוץ ברגע שפגענו בקרקעית, כי הסירה רק העמיקה להתחפר. אי-שם משמאלנו, מקלות קוצניים ביצבצו מעל פני האגם והעידו על המסלול שממנו סטינו. למה הקברניט עשה את זה? למה הוא סטה מדרך הישר? שאלות פתוחות אלה עינו אותנו כשישבנו על הגג הלוהט. מצב-הרוח שלנו היה מרדני וחסר-אונים גם יחד. חברנו הקנדי שידע משהו על מצב השיט באסיה - הוא שט בשלוש סירות בשבועיים האחרונים, כך אמר, וכולן נשברו או נתקעו באדמה - התעקש שהדרך היחידה לצאת מהתסבוכת היא לפרוק מהסירה את כל האנשים ואת כל המטען בתקווה שיכולת הציפה שלה תספיק לה להיחלץ מן הבוץ. איש לא שמע בעצתו. זה היה בחצות היום. מי השתייה אזלו כבר מזמן. הפסקנו להזיע. השמש עשתה מה שהיא עושה הכי טוב: היא היכתה באגם ובסירה ובנו. השמש היתה חזקה כל-כך שהאגם נראה על סף רתיחה; חשבנו שהמים יתאדו עד כדי כך שהמפלס יירד והסירה תישאר תקועה מתמיד.

"בתוך שעתיים," אמרה סרקל, "הסירה הזאת תיראה כמו הרפסודה של ה'מדוזה'." השמש היכתה ללא רחם וגבתה מחיר כבד. זה היה כמו להיות במדבר של מים, מדבר מימי שבו אי-אפשר לראות כלום מאופק עד אופק, חוץ מסירות הדיג הקטנות שהיטלטלו בסדירות מפתיעה, כולן נכונות להושיט יד, אף אחת לא מסוגלת לשנות משהו.

לבסוף, בדיוק כפי שיעץ הקנדי, העבירו את כולנו לאחת הסירות האחרות. תחת השמש התופתית המבצע המסוכן הזה נמשך ונמשך. הסירה שאליה עברנו נעשתה כל-כך עמוסה שהיא איימה לשקוע - במים בגובה עשרה סנטימטר בערך. סירה נוספת התניידה לעבר הסירה שלנו - סירת המנוע לכאורה, הסירה שנטשנו זה עתה - ומסירתנו החדשה ראינו כיצד השפעתם המשולבת של מדחפי סירתנו הישנה, מנועי הסירה המושכת וכישורי הימאות של הגרמנים צרובי-השמש, מצליחה להזיז את הסירה הישנה שלנו, תחילה בסנטימטר ולאחר מכן בכמה מטרים. אחר-כך היא פשוט שטה. כשהסירה יצאה מהבוץ היא נהמה בכל כוחה, ומישהו - אני, למען הדיוק - עורר גל של מחיאות כפיים וקריאות עידוד בתודה ל"עם הקמבודי החביב" שבא לעזרתנו.

בראשים הולמים מחום השיטו את כולנו חזרה לסירה, והתכוננו להמשיך במסע, שהפך מהרפתקה לסיוט והיה רחוק מסיום. שוב יצאנו לדרך אבל עדיין לא יצאנו מן היער, כביכול. האמון שלנו בקברניט, שכבר התערער קשות, שקע עד מהרה לשפל חדש. אם התקדמנו, לא היו שום ראיות לכך. שום דבר לא השתנה. אגם הטונלה סאפ התפרש לכל עבר. לא היה זכר לאדמה באופק.
"אתה יודע מה?" אמרה סרקל.
"מה?" אמרתי.
"אני חושבת שאנחנו מסתובבים במעגלים."
"מה אמרת, סרקל?"
"אמרתי, 'אני חושבת שאנחנו מסתובבים במעגלים.'"
"זה בדיוק מה שאמרת," אמרתי. "אנחנו מסתובבים במעגלים."
"ברצינות. אני חושבת שזה מה שאנחנו עושים."

וזה מה שעשינו. לקח לי זמן להפנים את זה כי הייתי מסוחרר מהשמש, אבל בסופו של דבר נאלצתי להודות שסרקל צודקת: אכן הסתובבנו במעגלים, מעגלים הולכים ומתרחבים. למה? האם חוש הכיוון העלוב שזיהינו אצל הסייקלוס בפנום פן - ואצל נהר הטונלה סאפ בעצמו - השתלט גם על הקברניט שלנו? לא היו שום סימני דרך, רק המרחב האינסופי של האגם, אבל הסירה הרי היתה מצוידת במצפן. השמש היכתה בעוז. ראשי כאב. על הנהר לא נראתה שום תזוזה מלבד קו המיתאר המתפוגג של השובל שלנו. בהדרגה, השמועה על המתרחש פשתה כמו ייאוש בקרב הנוסעים האחרים, אחד מהם טפח על כתפי ובלחישה צרודה אמר: "אנחנו מסתובבים במעגלים." היהנהתי וטפחתי על כתפה של סרקל. "אנחנו מסתובבים במעגלים," אמרתי.

בסופו של דבר הסירה השנייה - כלי השיט שנלווה אלינו, הסירה-האחות - חזרה והובילה אותנו לסְיֵים ריפּ, שאותה עזבנו כעבור חמישה ימים. בשום אופן לא יכולנו לשאת את הרעיון שנחזור לפנום פן בסירה, אז החלטנו לצאת לבּטמבּאנג, "עיירה אלגנטית על גדות הנהר, עשירה באווירה קולוניאלית." קיבלנו את הרושם שמונית תיקח אותנו מאכסניית 'מהגוני' לסירה, אבל המונית התגלתה כמשאית, וכשהיא סיימה לקחת את כולם, נדחסנו שנים-עשר מאחור וארבעה מקדימה, עם הנהג. ביציאה מסיים ריפ הדרך עשתה מה שכל הדרכים הקמבודיות עושות: היא התפוררה. השמש עלתה, רותחת, נטולת מורא, בדיוק בזמן. המשאית התנודדה וקיפצה מעל התלמים והחריצים והמכתשים בדרך, שבקושי היתה דרך. "האם זה מה שקוראים 4-wd?" אמרה סרקל, "כי בעצם יש כאן יותר הברות מאשר בשם המלא four-wheel drive." לא היה לי מושג, אבל חשבתי שההערה בעניין ההברות היתה במקום. ילד רכוב על אופניים התקדם לעברנו, התנודד, איבד שליטה ושפך את משאו על העפר: שני סלים ענקיים של דגיגים אפורים-כסופים. ללא זעם או טרוניה הוא לקח וגרף אותם חזרה לסלי הבמבוק שלו. האופנוע שלפנינו נשא מאחוריו סל גדול נעול - בגודל שני תרמילי-מסע גדולים. בכל פעם שהאופנוע עלה על תלולית, הסל השמיע צווחות חזיריות של אימה בלתי-מסויגת. ככל שהתקרבנו הבנו למה: בתוך הסל היו דחוסים כתריסר חזרזירים. מצבם היה כה עלוב, הטיפול בהם כה מגונה, צווחותיהם כה היסטריות, שהיה קשה לדמיין יצור חי כלשהו על-פני האדמה שסבל יותר באותו הרגע. מצוקתם היתה הוכחה ניצחת - ובה-בעת גינוי מוחלט - לטיעוני הפעילים למען זכויות בעלי-החיים. מימי לא נתקלתי ביחס גרוע כל-כך לבעלי-חיים, אבל במדינה שתושביה ידעו את הסבל הנורא ביותר שההיסטוריה יכלה להנחית עליהם, למי איכפת מחזרזירים? במיוחד מרגע שהתברר לאן פנינו מועדות: הכפר הווייטנאמי הצף. קירטענו אל מחוץ למשאית ועברנו לכמה סירות קטנות שהעבירו אותנו אל המזחים המאולתרים - צפים, כמו כל דבר אחר - שמהם היינו עתידים לצאת אל יעדינו השונים: בטמבאנג, פנום פן, או כל מקום אחר.

כל מי שמבקר במדינות מתפתחות יודה, אם לא יתכחש לעצמו, שהוא בעצם די להוט לראות קצת עליבות: אנשים חיים במזבלות, עיירות פחונים, דברים מסוג זה. בהודו פגשנו שוודי אחד שתעה לתוך אחת משכונות העוני הנוראות ביותר בבומביי. כדי לחלוב ממנו מעט הזדהות וכסף, אישה אחת הציגה למול עיניו את פני תינוקה המת. בערך שישה מאיתנו הקשיבו לסיפור; היינו מבועתים, אבל אני חושב שגם די קינאנו בו. הכפר הווייטנאמי הצף אולי לא היה גרוע עד כדי כך, אבל הוא היה מוזנח קשות: אוסף של בקתות מטות לנפול שאין בהן כמעט כלום, צפות במרק של מים חומים. הוא אפילו לא נראה צף: הוא נראה שוקע. אשפה - בקבוקי פלסטיק, ניירות, פחיות, קליפות ירקות - היתה פזורה בכל מקום. המים היו מזוהמים אבל טלאים קטנים של בוץ ורפש נקרשו יחד ויצרו מצבורים של טינופת מרוכזת לעילא. הקפדתי על פה סגור למקרה שטיפה מבור הניקוז הצף והעצום הזה תחדור מבעד לשפתי. התושבים - מחייכים, שמחים, מנופפים - קישטו את המרפסות שלהם בפרחי גרניום אדומים לוהטים ורחצו את ילדיהם ואת בגדיהם בנוזל המבאיש. אם מישהו מנוסעי המשאית היה נאלץ להישאר כאן, הוא, אנחנו, היינו מתים בתוך חודש, אולי אפילו שבוע.

עגַנּו ליד בקתה ששימשה כטרמינל לסירות ששטו אל בטמבאנג וממנה. הסירות לא נראו כמו אלה שתוארו בכרטיסים שקנינו יום קודם; למעשה, לא נראה היה שהן פועלות בכלל. הן נראו כמו שלדי סירות שנבזזו בשביל חלקי חילוף, והופשטו מכל מה שפעל בהן. אבל כן, אלה היו הסירות שלנו ואנחנו טיפסנו עליהן במספרים גדולים בהרבה מכל סטנדרט של בטיחות ימית. כשהסירות היו מלאות, שני אנשים נוספים נדחסו אל כל אחת מהן ותרמיליהם נערמו לתוך החלל המועט שנותר. ואז ישבנו וחיכינו. חיכינו כל-כך הרבה שכבר הרגשתי צורך להשתין. לא הייתי בטוח מה כדאי לעשות: להשתין מעל דופן הסירה? האם זה יפריע למישהו? האם זה לא יהיה כמו להשתין בגינה של מישהו? או בסלון שלו? חיכינו וחיכינו. הלחץ על השלפוחית שלי גבר. לא ידעתי מה לעשות. ואז ידעתי. בתוך המים, פחות ממטר לפני הסירה שלנו צף גלל ענקי של צואת אדם. הוא נראה כמו קלח תירס ענקי. לא רציתי להסתכל אבל לא יכולתי להסיר את מבטי. בסביבה שמתאימה רק לשילשול ולכולרה, הגודל והמוצקות שלו היוו הישג קולוסאלי - עדות ליכולתו של האדם להסתגל לסביבתו. זה היה מפלצתי אבל זה ענה על השאלה איפה אפשר להשתין. עמדתי על שפת הסירה ולעיני כל, ותוך כדי מאמץ לא לאבד שיווי-משקל, נטלתי חלק בהפיכתו של מקום דוחה לממאיר עוד יותר.

וכך הגענו לסיים ריפ, וכך גם עזבנו אותה, אבל מה לגבי אָנְגְקוֹר? מה לגבי פלאי פְּרֶאָה קָאן, בּאיוֹן וטָה פְּרוֹם? הייתי מראה לכם תמונות אך לרוע המזל אין לי. אפילו מצלמה אין לי. לסרקל יש, והיא אכן צילמה כמה תמונות, אבל למען האמת, הן לא שוות את נייר הקודאק שעליו הן מודפסות. סרקל יודעת הרבה על הרבה דברים; היא יודעת לנגן בפסנתר ובכינור; אבל היא לא יודעת כלום על צילום, אפילו לא ידע בסיסי, אפילו לא את המעט שאני יודע. היא מצלמת מול השמש, עומדת באור ומצלמת לצל. מה שיש לה להגיד על זה פשוט בתכלית.
"אם אני רואה משהו שמוצא חן בעיני, אני מצלמת אותו."
"בלי להתייחס לאור, למיקום של השמש?"
"כן."
"או למרחק בינך לבין הדבר שאת רוצה לצלם?"
"כן."
"ומכאן המוטיבים החוזרים בעבודתך: הצללית הקודרת, התמונה שאיך שלא מתסכלים עליה, לא רואים בה שום דבר..."

למרות הסרקזם המדכדך הזה, סרקל דווקא צילמה כמה תמונות באנגקור, בעיקר שלי: מטושטש תחת שורשי העצים הנוטפים כמו שעוות נרות על חומות הטה פּרוֹם, ממצמץ ליד פרצופי האבן בבּאיון, כלבקן בחשיפת-יתר בפראה קאן. אף אחת מהן לא שווה מבט נוסף, רובן גם לא מבט ראשון. בצדק מסוים, סרקל תלתה את האשם בגישה השלילית שלי. בכל פעם שראיתי אותה שולפת את המצלמה הייתי אומר משהו כמו, "קבלו את איב ארנולד בפעולה," או "הו, אני רואה את הרגע ההססני שב ומתרגש עלינו." רגעים כאלה היו למעשה מעטים ונדירים; סרקל אולי צילמה יותר תמונות ממני, אבל בהשוואה לתיירים אחרים היא היתה, כפי שהקנטתי אותה, "הרבה מתחת לממוצע". בעיני הצלמים-המבקרים זה הפך אותנו לאזרחים סוג ב'. אנשים שצילמו תמונות זכו לעדיפות בכל האתרים הטובים ביותר. למי שלא צילם תמונות בקושי היתה זכות להיות באתר מפורסם כלשהו. השתייכנו לקאסטת התיירים הנחותה ביותר: הבלתי-נראים. בתור שכאלה, לעיתים קרובות נאלצנו להמתין עד שקבוצות תיירים שלמות יצלמו את התמונות שלהם, לפני שזכינו ללכת, לשבת או אפילו להסתכל על משהו. במובן מסוים, מכיוון שלא צילמנו באנגקור, לא ממש היינו שם.

אבל היינו שם גם אם אין לנו תמונות - או שיש לנו, אבל רק שש - שיוכיחו את זה. בעצת המדריך, העברנו את היום הראשון בסיבובים. ראינו את באיון בזריחה, המשכנו לכמה מקומות אחרים, חזרנו לסיים ריפ כדי לחטוף תנומה, חזרנו לאנגקור אחר-הצהריים, ולפנום באקֶנג, הגבעה המשקיפה על אנגקור ואט, בשקיעה.

שקיעות הן נטל כבד על כתפי המסייר. כשמקום מסוים זוכה למוניטין בתור המקום בה"א הידיעה "לראות את השקיעה", אתה כמעט מחויב ללכת לשם. פנום באקנג היה בדיוק מקום כזה. ההליכה היתה עונש, נגררנו במעלה הגבעה, אבל סנדלי ה'טבע' שלי, הסנדלים שקניתי שנים קודם בניו-אורלינס, עמדו במעמסה. בשעת הטיפוס על גבעת העינויים חשבתי לכתוב ל'טבע' ולהציע כמה סיסמאות: "טבע זה בטבע שלך" היתה אחת מהן. אולי היחידה.

כשסוף-סוף הגענו לפסגה היא המתה אדם, כמו מסיבה שמחכה לאות הפתיחה. ציפינו לראות די-ג'יי, במות, מצבורים של רמקולים. היו שם מאות, אולי אלפי אנשים, אבל הם לא חיכו למסיבה - הם חיכו לשקיעה. הכוח היפני שלט ברמה. כולם - כולל אנחנו - התמרחו או התרססו בדוחי-חרקים כי גם כוחות היתושים שלטו ברמה. צלמים רציניים העמידו מצלמות על חצובות. אחד מהם פנה אל אשתו ואמר, "עוד רבע שעה," כאילו הם עובדים בחדר הבקרה של נאס"א. כל השאר פשוט חיכו. לשקיעה. למעט כמה פרטים חשובים ביותר, הסצינה הזכירה את הַמְפּי, בהודו, גם שם התגודדנו כדי לצפות בשקיעה. פֶּסוֹאה צדק: אין טעם לנסוע לקונסטנטינופול כדי לראות את השקיעה; הן אותו הדבר בכל העולם. ואף-על-פי-כן עושים את זה; נוסעים לקונסטנטינופול ולפנום באקנג ולכל מקום אחר, ובזמן שנמצאים שם תופסים את השקיעה. למען האמת, בטיול, הצפייה בשקיעה נותנת לַיום מטרה ומשמעות שחסרים לו בלעדיה. ובכל זאת, מעטים הדברים שנראים מטופשים יותר מאשר להמתין לשקיעה. ההמתנה לשקיעה הופכת לפעילות, תרגיל בהשהיה. בטלה, אי-עשייה, מתעלה לדרגת מטרה ממוקדת היטב. הציפייה הופכת לצורה של מאמץ מושהה. מחכים שזה יקרה למרות שזה יקרה בכל מקרה. או לא יקרה. פרנק אוהרה צדק, "השמש לא בהכרח שוקעת, לפעמים היא פשוט נעלמת." ומה קורה כשהיא כן מוצאת לנכון לשקוע? אודן תפס את זה:
גתה ניסח זאת יפה:
איש לראות לא ירצה
את השקיעה הכי יפה
אחרי רבע שעה.
מילא אם היה משהו אחר לעשות, אם לא היינו סתם מסתכלים על השקיעה. את זה אני תפסתי. "הנסיעה לעבר השקיעה עלולה להזיק לעיניים," אמרתי לסרקל כשחיכינו לשקיעה. "אבל אז לפחות לא סתם מסתכלים עליה, לפחות נוהגים. ככה אני אוהב את השקיעות שלי. אני אוהב גם את המקומיות, אלה שמעל אֵייקֶר לֵיין ולאמבֶּת טאוּן הוֹל בנובמבר, אלה שאני מעיף בהן מבט חטוף כשאני חושב איך להגיע הביתה בזמן - אם כי בדרך-כלל אני כבר בבית, צופה בסוף הפרק של שכנים, מחכה לחדשות של שש." אולי נקטנו עמדה שלילית ביחס להמתנה לשקיעה, אבל זה מה שעשינו כל לילה באנגקור: חיכינו לשקיעה. ביום הרביעי, כולל השקיעות והזריחות, ראינו כל מה שרצינו לראות מלבד פְּרֶה רוּפּ, מקדש שנמצא קצת ממזרח לאנגקור ואט. את רוב הדברים ראינו פעמיים, אבל את פרה רופ ראינו רק פעם אחת, כשחלפנו על-פניה במקרה על המושבים האחוריים של שתי מוניות-אופנוע שתעו בדרך מבאיון לטָה פּרוֹם (כמו מונית לונדונית שתתעה בדרך מהביג-בן לארמון באקינגהם). לרגע אחד של פאניקה אפילו חשבתי שהם מנסים לחטוף אותנו - אבל לא, בדרכם הקמבודית הידידותית, הם פשוט הלכו לאיבוד. חזרנו לשם, לפרה רופ, ביום האחרון, יום לפני שלקחנו את הסירה לבטמבאנג. בשלושת הימים שקדמו לו ראינו כל-כך הרבה מקדשים, שקשה לי לעמוד על המאפיינים הייחודיים לו, למעט העובדה שהוא ניצב ליד מקדש אחר, זהה לו כמעט לחלוטין. המקדשים הכריעו אותנו. התפוצץ לנו המוח. פעם אחר פעם. אנגקור בלעה אותנו, טרפה אותנו ממש כמו שהג'ונגל זלל את טה פרום. החוויה היתה אדירה מדי, ובגלל מיליוני התגליפים - שלרובם בקושי שמתי לב - גם מורכבת ואינטנסיבית מדי. סבלנו מעומס-יתר של מדהימוּת, וכרגיל, היה חם בערך אלף מעלות צלזיוס, ולח כמו בריכה ישנה.

עוד לפני שהתחלנו לטפס במדרגות הראשונות לפרה רופ, כמה ילדים רצו לעברנו וביקשו שנקנה מהם קוקה-קולה. ילדה רחבת פנים עם צלקת בצורת סימן-שאלה מעל הגבה הקדימה את השאר. במקרה, דווקא רציתי קוקה-קולה. כפי שיגיד לכם כל טייל בדרום-מזרח אסיה, הזדמנויות כאלה - שאתה ממש רוצה משהו שמישהו מנסה למכור לך - הן יקרות מפז. תשעים ותשע פעמים מתוך מאה, המצוי אינו רצוי, אם מפני שהוא חסר תועלת, ואם מפני שלמרות שהוא חסר תועלת, כבר יש לך שישה כמוהו (כי בהזדמנות קודמת הרגשת חובה לקנות משהו שאתה לא רוצה). אבל כן, יש הזדמנויות נדירות שבהן אנשים מוכרים משהו שאתה באמת רוצה. זהו רגע של אושר לכל הנוגעים בדבר. בהזדמנות האמורה היא מכרה קוקה-קולה ואני רציתי קוקה-קולה. ליתר דיוק, רציתי חצי קוקה-קולה, כי קוקה-קולה תמיד נעשית מגעילה אחרי ארבע לגימות, ולא משנה כמה נהנים מאותן ארבע לגימות. גם סרקל מרגישה ככה לגבי קוקה-קולה; לפעמים מספיקות לה שתי לגימות; וכך, בשם שנינו, לקחתי פחית מהילדה הראשונה שהציעה לנו אותה.

רק אחזו ידי בפחית וכבר צץ לו מוכר פוטנציאלי נוסף. הוא היה ילד כבן שתים-עשרה, עם קביים, רגלו האחת קטועה מתחת לברך. זאת היתה הרגל הנכה שלו, או כך לפחות חשבנו. ואז ראינו שהרגל השנייה - הרגל הטובה - היא למעשה רגל עץ; במילים אחרות, רגל רעה למדי; בעצם בכלל לא רגל. במהלך שהותנו בקמבודיה ראינו הרבה ילדים בלי רגליים, אבל הילד הזה קרע לנו את הלב: זה נראה כאילו רוחה ההרוסה, הנחושה של קמבודיה התגשמה פתאום לנגד עינינו. היה לו חיוך מקסים. בארץ של חיוכים מקסימים, שבה היכולת להמשיך ולחייך הועמדה במבחן האכזרי ביותר עלי אדמות, שבה החיוך הוא גם הכחשה של ההיסטוריה וגם ניצחון עליה, החיוך שלו היה מדהים. היה לו עור חום בהיר וזרועות דקות ושיער כהה. הוא לבש חולצת טריקו כחולה, דהויה, מושלמת כפי שחולצות טריקו תמיד נראות על ילדים, כלומר נהדר, בלי קשר למה שמודפס עליהן (במקרה זה, הלוגו של 'נייקי').

שיניתי את דעתי. החזרתי את הקוקה-קולה לתוך הקרח הבוהק בדלי הפלסטיק של הילדה, וקניתי פחית אחרת מהילד. ביצעתי הזמנה אצל מישהו אחר, העברתי את נאמנותי, בגדתי בילדה. הילד צעד לצידנו בזמן ששתינו את הקולה, ואחריו הילדה, שהחזיקה כעת בידה את הקולה שהחזרתי לדלי. הוא חייך אבל היא לא. היא לקחה קשה מאוד את זה שגנבו ממנה לקוח. היא הפצירה בנו לקנות ממנה קולה, והמחשבה על פחית נוספת לא נעמה לנו. היא התחילה לקלל אותנו בקמבודית. לא הבנו מה היא אומרת אבל לא היינו צריכים להבין מה היא אומרת כדי לדעת שזה פוגע. זאת היתה ההצצה הראשונה שלנו אל משהו דומה למה שנהוג לכנות "האכזריות האסיאתית", ואפילו זה לא נראה חמור יותר מסתם לקלל תייר קמצן שלא קנה ממנה קולה. ואז, פתאום, היא שינתה כיוון והתחילה ליילל. היא אפילו סחטה כמה דמעות. כשזה גרם לנו לחייך היא שוב קיללה. ביקשנו מהילד שיתרגם.
"היא רוצה שתקנו את הקולה שלה," הוא אמר.
"זה כל מה שהיא אומרת?"
"כן, היא רוצה שתקנו את הקולה שלה. היא לכעוס מאוד שאתם לקנות קולה ממני, שאתם לא לקנות קולה ממנה."
"אתם לקנות קולה שלי," אמרה באנגלית.
ניענעתי בראשי.
הקולה המדוברת עמדה בשמש, התחממה, והפכה פחות מעוררת תיאבון מרגע לרגע. "אתם לקנות קולה ממני," צעקה.
ניענעתי בראשי. בשלב מסוים נקלענו למאבק רצונות אדיר, והרצון שלי התקשח מאוד. נשמתי הפכה קשה כברזל. סירבתי להיכנע.
"אתם לקנות קולה אחת ממני."
ניענעתי בראשי.
היא שוב ניסתה ליילל. צחקתי והיא שוב קיללה. בינתיים, בהכנעה ובהשלמה של בן מאה, הילד שממנו קנינו את הקולה סיפר לנו איך איבד את רגליו. הוא הלך להביא פרה שנרדמה בשדה, ודרך על מוקש. זה היה סיפור טיפוסי; שמענו וריאנטים שלו עשרות פעמים בקמבודיה, אך הם מעולם לא השפיעו עלינו בעוצמה כזאת. עם זאת, התגלע בלבול מסוים באשר למועד המדויק של התאונה הזאת.
"לפני שבע שנים," אמר.
"בן כמה היית כשאיבדת את הרגליים?"
"עשר."
"ומתי זה היה?"
"לפני שבע שנים." זה לא נשמע הגיוני. לא הצלחנו להבין אם הוא איבד את הרגליים בגיל עשר או שבע. שאלנו שוב אבל המספרים לא השתנו. הוא איבד את הרגליים כשהיה בן עשר, לפני שבע שנים. "בן כמה אתה עכשיו?" שאלה סרקל. הוא נראה בן עשר וחשבנו שהוא בן שתים-עשרה, שלוש-עשרה לכל היותר.
"שבע-עשרה," אמר. הוא היה ילד מקסים שנראה בערך בן שתים-עשרה אבל היה בן שבע-עשרה. הוא איבד את שתי רגליו ואנחנו קנינו ממנו קולה במקום מהילדה שהמשיכה לקלל אותנו בלי הפסקה. בשלב מסוים היא הרימה את פחית הקוקה-קולה כביכול כדי לזרוק אותה עלינו, או אפילו להכות אותנו. תחת זאת השליכה אותה ארצה.

"אתם לקנות קולה ממני!" התעקשה, אבל המשקה שלה כבר באמת לא היה ראוי למכירה: הוא רתח והיה נפיץ ביותר. מי שהיה פותח אותו היה חוטף רסס של קולה חמה, ובתוך שנייה הנוזל המתוק היה מושך אליו צבא של נמלים וחרקים. בכל אופן, בשלב זה ליבנו כבר גס בה. היינו פותרים את הבעיה אילו קנינו ממנה קולה, אבל לא רצינו לקנות ממנה קולה. כוחנו היה מוחלט ואי-אפשר היה להשפיע עלינו. הילד שסימל את מצוקת ארצו נגע לליבנו, אבל לא היו לנו שום כוונות להקל על כאבה של הילדה שבכתה וקיללה חליפות. אם הילד היה בעינינו ההתגלמות של קמבודיה, אנחנו היינו בעיניה התגלמות כל הכוח והעושר המתעתעים של המערב. היא רצתה שנקנה קולה - לא אגוז קוקוס, לא משהו שצמח שם, אלא קולה, שיוצרה ברישיון מארצות-הברית - ואנחנו סירבנו לקנות ממנה קולה. קצר ולעניין. אי-הצדק היה כמעט מושלם.

עכשיו היא חזרה ליילל, אבל לא היללות ולא הקללות לא סייעו לה במאבקה. אפילו נחישותה היתה לשווא. לא בפעם הראשונה חוויתי עיקום או פיתול מוזר של הזמן. בעצם הצטערתי שלא קניתי ממנה קולה, אבל כבר היה מאוחר מדי לשנות את זה אם כי עדיין יכולנו לעשות את זה. אם יש שחר לרעיון של קארמה וגלגול-נשמות, אז אני איוולד מחדש לא בתור הילד חסר-הרגליים שממנו קנינו פחית קולה, אלא בתור הילדה המייללת והזועמת שממנה לא קנינו פחית קולה. ואולי בכלל איוולד מחדש בתור פחית הקולה עצמה: מושלכת ארצה, חמה ודחויה, מועדת להתפוצצות. אבל הכי סביר שהמעגל לא ייקטע ואני - כפי שגרס ניטשה - איוולד מחדש בתור עצמי ואחזור על אותה הסצינה, על אותה הטעות ועל כל האחרות שהובילו אליה, שוב ושוב, לנצח.

קמנו כדי לעזוב.
בשעה שירדנו במדרגות המקדש שמעתי את הילד שממנו קנינו את הקולה קורא אלינו, אומר שלום. "תודה, אדוני," הוא אמר. "בהצלחה בחיים, אדוני. שיהיו לך חיים טובים, אדוני." הסתכלתי לאחור. הוא התאזן על הקביים שלו, גדם הרגל האחת תלוי באוויר, מטיל צל כנגד השמש העצומה, מנופף לשלום.

 

שם הספר: עזוב אותך מיוגה
שם המחבר: ג'ף דאייר

Yoga for People Who Can't Be Bothered to do
by Geoff Dyer

תירגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'
מהדורה ראשונה, יולי 2004
מספר עמודים: 186
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
פייקוון צ'אנג: פסטיבל "האדם הבוער", מדבר בלאק רוק, נוואדה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 69 ₪
מסת"ב X-965-7120-39
דאנאקוד: 497-1046


שתפו ספר זה עם החברים