חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מתוך הספר

האמריקאים שפלשו בשנת 1944 לנורמנדיה היו בחורים כארזים שגובהם הממוצע 173 ס"מ, ואילו השכיבו אותם בקו ישר זה צמוד לזה, כפות רגליים לקודקוד, היה אורכם המשותף 38 קילומטר. גם הגרמנים היו תמירים, אבל התמירים מכולם היו הקלעים הסנגלים שגובהם היה 176 ס"מ, ולכן הציבו אותם בשורות הראשונות, כדי שהגרמנים ייבהלו מהם. על מלחמת העולם הראשונה נאמר שאנשים נפלו בה כמו זרעים, והקומוניסטים הרוסים עשו לימים חשבון, כמה דשן מניב קילומטר של גופות וכמה יחסכו על דשן-יבוא יקר אם ישתמשו לדישון בגופות בוגדים ופושעים. והאנגלים המציאו את הטנקים והגרמנים את הגז, שקראו לו איפרית, כיוון שהם השתמשו בו לראשונה ליד העיר איפר, אבל אומרים שזה לא נכון, וקראו לו גם גז חרדל, כיוון שהוא מגרד באף כמו חרדל דיז'וֹן, וזה כנראה נכון, וחיילים אחדים שחזרו אחרי המלחמה הביתה כבר לא היו מוכנים לטעום חרדל דיז'ון כל חייהם.

על מלחמת העולם הראשונה נאמר שהיא הייתה מלחמה אימפריאליסטית, מפני שהגרמנים הרגישו שמדינות אחרות עוינות אותם ולא רוצות להרשות להם להפוך למעצמה ולמלא שליחות היסטורית. ורוב האנשים באירופה, בגרמניה, אוסטריה, צרפת, סרביה או בולגריה חשבו שהמלחמה הכרחית וצודקת ותביא שלום לעולם. ואנשים רבים הניחו שהמלחמה מעוררת באדם תכונות נעלות, שנדחקו בעולם התעשייתי המודרני, כגון אהבת מולדת, עוז רוח והקרבה, והעניים שמחו למחשבה שייסעו ברכבת, ואנשי כפר שמחו למחשבה שיכירו ערים גדולות ושיטלפנו למשרד הדואר המחוזי ויכתיבו מברק "שלומי טוב, מקווה שגם שלומכם טוב". הגנרלים שמחו למחשבה שיכתבו עליהם בעיתונים, ובני מיעוטים לאומיים שמחו למחשבה שייקחו חלק במלחמה לצד אלה שאין להם מבטא זר, וישירו איתם שירי לכת ופזמונים עליזים. וכולם חשבו שיחזרו הביתה לבציר או לכל המאוחר לחג המולד.

היו היסטוריונים שטענו כעבור זמן-מה שהמאה העשרים התחילה בעצם רק בשנת 1914, כשפרצה המלחמה, מפני שזאת הייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה שבה לקחו חלק ארצות רבות כל-כך ושמתו בה אנשים רבים כל-כך, ושבה התעופפו ספינות אוויר ומטוסים והשליכו פצצות על העורף ועל ערים ועל האוכלוסייה האזרחית, וצוללות הטביעו ספינות והתותחים ירו בעזרת מצנחים קטנים למרחק של עשרה או שנים-עשר קילומטרים. והגרמנים המציאו את הגז והאנגלים את הטנקים והמדענים המציאו את האיזוטופים ואת תורת היחסות הכללית, שלפיה אין שום דבר מטאפיזי והכל יחסי. וכשהקלעים הסנגלים ראו בפעם הראשונה מטוס הם חשבו שזו ציפור מאולפת, וחייל סנגלי חתך חתיכות בשר מסוסים מתים והשליך אותן הרחק ככל האפשר כדי להרחיק מעצמו את המטוס. והחיילים לבשו מדים ירוקים ומדי הסוואה מפני שלא רצו שהאויב יבחין בהם, וזה היה באותם הימים חידוש אופנה, מפני שבמלחמות הקודמות לבשו החיילים מדים בשלל צבעים כדי שיראו אותם מרחוק, וספינות אוויר ומטוסים טסו באוויר והסוסים נבעתו נורא. והסופרים והמשוררים חיפשו דרך לבטא זאת בצורה הכי טובה ובשנת 1916 המציאו את הדאדאיזם, מפני שהכל נראה להם מטורף, וברוסיה המציאו את המהפכה.

והחיילים ענדו על הצוואר או על פרק היד דיסקית עם השם ומספר הגדוד שלהם, כדי שבמפקדה יידעו לאן לשלוח מברק תנחומים, אבל אם בהתפוצצות נקרע להם הראש או נקרעה היד והדיסקית אבדה, הכריז עליהם המטה הצבאי כעל חיילים אלמונים, וברוב ערי הבירה הדליקו למענם נר תמיד, כדי שלא יישכחו, מפני שהאש שומרת על זכר אירועים שהתרחשו בעבר הרחוק. ושורת הנופלים הצרפתים נמשכה 2,681 ק"מ ושורת הנופלים האנגלים 1,547 ק"מ ושורת הנופלים הגרמנים 3,010 ק"מ, לפי אורך ממוצע של 172 ס"מ לאיש. ובעולם כולו שורת החיילים הנופלים נמשכה 15,508 ק"מ. ובשנת 1918 התפשטה על פני כל העולם שפעת שנקראה ספרדית ושהמיתה למעלה מעשרים מיליון איש. הפציפיסטים והאנטי-מיליטריסטים טענו כעבור זמן-מה שגם אלה היו קורבנות המלחמה, מפני שהחיילים והאוכלוסייה האזרחית חיו בתנאי תברואה ירודים, אבל האפידמולוגים אמרו שהשפעת הפילה יותר קורבנות דווקא בארצות ששם לא הייתה מלחמה, באיי האוקיינוס השקט, בהודו ובארצות-הברית, והאנרכיסטים אמרו שזה בסדר, מפני שהעולם רקוב ומועד לאבדון.

אולם היסטוריונים אחרים אמרו שהמאה העשרים התחילה למעשה מוקדם יותר, עם המהפכה התעשייתית שערערה את העולם המסורתי, ושהקטרים וספינות הקיטור אשמים בכל. ולעומת זאת טענו אחרים שהמאה העשרים התחילה כאשר נקבע שהאדם מוצאו מן הקוף, ואנשים מסוימים טענו שהם צאצאי קופים פחות מאחרים, מפני שהתפתחו מהר יותר. אחר-כך התחילו הבריות להשוות שפות ולתהות של מי השפה הכי המפותחת ומי התקדם הכי רחוק בהתפתחות הציוויליזציה. רובם סברו שהצרפתים, מפני שבצרפת התרחשו כל מיני דברים מעניינים והצרפתים ידעו לנהל שיחה והשתמשו במשפטי תנאי ובזמן עבר מושלם וחייכו לנשים חיוכים מפתים, והנשים רקדו קאן-קאן והציירים המציאו את האימפרסיוניזם.

אבל הגרמנים טענו שציוויליזציה אמיתית חייבת להיות פשוטה וקרובה לעם ושהם המציאו את הרומנטיקה, ומשוררים גרמניים רבים כתבו על אהבה ובעמקים רבץ הערפל. הגרמנים אמרו שהם נושאיה הטבעיים של הציוויליזציה האירופית, מפני שהם יודעים לא רק לנהל מלחמות ולסחור, אלא גם להפיק בידור עממי. ושהצרפתים יהירים והאנגלים מנופחים ולסלאבים אין שפה ראויה לשמה, והשפה היא נפש האומה, ושהסלאבים לא זקוקים לאומה או למדינה, מפני שזה רק יסחרר להם את הראש. אבל הסלאבים מצידם אמרו שזה לא נכון, ושלמעשה יש להם שפה, שהיא העתיקה מכולן, ושאפשר להוכיח את זה. והרוסים אמרו שאירופה כולה מידרדרת ושהקתולים והפרוטסטנטים קלקלו את אירופה לגמרי, והציעו שהם יגרשו את הטורקים מקונסטנטינופול ואחר-כך יצרפו את אירופה לרוסיה, על-מנת להציל את האמונה.

למלחמת העולם הראשונה קראו גם מלחמת חפירות, מפני שכעבור כמה חודשים החזית קפאה והחיילים הסתתרו בשוחות מלאות בוץ ובלילה או עם שחר זינקו למתקפות, שבהן רצו לכבוש עשרים או שלושים או חמישים מטר של שטח האויב. והם לבשו מדים ירוקים או מדי הסוואה והפציצו אלה את אלה וירו אלה על אלה. לגרמנים היו מטולי מוקשים ולצרפתים מרגמות, וכך יכלו לירות אלה על אלה בעזרת מצנחים קטנים. כאשר איזו יחידה זינקה למתקפה, היו החיילים חייבים לדלג מעל שוחות של אחרים ולחתוך גדרות תיל כדי לפלס את דרכם ולהיזהר ממוקשים, והאויב ירה עליהם מתותחים. ובשוחות אלה שהו החיילים חודשים ושנים והשתעממו ושיחקו קלפים וקראו לחפירות ולתעלות בשמות שונים. הצרפתים המציאו שמות כמו 'אצל החלזונות', 'כיכר האופרה', 'צרה', 'עסק ביש', 'אצל העריק', 'שנאה', 'חידה', והגרמנים מצידם את השמות 'גרֶטכֶן', 'ברונהילדה', 'ברטה השמנה' ו'צלי חזיר עם כרוב'.

הגרמנים אמרו שהצרפתים יהירים, והצרפתים אמרו שהגרמנים חסרי תרבות. והם כבר לא חשבו שבחג המולד הם יחזרו הביתה, והרגישו זנוחים ולא אהובים. ממטות המלחמה הגיעו ידיעות שהמלחמה מתקרבת לקיצה, ושהחיילים נדרשים לא לשקוע בדיכאון ולשמור על המוראל ולהיות סבלניים ופוזיטיביים, ובשנת 1917 כתב חייל איטלקי במכתב לאחותו "אני חש שמה שהיה טוב בתוכי עוזב אותי בהדרגה, ואני מרגיש מדי יום פוזיטיבי יותר". והייתה תעלומה גדולה, שבחפירות האלה לא פרצה מגיפת דבר, מפני שיחד עם החיילים חיו בחפירות חולדות שאכלו את גופות המתים ונשכו את החיים באצבעות ובאף.

במטות המלחמה חששו מפני התפרצות דבר, שתאפשר לאויב לכבוש את עמדות ההגנה, ולכן הוכרז פרס על כל חולדה הרוגה, והחיילים ירו בחולדות וחתכו את זנבותיהן ובערב מסרו אותם לממונה מיוחד על זנבות החולדות, שספר אותם וקבע כמה כל חייל הרוויח, אבל הכסף אף פעם לא הגיע, מפני שלא הוקצבה לכך קרן. עם החיילים חיו גם כינים. לפעמים, כשהחיילים ארבו בלילות לאויב, הם שמעו אותו מתגרד, ולפי זה גילו איפה הוא מסתתר וירו וזרקו רימונים לעברו. אבל הכינים לא התמעטו וגם האויבים לא.

במאה העשרים בני-האדם הפנו עורף לדת הממוסדת אחרי שהם נוכחו לדעת שמוצאם מן הקופים, ושהם יכולים לנסוע ברכבת ולטלפן ולצלול בצוללת. הם התחילו איפוא לזנוח את הדת וביקרו פחות ופחות בכנסייה ואמרו שאלוהים לא קיים ושהדת מחזיקה את העם בבורות ובחשכה ושהם תומכים בפוזיטיביזם. פוזיטיביזם היה דוקטרינה פילוסופית שקבעה כי שיקול דעתו של האדם ותבונתו הם תוצאה של מדעי הטבע ומדעי החברה, ושאפשר לקבל בתור אמת רק מה שהוכח בצורה מדעית, ושמטאפיזיקה היא שטות.

הפוזיטיביסטים לא האמינו בשום אלוהים, אף-על-פי שהיו כאלה שאמרו תחילה כי קיימת אולי איזו ישות עליונה, וזה מתקבל על הדעת מבחינה מדעית, גם אם אי-אפשר להוכיח זאת. אבל המדענים טענו שהחיים הם רק צירוף אקראי של מקרים ולא האמינו בבריאת העולם על-פי האמונה הנוצרית לפני ששת אלפים שנה. והאסטרו-פיזיקאים אמרו שהכל הוא רק עניין של קווארקים ואטומים וגזים ושהיקום בן שנים-עשר או חמישה-עשר מיליארד שנה ושהוא כל הזמן מתפשט, אבל הם לא ידעו אם הוא יתפשט גם להבא או אם יום אחד הוא יתחיל שוב להתכווץ, או שהוא יתפוצץ.

בעלי האמונה אמרו שהאדם אולי מוצאו מן הקוף ומקווארקים ואטומים וגזים, אבל זה לא משנה דבר, מפני שמישהו היה חייב לברוא את הקופים ואת הקווארקים. ושלא משנה אם היקום נוצר לפני ששת אלפים או חמישה-עשר מיליארד שנה, אלא מה היה לפני כן, ולזה אין למדע תשובה. האסטרו-פיזיקאים אמרו שלפני כן לא היה שום דבר, ובעלי האמונה אמרו שזה בדיוק מה שכתוב בכתבי הקודש. במרוצת הזמן איבד הפוזיטיביזם את כוח המשיכה שלו, מפני שהאנשים לא ידעו מה לעשות בקידמה ובצוללות ובפצצות אטום והתחילו לתהות אם לא ניתן בכל זאת להגיע לאיזו טרנסצנדנטליות.

והיו מדענים שאמרו שהמחקר המדעי בכלל לא שולל קיומו של אלוהים, ושגם אם המדע לא יכול להביא הוכחות לקיומו של אלוהים או של איזו ישות עליונה, הוא יכול להכין את הקרקע לתשובה מדעית לשאלות האדם, כלומר שמשמעות החיים ורוח אלוהים הם בעצם אותו הדבר. והפילוסופים שאלו את עצמם אם אלוהים לא יכול להיות קיים לפחות במציאות מדומה, או שזו סתירה.

בסוף המאה התשע-עשרה ציפו תושבי הערים למאה החדשה בקוצר רוח גדול למדי, מפני שהייתה להם ההרגשה שהמאה התשע-עשרה סימנה את הדרכים שבהן תצעד האנושות. ובעתיד כולם יטלפנו ויפליגו בספינות קיטור וייסעו ברכבת תחתית ויעלו במדרגות נעות עם מעקים נעים ויחממו בפחם איכותי ויעשו אמבטיה אפילו פעם בשבוע. והטלגרף האלקטרו-מגנטי והטלפון האלחוטי יעבירו מחשבות ומאוויי אנוש במהירות הבזק בחלל ויאפשרו לאנושות להגיע להרמוניה ולחיות בשלום ואחווה. והאירוע הגדול היה התערוכה העולמית בפאריז בשנת 1900, שחגגה על סף העידן החדש את העתיד ואת הדרכים שבהן תצעד האנושות קדימה, והמבקרים נסעו על מדרכה נעה והתפעלו מהמצאות חדשות וצפו בפליאה בכיווני אמנות חדשים.

והם הניחו שהמאה העשרים תשים קץ לעוני ולעבודה מפרכת, ושהאפשרויות שמעניק החשמל עולות גם על כל החלומות הפרועים ביותר. ושלכולם יהיה ביטוח סוציאלי ושבוע חופש בתשלום בשנה. ושבני-האדם יחיו חיים נוחים והיגייניים ודמוקרטיים ושיוכלו להשתתף בבחירות ולבחור נציגים פוליטיים. והם שמחו לקראת המאה העשרים ואמרו שזאת הזדמנות חדשה לאנושות ושמוכרחים ללמוד משגיאות העבר. הנשים התחילו לבחור בפינלנד בשנת 1906 ובנורווגיה בשנת 1913 ובדנמרק בשנת 1915 וכו', ובמרוצת הזמן הן גם רצו ללמוד ולעשות בחינת בגרות ולעסוק בפוליטיקה ובמדע ולהילחם בצבאות למען שלום צודק. רוב הגברים לא הסכימו לדרישות הנשים בלב שלם וחשבו שהנשים מתאימות בעיקר לחיי משפחה ולעבודות קלות במשק הבית ושהגברים מצידם מוכשרים יותר לאירגון החברה ולחשיבה מופשטת ולחיי הקולקטיב ולבידור עממי.

ובמדינות דמוקרטיות אחדות נקבע בחוק שמספר הנשים בפרלמנט חייב להיות זהה למספר הגברים בו, אבל נשים אחדות טענו שזה לא דמוקרטי, מפני שנשים הן קודם כל יצורי אנוש. ושזה לא צודק שהן רק יילדו ויכבסו חיתולים וכו' ויחכו עד שהגברים יחזרו הביתה עם שכר עבודתם. וגברים אחדים אמרו שהם מעדיפים להיות בבית ולכבס חיתולים וכו' ולא ללכת לעבודה, ובשוודיה, שבה הייתה מדיניות הרווחה מפותחת, גברים רבים קיבלו כסף משום שנשותיהם הלכו לעבוד. ועל סמך מחקרים שונים סברו אנשים רבים שהאירוע הגדול של המאה הייתה המצאת אמצעי המניעה, מפני שכך הנשים יכולות לשכב עם גברים מתי שמתחשק להן ולא לפחד שייכנסו להריון, וזה איפשר להן להשיג אי תלות מינית וגם אי תלות כלכלית, מפני שהיה להן קל יותר להגיש את מועמדותן לעיסוקים שונים, והן כבר לא התעלפו כשראו עכבר, מפני שהן חדלו להתאים את עצמן לסטריאוטיפים הגבריים על נשים.

הסוציולוגים טענו שבחברה המערבית חדל להתקיים הדגם המסורתי של האישה, מפני שהנשים, שבמשך מאות שנים היו כפופות לסדרי הטבע, נכנסו הודות לאמצעי המניעה לסדר חוזי, ושהאמנציפציה של הנשים היא בעצם פרדוקס של חירות בכפייה, מפני שעל הנשים מוטלות עם הזמן יותר ויותר משימות, ושמה שנחשב בעבר להישגים סוציאליים גדולים ולזכויות הנשים, כמו איסור לעבוד במשמרות לילה וחופשת לידה וכו', הם כיום בעיני האישה צורה של דיכוי.

בסוף המאה העשרים בני-האדם לא ידעו אם לחגוג את תחילת המילניום החדש בשנת 2000 או בשנת 2001. לאנשים שציפו לסוף העולם זה היה חשוב, אבל רוב האנשים לא האמינו בסוף העולם ולא היה איכפת להם. אנשים אחרים ציפו לקץ העולם, אבל חשבו שהוא יגיע באיזה יום חול רגיל לגמרי. והיו נוצרים שאמרו שבין כה וכה השנה היא כבר שנת 2004, מפני שישו נולד ארבע שנים מוקדם יותר מכפי שקובעת המסורת. ולפי הלוח היהודי זו הייתה כבר שנת 5760 ולפי הלוח המוסלמי רק שנת 1419, וגם לפי הלוח היוליאני היה מוקדם יותר מאשר לפי הלוח הגרגוריאני, ולכן מהפכת אוקטובר ברוסיה פרצה רק בנובמבר.

וגם לבודהיסטים זה לא שינה, מפני שלפי הלוח הבודהיסטי זאת הייתה שנת 2542 (או 2543) לכניסתו של הבודהא לנירוואנה, והבודהיסטים התעניינו יותר בשאלה לְמה הם ייהפכו בגלגול הבא, לצפרדע או לקוף-העכביש וכו'. הבודהיזם והטאואיזם רכשו במאה העשרים חסידים רבים, שהיכו בגונגים ונשמו דרך הסרעפת ודיברו על יִן ויאנג וכתבו ספרים מיסטיים ואמרו שהעולם מלא תעלומות, אבל רק לכאורה, מפני שלמעשה הכל הרמוני. וכשמישהו חווה תעלומה הוא כתב עליה ספר, מפני שהתחילה תקופת אמצעי התקשורת וכל אחד רצה לכתוב ספר. ויותר מאשר מפני סוף העולם בני-האדם חרדו ממתקפת טרור ומקריסת המערכות האלקטרוניות, מה שהיה מוציא מכלל שימוש את הטלוויזיות והווידיאו והמיקרוגלים והכספומטים ושדות-התעופה ודיווחי התנועה על השלטים מעל הכבישים הבינעירוניים ואת הרמזורים בכל הערים והמעליות בבניינים החדשים.

היו הרבה מאוד התנקשויות במאה העשרים, כי זאת היתה דרך להביע אי שביעות רצון עמוקה, וההתנקשות הידועה מכל הייתה ההתנקשות בחיי יורש העצר האוסטרי בשנת 1914 בסאראייבו, שגרמה למלחמת העולם הראשונה ועל-ידי כך למאה העשרים. לקריסת המערכות האלקטרוניות שממנה הזהירו המומחים את האזרחים קראו millennium bug והיא הייתה אמורה להתרחש ב-31.12.99 בחצות, שעה שהתאריך השתנה ל-1.1.00, מפני שרוב התוכנות השתמשו לציון השנה בשתי ספרות בלבד, והייתה סכנה שהמערכות האלקטרוניות יזהו את שנת 2000 כשנת 1900, כאילו המאה העשרים וההתנקשות בסאראייבו לא היו מעולם.

הנשים מילאו בימי מלחמת העולם הראשונה תפקיד חשוב, מפני שגברים רבים לחמו בחזית והנשים היו חייבות לעבוד במקומם בבתי-החרושת ובתחבורה הציבורית וכו'. במלחמת העולם הראשונה גם נולדה תעמולת המלחמה, מפני שהמלחמה הייתה בכל מקום, גם בעורף, וכדי שתיגמר כמה שיותר מהר היו האנשים חייבים להיות מסוגלים להביא קורבנות ולקבל אותם בנחישות. לכן המציאו כרזות שפנו לאוכלוסייה האזרחית. הנשים האוסטריות על הכרזות אמרו Wir halten durch והנשים האנגליות על הכרזות אמרו Women of Britain say -- go! והנשים ההונגריות על הכרזות אמרו Ha majd egyszer mindnyajan visszajoennek! והנשים האיטלקיות על הכרזות אמרו Sempre avanti! והנשים הצרפתיות על הכרזות אמרו Ils sont braves, nos gars! והנשים האמריקאיות על הכרזות קראו Gee! I wish I were a man! I'd join the navy!, וכל זה אמר אנו נחזיק מעמד, קדימה, פעם הם יחזרו אלינו, כל הזמן קדימה, הבחורים שלנו לא יודעים פחד מהו, יו, אילו הייתי גבר מייד הייתי מצטרפת לחיל הים.

כעבור זמן קצר התחילו להופיע על הכרזות גם ילדים, ועל אחת הכרזות הבריטיות הייתה מצוירת ביצה, שממנה יצא פעוט מחזיק רובה עם כידון ושואל "עוד יש כאן איזה פְריץ?" ובמשרדי התעמולה שברו את הראש איך לתרום בצורה הכי טובה לניצחון הסופי. והגרמנים אמרו שהצרפתים אוכלים צפרדעים והרוסים ילדים קטנים, והצרפתים אמרו שהגרמנים אוכלים ילדים קטנים ומרק קרביים. הנשים גם שלחו לחיילים שלא הכירו אותם חבילות שי ומכתבים לחזית, והחיילים ענו להן ורצו לדעת בנות כמה הן. לפעמים קרה שהחייל נפל לפני שהמכתב הגיע אליו, והמפקד חיפש ביחידה שלו מישהו שלא קיבל מכתבים, בעל שם זהה. הנשים שלחו חבילות ועבדו במפעלי תחמושת וייצרו פצצות וגז רעיל. באנגליה עבדו במפעלי תחמושת מיליון נשים, ומהן התעוורו בממוצע שמונה-עשרה ביום ואחרות גססו מהרעלת גז. לנשים שעבדו במפעלי התחמושת היו שיער כתום ופנים צהובות, והבריות קראו להן כנריות.

והרופאים הגיעו לידי מסקנה שאחרי המלחמה שני שלישים מהן יהיו עקרות. בגז רעיל השתמשו לדמורליזציה של חיילי האויב, אבל הגז לא איפשר לפרוץ את קווי האויב. והחיילים שלא הספיקו להרכיב מסכת גז התנהגו כאילו הם טובעים. אלה שידעו לשחות בסגנון חתירה עשו תנועות כמו בחתירה ואלה שלא ידעו לחתור, שחו חזה או שחיית כלב וניסו לצאת מהגז ולשחות החוצה, לאיזה מקום שיוכלו לנשום.

 

שם הספר: אירופיאנה:
קיצור תולדות המאה העשרים

שם המחבר: פטריק אוז'דניק

Europeana
by Patrik Ourednik

תרגום מצ'כית: רות בונדי
מהדורה ראשונה, ספטמבר 2006
מספר עמודים: 160
פורמט: 10.5X18 ס"מ
כריכה: רכה
איור העטיפה: יז'י סליבה
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 65 ₪
מסת"ב 965-7120-79-9
דאנאקוד: 497-1087


שתפו ספר זה עם החברים