חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים הפרקים ראשונים

1
החבר האחרון שלי הכריז:
"סוף-סוף אני יכול לעשות מה שתמיד רציתי."

אני אלרגי להצהרות מהסוג הזה, במיוחד אצל אָבָה. הוא תמיד היה יכול לעשות מה שהוא רוצה. זה בטבע שלו.
"ארבעים שנה חיכיתי ליום הזה," הוסיף אבה.
רתחתי מכעס, אבל קולי בגד בי. אילו יכולתי להביט במראה הייתי נעשה מודע לזעמי: הדם עלה לי לראש, שפתי נחשקו. אבה, כפי הנראה, לא היה מודע לכלום. אחרת לא יכול היה להוסיף ולומר: "חוויתי דברים - רומנים שלמים יכולתי לכתוב על זה. שלשום, למשל."

הייתי צריך להשיב: "לא חווית די אפילו בשביל רומן אחד. דרך אגב, לא חייבים לחוות כלום. והכי חשוב: אתה בכלל לא יודע לכתוב." שתקתי.

אני מקנא באבה כי הוא תמיד עושה בדיוק מה שמתחשק לו. האם ברגע ההוא פעל אחרת? האם הוא שאל אותי לשלומי, למשל? אולי נראיתי מאושר כשנפגשנו? להיפך! אני מניח. הייתה לי סיבה להיות אומלל. בדיוק חזרתי מחברתנו אידה. הסברתי לה בפעם האלף שאני אוהב אותה. היא השיבה בפעם החמש-מאות: "גם אבה אוהב אותי."
"ואת?" ביקשתי לדעת בפעם המאתיים וחמישים.
"אני?" השיבה אידה בפעם המאה, "אני אוהבת את שניכם!"
ומה עשה אבה? אמר בדיוק מה שהוא רצה להגיד: "שלשום, למשל. שלשום התקשר אלי מישהו וטען שלפני לפחות עשרים שנה נפגשנו במרפאה. בהתחלה לא הצלחתי להיזכר מי זה. אבל כשהוא אמר שהתבטאתי בחיבה על מוּציוֹ קלֶמֶנטי ואפילו שרקתי באוזניו את התיבות הראשונות של הסונטה לפסנתר אופוס 25, מספר 5, בפה דיאז מינור, נזכרתי. ואז גם קולו נשמע לי מוכר. הוא אמר מה שמו, ואני ידעתי שהוא אומר את האמת. קוראים לו רוּדוֹלף ראוּך. 'פשוט תחשוב על סיגריות,' אמר, 'וכבר תדע איך קוראים לי.' "עשרים שנה הוא זכר את מראה פני ואת שמי, כי כששאלתי אותו איך הגיע אלי, אמר: 'ראיתי אותך לא מזמן בוורטהיים. ואז חשבתי לעצמי: פשוט תסתכל בספר טלפונים ותתקשר אליו.'

"כן. שאלתי אותו למה לא פנה אלי בחנות. ראוך אמר: 'זה ישיר מדי בשבילי.' הוא שאל אותי לשלומי.

"'טוב,' אמרתי, 'מאז השהות במרפאה לא היו לי כאבים.'
"'לי כן,' הוא אמר, 'עד היום יש לי כאבים. אבל למדתי לחיות עם זה. דרך אגב, כבר שנים שאני נכה. הרבה כסף אין לי, אבל זה מספיק. סיגריות וקפה אף פעם לא חסר לי. הדירה שלי קטנה וזולה. אני גרוש. הילדים שלי גדולים.'

"בנקודה הזאת של השיחה לא ידעתי מה להגיד. אבל ראוך הזכיר לי שגם הוא מחובבי המוזיקה. הוא שאל אם אני זוכר את זה. הוא אמר שאפילו הלחין שירים. טקסטים שהוא עצמו חיבר. 'אני יכול להשמיע לך שני שירים?'
"על כורחי אמרתי: 'כן, ברצון.'
"'רגע,' אמר, 'אני הולך עם הטלפון לפסנתר.'
"כעבור עשר שניות הוא ניגן לי ושר שני שירים. את שפופרת הטלפון הניח ודאי על הפסנתר. הצלילים שבקעו היו מתכתיים. השירים נשמעו לא רע. "ראוך אמר: 'הם מוצאים חן בעיניך?' - 'כן,' אמרתי. 'לצערי, אני לא יודע להלחין שירים.' "'אבל אתה יודע לעשות משהו אחר במקום זה,' טען. והוסיף: 'אתה רוצה אולי לבוא לבקר אותי פעם? אוכל להשמיע לך שירים אחרים שלי.'

"'אֶהה,' אמרתי, 'אני מעדיף לפגוש אותך בבית-קפה.' "'קבענו,' אמר ראוך, 'איך נראה לך יום שישי, בחמש, בקפה סאבוֹ?' - 'טוב,' אמרתי, 'אבל אולי אני לא אזהה אותך.' "'אל תדאג, אני מושך תשומת-לב.'

"בעשרה לחמש הגעתי לבית-הקפה. בפינה אחת ישב גבר מרופט, מלוכלך וכחוש עם שיער ארוך ומדובלל. הוא שתה תה ועישן סיגריה. שחוח, לפניו מחברת תווים, הוא מלמל, כתב משהו, גירד בפדחתו, זמזם כמה צלילים. האם הוא מלחין שיר? חשבתי. מפעם לפעם הרים את עיניו והביט לעברי בחרדה ובאי-רצון. לא הצלחתי להחליט לגשת אליו. ישבתי, שתיתי קפה וחיכיתי. אחרי חצי שעה הלכתי.

"היום ראוך התקשר. 'לא יכולתי לבוא לבית-הקפה. מחזור הדם שלי נכנס לסיחרור.'"

עכשיו הייתי מוכרח להגיד לאבה: "אתה יכול להתבשם בהבלותך. מישהו זכר במשך עשרים שנה את הפנים שלך ואת מה ששרקת."
"ואת השם שלי!"
"השם שלך הוא רק צליל."
"יש לו שלוש אותיות."
"אני, בכל אופן, לא הייתי מזהה אותך שוב. תסתכל על עצמך. בהשוואה למי שהיית אז במרפאה אתה עכשיו מישהו אחר. לפחות מבחינה חיצונית. אני לא אומר שאתה נראה רע יותר או טוב יותר. העובדה שראוך זיהה אותך אחרי עשרים שנה מלמדת עליו זכות."
"אני לא יודע."
"אבל מה מעניין אותי ראוך. אני צריך לדבר איתך על אידה."
"שוב פעם?"
"אני לא יכול לשאת את זה שאישה מבוגרת כמוה מתנהגת כמו ילדה."
"בדיוק את זה אני אוהב."
"כשהייתה עוד צעירה ויפה, היא השתלטה על הדמיון שלי חזק כל-כך, שהתפתיתי לדאוג לה כל חיי."
"משנה לשנה היא נעשית יפה יותר. אבל אתה דאגת לה? אל תשכח שהיא עומדת ברשות עצמה. לפעמים היא אפילו דאגה לך."
"אני לא יכול אחרת," אמרתי, "לעיתים קרובות היה לי הרושם שהיא מתייחסת למקצוע שלה כאילו הוא סתם שעשוע."
"על זה אתה מתלונן?" אמר אבה. "אני אוהב את זה."
"היא לא חושבת על מה שהיה, היא לא חושבת על מה שיהיה, היא נצמדת רק להווה."
"ואילו אתה, כמובן, חי רק בדמיון!"
"גם בעבר."
"אז תשמח שאידה מחזירה אותך ליומיום."
"כשאני חושב כמה היא מפוכחת, הדם עולה לי בהדרגה לראש."
"לא הייתי רוצה לתאר לעצמי אותה לא מפוכחת."

2
לפעמים אני שומע הרצאה שיגרתית. לאחרונה פרש בפנינו הדובר שורה אינסופית של נתונים, אבל לא הוציא מהם שום מסקנה. אולי חשב שההרצאה שלו היא שיר המדבר בעד עצמו. במאזיניו ראה, ככל הנראה, חובבי שירה החייבים לחרוז בעצמם את שורת הנתונים שלו.

בין המאזינים היו כמה מעמיתי. כמו תמיד אחרי ההרצאה רצינו עוד לשתות יין במועדון. אני התיישבתי על יד אישה שאת גילה קשה היה לאמוד ושהייתה מאופרת בסגנון יוצא-דופן.

הזמנתי כוס יין אדום, וכשהמלצר הביא את היין אמרה לי האישה:
"אולי אתה כבר לא מזהה אותי, אבל אני מכירה אותך."
"איך זה יכול להיות? את בכלל לא מוכרת לי."
"לא," אמרה, "אבל בזכותך הייתי, לפני שבע שנים, חמישה חודשים בתחנת המחקר באנטארקטיקה."
"מצטער."
"לא, לא," אמרה, "הייתי אסירת תודה לך אז, ואני עדיין אסירת תודה."
"איך קוראים לך."
"אדריאנה."
"לא זוכר."
"אתה תמכת בנסיעת המחקר שלי בוועדה המייעצת." "בוועדה יש שמונה חברים. לי לא מגיעה שום תודה." "בטח, בטח," אמרה.
"מה את עושה היום," שאלתי.
"אני עדיין עוסקת בהשפעת האוזון על האורגניזם."
"ואיפה את גרה?"
"כאן, בעיר. עם הבת שלי אנטוניה."
"בת כמה הבת שלך?"
"בת שש. דרך אגב, אתה מכיר את אביה של בתי."
"אני?"
"כן, הוא עמית שלך."
באותו רגע נכנסו שלושה גברים גבוהים ורחבי כתפיים אל המועדון.
אדריאנה אמרה בלחישה: "עכשיו באה המאפיה. סליחה."

היא קמה ממקומה, ניגשה אל שלושת הגברים ובירכה לשלום את הגבוה מביניהם בהתרגשות גדולה. השלושה מצאו שולחן, ואדריאנה ישבה יחד איתם. היא נשארה שם לפחות חמש-עשרה דקות.

כשחזרה אל שולחני, אמרתי: "היחסים האישיים שלך עם המאפיה מפליאים אותי."

"אח," אמרה, "זה כבר היה מזמן, לפני חמש-עשרה שנה לפחות. הגבוה היה שותף עסקי של בעלי."
"את נשואה?"
"גרושה. אצלנו זה רגיל שמתחתנים בגיל שמונה-עשרה."
"והאקס שלך במאפיה."
"אז עוד לא הייתה אצלנו מאפיה."
"מה עושה הגבוה היום?"
"יש לו מפעל. הוא מיליונר. והוא לומד תולדות הדת. אבל, כמו שכבר אמרתי, אתה מכיר את אביה של בתי."
אדריאנה אמרה שם של גבר, ונזכרתי. "כן," אמרתי, "הוא כתב עבודה על שוויון היום והלילה."
"בזכותך," אמרה אדריאנה, "הוא היה, לפני שבע שנים, חמישה חודשים בתחנת המחקר באנטארקטיקה. הבת שלי היא ילדה של תחנת המחקר."
"אני מקווה שאביה של בתך דואג לילדה שלו."
"לא ממש," אמרה אדריאנה, "אני צריכה להודיע לו שדמי המזונות עלו."

3
אבה היה אצל אידה. הוא אמר שהיא כועסת עלי. היא אמרה שיש לה הרושם שבעיני היא לא קיימת אלא כדי לשמח אותי. אבל סבלנותה הולכת ופוקעת.

אני לא יודע מה אבה סיפר לה.
לדבריה היא לא מתאימה לא לאושש אותי ולא לנחם אותי. אני המום. האם נתתי לאידה אי-פעם סיבה לומר משפטים כאלה?

לדבריה היא מבטיחה את קיומה בעבודה קשה, ומרגיז אותה שאני מטיח בפניה שאין לה ילדים.

מה, אני משוגע? מי יהיה האבא! אבה? אני? איך אבה היה מתנהג כלפי אילו היה אבי ילדהּ של אידה? איך הייתי אני מתנהג כלפי אבה אילו הייתי אבי ילדהּ של אידה? איך הייתה אידה מתנהגת? היא הייתה מעדיפה את אבי הילד שלה. בלתי נסבל. אני שמח שלאידה אין ילדים.

עושה רושם, לטענתה, שבעינַי הגבר הוא מהות האדם. אבל שאני אסתכל פעם על עצמי: שלא לדבר על זה שלא ירחק היום והגוף שלי כבר לא יהיה מרשים במיוחד. הנטייה שלי להגות בעבר או אפילו במין עתיד מעורפל, ועוד בגילי, מעלימה מעיני את המובן מאליו.

האם אני כזה?

היא מטיחה בפני שאני קמצן. ואם לא קמצן, אז חסר כישרון ליהנות מהחיים.

4
מנזר סנטה קתרינה! אז מה אני יודע על מנזר סנטה קתרינה?
רק שהוא בדרום סיני. זה מה שעניתי לאבה.

אבל הוא בשלו: "זה הכל?"
"כן."
"אתה לא יודע מה הסיפור של המנזר?"
"לא!"
"טישֶנדוֹרף?"
"מי?"
"קונסטנטין פון טישנדורף?"
"לא מכיר."
"קודקס סיני?"
"בחיים לא שמעתי."
"אז ראשית כל..."

הסגנון הזה של אבה, סגנון דידקטי של מי שמתיימר לדעת טוב יותר, מאוס בעיני. ברגע שהוא מסביר לי "ראשית, שנית, שלישית" את מה שלדעתו אני אמור לדעת, אני כבר יודע שרק לפני זמן קצר הוא קרא את זה איפשהו.

"ראשית כל, מנזר סנטה קתרינה לא נמצא סתם איפשהו בדרום סיני, אלא שוכן למרגלותיו הצפוניות של ג'בּל סנטה קתרינה."
"אהה."
"זה הר סיני, הר מתן התורה בתנ"ך..."
"אני מבין!!"
"תאר לעצמך: המנזר נבנה בשנת 530 בתור מצודה."
"זה קדום מדי בשבילי, אני לא יכול לתאר את זה לעצמי."
"מנזר יווני-אורתודוקסי."
"שיהיה."
"אולי כדאי לנסוע לשם פעם."
"מישראל?"
"או ממצרים."
"זה חם מדי בשבילי, אני לא אעמוד בזה."
עכשיו רציתי לתאר לעצמי את המנזר. מצודה בת אלף וחמש-מאות שנה בהרים. אבל לא הצלחתי.
אמרתי: "וטישנדורף? הקונסטנטין פון שלך?"
אבה נשאר ענייני: "הוא ביקר שלוש פעמים במנזר סנטה קתרינה."
"אני צריך לשאול עכשיו למה?"
"טישנדורף היה תיאולוג ופּאלֵיאוגרף, בקי בצורות כתב עתיקות. חוקר פּאלימפּסֶסטים ופרשן כתבים גדול. הוא חיפש את הטקסט המקורי של הברית החדשה. לכן נסע לסיני ולירושלים ולמקומות אחרים."
"קארָה בן נֶמזי חוצה עכשיו בדהרה את המדבר?"

"ב-12 במאי 1844, בשלוש אחר-הצהריים, יצא טישנדורף את קהיר עם שלושה בדואים ומתורגמן, ועשה את דרכו אל מנזר סנטה קתרינה. הוא נאלץ לקחת איתו מטבח שלם: אורז, תרנגולות בסלים, תה, קפה, מים בכדי חומר גדולים וכו'. על גב גמל, בחברת בני המדבר החמושים, דוקטור פוֹגטלנדי לתיאולוגיה.

ב-24 במאי, עם שחר, הגיע אל מרגלות המנזר. הוא הכריז על בואו בקריאות. כעשרה מטרים מעליו נפתחה דלת, וסל קשור בחבל שולשל אליו. בגובה פני האדמה לא הייתה דלת. טישנדורף הניח את מכתב ההמלצה שלו בסל, והוא נמשך מייד למעלה. כעבור זמן קצר שלשלו הנזירים קורת עץ קשורה בחבל. טישנדורף התיישב על הקורה, אחז בחבל בחוזקה, והונף אל על."

הדבר היחיד שאמרתי לאבה היה: "מה זה דוקטור פוגטלנדי לתיאולוגיה?"
"טישנדורף נולד בחבל פוגטלנד, בעיר לֶנגֶנפֶלד."
"זה חשוב? מימי לא שמעתי על המקום הזה."
"כשהגיע למנזר ביקש טישנדורף לראות את הספרייה בהקדם האפשרי. מעל שער הכניסה הייתה קבועה כתובת עתיקה, ובה נכתב שהספרייה היא מקום מרפא לנפש או בית-מרקחת רוחני. אבל טישנדורף נחרד ממצבה של הספרייה. דפים פזורים בחדר העידו שהנזירים הבורים השמידו בצורה ברברית כתבי-יד עתיקים ויקרים מאוד. במרכז החדר עמד סל גדול שהכיל שאריות של כתבי-יד פגומים. ספרן המנזר, איש ושמו קירילוֹס, העיר כבדרך אגב שהם כבר שרפו שני סלים מלאים מהזבל הזה. בקרוב יועלה באש גם השלישי."
"אני תוהה אם טישנדורף מתאים בכלל לאוסף שלנו."
אבה אמר: "אתה לא מסוגל לשמוע קודם סיפור עד הסוף?!
בכל אופן, טישנדורף שלף כמה דפים מהסל והבחין עד מהרה שאלה כתבים חסרי ערך. אבל לבסוף הוא הוציא כמה גווילים שהכתב עליהם היה בעליל עתיק ביותר. טישנדורף תיארך אותם למאה הרביעית. קרוב לוודאי שהם היו מונחים בספרייה מאז ייסודו של מנזר סנטה קתרינה, כלומר אלף ושלוש-מאות שנה. זה היה כתב-היד היווני העתיק ביותר המוכר לעולם עד אז. 129 דפים של תרגום השבעים, התרגום היווני של הברית הישנה. טישנדורף הורשה לקחת 43 דפים. את 86 הנותרים השאירו הנזירים בידם."
"ואז?"

"טישנדורף התרה בספרן קירילוס בכל תוקף לשמור בקפידה על הגווילים הנותרים. הוא אמר לו גם שהוא יחזור, ושבינתיים ינסה לערב בעניין את ממשלת הצאר הרוסי. הרי הצאר הרוסי היה האיש רב-העוצמה ביותר מבני האמונה האורתודוקסית." "נו, בראוו. טישנדורף יצא למסעו כדי לחפש את הברית החדשה, אבל מצא את הישנה. וגם ממנה הוא קיבל רק 43 דפים."

"אבל הוא לא אמר נואש. בשנת 1853 הוא שב ויצא לדרך." "מלנגנפלד בפוגטלנד?"

"מלייפציג. שם הוא קיבל פרופסורה לשם כבוד בשנת 1850. בינואר יצא טישנדורף לדרך. הוא רצה למצוא סוף-סוף את הברית החדשה העתיקה ביותר. את 86 הדפים של הברית הישנה, שבשנת 1844 נאלץ להשאיר, רצה הפעם לקנות, או לכל הפחות להעתיק במדויק. אבל כששב אל המנזר לא מצא את האוצר הישן והכביר הזה. ספרן המנזר קירילוס, שטישנדורף הפקיד בידיו ב-1844 את הגווילים, לא ידע מה קרה להם. האוצר אבד. ולברית החדשה לא היה זכר. מאוכזב חזר טישנדורף במאי ללייפציג."

"ובזה זה נגמר?"

"לא. הדפים האבודים של הברית הישנה לא נתנו לטישנדורף מנוח. המהלך הבא שלו: הוא פנה אל השלטון הרוסי. הנצרות האותודוקסית ראתה בצאר הרוסי את הפטרון העליון שלה."
"את זה כבר אמרת."
"טישנדורף קיווה לקבל את חסותו."
"אז הוא נסע קודם מלייפציג לפטרבורג?"
"מה פתאום. לדרזדן. בדרזדן התגורר שגרירו של הצאר הרוסי, ווֹלקוֹבסקי. טישנדורף הציע לו שהוא יחפש ויקנה במזרח, כממונה מטעם אלכסנדר השני, כתבי-יד קדושים חשובים. כתבי-היד האלה יהיו אחר-כך קניינו של הצאר הרוסי. שר התרבות הרוסי נוֹרוֹב, שוחר תרבויות המזרח, בא בכבודו ובעצמו ללייפציג כדי לדון עם טישנדורף בפרטים. זמן קצר לאחר מכן הביעה האקדמיה של הצאר בפטרבורג תמיכה בתוכניתו של טישנדורף. אחיו של הצאר, הנסיך הגדול קונסטנטין, הצארינה מריה ואמה של הצארינה התרשמו עמוקות. לבסוף הציג נורוב את העניין לפני הצאר. טישנדורף מונה לצאת לדרך בשליחות הצאר הרוסי."

"הסיפור שלך עוד ארוך?"

"הוא תיכף נגמר. הנסיך וולקובסקי, השגריר הרוסי בדרזדן, העביר לידיו של טישנדורף סכום נכבד בזהב רוסי לקניית כתבי-היד ולהוצאות המסע היקר. טישנדורף אפילו לא נדרש לאשר בכתב את קבלת הזהב.

"בתחילת ינואר 1859 יצא טישנדורף בפעם השלישית למצרים. אלכסנדריה, קהיר, ולבסוף אורחת גמלים שחצתה את מדבר סיני. ב-30 בינואר הגיע אל מנזר סנטה קתרינה. הספרן הזקן קירילוס, שטישנדורף היה מיודד עימו מאז 1844, שמח על הפגישה המחודשת. השלטון הרוסי בישר לאב המנזר דיוֹניסוֹס בעוד מועד על ביקורו של טישנדורף. טישנדורף שב וחיפש את 86 הדפים שמאז 1844 לא יצאו לו מהראש. אבל ללא הועיל. הלך רוחו היה כמו בשנת 1853: חסר תקווה.

"הוא הזמין בדואים וגמלים ל-7 בפברואר כדי לחזור לקהיר. הוא התקשה להאמין שיוכל לשאת מסע מפרך נוסף אל המנזר. הוא ביקש להיפרד מסיני לנצח ויצא בימים שלאחר מכן לטיולים בסביבות המנזר. לאחר טיול מייגע בחברת אמרכל המנזר, נזיר צעיר מאתונה, הזמין אותו האיש לקיטונו להתכבד במשקה ולהתרענן. הנזיר הוציא מאחת הפינות חבילה עטופה בבד אדום, הניח אותה לפני טישנדורף ואמר: 'יש לי כאן ברית ישנה ביוונית.'

"טישנדורף הסיר את עטיפת הבד, ולפניו נחה ערימת גליונות קלף גדולים. מה ראו עיניו? את 86 הדפים שבשנת 1844 כבר אחז בידיו, אבל נאלץ להשאיר במנזר. לאמיתו של דבר, בערימה היו עוד גווילים! 112 דפים נוספים עם טקסט מהברית הישנה ו-148 שהכילו את הברית החדשה. הברית החדשה בכתב-יד עתיק יומין. טישנדורף הגיע אל מחוז חפצו. דרך אגב: זה היה הטקסט העתיק ביותר והשלם ביותר של הברית החדשה, כתב-יד מן המאה הרביעית.

"אבל איך להוציא את כתב-היד ממנזר סנטה קתרינה? טישנדורף ביקש מהנזירים שיאפשרו לו להביא את כתב-היד לרוסיה כשי לצאר הרוסי. הוא הציע למנזר סכום עתק בזהב, וגם לאמרכל. אבל הנזירים היססו. לטישנדורף בער לפרסם את הטקסטים שבכתב-היד. הוא הציע לנזירים להשאיל לו, לכל הפחות, את כתב-היד. הוא רצה להביאו לקהיר, אל מנזר הבת, ושם להעתיקו בשלווה. לכך הסכימו הנזירים, אבל אחד מהם התנגד. לכן היה על אב המנזר דיוניסוס להכריע בסוגיה. אב המנזר שהה באותה עת בקהיר.

"ב-7 בפברואר רכב טישנדורף לקהיר, וב-13 בפברואר הגיע. כבר למחרת היום התייצב במנזר הבת של הנזירים מסיני. הוא פגש בדיוניסוס, וזה החליט שטישנדורף רשאי להביא את כתב-היד אל מנזר הבת בקהיר.

"טישנדורף שלח שייח' בדואי להביא את כתב-היד ממנזר סנטה קתרינה. כיוון שהבטיח לו גמול נאה אם יזדרז, קבע השייח' שיא של ממש. בתוך שמונה ימים כבר היה שוב בקהיר. קשה לתפוס שהאוצר הזה שאין לו תחליף חצה את מדבר סיני על גב גמל.

"הצדדים חתמו בקונסוליה הרוסית על חוזה שלפיו טישנדורף רשאי לקחת בכל פעם שמונה גליונות אל חדרו במלון. שם, במלון הפירמידות, בכיכר אֶזבֶּכּייֶה, הוא העתיק את כתב-היד. הוא העסיק שני גרמנים ששלטו ביוונית, הרופא ד"ר לוראנז' מקניגסברג ורוקח מלייפציג, כדי שיעזרו לו במלאכת ההעתקה. 132,000 שורות קצרות היה עליהם להעתיק ולהגיה. טישנדורף קם משנתו בין חמש לשש. לקראת שבע הגיעו הדוקטור והרוקח, וטישנדורף שתה איתם קפה. בשתים-עשרה אכלו השלושה בסלון ארוחת בוקר דשנה, ובשתיים שבו לעבוד עד שש. לאחר רדת החשיכה אכלו ארוחת צהריים. וכך זה נמשך חודשיים. טישנדורף הוסיף לטפח את התקווה לרכוש את המקור יקר הערך."

"אמרת שהסיפור תיכף נגמר."

"אומנם טישנדורף יכול היה לחגוג ניצחון גדול גם אם היה מפרסם רק את ההעתק. אבל הוא רצה את המקור.

"הנזירים לא שללו את הרעיון להעניק את כתב-היד כשי לצאר הרוסי. הם ביקשו להבטיח לעצמם לעולמים את חסותו של הצאר, ונוסף על כך הביאו בחשבון שהצאר יעניק להם מתנת גומלין ביד רחבה. הארכיבישוף שלהם היה צריך לאשר את מתן השי. אבל בדיוק אז הוא מת, ובחירת יורשו הייתה עשויה להתארך זמן רב.

"במצב זה נסע טישנדורף לקונסטנטינופול וביקר את שגריר הצאר באימפריה העות'מאנית, הנסיך לוֹבּאנוֹב. טישנדורף רצה שלובאנוב יעזור לו, ולובאנוב רצה לעזור לטישנדורף למען הצאר.

"בדעתו של טישנדורף עלה הרעיון שהנסיך לובאנוב, במסגרת תפקידו הרשמי, יכול להמציא מסמך, ובו ייכתבו הדברים האלה, פחות או יותר: 'אדון טישנדורף הביא לידיעתי שהנזירים בסיני מתעתדים להעניק בתיווכו שי לצאר את כתב-היד העתיק של הברית הישנה והחדשה. ואולם מאחר שאי-אפשר שהשי יימסר מסירה רשמית לפני שהאב הנבחר של מסדר סיני יזכה בהכרה רשמית, טישנדורף מבקש לשאול לפי שעה את כתב-היד הנזכר לעיל ולהביאו לפטרבורג לטובת הפיקוח על נכונות ההעתקה בשעת ההתקנה לדפוס. בתמיכתו בבקשתו של טישנדורף, שליח הצאר החתום מטה מצהיר במפורש, שגם אם כתב-היד הנזכר לעיל יימסר בהשאלה לטישנדורף ויובא לפטרבורג, הוא יישאר בכל זאת קניינם של נזירי סיני עד שנציגם העליון יממש את מתן השי לצאר מימוש רשמי בשם המסדר בכתב או על-ידי משלחת.'

"לובאנוב הסכים.
"עם האיגרת הזאת באמתחתו שב טישנדורף לקהיר.

"חברי המסדר צייתו ללובאנוב. טישנדורף היה אמור עכשיו לקבל את כתב-היד. ב-28 בספטמבר העבירו שמשים ממנזר הבת את החבילה, עטופה בבד האדום, אל מלונו.

"עכשיו לא עיכב אותו עוד דבר. ב-9 באוקטובר עזב את קהיר. תחנתו הראשונה הייתה וינה. בווינה הציג טישנדורף את כתב-היד בפני הקיסר פראנץ יוזף. מווינה הובילה דרכו לדרזדן כדי להביא בפני יוהאן מלך סקסוניה את שכיית החמדה. בדרזדן פגש טישנדורף גם את השגריר הרוסי, הנסיך וולקובסקי, האיש שמסר לידיו את הזהב ושלח אותו אל המסע. בארמון השגרירות הרוסית הוצג כתב-היד במשך כמה ימים לפני הציבור. לנסיעה ללייפציג לבקר את אישתו אנגליקה לא התפנה. אנגליקה טישנדורף נאלצה לבוא לדרזדן.

"לבסוף, ב-1 בנובמבר, יכול היה טישנדורף לצאת את דרזדן בדרכו לפטרבורג. ב-21 בנובמבר פרש לראווה את האוסף שלו על שישה שולחנות באולם הסיני של ארמון הצאר צארסקוֹיֶה סֶלוֹ: לא רק את כתב-היד העתיק ביותר של הברית הישנה והחדשה, אלא גם כתבי-יד אחרים שמצא וכמה עתיקות מצריות. את אחד השולחנות קישט בשושנות יריחו.

"הצאר אלכסנדר השני והצארינה מריה נתנו לטישנדורף להרצות לפניהם במשך שעה שלמה.

"זמן-מה לאחר מכן הוצגו כתבי-היד והעתיקות בספריית הצאר לפני הציבור.

"לפני שעזב באמצע דצמבר קיבל טישנדורף מענק מהצאר: 5,000 טאלר."

"חכה רגע. אתה כבר עם כתב-היד אצל הצאר הרוסי, אבל אני עוד לא שמעתי אילו ערובות הציע טישנדורף לנזירים בסיני. או שהוא 'אפילו לא נדרש לאשר בכתב את קבלת' כתב-היד?" "הוא אישר בכתב את קבלת כתב-היד בקהיר ב-28 בספטמבר: 'אני, החתום מטה, קונסטנטין טישנדורף, השוהה בימים אלה במזרח התיכון בשליחות אלכסנדר השני, צאר כל הרוסים, מאשר בזאת שהאחווה הקדושה מהר סיני העבירה לידי בהשאלה, בהתאם למכתבו של הוד מעלתו השגריר לובאנוב, כתב-יד של הברית הישנה והחדשה. כתב-היד הוא קניינו של המנזר הנזכר לעיל והוא כולל 364 גליונות וכן פראגמנט קטן. את הגליונות הללו אני לוקח לסַנקְט פטרבורג כדי להשוות את ההעתק שהכנתי עם המקור, בשעה שכתב-היד מותקן לדפוס. "כתב-היד נמסר לידי על-פי התנאי שנקבע במכתב הנזכר לעיל של אדון לובאנוב מיום 10.9.1859. אני מתחייב להשיב את כתב-היד לאחווה הקדושה מסיני שמור היטב ובלא נזק מייד לכשאתבקש.'"

"ו...? טישנדורף החזיר את כתב-היד?"
"לא."
"אני לא מאמין."

"הרי היה המכתב של לובאנוב. טישנדורף הסתמך עליו: כתב-היד נשאר 'קניינם של נזירי סיני עד שנציגם העליון יממש את מתן השי לצאר מימוש רשמי...'"

"זאת אומרת, בערך, אני משאיל לך את המכונית שלי, ואתה לא מחזיר לי אותה כי בסופו של דבר אני אתן לך אותה במתנה?"

"זאת אומרת, בערך, אתה רוצה לתת לי אותה במתנה, ועד אז אתה משאיל לי אותה."

"מה עלה בגורלו של כתב-היד."

"חלק מכתב-היד נדד עם טישנדורף ללייפציג. טישנדורף התעתד להדפיס את הברית החדשה והישנה בהוצאת גיזֶקֶה את דֶפְרינט מלייפציג. אבל על הספר היה אמור להיות כתוב שהמהדורה יצאה לאור בפטרבורג. חלקו האחר של כתב-היד הופקד למשמרת במשרד החוץ הרוסי.

"יום השנה האלף של המונארכיה הרוסית עמד בפתח ואמור היה להיחגג בסתיו 1862. אלכסנדר השני דרש לקבל לידיו עד אז את המהדורה המודפסת. לטישנדורף נותרו שנתיים למשימת ההדפסה המסובכת.

"בחג הפסחא 1862 עלה בידו להשלים את המלאכה הכבירה. המהדורה המפוארת של הברית הישנה והחדשה הייתה מוכנה ונקראה Bibliorum Codex Sinaiticus Petropolitanus. והנה יש לך את קודקס סיני בשלמותו."

"אבל עדיין אין לי את ה'פון'."

"זה הגיע בשנת 1869. אלכסנדר השני העניק לטישנדורף את תואר האצולה העובר בירושה. ממשלת סקסוניה אישרה את התואר, כמובן."

"קודקס סיני נדפס בלייפציג, וראה אור בפטרבורג."

"ארבעת הכרכים של המהדורה המפוארת נדפסו ב-300 עותקים. הכרך הרביעי הכיל את הערותיו של טישנדורף, 15,000 מספרן. ב-6 באוקטובר 1862 נסע טישנדורף לפטרבורג. בה בעת יצאו לדרכן 31 תיבות ובהן המהדורה המפוארת, 6,500 קילוגרם. וב-10 בנובמבר הציג טישנדורף לפני הזוג הקיסרי בצארסקויה סלו את העותקים הראשונים.

"את רוב העותקים העניק אלכסנדר השני לספריות בעלות שם. שני עותקים נשלחו למנזר סנטה קתרינה, עותק אחד קיבלה משפחת טישנדורף. 77 עותקים העניק הצאר לטישנדורף עצמו. הוא היה רשאי למכור אותם. הם נשלחו בשמונה תיבות בחזרה ללייפציג, והוצאת גיזקה את דפרינט ניהלה בשביל טישנדורף את המסחר בהם. טישנדורף חישב שהעסק הזה יניב בין 12,000 ל-15,000 טאלר. זה היה שכרו, והוא יכול היה להיות מרוצה." "מה יש לך נגד טישנדורף! למה אתה מפקפק ברצינות שלו." "טישנדורף התחזה לפני הנזירים בסיני למישהו אחר ממי שהיה באמת."

"הוא היה בלי ספק אחד הפאליאוגרפים הטובים ביותר ומומחה לטקסט המקראי. די בכך. אם דיווחת נכון..." "מה זאת אומרת!"

"...כי אז גילוי קודקס סיני, המסמך העתיק ביותר של הנצרות, הוא פסגה מדעית. וטישנדורף דאג לכך שהמונומנט הזה יהיה נגיש לכלל בני-האדם. האם היית אתה פועל אחרת במקומו של טישנדורף? תאר לעצמך שהיית מגלה כתב-יד מקראי מהמאה, נגיד, השלישית או הרביעית, אצל אנשים שאינם עומדים על ערכו של כתב-היד ומתייחסים אליו כמו לזבל. אני, בכל אופן, הייתי עושה כל מה שביכולתי להשיג את כתב-היד ולהרחיק אותו משם."

"פשוט יש לי מין תחושה."
"תחושה! גם את תחזית מזג-האוויר קבעת לפי תחושה?"
"ברור שלא, אתה יודע את זה טוב מאוד."
"אז איך נגמר הסיפור שלך על טישנדורף."

"בשנת 1869 יצא סוף-סוף מתן השי אל הפועל. טישנדורף שוב דחף לכך. תעודת מתן השי נושאת את התאריך 18 בנובמבר. השלטון הרוסי גמל למנזר סנטה קתרינה ב-9,000 רובל. זה היה שווה בערך

ל-27,000 מארק-זהב. רק עכשיו היה קודקס סיני רכושה של רוסיה והוצג בספריית הצאר הציבורית בפטרבורג. שם שכן שישים וארבע שנים."

"ואז?"

"בשנת 1933 מכר סטאלין את הקודקס לאנגליה תמורת 100,000 לירות שטרלינג, כ-200,000 מארק-זהב. ב-27 בדצמבר הגיע הקודקס למוזיאון הבריטי, ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה."

"אני אומר לך: טישנדורף לא מתאים לאוסף שלנו."

5
לפני זמן-מה התקשר אלי הפילוסוף בּוֹגוֹבּוֹי יוֹקסימוֹביץ'.
הוא סיפר שהוא בעיר לשמונה שבועות, בתור מלגאי.
הוא שאל אם אפשר להיפגש,
הוא נותן לי, בבקשה, את מספר הטלפון שלו בבית.

כן, השבתי, אבה או אני, אחד מאיתנו, יתקשר אליו בערב.
"תודה, תודה," אמר יוקסימוביץ'.
נהגנו לכנות אותו בּוֹגוֹ.

התוודענו לבוגו במכון הבינלאומי למחקר. אבה ואני התגוררנו אז שלושה חודשים במכון כדי לגמור לכתוב בנחת עבודה משותפת על תנועת הרוח בים וביבשה.

בוגו הגיע מליל, שבאוניברסיטה שלה הועסק חמש שנים. הוא אמר שבארצו הוא לא יכול למצוא עבודה בפילוסופיה, כי הוא לא לאומן ולא קומוניסט.

המכון הבינלאומי למחקר הוא ממלכה בפני עצמה. הוא ממוקם על פסגת מצוק המשקיף אל הים, יש בו דירות הארחה רבות המכוּנות "סטודיו", ואם מתמזל מזלו של האורח, הוא מקבל סטודיו הצופה אל הים. לי ולאבה שיחק המזל. מהסטודיו שלו בוגו השקיף על היבשה, אבל הוא היה מרוצה. בחדר האוכל אפשר היה לפגוש חוקרים מכל מיני ארצות. בוגו רחש לנו אמון. הוא סיפר שמהשירות החשאי של ארצו הוא אינו יכול לקוות לטוב. לכן הוא אסיר תודה על השהות במכון הבינלאומי למחקר.

צהריים אחד הוא הופיע בחדר האוכל עם שני נערים מתבגרים. אלה הילדים שלו, אמר. הוא דאג שהם יבואו מהמולדת, כי שם אין להם די אוכל אצל אמם. הם גרושים והיא ענייה למדי, לדבריו. את שני הנערים הוא היה רשאי כמובן לשכן בסטודיו שלו. הם אכלו ככל שיכלו, אבל בוגו נאלץ להפריש בשביל ארוחותיהם חלק ממלגת המחקר שלו, שאת מרביתה ביקש לחסוך, למען האמת. שלוות העבודה בסטודיו שלו הייתה כלא הייתה. "הילדים שלי רוצים לראות כל היום את שלושים הערוצים בטלוויזיה שמגיעים בכבלים. אני לא יודע," אמר, "אבל מה אני אעשה. במולדת אין כבלוויזיה."

הצענו לבוגו לשלוח את הנערים לטיולי אופניים. הרי במרתף עומדים שני זוגות אופניים של המכון המיועדים לשימוש הכל.

העצה הזו שיחררה את בוגו מילדיו לכמה שעות בכל יום.

בוגו התוודה באוזנינו שהוא חושש לחזור למולדתו. גם אם השירות החשאי יניח לו, הוא עדיין יישאר מובטל, אמר. אבל הוא מוכרח לדאוג לשני בניו, כי גרושתו, נו, תודה רבה. דרך אגב, היא חושבת שהוא עשיר. פעם אחת לא נזהר וציין את גובה מלגת המחקר שלו. הסכום הזה, שבתנאים כאן אינו גבוה באופן מופרז, היה בשבילה בלתי נתפס. מייד הפצירה בו שישלח לה מצרפת זוג מגפיים אופנתיים, כי בסופו של דבר, אמרה, היא הרי עושה את כל העבודה הארורה עם הילדים שלו, בזמן שהוא חי כמו אל. הוא שלח לה את המגפיים.

הוא סיפר שבמכתב האחרון שלה היא רמזה שאין דבר שהיא להוטה אחריו יותר מלהיות פעם אחת גם היא אורחת שלו במכון הבינלאומי למחקר, מוטב כל עוד שני הילדים שוהים כאן. ובסוף החופשה היא יכולה לחזור עם השניים אל המולדת.

"אני לא יודע," אמר בוגו, "אבל מה אני אעשה."

המכון הבינלאומי למחקר לא התנגד לביקורה של האישה. בוגו רק צריך לשלם משהו בשביל הארוחות שלה.

בכל סטודיו היו חדר שינה וחדר עבודה. בחדר השינה הלין בוגו את האישה והילדים, הוא עצמו ישן בחדר העבודה.

למרבה המזל, בכל סטודיו היה גם מטבחון. בוגו חדל להופיע עם האישה והילדים בחדר האוכל, הוא חסך את הארוחות של המכון. הוא העדיף שהם ילכו ארבעתם מדי יום לסופרמרקט ויקנו מצרכי מזון זולים. במטבחון הם בישלו לעצמם ארוחות, בעיקר ספגטי. "אני לא יכול לראות יותר ספגטי," אמר בוגו אחרי שבוע, "אבל מה אני אעשה."

למרות חסכנותו הקיצונית היה בוגו קרוב להתרוששות אחרי ביקורם של האישה והילדים. הוא נאלץ לשלם גם את כרטיסי הנסיעה חזרה של אורחיו. אחרת לא היו יכולים כלל לנסוע.

בוגו היה מיואש. אומנם נשארו לו עוד הרבה חבילות ספגטי, אבל השארית הקטנה של מלגת המחקר שלו פשוט לא הספיקה עד סוף השהות שלו, ואת כרטיס הנסיעה חזרה לא יכול היה לשלם.

במצב הזה הוכיח בוגו שיש לו תבונה מעשית. הוא שאל אותנו אם יש לנו מושג איפה הוא יכול להגיש בקשה למלגת המשך. סיפרנו לו מייד על ארבעה מוסדות. ידענו גם שהמנכ"ל של אחד המוסדות הללו גר בעיירה סמוכה, ויעצנו לבוגו להגיש את מועמדותו למנכ"ל הזה באופן אישי. אבה טען שבוגו הוא צייד מלגות, אבל אני חלקתי על אבה. "פשוט תשים את עצמך במקומו," אמרתי.

למחרת ניגש אלינו בוגו ושאל אם נוכל לעזור לו בניסוח בקשת המלגה. לדבריו הוא מרגיש בטוח במידת-מה רק בשפה המדוברת שלנו.

אבה העביר את מבטו מבוגו אלי. אני הנהנתי והלכתי עם בוגו אל הסטודיו שלו. הטיוטה של בוגו הייתה לקויה. יחד ניסחנו את הבקשה משפט אחר משפט, ומשפט אחר משפט רשמתי אותה בכתב קריא. בוגו רצה להכין ארבעה העתקים של הבקשה. הוא רצה להגיש את מועמדותו לכל ארבעת המוסדות שסיפרנו לו עליהם.

בערב סיפר בוגו שהוא טילפן למנכ"ל מהיישוב הסמוך, וזה הסכים להיפגש איתו למחרת היום. אבל היישוב הזה לא היה ממש קרוב. רחוק מכדי ללכת לשם ברגל. כסף לאוטובוס לא רצה בוגו להוציא. הוא החליט לנסוע באופניים. אבל אז התגלה ששני זוגות האופניים של המכון מקולקלים. הילדים של בוגו הרסו אותם.

אבל זוג אופניים שלישי שנשען לא נעול על קיר הבניין משך את תשומת-ליבו של בוגו. בוגו גילה שהוא שייך לאב הבית, וזה הסכים להשאיל לבוגו את האופניים.

בפנים נפולות סיפר בוגו בערב שלמחרת על מסע האופניים שלו. היום היה חם מן הצפוי. בוגו היה צריך לדווש שעה וחצי עד שהגיע, מזיע וצמא, אל ביתו של המנכ"ל. המנכ"ל לא הציע לו אפילו כוס מים. הוא רק פתח את דלת ביתו כדי סדק צר וקיבל את טופס הבקשה של בוגו ב"שלום" ו"להתראות".

מכל מקום, בוגו שלח גם את שלושת טופסי הבקשה האחרים. "אני לא יודע, אבל אולי," אמר בוגו.

אבל הוא לא רצה כמובן להישאר באפס מעשה עד שיגיעו התשובות מארבעת המוסדות. הוא הלך איפוא למגרש שנמצא לא רחוק מהמכון ושבדיוק גמרו לבנות עליו בית פרטי. בוגו אמר לבעלת הבית שהוא פילוסוף ושנותר לו מעט מאוד כסף ממלגת המחקר, לא מספיק עד סוף השהות שלו, לא כל שכן בשביל נסיעה חזרה לארצו.

"נו, טוב," אמרה בעלת הבית, "אתה יכול לנקות במשך שלושה שבועות שלוש שעות בכל יום את הבית הגדול החדש. ככה תוכל להרוויח את הכסף הדרוש לך. ולא תצטרך לשלם עליו מס. אתה יכול להתחיל מייד."

בוגו סר לשם מדי יום וניקה את הבית הגדול החדש מתשע עד שתים-עשרה.

פעם אחת פגשתי בו זמן קצר אחרי שתים-עשרה, והוא היה מותש. "זה בגלל שאני לא כושר," אמר, אבל בעלת הבית אמרה: "זה טוב למחזור הדם שלך, אדון יוקסימוביץ', בתור פילוסוף שעובד בישיבה."

בוגו סיפר לי: "בבית יש תשעה-עשר חדרים וארבעה חדרי אמבטיה ומטבח גדול כל-כך כמו בשביל בית-מלון, ובמרתף יש בריכת שחייה ומעלית עם כורסה בשביל שתי קומות וחצי. בעל הבית הוא איש גדול, יש לו שני ילדים ושלוש מכוניות ושבעה זוגות אופניים, ובעלת הבית שאלה אותי: 'אתה, בתור פילוסוף, כדאי לי להתקין חלונות כחולים-כהים או כחולים-בהירים בצד שצופה אל הים, ואיך בכלל נראה הבית מצד הים, אדון יוקסימוביץ'?' - 'יפה, באמת יפה,' אמרתי לה." אחרי הפסקה קצרה הוסיף: "זה מטריד, כל זה."

השמועה על עיסוקו הצדדי של בוגו עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזני הדירקטוריון של המכון הבינלאומי למחקר. נמסר לו שעיסוקו כעובד ניקיון מציג את המכון הבינלאומי למחקר באור שלילי, שכן בציבור מתעורר הרושם שהמלגאים יכולים לממן את שהותם רק באמצעות עבודות זמניות, ומוכח שלא כך הוא. נוסף על כך, גלוי לעין שבוגו אינו מייחד זמן מספיק לנושא המחקר שלשמו מוענקת לו המלגה.

בוגו שאל אותנו: "מה אני אעשה?"

אבה שתק.

אני אמרתי: "אל תיתן לזה להטריד אותך. הדבר הכי הגרוע שיכול לקרות זה שתתבקש לעזוב את מכון המחקר לפני הזמן. אבל את המלגה כבר קיבלת."

בוגו אמר: "ריבונו של עולם, בטח, תודה-תודה."

באותו היום התקשר אל בוגו המנכ"ל מהיישוב הסמוך: "אדון יוקסימוביץ', הרי כבר קיבלת את כל המלגות האפשריות! מה חשבת לעצמך כשכתבת את מכתב הקבצנות שלך!"

בוגו אמר לי שהוא עדיין לא קיבל את כל המלגות האפשריות, ושזה בהחלט לא היה מכתב קבצנות, נכון?

אבל בינתיים עלה בדעתו הרעיון לראיין את אבה ואותי לעיתון שבועי גדול על החור באוזון, על התחממות כדור הארץ ועל האסון האקולוגי. מה אנחנו חושבים על הרעיון, שאל.

 

שם הספר: אחרת
מאת: האנס יואכים שדליך

Anders
by Hans Joachim Schadlich

תרגום מגרמנית: גדי גולדברג
מהדורה ראשונה, נובמבר 2006
מספר עמודים: 189
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 978-965-7120-85-9
דאנאקוד: 497-1093


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.