חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים ארבעה פרקים ראשונים.
פרק ראשון: 8.5.2000-18.4.2000
פרק שני: 18.4 קזבלנקה, רבאט
פרק שלישי: 19.4 רבאט
פרק רביעי: מקנס. חמש אחרי הצהריים



8.5.2000-18.4.2000

קַזַבְּלַנְקָה. רַבּאט. מֶקְנֶס. פֶס. תאזָה. סֶפְרוּ. אֶרְפוּד. מֶרְזוּגָה. טוֹדְרָה. דאדֶס. דְרא. אַגְדֶז. וארזאזאת. זַגוֹרָה. אַיית בֶּן חַדוּ. טִיזִי ן' טִישְקָה. אַייתוּריר. אֶסאווירָה. תִיזְנִית. תַפְראוּת. תארוּדאנְת. טִיזִי ן' תֶסְת. אִימְלִיל. מַראקֶש. אל-זַ'דידָה.

מגיל שתים-עשרה ועד גיל חמש-עשרה היה הדבר החשוב ביותר בחיי לחלום על הרפתקאות ים-תיכוניות. שעות רבות כל יום הייתי מספר לעצמי את עלילותי באיטליה, בספרד ובמרוקו; גם על הדרכים המאובקות של דרום צרפת וארץ-ישראל היתה פרושה רקמת ההרפתקאות הזוהרת. הזמן - בין המאות האחת-עשרה והשבע-עשרה, אבל כמו בציורי הקומיקס, שהגיבורים הקבועים בהם מחופשים לעיתים לדמויות עתיקות יותר, לא התקשיתי לקפוץ אלף שנה לאחור. ידיעותי הקלושות ביותר היו לי לעזר רב. מצע הרפתקאות הדמיון שלי היה ארוּג מאגדות, מרסיסי קריאה, מסרטים היסטוריים ומסרטים על המדבר. כשהיה נדמה לי שהעלילות זקוקות לרטוריקה מליצית, הייתי זורה עליהן נאומים ביד רחבה, מדמיין לעצמי מין דיבור קצבי, שבו אין למילים משמעות של ממש. קל היה לחקות את נימת ההפלגה והפאתוס, העורמה וההתרברבות, של דמויות מרומאנים היסטוריים, כאשר המילים ששימשו אותי לא היו אלא צלילים, נהמות, צעקות, שברי תפילות.

אינני זוכר, כמובן, את כל סוגי העלילות, אבל כמה מהן נחרתו היטב בזכרוני: אדם בודד השרוי בסכנת חיים קיצונית בארץ אויב; גיבור שמוטל עליו להבריח פנינה מסתורית דרך ארצות פראים ומפלצות; שיירה חוצה מדבר; שודדי-ים הנערכים להשתלט על אי, אנשים המתקבצים מכל קצווי האזור "שלי" כדי להגיע למקום מפגש היסטורי-קוסמי. במופלאה בהרפתקאות מסוג זה הייתי רוכב על גב סוס, פיל או גמל, לטקס שבו אני יחד עם שאר אנשי הכנסת הגדולה נאספנו לחתום את התנ"ך. אילו סכנות נפלאות ארבו לי בדרך! באילו דיונים השתתפתי, מוקף ישישים ענוגים בעלי זקנים ארוכים, לבנים כשלג! פיקדתי על צבאות שצרו על עיר, הגנתי על ערים מוקפות חומות גבוהות. לא פעם יצאתי לדו-קרב כדי לזכות באהובתי, הושעתי יפהפיות מסַכָּנוֹת נוראות, שלחתי את אנשי למצוא בשבילי את היפה בנשות סיציליה או רודוס (הייתי בוחר אותן לפי צליל שמן ולפי הדיוקנאות הזעירים שהיו מביאים לי ציירים נודדים), יצאתי בעילום-שם אל מבוכי ערים ואל יערות-עד.

אולם, למרות שלא פעם הייתי נסיך ומצביא, לא היה צל של יוהרה בבחירת תפקידי. יום אחד הייתי מלך; למחרתו קבצן בעל קוף מָרוּט ותיבת-נגינה חורקנית, סייס נאמן, נער פילים זריז, מחצצר פצוע על חומה, משרת של אסטרולוג, אסיר בבלויים בכלאו של רודן שפל. לא המעמד היה חשוב, אלא האנרגיה שבדמות, תו הגורל שלה, תנועתה הפאתטית בזמן ובמרחב.

אני זוכר במעורפל מה היה גורם לי שברון-לב מתוק. היו אלה אירועים שבהם הייתי מאציל מחווה של נדיבות יוצאת-דופן (או זוכה בה). מרגש היה גם ה"זיהוי" - אחרי שנים רבות מאוד, בארץ זרה - של הקרובים לי ביותר. לא פעם ניסיתי לנחש מה פירושן של שתי ההתרחשויות האלה, המחווה והזיהוי, אבל לא זכרתי די פרטים כדי למצוא להן מפתח סביר.

שלוש השנים ההן היו שנות אושר. אהבתי את חלומותי. אהבתי את הזיותי. הזמן הרב שהייתי מקדיש להם - שעות רבות כל יום! - הפך אותן ליצירה. הייתי צורף ואלכימאי.

אינני זוכר בדיוק מדוע דווקא מרוקו הופיעה ברוחי כנציגתה של אפריקה, היבשת הפלאית שמעבר לים. אולי בגלל השמות הקשורים בה: אטלס וסהרה. מכל מקום, מהר מאוד נוצרה בדמיוני הארץ שאת הגיאוגרפיה שלה ואת עושרה, כמו את הרהב והפאר של נסיכיה, כופפתי לצורכי סיפורי.

אני זוכר שבספר אחד מצאתי את שמות השושלות של מלכי מרוקו. באותם ימים התחלתי לקרוא באדגר אלן פּוֹ, ונכבשתי בצליל שמותיו; והנה - שושלות המלוכה של מרוקו: האַלְמוֹראווידים, האַלְמוֹהאדים, המַרינידים, הרעיפו על אוזני הפנימית את דבש המצלול. שמות בתי-מלוכה הפילו עלי תמיד שיממון, ופתאום השמות האלה, המתרוננים: האלמוהאדים, האלמוראווידים, המרינידים! לא יכולתי להמציא שמות נפלאים מאלה! מרוקו הפכה לחלק גדול של זירת עלילותי.

בורותי, כאמור, היתה לי לעזר עצום. לוּ ידעתי את השמות בערבית - המוּראבּיטוּן, המוּואחידוּן - ואת משמעותם, ייתכן שלא הייתי פורש עליהם את כנפי אהבתי בקלות רבה כל-כך. המוּראבּיטון, מ"ריבּאט", מנזר של לוחמים. אולי הייתי חושב על מיסדרים טֶווטוניים, מרתקים בחומרתם, בקנאותם ובעוצמתם האפלה; אבל ראויים לאהבה? המוּואחידון - המייחדים, שם שנגזר מאחדות האל. אם היה דבר שהרתיע אותי היה זה האחד. חלומי היה ריבוי אדיר וחופשי שאי-שם מתחתיו, הרחק-הרחק, זוהֵר - אולי - אל. אבל גם אילו ידעתי יותר, דומה שאותו דבר היה מתרחש בליבי. נניח שהייתי קורא שסוחר אנגלי בשם מַדוֹק ראה שיירת פרדות עמוסת זהב מתנהלת אל שערי פֶס בשנת 1594. האם הייתי מסוגל לשזור את הידיעה הזאת - כפי שעשה זאת פֶרנאן בּרוֹדֶל בספרו המופלא 'הים התיכון' (שם קראתי על כך) - בידע שלו על "זהב סודאן"? על זהב סנגל, ניגר, גיניאה? מובן שלא. מייד הייתי רוקם לי עלילה כיצד להשתלט על הזהב הזה, לבנות ארמון, לחטוף את אהובתי מידי אויב...

השושלת המרוקאית שאהבתי יותר מכל היתה זו של המַרינידים (בַּנוּ מַרין). לא שהפריעה לי במיוחד קנאותם של האלמוֹראווידים והאלמוֹהאדים. מחברי רומאנים ובמאי סרטי ההרפתקאות יודעים על הגלגל המחזורי לא פחות משיודעים עליו הוגים מהוללים: די בשנות דור

ו- פְּרֶסְטוֹ: הלוחם הקנאי נהפך לנהנתן מפונק. אבל מי יכול היה להתחרות עם בַּנוּ מַרין, שעליהם קראתי איפשהו שהם חצו את הרי האטלס, כלומר היו יצורים בעלי כוח אגדי, כמו חניבעל החוצה את האלפים? כל דבר ש"ידעתי" עליהם מצא חן בעיני. הם בנו ארמונות יפים, נעשו פטרונים של אמנים והוגי-דעות. בדמיוני הייתי גם אני נדיב מאוד כלפי האמנים שבנו את ארמונותי או הביאו לי מיניאטורות של אהובותי. להוגי- הדעות לא הקדשתי תשומת-לב רבה מדי, אבל לא היה לי בלתי נעים שבַּנוּ מַרין פרשו את חסותם גם עליהם. מילדותי האסייתית בברית-המועצות זכרתי את יחס החיבה הסודית והכבוד הגלוי לשכננו ה"חַפיז", אוּזבֶּק זקן שידע את הקוראן בעל-פה. הוגי-הדעות צחורי הזקן לא הפריעו לי; לפעמים אפילו ניהלתי שיחות ארוכות עם כמה מהם לאור מדורות בנאות-מדבר. כיאה לתפקידם, ודאי הביעו לפני חידות מיני-קדם מתחת לשמים זרועים אינסוף כוכבים, אלא שבדרך-כלל, אני זוכר, הייתי מתעייף מעמקותם, עוטף את עצמי בעורות עיזים ונרדם.

היש צורך להוסיף שלא היה בעלילותי זכר למוסר? הכל התרחש במלאוּת של עוצמה, מחוות נדיבות והתרוממות- רוח, כי מה יכול להביא אושר גדול יותר מאשר להיות כלוא בבטן האונייה, תקוע בין חביות אבק-שריפה העומדות להתפוצץ? מה יכול להיות טוב יותר מלהיות שרוע, שותת דם, רעב וצמא, בצידו של מעיין חרב במדבר, ליד שלדי גמלים וגולגלות אדם?

הייתי נאמן לשושלת בַּנוּ מַרין. הם גילו כלפי נדיבות נסיכית, בייחוד על אדמת ספרד, שם הצטיינתי בעלילות מדהימות. אהבה ראשונה אינה מחלידה. עוד לפני שהגעתי לפֶס, ידעתי שהם בנו שם, בבירתם המפוארת, בניינים נהדרים, אבל חששתי שאני עצמי, שטעמי בארכיטקטורה גחמני במקצת, לא אמצא בהם אושר לעיני. אבל כשראיתי את המֶדֶרְסָה בּוּ אִעְנאנייָה הציפה אותי ההתרגשות המוכרת למראה היופי.

"אתה בסדר?" שאל אותי חברי למסע, פּאוּל ואן ראלטֶן.
"זה לא נפלא?!" אמרתי, גאה בבנו מרין כפי שאנחנו גאים תמיד לשמוע על הצלחתו של מי שאהבנו. כאשר תמה עונת העלילות שלי, יחד עם נעורי, לא הרביתי לחשוב על הים התיכון ועל מרוקו. רק פעם אחת קיבלתי במתנה תיק עור נפלא, מעוטר קישוטים זעירים, מוטבעים בזהב, אדום, וכחול-אפור. מעולם לא החזקתי בידי משהו כל-כך הדור ומפואר.

מַררוֹקֶנְררי, אמר האיש שנתן לי את מתנת יום-ההולדת, במבטא צרפתי מופרז.
מה שקראתי על מרוקו - ספרות של פקידים, סופרים וציירים צרפתיים - היה מאכזב למדי. מבחינה היסטורית דומה שהצרפתים לא הזיקו למרוקו, ואולי אף היטיבו איתה במודרניזציה נבונה ורגישה. אבל ביחס שלהם ל"אוריינט" היה משהו דוחה.

אני לא מתכוון ל"אוריינטליזם" נוסח אדוארד סעיד, צירוף מביך של תוכחה מוצדקת, טינה שעומקה כגובה האוורסט, חוסר אמפאתיה מפתיע אצל אדם אוהב מוסיקה ובורות לא קטנה - עיוורון מרצון? לא, בורות, אני חושב - לגבי דברים שבהם האשים את ה"מערב" ושהיו "מזרחיים" למדי. וילהֶלם האלְבּפאס, מלומד אמיתי, הראה בכמה עמודים על אילו כרעי תרנגולת עומד המניכאיזם הרעוע של הספר. איזה שם היה נותן לספר הזה ולדימיר איליץ'? ברור וחותך: "אוריינטליזם הוא אימפריאליזם". לא. ה"אוריינטליזם" הצרפתי היה דוחה בגלל איזו נהנתנות חמדנית של תייר עשיר, צבוע, המכיר את סודות השוק.

קראתי את יומני המסע לצפון-אפריקה של דֶלַקְרוּאָה (1832). יומנים אלה הם אחד הספרים החביבים עלי. כקורא שהיה מרותק בילדותו לכל עמוד של 'בישימון ובערבה', קראתי על הסולטן הכחול, אל-חיבָּה, שזמן-מה היה "מאהְדי" אדיר ניסים וכאריזמה, ולא נפל בנפלאותיו מהמאהדי הקנאי, מוחמד אחמד, שחיסל את הגנרל גורדון (ה"סיני") בחרטוּם.

פעם אחת עורר בי עניין ספר שנתן לי מישהו: 'קורות היהודים בצפון-אפריקה' של נתן שוראקי. לקחתי אותו למילואים. יום אחד, בשעת סופת חול סמיכה שהפילה את אוהל הסיירים, מצאתי מסתור בתוך הטנק שלי ופתחתי את הספר. למרבה הצער קידם את עיני משפט פתיחה כזה: "תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה." שמעתי, כעבור זמן, שזה ספר לא רע, אבל אני הגעתי רק למילה החמישית.

המגע הבא שלי עם מרוקו היה כשהתכוננתי לכתוב את הרומאן לבני הנעורים 'פְּרַחְיָה בין שודדי-הים', שאחד מגיבוריו הוא הרב ושודד-הים הגדול שמואל פַּלַג'י המרוקאי (שאת מצבת קברו האריסטוקרטית ראיתי במקרה בבית-העלמין העתיק של אמסטרדם, באַוּדֶרקֶרק). בפעם הראשונה קראתי אז תיאורי נוסעים, איגרות, יומנים, זכרונות, הסכמים, פרוטוקולים. עיינתי במפות, במיקרו- פילמים. תיארתי את מגדל חסן ברבאט לפי תצלום, חיברתי נאום או שניים לפי מליצות שעיטרו את האיגרות שקראתי, נסעתי בקצה עפרוני בדרכי ילדותי.

האם אני יכול לומר שרמת המצאותי ב'פרחיה בין שודדי-הים' אינה נופלת מזו של עלילותי מימי הילדות? רב-חובל מנוול של אונייה ונציאנית ששמו בּאסאקאן (שם שלא הייתי מתבייש להעניק לגיבור מגיבורי גם בילדותי) מוליך בכלוב בין חיות-בר אסיר מהולל: את אל-אַתיר, שהיה אחד המפקדים של טאיפַת אל-רַאיס, מועצת שודדי-הים האימתנית ששלטה במרוקו, כדי למכור אותו לסולטן, אויבו בנפש. והנה אסור בכלוב בין חיות-בר, צמא ורעב, פצוע ולבוש בלויים מדבר אל-אתיר עם רב-החובל כאדם היודע בביטחון גמור שבעוד זמן-מה יצא לחופשי, בשעה שרב-החובל עדוי המחלצות ואונייתו המפוארת ישקעו במצולות הים.

ועם זאת - אינני בטוח. זיכרון מעורפל אומר לי שהמצאות ילדותי היו טובות יותר, ואולי היה זה רק ליווי הגוף שעשה אותן משכרות כל-כך: ליווי הגוף בסמים הטבעיים, הפנטסטיים והמקוללים של הילדות וההתבגרות.

לעומת זאת השתפרתי במתן מילים לאותם נאומים רבים שפעם היו רק מלמולים ונהימות. הקטיגור של טאיפַת אל-ראיס אומר: "ראוי הוא לכל מיתה שתרצו לגזור עליו, הו אתם, האַגַבָּשִי, הבּוּלוּקְבָּשִי והאוֹדָבָּשִי האצילים ועזי הלב. אך מוסלמים אנו וחיילים. הנה עומד לפנינו דיֶגוֹ מַסְקַרֶנֶס (גם זה שם לא רע!) ששירת נאמנה את מלכו ואולי עתה נפקחו עיניו לראות את האמת, וכל רצונו להשליך אחרי גוו את אמונת השקר שלו ולקבל עליו את דת מוחמד הטהורה?"

על כך עונה לו הספרדי: "השטן הראה לאדוננו את כל פיתויי העולם ולא יכול לו, ואתם מנסים לגנוב את דעתי בכמה שנים עלובות בעולם הזה? אמת אלוהים תעמוד לעולמי עד ואילו אתם, אנשי טאיפת אל-ראיס, סופכם להתגלגל מטה-מטה היישר אל התופת! על הגחלים תיצלו, בגיהינום המלא זפת ולהבות אש, שהראיס שלה הוא בעל-זבוב, השטן האיום והנורא!"

ודינו נגזר: "בן מוות אתה, דיֶגוֹ מַסְקַרֶנֶס, ואין לך מנוס ומפלט. טאיפת אל-ראיס דנה אותך למיתה!" והנה רֶגיסטֶר אחר, החשוב לא פחות בעולם ההרפתקה. מביאים למשפט אריה זקן וחולה. "אריה זה," אומר הקטיגור, "היה פעם חיית-השעשועים של הגדוד השלישי. עתה הוא חולה ונמלט מן הכלוב ונדד בעיר באפס כוח. מה נעשה בנודד כזה בעירנו, נודד שבימי נעוריו היה מפיל אימה על כל כופר?"

הפּאשה נרכן על אוזנו ולחש לו דבר-מה. "אֶמיר האֶמירים מבקש לרשום אותו כחייל יניצֶ'רי של כבוד ולשלם לו שכר חייל, למען יוכל לאכול לשובע ולנוח בימי זיקנתו."

כמה שנים אחרי פירסום הרומאן שלי הזדמן לי לקרוא בספר של יעקב לסרי: 'השירה היהודית-עממית במרוקו', שעליו עמדתי לשוחח ברדיו.

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות.
הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות,
והשנייה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות.
השלישית על שחור עיניו שחורות משחור התות בצֵל...
והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב לטוהר.
השביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר...
התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים,
ואת העשירית פחדתי לומר, והתינוק כעופר איילים.

מצאתי את שירי-הערש האלה נחמדים ביותר והוספתי אותם לאוסף הפרטי שלי, סמוך לשירים האהובים עלי מהאיים היווניים, בייחוד מכִיוֹס.

נוּמי, כי הזמנתי בשבילך נעליים מהסנדלר,
שיביאו לך את נעלייך, כולן כסף ופנינים.
נומי יפה, כי הזמנתי את הנדוניה שלך
מקונסטנטינופול, בגדים ויהלומים מוונציה.

כשהתאפשר ליוצאי מרוקו לשוב ולבקר בה, חשבתי לא פעם להצטרף לאחת הקבוצות. הייתי בטוח שיעלימו עין מנוסע מתחזה אחד. אבל בסופו של דבר ויתרתי על זה. לא מפני שרוב הטיולים אורגנו כביקורים בקברי צדיקים - בניגוד למאגיות העידן החדש, ההתייחדות על קבר צדיק נראית לי מרגשת - אלא מפני שלא יכולתי לצאת בקבוצה לארץ שבה שוטטתי לבד בילדותי.

אני מאמין במבטו של הנוסע. כשביקרתי בערים ובארצות ששמעתי עליהן מפי ידידים, מצאתי תמיד, בלי יוצא מן הכלל, שהם צדקו בתיאורים שלהם - הם, ולא העיתונים החשובים, הרדיו, הטלוויזיה, הספרים הפוליטיים. אני עצמי כתבתי כמה פעמים על נסיעותי. תמיד אמרו לי אחר-כך שדייקתי, ופעם אפילו שמעתי במבוכה שמישהו ויתר על נסיעה למקום אחד כי מצא בנימת כתיבתי משהו מסויג. ומה על מבטם של בני המקום? אה, בני המקום! הנוסע כמֵה להיות מאושר. אם רק אפשר, הוא מוכן להשלות את עצמו ולהסתנוור. בעומק ליבנו אנחנו יודעים שלעולם לא נבין את המקום שאליו אנחנו יוצאים.

בני המקום? בסקרנות, התחמקות ושמץ של בושה מרגיע עצמו הנוסע בפתגם פורטוגלי: "גלי האוקיינוס הרועשים ביותר אינם מפריעים לדגים לישון."

מבטו של הנוסע. אבל צריך להיות צנוע. אתה מוסיף למבט דעה, תיאוריה, אידיאולוגיה - והכל אבוד. המבט חייב להיות טרי ורענן. נקי.

מבעד לאילו משקפיים אראה את מרוקו? שאלתי את עצמי כשאני יוצא בטיסת אליטליה למאלְפֶּנְסָה, סמוך למילאנו, כדי לטוס משם לקזבלנקה? דבר אחד היה ברור: ציפיתי למשהו עתיק ואגדי. היה אפשר לנחש שלפני שהגיעו לשם הצרפתים בתחילת המאה, היתה מרוקו ארץ סגורה ומסורתית ממש (דומה ליפאן בבידודה המפואר), אולי לא שונה הרבה ממרוקו שבה ביקר דֶלַקְרוּאָה.

מבטו של הנוסע. מבטי: מרותק ומלא חיבה מראש לאנשים שאיתם ביליתי בדמיוני בשנות נעורי המאושרות.

המונית משדה-התעופה נסעה בדרך צרה וחשוכה, פה ושם סטתה מהדרך בגלל עבודות בכביש, לפעמים קיפצה קצת. הכביש הצר והאפֵלה הגמורה מסביב עוררו בי דאגות: איך אתקבל כישראלי? האם אוכל בכלל לראות משהו בערים רועשות וגדושות? האם אמצעינו הצנועים, שלי ושל ידידי פאול, לא יפגעו בנסיעה? היה לי גם לא נעים שחברי למסע יצטרך לנהוג לבדו כל הזמן - קבענו שכמה ימים ניסע בכלי תחבורה ציבוריים כדי "להרגיש" את הארץ, ושבועיים במכונית שכורה - ואילו אני תורם רק את הצרפתית שלי ושש מאות ושישים מילים בערבית.

המלון היה ליד השוק המרכזי, והזכיר קצת את המלונות הזולים בפאריז של ימי כסטודנט, אלא שהוא היה גדול יותר ומוזנח הרבה יותר. פקיד-הקבלה הלילי לקח את הדרכון שלי בפשטות עצלה ואפילו צל של חיוך התמתח על פניו הרדומים. פוסטר צבעוני, מלוכלך מעט, התנוסס על הקיר:

Marocko
Ett Aventyr
for alla
sinnen

שוודית? הרפתקה לכל החושים? לא רק חוש אחד - alla sinnen - הו, נוסעים יקרים! הערתי את ידידי. לילה ראשון במרוקו, אני מוכרח לשתות לכבוד זה! ובמטוס לא מכרו אלכוהול. פאול סירב לשתות איתי, כי הוא לא ישן כבר כמעט יממה, אבל לא כעס שהערתי אותו, שלף בקבוק ויסקי חתום ואפילו הגיש לי כוס גבוהה. יצאתי למרפסת ארוכה מעל לגגות השוק המרכזי. הבאתי שולחנון וכיסא מחדרי. מאוחר בלילה. מלמטה נשמעה נגינה, מין צופר ילדותי ומתגרה, טרטור מנוע, צעקות, נביחות כלבים, קולות רמים של ריב, אנקת כאב, קווי תאווה שלא באה על סיפוקה. קזבלנקה! מזגתי מנה כפולה של ויסקי (מנה כפולה, אירית, לא אנגלית זהירה). בַּנוּ מַרין! הוואסאל, השליח ובעל-הברית שלכם סר לביקור! עבר בראשי, אבל לא במילים ממש, כאילו המצאתי את הרפתקאותי בגלגול רחוק ונשכח. עם זאת, החלטתי שלא להישאר בקזבלנקה, אלא רק לבקר במסגד חסן השני, שעורר את סקרנותי, ולצאת מייד לרבאט, אל העולם המתוק ההוא, מן הגלגול הרחוק.



18.4 קזבּלנקה, רבּאט

גגות השוק הקמורים מכוסים ירוקת רבת שנים. בניינים מתקלפים מסביב, כמו-פאריזאיים, מרפסות צרות, שבכות ברזל מעוטרות, מרקיזות דהויות עם שמות מחוקים של בתי-מלון וחברות מסחריות. עיתונים מתגוללים על המדרכה. אני קונה עיתון אחד. פני עוברי-האורח זכורים מפאריז. בסביבתי גרו הרבה מרוקאים עניים.

קראתי שהמסגד הוא השני בגודלו בעולם, אחרי המסגד במֶכָּה, והיחיד במרוקו שהכניסה אליו מותרת לכופרים. הדבר הזה עורר דווקא חשש עמום. ביקרתי פעם במסגד חדש, הוא היה גדול מאוד ומאכזב להפליא. כנסיות חדשות, בתי-כנסת חדשים, מסגדים חדשים, מקדשי קרישנָה ושיוָה החדשים, הם בדרך-כלל נוראים. יש בארכיטקטורה דתית ובאמנות דתית משהו מסתורי. החסד נעלם מהמקדשים שהוקמו בזמן החדש. גם אדריכלים גדולים נכשלים. כמה מרתיעה הדרך שבה הם מוצאים פתרונות חזותיים לסמלים ולאווירות, בהימור חד ובוטה, הזוכה על-פי-רוב לשבחים בכתבי-עת מקצועיים וכמעט תמיד לאי-נחת ולבוז כמוס בנפש.

ברור שבתחום זה יש לנו דעות-קדומות מחרידות. מה משותף בין בית-הכנסת בדוּרא אירוֹפּוֹס שבסוריה, בית- הכנסת מעץ בלאנצוט שבפולין, בית-הכנסת הספרדי באמסטרדם? לא כלום, אבל אנחנו מדמים לשמוע איזו מוסיקה דתית עולה מהם. מה משותף בין כנסייה רוֹמנֶסקית שבשערה מפלצות גיהינום ובתוכה חומרה מעוררת חלחלה המכריזה, כמו ברֶקוויאֶם: "אל כבשן אימים יירד הרשע!" והקתדרלה בשארטר וכנסייה בארוקית שנראית כמו תיאטרון מצועצע וחושני?

הלכתי לבקר במסגד חסן השני בחשש וספק. אחרי הליכה ברחוב רצוף מחסני נמל ומוסכים הגענו אליו. מה שמתגלה לעין הנפחדת הוא מלאכת אהבה. יש משהו נקי ומושך במימדיו המונומנטליים של המסגד, בבהירות ובהידור של קוויו החיצוניים, במינארֶט התמיר, שהקישוטים בו נענים בריתמוס שליו לקישוטי הקירות. תיכנן אותו האדריכל הצרפתי מישל פֶּנסוֹ, שעליו אינני יודע דבר. בפנים אפשר ללמוד את סוד האדריכלות המרוקאית, את הסדר החוזר בבניינים דתיים וחילוניים: למטה אריחים קֶראמיים עם גיאומטרייה נהדרת, ומעט למעלה מזה - גבס, סטוּקוֹ, דמוי תחרה ומלמלה רבות-אמצאה, ולמעלה - עץ מגולף בנוחות, רחבות ודמיון. יש משהו נבון והרמוני בסדר העלייה של החומרים האלה, בפשטותו, בעידון השקט והבוטח בעצמו.

למרות הקישוט הרב, המסגד לא נראה עמוס, הודות לצבעים הרכים והעדינים. למטה משתרע חמאם יפה, עמודונים רזים, זכר לרצון ריחוף, בריכה מקסימה.

אבל אפילו על המסגד הזה, המעורר התפעלות, חל, נדמה לי, אותו צמצום משונה, צמצום החסד. אחריתה של שימחה - תוגה? בעת ביקורי שוטטו במסגד רק קבוצות תיירים אבודות, אבל היה ברור שאין בו פאתוס מרכזי, אות מאחד, אינני יודע איך לומר זאת.

אני נזכר במסגד אִבְּן טוּלוּן בקהיר, כולו מסתורין של מד בר ויופי צרוף בקישוט קערי-הקשתות; במסגד הגדול בדלהי, שבו עליתי במדרגות ועמדתי תחת כיפת תכלת עצומה - לא ממש תכלת, משהו בצבע ביצת ציפור - ונשימתי נעתקה למראה מימדיה, עד שהבנתי שזאת כיפת השמים עצמה; בסוּלימנייה של סינאן הגדול; במסגד ליד קרן הזהב באיסטנבול, שבו העמוד הדק החוסה בצל העמוד העבה והכַּן לקוראן מספרים על אהבת אלוהים האינטלקטואלית של האיסלאם.

באחד מספרי המדריכים כתוב שלתוך מסגד חסן השני יכולים להכניס בנקל את הנוטרדאם של פאריז ואת פֶּטרוּס הקדוש של רומא. לוּ היו מזמינים אצל ויוֹלֶה לֶה דיק (1879-1814) קתדרלה גותית שלתוכה אפשר היה להכניס את הנוטרדאם של פאריז ואת פטרוס הקדוש הוא היה בונה משהו דומה למה שבנה מישל פֶּנסוֹ בקזבלנקה. זוהי מלאכת הכללה נאה, אנתולוגיית צורה מצוינת; יצירת שירה גדולה מתורגמת כאן בלשון רמה ונקייה בידי מלומד מסור, בעל טעם טוב, נדיר בימינו.

אנחנו שותים קפה ליד תחנת הרכבת. סוף-סוף אני קורא עיתון. משעמם, רשמי וקריר, בלי טעם של חופש, אך גם בלי המחנק והדממה המוזרה של רודנות. עם קצת אספרנטו הומניסטי בסגנון אונסק"ו, אירגון שידידי האמריקאים המנוסים אמרו לי עליו שהוא המושחת ביותר בעולם (הייתכן? הכי מושחת?).

אני שותה עוד קפה
. "ואתה, אדוני, איזה עיתון אתה קורא?" אני פונה למלצר.
"אני? עיתון בערבית. מאיפה?"
"ידידי מאמסטרדם, אני מתל-אביב."
"ברוך הבא!"
ידידי מעיין בעיתון וממלמל: "הְם, הְם."
"אני לא מתכונן לקרוא כאן עיתונים," אני אומר.

אנחנו יוצאים לרבאט. בקרון הרכבת הנוח אנחנו יושבים ליד אשה משכילה, כבת ארבעים וחמש, אולי קצת יותר. רופאה? עורכת-דין? סמוך לה גבר לבוש בחליפה תפורה לא רע ומשקפיים של מעצב ידוע. אני מרכיב את אוזניות הווקמן שלי ועוצם את עיני. עדיין אינני מוכן לשיחות עם בני האינטליגנציה נוסח מצרים וירדן על ישראל הדֶמונית.

מייד בהגיענו - "מכת ברק". רבאט מוצאת חן בעיני. ביקשתי מייד מפאול שנצא קודם כל לאותו צוק שממנו נשקפת סאלֶה, שעליה כתבתי ברומאן השודדים שלי. הצצתי בספרי המדריכים וגיליתי, להפתעתי, שאינני מסוגל לקרוא בהם. ה-Guides Bleux היו ספרים שאהבתי לקרוא במיטה! תיאור דרך, שביל, הר, נהר, עיר - לא פעם חשבתי ששאר הספרות מיותרת לגמרי. ועכשיו? מה מוזרות החיבות והדחיות! אבל מצאתי במפת העיר את הצוק, הקַסְבָּה של האוּדאיה (קסבה פירושו מבצר, יישוב מבוצר). הצוק משקיף מגבוה על האוקיינוס, וגלי האוקיינוס נראים איתנים בקימורם ובעיבוים ובלובן הקצף הדרמטי. שפך נהר רחב מאוד וציורי. זהו נהר בּוּ-רֶגְרֶג (בּוּ היא הצורה המקובלת של אבּוּ ברבים מהדיאלקטים הצפון- אפריקאיים).

וממול סאלֶה, בירת שודדי-הים! ודאי ראתה ימים טובים יותר! כמה מחוקה ועלובה את נראית מקן הנשרים שלי! המראה נהדר. ליד החומה בית-קפה נאה, ובתפריט מופיעים דברי המאפה הפיוטיים שעליהם סיפרו לי ידידי: "קרני איילה", "אצבעות עלמה". כדי שאוכל לבלוע את המראה האדיר, אני אוכל שתי מנות של העוגיות הטעימות ושותה את תה המנתה המרוקאי, צמח ענקי בכוס והמון סוכר ("ויסקי מרוקאי" - זוהי ההלצה התקנית. תשובתי, עילגת מעט: אבל ירוק יותר! ידידי פאול רציני, כדרכו: הסקוטי לא יותר טוב?)

למטה יותר גן אנדלוסי, דומה מעט לגן החינני והדייקני שבסֶביליה, פחות מסוגנן ומטופח, מלבני, נתון בין כותלי חומה משוננת, רבת מגדלונים. סביב לדקלים כרוכים שרכים שעליהם יפים במיוחד. כנראה זו התקופה שלפני הבחינות, מפני שנערות רבות יושבות על ספסלים עם ספרים ומחברות מודגשות בפסי צבע זרחניים. בחודש מאי היפה מה תעשינה בנות רבאט?
לפני יציאה לסאלֶה: שער-אוּדאיה. עוצמה ויופי.

מעבר לנהר - העיר סאלֶה. מקרוב היא נראית מסכנה עוד יותר. המֶדֶרְסָה (כך מבטאים את המילה כאן) ממחצית המאה הארבע-עשרה, ליד מסגד גדול בעל צריח חטוב. אחרי השיעור הקצר אתמול, במסגד חסן, העין מקבלת כמובן מאליו את הסדר: האריח, הסטוּקוֹ, העץ. נדמה לי שמוסד המֶדֶרְסָה, בית-הספר לתיאולוגיה, הומצא במקום מרכזי יותר, בפרס או בבגדד. אבל במֶדֶרְסָה הלא-גדולה של סאלֶה אין רבב. משהו תמציתי וסגפני בחדרים, הדור ומדוד באולם המקושט בעידון. אני חושב שאם היו לי שלושה- ארבעה חודשים, הייתי מצליח להבין את הצורה והמנגינה של הסגנונות. אני מבחין בקשתות שונות של שערים ודלתות, ה"שבורים", רבי הבליטות, הנטיפיים, אבל עיני נוטה ללכת לאיבוד במבוך הקישוט. בדרך חזרה: מגדל חסן, המשקיף על הגשר שמעל בּוּ-רֶגְרֶג. היופי, הפשטות והעוצמה של המגדל הלא-גמור (מהמסגד נשתמרו עמודים רבים, עבים מאוד) מזכיר את מגדל החירַלדָה הנפלא בסֶביליה ומעניק מתנת אנרגיה למסתכל. כמה אדירים אלוהים והנביא שבשמם נקראו המאמינים לבוא אל התפילה! ברחבה ענקית מאוזוליאום מוחמד החמישי. שומרים על סוסים לבנים (האם אלה הם סוסי-ערב הגזעיים?) בערב מצאנו מסעדה שיש בה יין. המשקאות האלכוהוליים אסורים, אבל יש ביקוש, מכאן רשיון קמצני, הסתרה, צביעות. בארצנו אנחנו מלומדים באיסורים הדתיים ובטקטיקות לעקוף אותם. כאן כבר ראיתי מחיצות עץ דוחות בבתי-קפה, שמאחריהן, כמו במדור החוטאים, שותים בירה, המון בקבוקים קטנים של בירת "סְפֶּסיאל" על השולחנות העלובים. היין במסעדה שלנו טוב: סוג של בְּלאן דֶה בְּלאן. יין אדום שקוראים לו "אפיפיורים זקנים", משעמם קצת, שלא כמו האפיפיור הזקן ברומא.



19.4 רבּאט

פְּטי-טקסי לקירבת שֶלָה. פְּטי-טקסי הוא טקסי עירוני זול מאוד, זריז ומהיר. התייר אסיר התודה מתקשר לטקסי הזה, שלא פעם מציל אותו במבוכי הערים. אסור לו לצאת מגבולות העיר. מחוצה לה מושלים הגְראן-טקסי, הטקסים הגדולים, היקרים למדי.

בשֶלָה נמצא הנֶקרוֹפּוֹליס של בַּנוּ מַרין, שהוקם ליד חורבות העיר הרומאית סאלָה קוֹלוֹניה. הפְּטי-טקסי עוצר. עלינו לחצות שדה רחב מאוד כדי להגיע לשער עיר-המתים, שכבר מרחוק נראה נאה והדור, מנוקד בתבליטים. שני מגדליו כמו מדגישים את היותו מבוא למקום נעול. מימיני, רחוק בתוך השדה, מתקרב במהירות אוטובוס, ועוצר. נוסעים רבים יוצאים ממנו, ואפשר לנחש שאלה יפאנים. הקבוצה נפרשת מול השער, ושני מוזיקאים מופיעים בפתחו. אני מחיש את צעדי. אלה שני מתופפים, לבושים בבגדים בוהקים, אחד בלבן השני בירוק-אזמרגד, חובשים כובעים רבי-צבעים, משובצים צדפים קטנים. הם חגים סביב עצמם, פוסעים בטפיפות ריקוד זעירות לעבר האורחים, נסוגים, שבים ויוצאים לקראתם, שוב נסוגים. הו, אשליית הנוסע! הריקוד המסוגנן ורב-החן, שיש בו מין קידה ומשחק הזמנה לאורח, אינו מעורר חשד של אירוע תיירותי. שַקרי לי, אמרי לי שאת אוהבת אותי! אני מתמלא אושר בראותי את המחווה המרגשת. היפאנים, כמובן, מאושרים פי מאה - יודעי חן הטקס והמוות.

שני המתופפים מקבלים את התשלום, מסירים את כובעיהם בחן לאה, מניחים את התופים על האדמה ומתיישבים לנוח. אנשים לא צעירים ועייפים.

בפנים - דממה. שביל צר מתפתל בין קני הסוף, הזיתים, הבננות. הכל פורח, צומח, משתרג. קברים בעלי כיפות, קבר ליד קיר אבן ורודה. מינארֶט מקסים, עם מלמלת התבליט והקישוט הקֶראמי, ובפסגתו קן גדול ומדובלל של חסידות. אמא חסידה ושני מקורים קטנים נשקפים בבירור, ורק באותו רגע תופסת העין שחוץ מהקן המלכותי על המינארֶט הענוג מלאה כל עיר-המתים חסידות. מעולם לא ראיתי מקום כזה, ביתן הממשי של החסידות. בארץ, מי מאיתנו לא היה מוקסם ממעוף החסידה ובייחוד מנחיתתה הרכה, הרוחפת? מי לא התפעם ממראה הנדידה השנתית ההופכת כל אחד מאיתנו לצפר בן-מזל? וכאן? רוחות של בַּנוּ מַרין. אבל אין ספק שאנחנו נוטים לאידיאליזציה מופרזת של החסידה. מקרוב העופות האלה נראים תוקפניים ומלוכלכים מדי.

גן מלנכולי, חורבות רומאיות, בריכה עם צלופחים עושי ניסים. שמעתי מורה-דרך מסביר את סגולות הצלופחים לזוג צעיר. אין ספק בכך, אמר, הצלופחים מחוללים ניסים.

בעיר - כנסיית סן פייר. חדשה. למרות נגיעה מאוּריטנית וצלב גדול בפסגתה, נראית כמו היכל סובייטי. מצחצחי הנעליים מעטים. לא שאין להם עבודה כלל, אבל יש לומר שיצרני נעלי הספורט פגעו קשה בענף. אחד מהם פונה אלי בחיוך ובמברשת מונפת. אני מראה לו בעצב את ה"ניו באלאנס 577" שלי. חציית פסי רכבת. זכרונות ילדות מפחידים.

כמה יפים, ציוריים ומלאי דמיון בגדי הגברים והנשים. דֶלַקְרוּאָה צדק. אנשים יושבים תחת עצים בצידי הדרכים, באותו רוגע מהופנט שהביעו בהרהור רב כל-כך הציירים הפיקטורסקיים והרומאנטיים, אם כי עצם העיצוב של לֵאות הישיבה בא להם, אני חושב, מהציור הוונציאני (ג'וֹרג'וֹנֶה). אני מסתכל על זקן לבוש גַ'לַבָּה כחולה היושב מתחת לעץ. הצייר שצייר את אבותיו של הזקן הזה השתוקק, אולי, לשבח את המדיטציה שבישיבה. אולי חשב לעצמו: אה, פאריז, לונדון, מינכן, רומא, ערי מהומה ריקה ושאון אווילי! הביטו במדיטציה, בסטואיות האמיתית! בעומק ליבנו איננו רוצים להכתיב דבר לטבע, אלא להישמע לו, כדברי שפינוזה. מן המזרח מפציע אור, בני פאריז, לונדון, מינכן, רומא, סנקט פטרבורג!

רכבת למֶקְנֶס. בפעם הראשונה אני רואה את השדות, המטעים, חלקות האדמה. הכל נראה מטופח מאוד, "מאניקיוּרְד" כמו שאומרים באמריקה. בתא - אשה כבת ארבעים מדברת צרפתית עם איש צעיר שנראה כמו פקיד בנק, וערבית עם אדון מכובד מאוד בג'לבה בצבע קרם, המחזיק בידו כובע-סירה משולש. כמה משתנה נימת דיבורה של האשה כשהיא עוברת מצרפתית לערבית! כאילו היא אדם אחר! בינה ובין האיש המכובד פורץ ריב, פוליטי בבירור. הרבה שמות של ארצות המערב, שהאדון הזקן אינו מחבב בעליל. אינני מסוגל להבין את דבריו על בוריים, אבל ברור (בעזרת תגובותיו של האיש הצעיר בצרפתית), שהוא מוחה נגד מתן רשיונות לנוכרים הנעשים לענקי תקשורת ותעשייה במולדתו עתיקת היומין. במבט ראשון, נראה האיש שלם ברתיעותיו ובדעותיו. והנה הוא חובש את כובע הסירה שלו, מסיר אותו, מתבונן ותוהה: איזה צד הוא הקדמי? שוב הוא חובש את הכובע, ושוב מסיר. ושוב חובש.

ככה זה. איש מאיתנו אינו שלם. בילדותי, היה לי כובע משולש דומה לזה שלו, וכשהייתי חובש אותו הייתי מדמיין לי שאני טייס או פַּנְדיט נֶהְרוּ, שעשה עלי רושם בימים ההם. מעולם לא הייתי בטוח מהו הצד הקדמי של הכובע (מהאטְמה, פנדיט, סוואמי - איך אפשר לעמוד בקסם המילים האלה?). הזולת נראה לנו שלם, חרף סתירותיו המשוערות, אחיד ותמציתי. הרגלים אריסטוטליים ותנ"כיים, אסתטיקות של מחזה ורומאן שבהם נשענת הדמות על מסיכה ופְּרוֹטוֹמה, אולי אף עצם היותנו תמיד אני מול הלא-אני, מגבירים את האשליה שאנחנו מפולגים מבפנים, מורכבים, קולאז'יים מול הזולת - תמיר כמו עמוד, תמירה כמו האות הערבית אליף.



מֶקנֶס. חמש אחרי הצהריים

חשיבות הטלפון הסלולרי: הזמנת חדר מלון בעיר שאליה מגיעים. אני עושה זאת לפי רשימת בתי-המלון הזולים וה'לוֹנלי פּלאנֶט'. זהו מדריך מוזר במקצת אבל מעשי מאוד, כמות הטעויות בו סבירה. במקום שאינך יודע עליו כלום הוא מביא ברכה גדולה.

עיר שונה, חמה יותר, רוחשת יותר. הרבה אנשים בחוץ. תנועה מבלבלת. הרבה סוגי לבוש, הרבה צבעים, הרבה סוגים של כסות-ראש, כובעים למיניהם, ברדסים, תרבושים, צעיפים, מצנפות פנטסטיות. סוג של גַ'לַבָּה בצבע חום עם ברדס, משווה לגברים רבים מראה של נזירים. לפעמים עוברים חמישה-שישה "נזירים". לעיתים שניים אוחזים ידיים. זה מעורר פליאה, אולם פליאה קצרה. אני מתכונן לראות את החומות, את המֶלאח שדֶלַקְרוּאָה צייר.

במדרחוב בית-קפה גדול ובחלונות-הראווה הרבה עוגות. מייד אני מתיישב. קרני האיילה, אצבעות העלמה.

בתי-הקפה מלאים רק גברים, אין אפילו מלצריות. בעצם, אין אפילו נערים. אין ילדים. רק גברים. ה"מזרחיות" הזאת, הזכורה מערי יוון של פעם, מירדן - יש בה משהו מדכא. ב"מֶדינָה" (כך קוראים לעיר עתיקה), מבוך רחובות צרים הנפתחים לפעמים לכיכר משונה, אנשים הולכים במהירות. רחוב של שטיחים מדהימים. איי זמן איטי: כוכים של אומנים. הצורה שבה יושב האומן בכוך הקטן יש בה משהו הבא מעומק הזמן. זהו אותו אומן היושב ממש כך בסמרקנד, באוּדייפּוּר; החייט היהודי בעיירה. ברחובות צרים וגדושים כל-כך אדם וסחורה קשה לי לנוע. עיני מסונוורות מדי, כמו בסופרמרקטים. אני אחוז מהומה. אינני רואה דבר.

מאוחר בערב, אני מחפש מסעדה גדולה שחלונותיה משקיפים על המֶדינה. לא קל למצוא אותה. שוב נקלענו אל השוק, וקשה להתמצא בו, אפילו לצאת ממנו, גם עם המפות ביד וגם עם הסברי המוכרים. אבל הנה בּאבּ אל-מַנְסוּר, השער המפואר שממנו נכנסים אל העיר האימפריאלית של מוּלאי איסמעיל, מין ג'ינגיס חאן אכזר ומתוחכם, שקישט את חומות הערים בראשי המורדים שכרתו חיילי ה"משמר השחור" שלו, עבדים אפריקאים; מוּלאי עצמו כרת כשלושים אלף ראשים במו ידיו. ומשם משתרעת שדירת עצים ענוגה, שספסלים נטושים מלבינים בה בחשיכה, ואולי אלה עמודי שיש שבורים. השדירה מוליכה אל בניינים מוארים מעט, והנה תמרור קטן הנושא את שם המסעדה.

 

שם הספר: מרוקו: יומן מסע
שם המחבר: דן צלקה

מהדורה ראשונה, אפריל 2004
מספר עמודים: 118
פורמט: 10.5X18 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
ציור מאת דלקרואה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 49 ₪
מסת"ב 965-7120-07-1
דאנאקוד: 497-1017


שתפו ספר זה עם החברים