חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני פרקים ראשונים.
פרק ראשון: מרדף אחרי כדורגל סביב העולם
פרק שני: מל-ח-מה


פרק ראשון
מרדף אחרי כדורגל סביב העולם

אף אחד לא יודע כמה חובבי כדורגל יש בעולם. לקראת המונדיאל שנערך בארצות-הברית ב-1994 הוציאה הוועדה המארגנת חוברת, הטוענת ש-25.6 מיליארד איש (פי חמישה מאוכלוסיית העולם) צפו במונדיאל הקודם שנערך באיטליה, ומנבאת ש-31 מיליארד יצפו במונדיאל האמריקאי. יכול להיות שלנתונים האלה אין שום משמעות. לקראת כל משחק גמר של אליפות עולם ניתן למצוא נתוני צפייה השונים זה מזה בכמה מיליארדים, ועל-פי אותה חוברת של האמריקאים, סטרייקר, הקמיע הכלבי של האליפות, נראה ביליון פעמים (מיליון מיליונים) עד לסוף 1994. ביליון פעמים בדיוק? הם באמת בטוחים?

אבל דבר אחד בטוח, כדברי החוברת: "כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם." בנאפולי אומרים שאם יש לבן-אדם כסף הוא קודם קונה לעצמו משהו לאכול, ואז הולך למשחק כדורגל, ואז הוא בודק אם נשאר לו משהו בשביל מקום לגור. הברזילאים אומרים שאפילו הכפר הכי הקטן יש לו כנסייה ומגרש כדורגל, "בסדר, כנסייה לא תמיד, אבל מגרש כדורגל בטח." יותר אנשים בעולם הולכים להתפלל מאשר למשחקי כדורגל, אבל חוץ מזה אין עיסוקים ציבוריים שיתחרו בו. הספר הזה עוסק במקום שלו בעולם.

כשמשחק משמעותי כל-כך למיליארדי אנשים, הוא מפסיק להיות רק משחק. כדורגל הוא אף פעם לא רק כדורגל: הוא עוזר לחולל מלחמות ומהפכות, הוא מרתק אליו מאפיונרים ודיקטטורים. התחלתי לכתוב את הספר הזה במחשבות מעורפלות על איך שזה עובד. ידעתי שכאשר סלטיק משחקת מול ריינג'רס בגלאזגו, המתח גובר בצפון-אירלנד, ושיותר מחצי אוכלוסיית הולנד יצאה לרחובות לחגוג כשהולנד ניצחה את מערב-גרמניה ב-1988. קראתי שנצחונה של ברזיל באליפות העולם ב-1970 השאיר את הכת הצבאית בשלטון לעוד כמה שנים (מה שהתברר כשטות), ושבזמן המלחמה בחבל ביאפרה בניגריה הוכרזה הפסקת אש ליום אחד כדי לאפשר לפֶּלֶה, שביקר אז במדינה, לשחק. כולנו מכירים את הסיפור על מלחמת הכדורגל בין אל-סלבדור להונדורס.

השאלה הראשונה שלי היתה אפוא, איך כדורגל משפיע על חייה של מדינה. השאלה השנייה היתה איך חייה של מדינה משפיעים על הכדורגל שלה. במילים אחרות: מה גורם לברזיל לשחק כמו ברזיל, לאנגליה כמו אנגליה ולהולנד כמו הולנד? מישֶל פּלאטיני אמר לעיתון 'ל'אֶקיפּ', ש"קבוצת כדורגל מייצגת צורת קיום, תרבות". האם הוא צודק?

התחלתי לעבוד על הספר כאדם שאינו שייך לעולם הכדורגל המקצועני. גרתי ושיחקתי וראיתי כדורגל בהולנד, גרמניה, אנגליה וארצות-הברית, וכתבתי עליו במגזינים, אבל מעולם לא ישבתי בתא עיתונות ולא דיברתי עם כדורגלן מקצועי. כדי לכתוב את הספר הזה נסעתי מסביב לעולם, ראיתי משחקים ודיברתי עם מאמנים, פוליטיקאים, מאפיונרים, עיתונאים ואוהדים, פה ושם אפילו עם שחקנים. השמות הגדולים מפחידים אותי. כשריאיינתי את רוֹזֶ'ה מילָה הקמרוני, למשל, כמעט לא יכולתי להרים את העיניים מרשימת השאלות שהכנתי מראש. בהדרגה השתחררתי מאימת הכוכבים, והיום, עשרה חודשים אחרי איצטדיון המרקאנה, ביושבי בביתי בלונדון, אני כמעט מתגעגע לחיי הכדורגל.

טיילתי תשעה חודשים, ביקרתי ב-22 מדינות, מאוקראינה דרך קמרון ועד סקוטלנד. זו היתה תקופה מבלבלת. היום אני יכול לומר, פחות או יותר, בלא מעט שפות "אני עיתונאי אנגלי", אם כי בליטאית ואֶסטוֹנית עוד לא הגעתי לשליטה כזאת בשפה. סמכתי על ידידים ועל מתורגמנים, כשיכולתי להרשות לעצמי לשכור אותם.

וגם נאלצתי להיות כל הזמן בתנועה. פעם טסתי הביתה מלוס אנג'לס, העברתי 48 שעות בלונדון, טסתי לבואנוס איירס ומשם לריו דה ז'אנרו, חזרתי ללונדון כעבור חודש, ביליתי יומיים בבית, טסתי לדבלין, לקחתי אוטובוס לצפון-אירלנד, ואז מעבורת לגלאזגו. הגעתי לסקוטלנד שבוע אחרי שיצאתי את ריו, וכעבור עוד חמישה ימים הייתי שוב בבית. התקציב הזעום שלי - 5,000 ליש"ט לכל השנה - עשה את הטיול עוד יותר מסובך ממה שאפשר לחשוב על-פי המסלול.

לטייל מסביב לעולם, להימנע מהחורף האנגלי ולצפות בכדורגל, את זה עוד אפשר לשאת לעיתים, אבל חיי פאר לא חייתי. זאת אומרת: במה שהיה פעם ברית-המועצות דווקא כן, שם כל אחד עם כסף מערבי הוא מיליונר שיכול לנסוע במונית. אבל מרגע שחזרתי למערב שוב מצאתי את עצמי באכסניות נוער. לא שזה הפריע לי, כמובן, אלא שפחדתי ממה שאנשי הכדורגל יחשבו. מנהלי קבוצות כדורגל, מאמנים, ושחקנים הם אנשים עשירים, ויש להם כבוד לעושר אצל אחרים. הם תמיד שאלו אותי באיזה מלון אני מתאכסן ותהו אם המעיל שלי קרוע כי ככה זה מוצא חן בעיני. יוֹזֶף חוֹבָנֶץ מספרטה פראג ביקש ממני 300 ליש"ט עבור ראיון. לכולם יש תספורות יקרות - זו הסיבה שהם צריכים להרוויח כל-כך הרבה כסף - וכשהסתובבתי בחברתם הרגשתי כמו טמא.

אבל בכל מקום שהייתי אמרו לי: "כדורגל ופוליטיקה! הגעת למקום הנכון." כדורגל, התברר לי, זה יותר חשוב ממה שחשבתי. מצאתי מועדון כדורגל שמייצא חומרים גרעיניים וזהב, ומועדון אחר שמקים לו אוניברסיטה משלו. מוּסוֹליני ופראנקוֹ הבינו את חשיבות המשחק, וכך גם ג'ון מייג'ור, נלסון מנדלה, והנשיא פול ביאה מקמרון. בגלל כדורגל שלחו את ניקולאי סטארוֹסטין לגוּלאגים הסובייטים, אבל המשחק הוא שהציל שם את חייו. הוא נדהם לגלות, כך כתב, ש"מפקדי המחנות, החורצים את דינם של אלפים על אלפים לחיים ולמוות... היו כה נדיבים בכל מה שקשור לכדורגל. הכוח הבלתי מוגבל שהיה להם על חיי אדם היה כאין וכאפס בהשוואה לכוח שהיה לכדורגל עליהם." על החוליגאנים במגרשי כדורגל כבר כתבו מספיק. יש אוהדים אחרים, הרבה יותר מסוכנים.


פרק שני
מל-ח-מה

הדברים אולי השתנו כשקרואטיה שיחקה בפעם הראשונה נגד סרביה, אבל עד אז היריבות הטעונה והמרה ביותר בכדורגל האירופאי היתה בין הולנד לגרמניה, ובעצם למערב-גרמניה. הכל התחיל בהמבורג בערב קיץ בשנת 1988, כשההולנדים ניצחו את הגרמנים 1:2 בחצי-גמר אליפות אירופה. באותו לילה בהולנד, העם כבד-הראש הפתיע את עצמו: תשעה מיליון הולנדים, יותר מ-60 אחוז מהאוכלוסייה, יצאו לחגוג ברחובות. למרות שזה היה סתם יום שלישי, היתה זו ההתקהלות הציבורית הגדולה ביותר מאז יום השיחרור מעול הכיבוש הנאצי. "ההרגשה היא שסוף-סוף ניצחנו במלחמה," אמר לוחם מחתרת לשעבר בראיון טלוויזיה.

חֶר בְּלוֹק, הולנדי בן 58, שמע את החדשות בטֶגוּסיגַלפָּה, שם הוא אימן את נבחרת הוֹנדוּרס. הוא הגיב בריצה ברחובות הבירה עם דגל הולנד בידיו. "היסטרי, מאושר עד הגג," הוא סיפר. "למחרת התביישתי בהתנהגותי המגוחכת."

בכיכר ליידסֶפְּליין זרקו אמסטרדמים אופניים (לא ברור אם שלהם) לאוויר וצעקו "יש, החזרנו לעצמנו את האופניים!" הגרמנים, בגניבת האופניים הגדולה בהיסטוריה, החרימו בזמן הכיבוש את כל האופניים בהולנד.

"כשהולנד הבקיעה רקדתי בחדר," אמר פרופסור ל. דה יוֹנג, אדם נמוך ואפרורי שבילה את 45 השנים האחרונות בכתיבת ההיסטוריה הרשמית של הולנד במלחמת-העולם השנייה. "אני משוגע על כדורגל," הוא גילה, "ומה שהבחורים האלה עשו! ברור שזה קשור למלחמה. מוזר שמתכחשים לזה." וילֶם ואן הֶנֶחֶם, ששיחק במדי נבחרת הולנד מול מערב-גרמניה בגמר הגביע העולמי של 1974, סיפר למגזין 'פריי נֶדֶרלנד': "באופן כללי אני לא יכול לומר שהגרמנים הם ידידי הטובים ביותר. בֶּקֶנבּאוּאֶר היה אוקיי. הוא נראה שחצן, אבל זה רק בגלל סגנון המשחק שלו. הכל בא לו בקלות." "מה לא בסדר אצלם?" שאל העיתונאי. "יש להם את האבות הלא נכונים, כמובן," ענה ואן הנחם. פירוש המילה ההולנדית fout הוא "לא נכון", אבל יש לה משמעות נוספת, ייחודית, של "הצד הלא נכון במלחמה, כלומר האשם". "אבל זו לא אשמתם," אמר העיתונאי, בתפקיד פרקליטו של השטן. "יכול להיות," השיב ואן הנחם, "אבל העובדה עומדת בעינה." אביו ושני אחיו נהרגו בהפצצה בזמן המלחמה, ו'פריי נדרלנד' שפירושו 'הולנד החופשית', החל את חייו כעלון מחתרתי בימי מלחמת-העולם השנייה. "חבל שהיפנים לא משחקים כדורגל," קונן המגזין, בתור בדיחה פחות או יותר.

התברר שאותו ערב בהמבורג שיחרר תיסכולים בכל רחבי העולם. 150 עיתונאים זרים קמו על רגליהם והריעו למאמן נבחרת הולנד, ריינוּס מיכֶלס. כתב של העיתון ההולנדי 'דה טלגרף' (שהיה בצד הלא הנכון במלחמה) כתב שעיתונאי ישראלי בתא העיתונות אמר לו שהוא אוהד את הולנד והוסיף, "אתה מבין למה".

כדורגלנים מקצוענים מתייחסים כמעט תמיד בנימוס ליריביהם, כי הם יודעים שייתקלו בהם שוב איפשהו. אבל ההולנדים לא היו מנומסים. רונאלד קוּמאן רתח מכעס על שהגרמנים לא בירכו אותם אחרי המשחק. הוא אמר שאוֹלאף טוֹן הגרמני, שאיתו החליף חולצות, היה הבחור הנחמד היחיד ביניהם. ריינוס מיכלס, האיש שטבע את הביטוי "כדורגל זה מלחמה", הודה בקיומה של "תחושת סיפוק נוספת, מסיבות שאני לא מעוניין לדון בהן כרגע." כאשר עלה למגרש אחרי ההפסקה וזכה לקריאות בוז של הקהל הגרמני, הוא הניף אצבע משולשת. ארנולד מְיוּרֶן אמר שניצחון על גרמניה דומה לניצחון של אירלנד על אנגליה, אבל זה לא היה טיעון רציני.

כמה חודשים לאחר מכן ראה אור ספר שירה הולנדי בשם 'הולנד-גרמניה. שירת כדורגל'. חלק מהשירים נכתבו על-ידי משוררים מקצוענים וחלקם האחר על-ידי כדורגלנים מקצוענים. א.ג'. הֶרְמָה ואן פוֹס כתב:

מיום שאני מסוגל לזכור
וגם לפני כן
רצו הגרמנים להיות אלופי העולם

המשורר הרוֹטֶרדמי יוּלֶס דֶלדֶר סיים את שירו "21.6.88" בשורות הבאות על שערו של ואן בּאסטֶן:

עלו הנופלים
מריעים מקבריהם

האנס בּוֹסקאמפ כתב:

הכללות מטופשות על עמים
או אומות, בזויות בעיני.
חוש מידה
יקר מאוד לליבי.

נקמה מתוקה, חשבתי, לא קיימת
או נמשכת רק רגע
ואז בא אותו יום שלישי
ערב יפה להפליא בהמבורג

השירים של הכדורגלנים אינם אחידים ברמתם. הגרועים ביותר הם של ארנולד מיוּרן, יוֹהאן נֵייסקֶנס וּוים סוּרבּיר. תרומתו של יאן ואוּטֶרס היא המתוחכמת ביותר, שירה לא חרוזה, עם פסיחות, בלשון חפה מקלישאות. השיר של רוּד חוּליט, רק שתי שורות ובלתי ניתן לתרגום, הוא השיר הטוב ביותר של הכדורגלנים, ומהטובים בקובץ כולו. שירו של ג'וני רֶפּ מסתיים בשורות הבאות:

נ.ב.
החולצה החדשה שווה רק
בשביל לנגב את התחת

המשורר מתייחס כאן לחולצות פסי-הטיגריס המגעילות של הולנד באותה אליפות, אבל גם למה שרוֹנאלד קוּמאן סיפר אחרי המשחק: הוא השתמש בחולצה של ידידו טוֹן בתור נייר טואלט. כמעט בכל השירים יש רמיזות למלחמה.
* * *

מפתה לחשוב שוואן באסטן (שמסרב לדבר גרמנית בראיונות) שיחרר טראומות שהיו חבויות במשך 43 השנים לאחר המלחמה באותו שער שהבקיע בהמבורג, אבל זה לא נכון. למלחמה יש פחות משקל משניתן לשער בכל הנוגע ליריבוּת העזה ביותר בכדורגל האירופאי. לפני המבורג רק מעט הולנדים חשו רגשות עזים כאלה כלפי הגרמנים.

תיעוב בהחלט היה. חייתי בהולנד עשר שנים, בליידֶן שליד הים הצפוני, ויכולתי להבחין שהתיירים הגרמנים לא נהנים מפופולריות רבה. "איך הגרמנים חוגגים את הפלישה לאירופה?" "הם משחזרים אותה בכל קיץ." אבל אני זוכר שכאשר באליפות העולם ב-1982 שיחקה מערב-גרמניה נגד אנגליה, רוב הבנים בכיתה שלי רצו שגרמניה תנצח. בשיר של יאפ דה חרוּט ב'הולנד-גרמניה', נזכר המשורר שלא רק הוא אלא העולם כולו הצטער כשהגרמנים הפסידו בגמר הגביע העולמי של 1966, ואפילו ההפסד ההולנדי בגמר של 1974 למערב-גרמניה עבר בשלווה, למרות שהמלחמה היתה עדיין זיכרון טרי. ואן הנחם אומנם ירד מהמגרש בדמעות, והמשחק היה חשוב

לו יותר מכל משחק גמר אחר של אליפות העולם, אבל ב-1988 היה משהו נוסף. ב-1974 השחקנים של שתי הקבוצות נראו מאותו זן. בקנבאואר ויוהאן קרויף, שני הקפטנים, היו חברים, רֶפּ ופּאוּל בְּרייטנֶר המרו את הוראות פיפ"א נגד החלפת חולצות על כר הדשא והעניקו ז'אקט ועניבה איש לרעהו במסיבה אחרי המשחק. יאן יוֹנגבְּלוֹד, השוער ההולנדי המבוגר, כתב ביומנו אחרי המשחק: "אכזבה קצרה שהתחלפה לאיטה בסיפוק של הזכייה בכסף."

האופוריה אחרי המבורג הפתיעה גם את ההולנדים. הטרנספורמציה הלאומית שהתרחשה באותו יום מודגמת היטב בדבריו של יונגבלוד, שאמר ערב המשחק שכל הרגשות בין ההולנדים והגרמנים התאדו ונעלמו. למחרת, בשמם של חברי הנבחרת של 1974, הוא שלח מברק לנבחרת של 88' ובו נאמר: "שוחררנו מסבלנו." אחרי המבורג, כל מפגש בין הולנד וגרמניה גרר התפרצות הולנדית. דומה שבאותו ערב בהמבורג דעתם של ההולנדים על הגרמנים השתנתה לרעה. הראיות מעידות על זה. ב-1993, המכון ההולנדי ליחסים בינלאומיים 'קלינגנדייל', פירסם דו"ח על עמדות בני נוער לגבי הגרמנים. הנשאלים נתבקשו לדרג את מדינות האיחוד האירופאי לפי סדר העדפה, וגרמניה נבחרה אחרונה. (אירלנד הגיעה במקום הלפני אחרון בעיקר כי שם, כך חושבים ההולנדים, מתבצעים כל מעשי הרצח על רקע דתי. בריטניה הגיעה במקום השלישי מהסוף. ספרד היתה הפופולרית ביותר אחרי הולנד, ולוקסמבורג במקום השלישי). הדו"ח הראה שבני הנוער ההולנדים שונאים את הגרמנים יותר מהמבוגרים ההולנדים. רק אלה שחיו תחת הכיבוש הנאצי מגלים עוינות כזו. "יש סיבה לדאגה," סיכם הדו"ח. היה שינוי, וסיבתו נעוצה בכדורגל.

בשירו "עד כמה זה עמוק", תוהה אֶריק ואן מוּיסווינקֶל איך להסביר לבתו את הטוב והרע:

אדם, חוה, תפוח?
היטלר, פלוֹרֶנס נייטינגֶל?
אני לא יודע, אני כופר,
ולא מוסרי במתכוון

טוב ורע
הביטי, יקירתי, הביטי בטלוויזיה:
כתום, חוּליט, לבן.
לבן, מַתֶאוּס, שחור.

השחקנים הגרמנים היו הרעים וההולנדים הטובים. או: הגרמנים היו גרמנים וההולנדים היו הולנדים. הגישה הזו הובהרה עוד לפני שריקת הפתיחה. 'בּילְד', התשובה הגרמנית לצהובונים האנגליים, הציב כתב במלון ההולנדי כדי לחשוף רכילות מזיקה. ב-1974, לפני המשחק בין שתי הקבוצות בגמר הגביע העולמי, פירסם ה'בילד' סיפור שקרי על המתרחש במחנה ההולנדי תחת הכותרת, "קרויף, שמפניה ובחורות ערומות". קרויף היה הרוס, גרמניה ניצחה, והשחקן בחולצה מספר 14 החליט לוותר על אליפות העולם ב-1978. ב-1988 נשמרו ההולנדים מה'בילד' ובקושי עזבו את חדריהם. גם כך לא נשמר השקט. ראשי ההתאחדות ההולנדית הסכימו בשמחה לבקשת המארגנים הגרמנים להחליף מלונות, וכך מצאו את עצמם ההולנדים במלון 'אינטרקונטיננטל' הרועש שבמרכז העיר.

באחת בלילה לפני המשחק התקשר עיתונאי גרמני לרוּד חוּליט, הקפטן ההולנדי, ושאל אותו באיזה מועדון הוא שיחק לפני שעבר למילאן. מאוחר יותר באותו לילה הטלפון צילצל שוב, וכפי שסיפר חוּליט, "מישהו העיר הערות מטופשות". ואז הקיש על דלתו עיתונאי גרמני. למחרת, כששני הצדדים בדקו את המגרש לפני המשחק, הבחינו השחקנים ההולנדים שהגרמנים מגניבים מבטים של יראת כבוד לעבר חוליט. כשהמגן הגרמני אֶנדי בְּרֶמֶה, שהכיר את חוּליט באופן שטחי, ניגש לדבר איתו, שאר השחקנים הגרמנים הביטו בו פעורי פה. "הם בטוח גרועים מאיתנו," אמר רוֹנאלד קוּמאן. ואז הוא הוסיף בעגמומיות, "אבל כשצריך לשחק נגדם, זה נעשה קשה." כולנו (הסימפטיה שלי לא היתה נתונה לגרמנים) היינו שותפים לנבואה הקודרת.

הולנד הציגה במחצית הראשונה כדורגל מהטוב ביותר שנראה באירופה באותו עשור. הם התייחסו לגרמנים כאילו היו נבחרת לוקסמבורג, אבל לא הצליחו להבקיע. הגרמנים עלו לחצי השני עם טקטיקה חדשה: לבעוט בהולנדים. ההולנדים לא נותרו חייבים, והמשחק נעשה עוד יותר מתוח. ואז יוּרגֶן קלינסמן נפל על רגליו של פראנק רייקארד - לומר על קלינסמן המגושם שהוא ביים נפילה, זאת מחמאה - ויוֹן איגְנָה, השופט הרומני, שרק לפנדל. "האם הרומנים היו עם הרעים במלחמה?" תהה כתב של 'הֶט פּארוֹל' ההולנדי (כן, בהחלט). מַתֶאוּס, אפור, פרצוף פוקר, וצוללן רחבות בזכות עצמו, הבקיע. גרמניה מובילה בשער הודות לפנדל טיפשי שנכבש על-ידי השחקן הכי גרמני שלהם. היינו בסרט הזה כבר מספיק פעמים. כעבור כמה דקות מארקו ואן באסטן התמוטט ברחבה הגרמנית ואיגנה שרק לפנדל, שאותו הבקיע קומאן. אופ"א היתה צריכה להבין שהשופט הזה נטול כל כישרון התבוננות מינימלי, כשהוא וקווניו טסו לשטוטגרט ולא להמבורג, משום שנתנו להם בטעות כרטיסים לעיר הלא נכונה. רק ברגע האחרון הם הגיעו למשחק חצי-הגמר כדי להרוס אותו.

ואז, בדקה ה-87, בשלב שבו הגרמנים בדרך-כלל מבקיעים את שער הניצחון, ואן בּאסטֶן הבקיע. "הצדק", כפי שאמר חוּליט, נעשה באופן לא צפוי. המאמן האנגלי דוֹן האוֹ חטף התקף לב באותו ערב כשצפה במשחק. אני לא יודע באיזו דקה בדיוק.

הולנד נגד גרמניה, טוב מול רע, החולצות שלנו זהרו, למרות הפסים האומללים, הגרמנים לבשו שחור ולבן. לנו היו כמה שחקנים צבעונים, כולל הקפטן שלנו, והאוהדים שלנו חבשו כובעי חוליט עם ראסטות; כל השחקנים שלהם היו לבנים, והאוהדים שלהם השמיעו נהמות קופים. השחקנים שלנו היו טבעיים ומצחיקים, אלף שנות הומור גרמני הוא הספר הקצר ביותר בעולם, ולרוּדי פֶלֶר היה סלסול מגוחך בשערות. השחקנים שלנו היו אינדיבידואלים, בין הגרמנים קשה היה להבדיל בלי המספרים על הגב. הם זייפו נפילות. יומיים אחרי המשחק התקשר עיתונאי גרמני לרוֹנאלד קוּמאן וביקש התייחסות להצהרה שקוּמאן השמיע כביכול על שנאתו לעם הגרמני. "אף פעם לא אמרתי דבר כזה," הגיב קוּמאן, "מה שאמרתי היה קשור לשחקנים בנבחרת גרמניה שמבקשים כל הזמן מהשופט להניף לנו כרטיסים צהובים, שחקנים פרובוקטיבים שמתגלגלים על הדשא בלי סיבה - זה מעצבן אותנו." אבל במובן מסוים העיתונאי הגרמני צדק: בדבריו של קוּמאן היה עלבון למנהגים גרמניים עתיקים.

שתי הקבוצות, בקיצור, היו ביטוי מובהק לאופן שבו ההולנדים רצו לראות את עצמם ולאופן שבו ראו את הגרמנים. אנחנו היינו כמו רוּד חוּליט והם היו כמו לוֹתֶר מתֶאוּס. היו בראייה הזאת פגמים בולטים, ולכן, כדי שתתאים למציאות, נאלצו ההולנדים לשכוח לרגע את המשמעת שלהם עצמם, את הכבדות שלהם עצמם, ואת חוסר הסובלנות שלהם עצמם כלפי מרוקאים, טורקים, וכלפי סוּרינאמים כמו חוּליט. "אנחנו צריכים בעצם להסביר לגרמנים שאנחנו שונאים את כל הזרים," הציע ה'פריי נדרלנד', אבל איש לא התנדב להסביר. הגרמנים היו הרעים ואנחנו הטובים.

הניגוד ב-1988 היה מושלם; שכן עד אותו ערב, המשחקים בין שתי הקבוצות לא היו אף פעם משחק-בין-אויבים: מעולם לא היו השחקנים שלנו כל-כך יותר נאצלים מהגרמנים כמו בהמבורג. אמת, ב-1974 הולנד היתה הקבוצה הטובה בעולם ("מאוד אהבתי את מה שאמר הנהג שלי. הוא אמר: 'הקבוצה הטובה יותר לא ניצחה'," אמר הנסיך ההולנדי בֶּרנהרד, גרמני שנלחם בשורות המחתרת ההולנדית, לקרוֹיף אחרי המשחק). אמת, גם אז ההולנדים היו אינדיבידואלים. ואן הנחם שיחק במהלך הטורניר בנעליים כה בלויות, שבהונותיו ביצבצו מהנעליים כשהוא תופף בהן לנגינת ההימנון. אבל גם לגרמנים היה אז קסם: בקנבאוּאר הבחין בחור בנעל ושאל את האפסנאי של ההולנדים אם נגמרו לו הנעליים. אלה היו גרמנים טובים. המשחק בהמבורג, לעומת זאת, היה חזרה על מלחמת-העולם השנייה.

גרמניה כבשה את הולנד לחמש שנים במלחמה, וכפי שההולנדים מספרים, הם כולם היו במחתרת. טבעי לפיכך שבאותו ערב בהמבורג עשרות השנים נעלמו כלא היו. הגרמנים עדיין ענדו את סמל הנשר על החזה. השחקנים ההולנדים היו המחתרת, והגרמנים הוורמאכט - ההשוואות האבסורדיות האלה עברו בראשם של רוב ההולנדים. היה זה חוּליט שציין אחרי המבורג שלמרות שההולנדים שיחקו מלוכלך כמו הגרמנים, העיתונות ההולנדית הקפדנית התעלמה מזה הפעם (עד אז לא נראו מעולם עיתונאים הולנדים מחבקים שחקנים ומייבבים "תודה לכם"). העיתונאים הצדיקו את העבירות, ואפילו בירכו עליהן, מכיוון שהן היו מעשים של התנגדות לכיבוש. הנה הראיון שערך 'פריי נדרלנד' עם הבלם בֶּרי ואן אֶרלֶה:

"במשחק מול גרמניה משכת בשערות של פלר הפצוע."
"משכתי לו בשערות? אני לא זוכר. ליטפתי לו את הראש. לא משכתי לו בשערות".
"לא?"
"לא. ליטפתי לו את הראש והוא התעצבן. אני לא יודע למה. הוא הגיב בצורה משונה, פתאום הוא קפץ ורדף אחרי, אבל כשרונאלד עצר אותו הוא נפל והתחיל להתגלגל. חשבתי שזו התנהגות מוזרה."

גם העיתונאי וגם השחקן ידעו בדיוק מה קרה באמת, אבל לוחם מחתרת אף פעם לא דן במעשי הגבורה שלו. הוא רומז להם, באירוניה שהגרמנים לא מסוגלים להבין. כמו שוואן באסטן אמר על הפנדל ההולנדי: "קוֹלר גרם לי לאבד את שיווי-המשקל, ואחר-כך השופט הצביע על הנקודה הלבנה. הייתי חייב לקבל את הכרעתו." העיתונאים ההולנדים פרצו בצחוק.

אבל הוורמאכט מול המחתרת לא היתה המטאפורה היחידה של המשחק. המשחק בהמבורג היה גם היפוכה של הפלישה: צבא הולנדי כתום נכנס במכוניות לגרמניה והביס את יושביה (בתקופה שבה נערכו משחקים בין אנגליה וסקוטלנד על בסיס קבוע, הסקוטים נהגו לרדת ולכבוש את לונדון ליום אחד). הגרמנים, כדרכם, הקצו להולנדים רק 6,000 כרטיסים, ואף-על-פי-כן איצטדיון פוֹלקספארק היה מלא הולנדים. "מוטב היה לשחק בגרמניה," העיר פראנק מיל, החלוץ הגרמני, במה שהיתה בדיחה טובה, בשביל גרמני. בהולנד האנשים שרו:

ב-1940 באו הם
ב-1988 אנחנו
הולאדיה
הולאדיו

המבורג היתה לא רק ההתנגדות לכיבוש שמעולם לא ממש הפגנו, אלא גם הקרב שבו מעולם לא ממש ניצחנו. הוא הזכיר לנו את המלחמה במובן נוסף: אחרי המבורג, כל ההולנדים, מקפטן הנבחרת הלאומית דרך האוהד הממוצע ועד לראש הממשלה היו שווים. השחקנים קבעו את הטון. אחרי המשחק הם רקדו ושרו: "אנחנו נוסעים למינכן", וגם, "עוד לא הולכים הביתה", שיר פאבים פופולרי. באותו השעה, ב'אינטרקונטיננטל', הנסיך יוֹהאן פְריסקוֹ, בנה השני של המלכה, הצטרף לשירת "או ווט זיין די דויטשרס שטיל?" (למה הגרמנים שותקים?) חוּליט הצהיר שהוא היה רוצה להיות עם הקהל בליידספליין: "אחרי הכל, אי אפשר לעשות ממש מסיבה בגרמניה." הוא טבע את המונח "בּוֹבּוֹ" כדי לתאר עסקן בבלייזר שאין לו מושג, והמילה הפכה לחלק מהשפה. היום אנשים בהולנד קוראים אחד לשני בובו. מכיוון שאנחנו היינו אנשי שוויון, הגרמנים היו בהכרח יהירים. "הדרך שבה הם מתייחסים אליך, לקולגה, היא בלתי נסבלת. אם הם פוגשים אותך במסדרון, לא יותר ממטר רוחב, הם אפילו לא אומרים שלום," התלונן האנס ואן בּרוֹיקֶלֶן, השוער ההולנדי.

הגרמנים, כפי שמתאים להם, החמיצו לחלוטין (אבל לחלוטין) את משמעות המשחק. אפילו בֶּקֶנבּאוּאֶר, הגרמני הטוב, שעלה לאוטובוס ההולנדי אחרי המשחק ובירך את יריביו, טען שההפסד היה "לא מוצדק". ואז הוא החליש את טיעוניו והוסיף ש"מצד שני, הולנד שיחקה כל-כך טוב שאני לא יכול לגרוע מהישגם". מַתֶאוּס חשב שהשופט היה צריך להוסיף יותר זמן פציעות. פֶלֶר אמר משפט משונה: "ההולנדים זכו לשבחים עד השמים, כאילו הם הגיעו מפלנטה אחרת" (לא מפלנטה אחרת! מארץ אחרת). רק ה'בילד' תפס את זה. "סוּפר הולנד", היתה כותרתו.

שתי האומות נפגשו שוב במינכן באוקטובר 1988. השחקנים הגרמנים (כולם קוראי עיתונים) נפגשו והחליטו שלא להחליף חולצות אחרי המשחק. ברוטרדם, באפריל 1989, השוותה כרזה באיצטדיון את מתאוס לאדולף היטלר.

הולנד וגרמניה עלו למונדיאל באיטליה, ושם נפגשו בשמינית הגמר. זו היתה תקופה שבה שתי הנבחרות לא חדלו להיפגש במונדיאלים ואליפויות אירופה. במשחק במילאנו ניצחו הגרמנים 1:2, אבל זה לא היה כל הסיפור. רייקארד הכשיל את פלר, שזייף נפילה, השופט הוציא לרייקארד כרטיס צהוב, מה שהשעה אותו למשחק הבא. רייקארד ירק על פלר, רץ אחריו, וירק עליו שוב. כל העולם, מלבד הולנד, חש גועל נפש. שני השחקנים הורחקו, פלר מסיבות לא ברורות. מהומות פרצו בגבול הולנד-גרמניה. היריקה קיבלה פירוש מוטעה ביותר. מחוץ להולנד חושבים שרייקארד הוא טיפוס חם-מזג, משהו כמו פּוֹל אינְס הולנדי או דייגוֹ מראדוֹנה. למעשה הוא אחד הכדורגלנים השקולים ביותר שיש. אז למה הוא ירק?

חלק מהשחקנים ההולנדים טוענים שפלר השמיע לעברו הערות גזעניות. בצילומי הטלוויזיה נראה פלר צועק על רייקארד אחרי העבירה הראשונה. פלר טוען שהוא שאל "למה כיסחת אותי?", והוא נשמע משכנע. הבעיה העיקרית בתיאוריית "הגרמנים הנאצים" היא שרייקארד דוחה אותה. הוא טוען בתוקף שפלר לא אמר שום דבר גזעני. אולי הוא מגן על פלר או משקיט את הסערה. רייקארד, כמו שחקנים הולנדים אחרים, לא אוהב סערות. יכול להיות שהוא אומר את האמת, והשחקנים ההולנדים שמאשימים את פלר סובלים מהיסטריה. העיתונות ההולנדית המשיכה לדוש בנושא עד שרייקארד הצהיר: "במבט לאחור, זה די מצחיק, לא?"

זה היה חילול קודש. אומה שלמה מנסה להוכיח שהגרמנים הם גזענים וההולנדים טובים, ורייקארד הופך את כל העניין לבדיחה! למעשה הוא התכוון לומר שהוא לא שונא גרמנים. והדבר נכון לגבי רוב ההולנדים ממוצא סוּרינאמי.

חוּליט, מעבר לכל ספק, שונא גרמנים. אבל לחוּליט יש אם הולנדית ואב סורינאמי, והוא גילה שהוא שחור רק בגיל עשר. הוא גרם פעם לסערה בקרב יוצאי סורינאם כשאמר שהוא מרגיש הולנדי. רייקארד שונה. אבא שלו ואביו של חוליט הגיעו להולנד יחד כדי לשחק כדורגל מקצועני, אבל הרמן רייקארד התחתן עם יוצאת סורינאם ופראנק רייקארד תמיד ידע שהוא שחור. כמו רייקארד, סטנלי מֶנזוֹ, השוער השלישי של הולנד ב-1990, נולד בפַּרַמאריבּוֹ, בירת סורינאם, ואמר שהוא יכול לחיות עם ניצחון גרמני. "מה שהכי מטריד אותי," הוסיף מנזו, "הוא שארוֹן וינטֶר, רייקארד וגם חוליט זכו לשריקות בוז כשהחזיקו בכדור. מצד שני, שמעתי הולנדים צועקים כל מיני דברים לעבר הגרמנים. זה אבסורד, אבל אני לא יכול לעשות דבר לשנות את המצב."

יוצאי סורינאם לא שייכים לסיפור. הם עברו את המלחמה בארצם שנקראה אז הודו המערבית ההולנדית, וסביר יותר שפטריוטיזם הולנדי ידאיג אותם ולא ילהיב. כשרייקארד ירק זו היתה תוצאה של ההיסטריה הכללית והוא הצטער על זה אחר-כך. עבורו היריקה היתה לא מעשה של התנגדות לכובש, אלא סתם התנהגות מכוערת.

וכך הפך המפגש הבא בין הולנד לגרמניה למתוח עוד יותר. הקבוצות נפגשו ב-18 ביוני 1992 בגֶטֶבּוֹרג שבשוודיה, במסגרת אליפות אירופה. רונאלד קומאן אמר שהשטן הוא שהפגיש שוב את שתי הנבחרות. הפעם מתאוס, הגרמני הכי גרמני, היה פצוע. ה'טלגרף' התלונן שמחליפו, אֶנדי מוֹלֶר, הוא תחליף לא מספק בתור סמל כי "איך יכול הולנדי אמיתי לשנוא גרמני עם כל הלב אחרי שזה נדחה על-ידי ארצו?" לאוהדים ההולנדים לא היתה בעיה כזו. לא שינה להם מי שיחק במדי גרמניה. כמו שאמר ואן אֶרלֶה לפני המשחק: "רידלֶה, דוֹל, קלינסמן, מה ההבדל? כולם מסוכנים. כל הגרמנים מסוכנים." הוא התכוון שהם כולם אותו דבר.

עשרה מיליון הולנדים צפו במשחק, שיא צפייה הולנדי, ואיצטדיון אוּלֶבי שוב היה כתום. האוהדים הגרמנים לא גילו עניין דומה. גם עבורם הפך המפגש למיוחד, אבל לא כזה מיוחד. אחרי הכל, הולנד היא לא הארץ היחידה שהיטלר פלש אליה וכבש אותה. גם ההיסטריה ההולנדית התמיהה את הגרמנים. בעיניהם זו היתה פשוט עוד צורה של גזענות, ונדמה לי שהם צודקים. "מה יכולה בתי הקטנה לעשות בנוגע לעובדה שכמה אנשים בעבר פגעו ביהודים?", שאל כתב ה'בילד' ומאמן העבר, אוּדוֹ לאטֶק, את 'פריי נדרלנד'. פלר תלה את היריבות ב"אאוטסיידרים". "אין לי שום דבר נגד ההולנדים," הוא אמר, והחמיץ כדרכו את הנקודה, "ביקרתי באמסטרדם בטיול שנתי של בית-הספר." בקנבאואר אמר: "המשחקים מול הולנד עלו לי בשנים מחיי. אבל לא הייתי מחמיץ אותם בשום אופן. המשחקים האלו הביאו לכדורגל איכות, רגשות, ומתח חסר תקדים. כדורגל בצורתו הטהורה." עבור בקנבאואר המשחק הוא רק עוד דרבי גדול: זו מהות הכדורגל. עבור ההולנדים זהו עסק אפלולי בהרבה.

בגטבורג, כשהולנד עזבה את חדר ההלבשה, עצר אותם מיכלס ואמר: "רבותי, מה שאני עומד לומר לכם, לא אמרתי מעולם. אתם תבקיעו שלושה שערים היום, שחקני הקישור שלנו יבקיעו שניים. הגרמנים יכבשו שער אחד או שניים. אני מאחל לכם משחק נעים."

רייקארד, ששיחק בקישור, הבקיע אחרי שתי דקות, והגרמנים זרקו פצצה קטנה למועדון-לילה הולנדי ופצעו שלושה אנשים שמשום-מה לא צפו במשחק. המועדון נמצא בעיר ההולנדית קֶרקראדֶה, ברחוב ששמו ניוסטראט, שמתחיל בהולנד ומסתיים בגרמניה.

ואז הבקיע המגן השמאלי ההולנדי, רוֹבּ ויטְסְחֶה, מבעיטה חופשית שעברה תחת רגליו של רידלֶה שקפץ למעלה והצידה בחומה הגרמנית. "אתה מכין תוכניות עבור בעיטות חופשיות," אמר מיכלס אחרי כן, "אבל אתה לא יכול לדעת אם השחקנים יתנהגו לפיהן. למזלנו הגרמנים התנהגו כצפוי." קלינסמן הבקיע לזכות גרמניה, ואז דֶניס בֶּרגקאמפּ, ששיחק בחוד, כבש את השער השלישי לזכות הולנד. שתי דקות לסיום, מיכלס ועוזרו דיק אַדְבוֹקָט ניסו להחליף את ואוּטרס בפטר בּוֹס. ואוּטרס סירב לרדת מהמגרש, כמו שחקנים אחרים. בסופו של דבר נאלצו המאמנים לעבוד על דניס ברגקאמפ הצעיר. "דניס, אנחנו נותנים הזדמנות לאוהדים למחוא לך כפיים," אמר אדבוקט. בּוֹס הבטיח לאחיו לא להחליף חולצה עם גרמני. התוצאה נשארה 1:3, כפי שמיכלס אמר. הולנד נגד גרמניה מעורר כוחות על-טבעיים. אחרי המשחק, בגבול ליד אֶנְסְחֶדֶה, ובניוסטראט בקרקראדה, השליכו הולנדים וגרמנים אבנים ובקבוקים זה על זה. 500 תושבים מאנסחדה חצו את הגבול והחלו לפרק לגורמים את העיר הגרמנית גרוֹנאוֹ. זה היה הדבר הכי קרוב למלחמה בקהילייה האירופאית המאוחדת. היומון ההולנדי לאנשים חושבים, 'נ.ר.ס. הנדלסבלאד', התלונן שאוהדים צעירים "השתמשו באיבה ללא שום צידוק, ושאותה איבה שאולה שימשה להתנהגות חסרת טעם." אבל למעשה מלחמת-העולם השנייה לא היתה הנושא. מלחמה, מחתרת, התנגדות וּוֶרמאכט היו רק מילים שנועדו לומר שהשחקנים שלנו היו ההולנדים האולטימטיבים והם היו גרמנים טיפוסיים.

הודות לסקוטים שניצחו את חבר המדינות (ברית-המועצות לשעבר), גם גרמניה וגם הולנד המשיכו לחצי-הגמר. הולנד שיחקה מול דנמרק וגרמניה מול שוודיה, ושתי הנבחרות ציפו למפגש נוסף בגמר. "תמיד אמרתי שנפגוש את גרמניה פעמיים בטורניר," אמר מיכלס. "גם בפעם הבאה יהיה משחק קשה." למיכלס יש לא מעט כינויים, "הספינקס", "הגנרל" ו"השור". הוא לא מאמן כמו אֶלי מקלאוּד, הוא רחוק מלהיות יהיר, ובכל זאת הוא שכח שהולנד צריכה לנצח קודם את דנמרק בחצי-הגמר. זה קרה להולנדים רבים. כמה טיסות-שכר לחצי-הגמר בוטלו כי האוהדים העדיפו להתכונן לגמר מול גרמניה. יציעים רבים לא היו מלאים. באופן טבעי, ההולנדים הפסידו. הם היו יהירים מדי. פטר שמייכֶל, השוער הדני, ציין בכעס שההולנדים בקושי טרחו ללחוץ את ידו של בֶּרגקאמפ שהבקיע את השער ההולנדי הראשון. אחרי המשחק הם היו הרוסים: גרמניה ניצחה את שוודיה ועלתה לגמר. "הצלנו את התחת של הגרמנים. הם אלופי עולם ועכשיו הם ישיגו את התואר שלנו. אני לא אישן הרבה לילות," אמר ואן בְּרוֹיקֶלֶן. הגרמנים הפסידו בגמר, ובקופנהגן שרו השחקנים והאוהדים, "אאוּף וידֶרזֶן, דוֹישטלנד". גם הם חיו תחת כיבוש.

המשחקים של הולנד נגד גרמניה יאבדו בקרוב את הטעם המיוחד הזה. כמה שנים אחרי 1988 היו להולנד כמה מהשחקנים המבריקים ביבשת ולגרמניה מהמשעממים ביותר. אבל הדור של חוליט, ואן באסטן ורייקארד, ואוטרס ורונאלד קומאן עומד לפני פרישה, וגרמניה תתחיל להביס את הולנד בקלות. אולי שחקנינו יפסיקו אפילו להיות בני-אדם טובים יותר מיריביהם. כשזה יקרה, ההולנדים יוותרו על הולנד נגד גרמניה, ובמכון 'קלינגנדייל' יוכלו להירגע.

 

שם הספר: כדורגל נגד האויב
שם המחבר: סיימון קופר

Football Against the Enemy
by Simon Kuper

תירגם מאנגלית: שאול אדר
מהדורה ראשונה, יוני 2002
מספר עמודים: 252
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
עיצוב תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 67 ₪
מסת"ב 965-7120-18-7
דאנאקוד: 497-1027


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.