אמא ומוזיקה

כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט - אלכסנדר - נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: "לפחות תהיה מוזיקאית." וכאשר המילה הראשונה, בטרם מלאה לי שנה - חסרת מובן בעליל וברורה לגמרי - הייתה: "גאמָה" (סולם), אמא רק אישרה: "ידעתי" - ומייד החלה ללמד אותי מוזיקה, מזמרת לי שוב ושוב את אותו הסולם: "דוֹ, מוּסְיָה, דוֹ, וזה - רֶה, דוֹ-רֶה..." הדוֹ-רֶה הזה נהפך אצלי במהרה לספר - "פֵסֶר" כמו שביטאתי - ענקי, כמחצית גודלי - בינתיים רק הכריכה שלו - של הפֵסֶר - אבל זהבו פורץ מתוך הלילך הזה בעוצמה ומורא כאלה, שעד היום באיזה מקום מיוחד ומבודד במצולות לבי, יש בעירה ומורא, כאילו אותו זהב אפל הותך והתיישב על קרקעית הלב, ומשם, לַמגע הקל ביותר, הוא עולה ושוטף את כולי עד לזוויות עיני ומבעיר - דמעות.

דוֹ-רֶה זה דוֹרֶה, ואילו רֶה-מִי הוא הילד רֶמִי מתוך Sans Famille, הילד המאושר, אשר בעלה הרשע של המינקת, Pere Barberin הנכה (ה-estropie שרגלו - pied - נקטעה), מייד הופך אותו לאומלל, תחילה בכך שאינו מאפשר לחביתיות להיעשות חביתיות, ולמחרת - מוכר את רֶמִי עצמו למוזיקאי הנודד ויטאליס, לו ולשלושת כלביו: קאפּי, זֶרְבִּינוֹ ודוֹלְצֶ'ה, ולקופה היחידה שלו - ז'וֹלי קֶר, שתיינית איומה, הגוססת לאחר מכן משחפת בחיקו של רֶמִי. זה רֶה-מִי. אם בוחנים אותם בנפרד: הדוֹ - לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל, הרֶה - תכול, המִי - צהוב (אולי בגלל - midi?) הפָה - חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ-faille, והרֶה - תכול - בגלל "רֶקָה"?) וכן הלאה, וכל ה"הלאה" האלה - ישנם, רק שאיני רוצה להכביד מדי על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם.

אמא שמחה לשמיעה שלי ובעל כורחה שיבחה אותי, ומייד, לאחר כל "יופי!" מתפרץ, הייתה מוסיפה בקרירות: "בעצם, את לא גורם כאן. השמיעה - מאלוהים." וכך זה נשאר לי לתמיד, שאני - לא גורם כאן, שהשמיעה - מאלוהים. זה הגן עלי מעודף הערכה עצמית, ממחסור בה, ומכל אהבה עצמית באמנות - מאחר שהשמיעה היא מאלוהים. "שלך - רק המאמץ, מפני שכל מתנת אלוהים אפשר לדכא," הייתה אומרת אמא מעל לראשי בן הארבע, הלא קולט בעליל ועל כן כבר חורט בזיכרון כך שאחר-כך כבר לא תוציא משם בשום דרך.

ואם אני את השמיעה הזו שלי לא דיכאתי, ולא רק לא דיכאתי בעצמי, כי אם גם לא הנחתי לחיים לדכא ולחסום (וכמה הם התאמצו!), אני חייבת את זה שוב לאמי. אילו היו האמהות אומרות לילדיהן לעיתים קרובות יותר דברים לא מובנים, הילדים האלה, בבגרותם, לא רק שהיו מבינים יותר, כי אם היו גם נוהגים ביתר נחרצות. אין צורך להסביר לילד דבר, את הילד צריך לכשף. וככל שמילות הכישוף אפלות יותר - כך הן חודרות עמוק יותר לתוכו, ופועלות בתוכו לבלי הפר: "Pater Noster qui es in coelis..."

גם אל הפסנתר - הדו-רה-מי של הקלידים - התחברתי מייד. התברר שיש לי יד נמתחת להדהים. "בת חמש וכבר כמעט תופסת אוקטבה, עוד טיפ-טיפה ותגיע!" - אמרה אמא, משלימה בקולה את המרחק החסר, וכדי שלא אתייהר: "בעצם, גם הרגליים שלה כאלה!" - ובמילה "רגליים" היא מעוררת בי את הפיתוי העמום אך החריף, לנסות מתישהו לתפוס את האוקטבה ברגל (מה גם שאני היחידה מכל הילדים שיודעת לפרוש את בהונותי בצורת מניפה!), דבר שמעולם לא העזתי לא רק להוציא אל הפועל, כי אם אפילו להשלים במחשבה, שכן "הפסנתר - קודש", ואסור להניח עליו דבר, לא רק רגליים, גם ספרים.

את העיתונים אמא, מתוך איזו עקשנות נעלה של קדוש מעונה, ובלי לומר מילה לאבא, שהיה מניח אותם שם בקביעות ובתום לב, הייתה מסירה מדי בוקר - מסלקת - מן הפסנתר, ומי יודע אם לא מן העימות הזה שבין בוהק המראָה השחור והצחור של הפסנתר, לבין ערימת העיתונים המגובבת חסרת הצבע, ואם לא מאותה מחוות נקם רחבה ונוקדנית כאחת של אמא - צמחה אצלי הוודאות האקסיומטית, הבלתי ניתנת לעקירה: העיתונים - לכלוך, וכל השנאה שלי אליהם, וכל נקמת עולם העיתונות - בי. ואם אי-פעם אמות כקבצנית מאחורי הגדר, אני, לפחות, אדע בגלל מה.

מלבד יד גדולה התגלתה אצלי עוד "נקישה מלאה וחזקה" ו"לגבי ילדה קטנה כזו טוּשֶה רגיש להדהים". "טוּשֶה רגיש" נשמע כמו קטיפה, והיה חוּם, ומאחר ש-toucher זה לגעת, יצא שאני נוגעת בפסנתר, כמו קטיפה: כמו בקטיפה: בקטיפה חוּמה, כמו חתולה: .patte de velours

אבל עוד לא סיימתי בעניין הרגליים. כאשר שנתיים לאחר אלכסנדר - הוא אני - נולדה קיריל הצפוי לבטח - היא אַסְיָה - אמא, הפעם כבר למודת ניסיון, אמרה: "אז מה, תהיה מוזיקאית שנייה." אבל כאשר המילה הראשונה, המשמעותית בעליל של אותה אסיה, שהסתבכה בכילה התכולה של המיטה, הייתה "רֶגֶה" (רגל), אמא לא רק התאכזבה, כי אם התמרמרה: "רגל? זאת אומרת - רקדנית? אצלי - בת רקדנית? אצל סבא - נכדה רקדנית? אצלנו במשפחה, תודה לאל, איש לא רקד!" (ובכך טעתה: היו בחיי אמהּ נשף וריקוד גורלי, שממנו התחיל הכל: גם המוזיקה שלה, גם השירים שלי, כל האסון הלירי המשותף שלנו שאין ממנו מפלט. אבל לה לא נודע על כך - מעולם. לי זה נודע, כעבור קצת פחות מארבעים שנה לאחר הקביעה הגאה הזו שלה, בבית הרוסי של סַנט זֶ'נֶבְיֶב, כפי שאספר בבוא העת.)

חלפו שנים. "הרגל" כאילו התממשה. על כל פנים, אסיה, שהייתה קלת תנועה מאוד, ניגנה על הפסנתר נורא - מזייפת לגמרי, אבל למרבה המזל כל-כך חלש, שכבר מחדר האורחים הסמוך לא שמעו כלום. אני חוששת לטעות עכשיו, אבל כשהיא, במצפוניוּת, מתחה את כף ידה עד קצה, בקושי תפסה מרווח גדול יותר מדוֹ עד פָה. ידה (כמו רגלה) הייתה קטנטונת, הנקישה - לרוב החטיאה, והטוּשֶה - כמו של זבוב. וכאשר כל זה היה מגיע לאוזן, הוא חתך כמו סכין גילוח (את התנוך).

"זאת אומרת - דומה לאיוואן ולדימירוביץ'," בשברון לב אך כבר בהשלמה, אמרה אמא: "אצלו חוסר שמיעה נדיר. בעצם, לְאַסֶנְקָה, כאילו יש שמיעה, ואילו אפשר היה לשמוע מה היא שרה, אולי זה גם היה מתברר כנכון? אבל למה על הפסנתר היא כל-כך מזייפת?" אמא לא הבינה שליד הפסנתר אסיה, מפאת גילה הצעיר, פשוט משתעממת ללא נשוא ורק מרוב ישנוניות מחטיאה (תווים!) כמו גור כלבים עיוור המחטיא את הצלוחית. ואולי תפסה שני קלידים בבת-אחת כי חשבה שכך תגמור מהר יותר לנגן את כל התווים שהוקצו לה? ואולי (ניגנה את התווים שניים-שניים) כמו זבוב, שמחוסר משקל אינו מסוגל להתכוונן לקליד המסוים דווקא? כך או אחרת, הנגינה שלה הייתה לא רק עלובה עד בכי, כי אם שטופה בדמעות, קילוחים של דמעות קטנות מלוכלכות וזמזום טורדני של: אִי-אִי, אִי-אִי, אשר בגללו כל הנוכחים בבית, ואפילו החצרן, היו תופסים את הראש ופולטים בייאוש: "היא שוב התחילה!" ודווקא משום שאסיה המשיכה לנגן, הלכה אמא והתייאשה כל יום יותר ויותר מן הקריירה המוזיקלית שלה, והעמיסה את כל תקוותה עלי, גדלת היד וחסרת הדמעות.

"רגל, רגל," הייתה אומרת במהורהר, בלכתה איתנו הגדולות כבר וכבר גזוזות שיער על פני האחו הסתווי הגזוז של קאלוּגה - "אז מה, אחרי הכל גם בלרינה יכולה להיות אשה הגונה. הכרתי אחת, בסוֹקוֹלניקי, שהיו לה אפילו שישה ילדים, והיא הייתה אם לדוגמא, כל-כך מופתית, שאפילו סבא הניח לי פעם לבקר אצלה לרגל טבילה..." וכבר מתלוצצת בעליל (ואנחנו הבנו את זה): "מוסיה - תהיה פסנתרנית מפורסמת, אסיה (בולעת איכשהו)... רקדנית מפורסמת, ומרוב גאווה יצמח לי סנטר כפול." וכבר בכלל לא מתלוצצת, כי אם בשמחה ובעצב מעומק הלב: "הנה, הבנות שלי אמנם תהיינה 'אמניות חופשיות', מה שאני כל-כך רציתי להיות." (אביה עמד על חינוך וחיי בית, ועל הבמה היא עמדה רק פעם אחת, לצד פּוֹסאר הזקן, שנה לפני מותו ומותה.)

...אבל עם התווים, בתחילה, לא הלך בכלל. על הקליד אפשר ללחוץ, אבל על התו? הקליד ישנו, כאן, הנה הוא, שחור או לבן, אבל התו איננו, התו על הקו (על איזה מהם?). מלבד זאת, את הקליד - שומעים, אך את התו - לא. הקליד - ישנו, והתו - לא. ולשם מה התו כשיש קליד? ולא הבנתי כלום, עד שפעם, בראש כרטיס ברכה שנתנה לי אַבגוּסטה איוואנוֹבנה ל-Gl?ckwunsch של אמי, ראיתי על קו התווים במקום תווים - עפרונים! אז הבנתי שהתווים חיים על ענפים, כל אחד על שלו, ומשם הם קופצים אל הקלידים, כל אחד לשלו.

ואז הוא - משמיע צליל. אבל אחדים מהם, המתאחרים (כמו הילדה קטיה מתוך בילויי ערב: הרכבת המאותתת מתרחקת, ואילו קטיה והאומנת המאחרות - בוכות...) - המתאחרים, אני אומרת, מתגוררים מעל לענפים, על איזה ענפים אוויריים, ובכל זאת גם הם מנתרים (ולא תמיד קולעים, ואז - זיוף). וכשאני מפסיקה לנגן, התווים חוזרים לענפים וישֵנים כמו הציפורים וכמותן אינם נופלים לעולם. כעבור עשרים וחמש שנים הם בכל זאת נפלו אצלי ואפילו - פרצו:

ואולם למרות שאת התווים התחלתי לקרוא מן הדף עד מהרה והיטב (טוב יותר מאשר את תווי הפָּנים, שם הרבה, הרבה זמן קראתי - רק את הטוב ביותר!), מעולם לא למדתי לאהוב אותם. התווים - הפריעו לי: הפריעו להסתכל, ליתר דיוק, לא להסתכל על הקלידים, היטו אותי מן הלחן, היטו מן הידע, היטו מן הסוד, כמו שמטים מן הדרך, כך - היטו מן הנגינה, הפריעו לידיים למצוא בעצמן, נדחפו כאותו "שלישי נצחי באהבה" מתוך הפואמה שלי (אשר בשל פשטותה - שלה, או המורכבות - שלי, איש לא הבין) - ומעולם לא ניגנתי בביטחון כזה, כמו בעל-פה.

אך למרות כל הנאמר, הנכון לא רק לגבי, כי אם לגבי כל מתחיל, אני רואה עכשיו, שלקרוא תווים היה פשוט מוקדם מדי בשבילי. הו, כמה אמא מיהרה, עם התווים, עם האותיות, עם האוּנדינוֹת, עם הגֵ'יין אֵיירוֹת, עם עם האנטוֹן גוֹרֶמִיקִים, עם הבוז לכאב פיזי, עם סֶנט הֶלֶנָה, עם היחיד כנגד כולם, עם היחיד - ללא כולם, כאילו ידעה שלא תספיק, בין כה וכה לא תספיק הכל, בין כה וכה לא תספיק שום דבר, אז הנה - לפחות את זה, ולפחות עוד את זה, ועוד את זה, ואת זה עוד... כדי שיהיה במה לזכור! כדי להזין מייד - לכל החיים! איך מהרגע הראשון עד לאחרון היא העניקה - אפילו העיקה! - לא מניחה לעצמה לנוח (ולנו - להירגע), השקתה וגדשה עד אפס מקום - רושם על גבי רושם וזיכרון על גבי זיכרון - כמו לתוך ארגז שכבר מלא עד אפס מקום (שהתברר, אגב, כחסר קרקעית), לא במתכוון או בכוונה תחילה? דוחסת את היקר מכל - למעמקים, להעלים מן העין לזמן רב יותר - למלאי, לאותו מקרה קיצוני, כשכבר "הכל נמכר" ורק עוד בשביל האחרון-אחרון - צוללים לתוך ארגז, ושם מתברר, עדיין שמור הכל.

כדי שהקרקעית ברגע האחרון, תעניק מעצמה. (הו, שפע הקרקעית האמהית, אינסוף ההענקה! אמי, עוד בחייה, כמו קברה את עצמה בתוכנו - לחיי נצח.) איך היא גדשה אותנו בַּלא-נראה ובלא-שקיל, ובכך דחקה מתוכנו לתמיד את כל השקיל והנראה. ואיזה מזל שכל זה לא היה מדע כי אם ליריקה - מה שלעולם אין בו די, בכפליים ממנו אין די: כמו שלרעֵב אין די בכל הלחם שבעולם, ובעולם אין די - כמו שאין די מהראדיוּם - מזה שהוא עצמו האין-די-מהכל - עצם האין-די, ואשר רק משום כך הוא מושיט את ידו לכוכבים! - זה שלא יכול להיות ממנו יותר מדי, מפני שהוא עצמו - היותר מדי, כל יתרת הערגה והכוח, יתרת הכוח ההופך לערגה, המתיקה הרים.

אמא לא ניסתה לחנך, היא ניסתה - אותנו: את כוח ההתנגדות - היתמוטט בית החזה? לא, לא התמוטט, כי אם התפשט כל-כך, שאחר-כך - כעת - כבר אי אפשר להשׂביע בכלום, להרוות בכלום. אמא הזינה אותנו מתוך העורק הפתוח של הליריקה, כשם שלאחר מכן אנחנו פתחנו בלא רחמים את שלנו, מתאמצות להזין את ילדינו בדם הערגה של עצמנו. מזלם שלהם שלא עלה בידנו, שלנו - שעלה בידה!

אחרי אם כזו נותרה לי רק ברירה אחת: להפוך למשוררת. כדי להיפטר מן המתת שלה - שהיה חונק אותי או גורם לי להפר את כל חוקי האנושות.