חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

הפרק הראשון ובהמשך הפרק השני

פרק 1
איך החיים, ויסקוביץ?

אין דבר יותר משעמם מהחיים, יותר מדכא מאור השמש, יותר מזויף מהמציאות. בשבילי כל יקיצה היתה קץ, לחיות זה היה למות.

"תתעורר, ויסקו, כבר מאי!" צייצה יאנה. "עוד יחטפו לנו את הבלוטים הכי טובים."

בעמל רב התמתחתי, ולמורת רוחי פקחתי עין אחת. למרות הכל צריך לחיות.

"רק עוד רגע," חרחרתי, "תני לי להפשיר."

היה זה סופה של תרדמה בת שמונה חודשים. התעוררתי באפור שמעבר, בגיא הצלמוות של הנמנמנים.

במחשכי המאורה, בין גופות הישנים המגובבות, הבחנתי בצללים עכבריים מקרטעים בסך לעבר פתח בית המתים, נשמות אבודות במעבר אל הערוּת. כמוני.

התהפכתי על הצד, וגופתי המאובנת חרקה כולה. לאט לאט זיהיתי את הצלליות המוכרות של בני השבט שלי, נכדים ונינים, סבים ואבותיהם, בנים, הורים וחותנים. אחדים הסתתרו עדיין תחת זנב ארוך ושעיר, נמנמו וגנחו, מתמסרים לאותו תענוג הרסני.

ובעוד חילוף החומרים נכנס למהלך, התחלתי להרגיש את מיחושי המפרקים, את ההתייבשות, את הכאבים של כל תא ותא. היו אלה ייסורי היקיצה, עינוי שעמד להימשך עוד ארבעה חודשים, עד לתרדמה הבאה. ברגעים האלה רק הרעב נותן לך כוח לעמוד על הרגליים. "קדימה, ויסקו," אמרה לי, "בגילך סביר להניח שתזכה לעוד שלוש תרדמות חורף, ואת אלה, נמנמן זקן שלי, חבל להפסיד."

התרוממתי כמו זומבי על גופי העצי והחיוור כסיד, נטול השומנים והנשמה, ובתנועות מגושמות דחפתי אותו אל האור, מסונוור ודומע. "אתה רזה כמו מחט, ויסקו. בוא לבלוס בלוטים!" צרחה עלי יאנה. שנים שמרתי לה אמונים, לא בשל נטייה למונוגמיה, הזרה לנו הנמנמנים, אם לדבר בכנות, אלא בשל עצלות וכמיהה לשיעמום. היא היתה הנקבה הכי מכוערת ומדכאת בקהילה, הכי מעייפת ומטופשת. בדיוק בגלל זה בחרתי בה. כי רק חיים המורכבים משיעמום ותיסכולים מפרנסים חלומות מספקים ונשגבים. ואלה הרגעים החשובים. אם מה שנמצא מעֵבר, כלומר הערות, הוא הגיהינום, החיים, כלומר השינה, הם גן העדן. ולא להיפך.

לא התחשק לי לצאת להרפתקאות בצמרת, אז צדתי בעיני זוג בלוטים שכבר צנחו לאדמה, ובאיטיות מחושבת שלשלתי את עצמותי לאורך הגזע. התנדנדתי עד לאחד מהם, שיחררתי אותו מגביעונו בכפותי ושיקעתי את הטוחנות שלי בבשרו הבשל. מייד הרגשתי טוב יותר. המאורה שלי היתה פעם גומחת נַקָר בעץ אלון. משפחתי העבירה אותה בירושה מדור לדור. זה העץ הכי פורה בכל היער, מנקים ממנו את הבלוטים ושורדים עד לסתיו. הילדים שלי כבר היו שקועים בעבודה, תלויים בעצלתיים על הענפים. בסיפוק אבהי התמוגגתי מהתנדנדותם הבטלנית, מעיניהם העצומות, מאדישותם לחיים. ואז התחלתי להתקדם לעבר גדת האגם.

כי פרט להשמנה ולהשתעממות מוטלת על העֵרים גם החובה לאגור חומרי חלימה לתרדמה הבאה. לשם כך אנו הנמנמנים מסתובבים תמיד במקומות הקסומים ביותר: מחפשים השראה לאגדות שלנו, דמויות, אירועים. דרך אחרת להעשרת הדמיון היא להקשיב לחלומות של אחרים, בתקווה לגלות בהם איזה רעיון שניתן להעתיקו. זה מה שעשו זוּקוֹטיץ', פטרוֹביץ', ולוֹפֶּז, שרועים בשמש תחת עץ אלון, מגבבים בזנבם את הבלוטים שנשרו.

"בוקר טוב, ויסקוביץ. ספר לנו איך היה," אמר לופז.
"הדיבור מעייף," קיצרתי.

לא היה מה ללמוד מהם. החלומות של לופז היו סיפורי אימה, שבהם כל הגיבורים מצאו את מותם בין הניבים של סמור או של לוטרה. אצל פטרוביץ', לעומת זאת, דווקא הנמנמנים הם שחיסלו את כולם, ואז מצאו את מותם בין ניביו שלו. זוקוטיץ' המסכן סבל מנדודי שינה. אם תוך כדי שינה היית שומע קולות מן השאול, יכולת להיות בטוח שזאת רוח הרפאים שלו.

את החלומות שלי, לעומת זאת, לא יכולתי לספר לכל אחד. תמיד הופיעה בהם נמנמנית אחת, ותאמינו לי שזאת לא הייתה יאנה. נמנמנית מאלה שקיימות רק בפנטזיות, יצירת המופת של חלומותי. שנים של כיעור ותיסכולים היו נחוצות לי כדי לדמיין כראוי שלמות גמורה כזאת של קווי מיתאר, צירוף מדויק כזה של חטא וקדושה. עשיתי אותה יפה כמו שינה, מפתה כמו פיהוק, רכה כמו כרית. וקראתי לה ליוּבּה.

עצם המחשבה עליה עוררה בי חשק עז לישון. עשיתי שלושה צעדים וצנחתי במקום, גבי אל גזע עץ, מנומנם...

מצאתי אותה במקום שהשארתי אותה, ביער הטרופי שחלמתי עבורה, בין פרחי היביסקוס וצל עצי שיטה. אותה סביבה קסומה שאין בה רעשים אלא רק מנגינות; אין ריחות אלא רק בשמים, אין עליות אלא רק ירידות. עולם ללא זיזים או בליטות, עולם שבו הכל, אפילו הגזעים, מרופד בפרווה, פרחים ונוצות. שאין בו טורפים מציקים או יריבים. שאין בו זָכָר מלבדי ולא אלוהים על פני ויסקוביץ. בירכתי אותה בזי-זי, קריאת האהבה של הנמנמנים. ואז התקרבתי, במורד עץ הבננה, יפה ועצל כמו אלוהי המכרסמים.

"חזרתי, אהובתי," צייצתי. "אני כאן רק למענך."
"כרגע אני עסוקה, ויסקו," נאנחה. "אני מחפשת אלון. זה לא פשוט למצוא בלוט או אגוזית בין כל הבננות האלה."
"רק תבקשי," אמרתי לה, ובמטה דמיון הצמחתי מן הקרקע שלושה בלוטים גדולים כמו אבטיח, חסרי גביעון וללא קליפה. כמו כל הנמנמנים המוארים, ידעתי לחלום בכוונת מכוון, וזה העשיר עד בלי די את כל אותם הרגעים, אחד לאחד.
"אבל עכשיו בואי וטפלי בי, אוצרי," ציוויתי. "זאת לא תרדמת חורף, רק נמנום קצר. תראי את מיטת הפרחים הזאת, היא נראית לי מושלמת..."
"לא, ויסקו."
"לא?"

לא נעים לשמוע "לא" בחלום. אבל למרות ההתקדמות שעשיתי בריסון היצירתיות החלומית שלי, עוד לא הצלחתי להשתלט על דמותה החזקה של ליובה מן החלומות, וזה הטריד את מנוחתי.

"נמאס לי שמתייחסים אלי כמו אל בובת שעשועים ונמאס לי להיכנע לגחמות שלך," נאנחה וטלטלה את שפמותיה. "לך זה קל. בשבילך זה רק חלום שאתה יכול לעשות בו כרצונך. אבל בשבילי אלה החיים היחידים שיש לי, הייתי רוצה שתניח לי לחיות אותם..."

"את יודעת שהם לא היחידים. את יודעת שתחיי בכל חלומותי."

"בטח, ככה כולם אומרים. בינתיים אתה אפילו לא משאיר לי זמן לאכול או לבטא מחשבה. אתה מאפשר לי לחיות בעולם המגוחך והישנוני שלך, בלי נמנמנים, בלי אלונים, בדמדומים הנצחיים האלה. אתה לא מרשה לי לעשות ילדים, אתה לא מרשה לי לחיות את חיי..." "אבל אני מרשה לך לחלום..."

"יופי, אבל על מה אני אחלום אם אני מכירה רק את עולם האגדות שלך?"

"אוצרי, בואי לא נתווכח על זה עכשיו, באמת שאין לי הרבה זמן. נו, בואי הנה."

"לא, ויסקו."

כמו תמיד זה נגמר בכך שכדי לתת לה "להרגיש שהיא מלאת חיים" כמו שהיא קוראת לזה, הייתי צריך לחלום למענה על כל גסויות החיים: זריחת השמש, האלונים הצעירים, האשורים, אולי גם על זוקוטיץ'. בסוף הייתי יותר עייף מקודם. חלפה לפחות שעה עד שהתקרבה אלי ונתנה לי לגעת בפרוותה המבושמת מאוד. אחר-כך התמתחה על הטחב, התלטפה לאיטה, וייללה שני זי-זי מגרים. "לא, ליובה, את יודעת שזה לא מה שאני רוצה," הודעתי לה. הבעיה עם ליובה הייתה שהיא אף פעם לא רצתה לעשות את מה שנמנמנים ונמנמניות עושים בחלומות, כלומר לישון. לחלוק את רגעי הקסם של ההירדמות, ערמומיות הפיהוק. התשוקה לתרדמה, ההתאחדות המוחלטת של הגופות בשינה אחת הרסנית, איחוד הנשמות בשינה אחידה ומנצחת.

איתי היא רצתה לבלוס בלוטים, לעשות אהבה, להתרבות, ושאר המנהגים הבנאליים, ואילו ברגע המכריע, כשהעפעפיים החלו להיסגר, היא התנגדה ולא הלכה עם זה. וככה בסוף נמנע ממני אותו תענוג מושלם, ונראה היה שגם הפעם זה לא יסתיים אחרת.

"אוקיי, ויסקו," יצא לה בהפתעה. "אני רוצה לעשות אותך מאושר, בוא נעשה את זה. הפעם זה מתאים גם לי."

לא האמנתי למשמע אוזני.

פתאום הרגשתי טלף על העורף והתעוררתי. הייתי נסער. אילו רק היה לי כוח הייתי מסוגל לרצוח, למי שמעיר אותך לא מגיע שום דבר אחר. שק שיער גדול היה תלוי עלי.

"ויסקו," שמעתי אותו מצייץ.
הקול היה מוכר. הרמתי את החוטם וראיתי נמנמנית. "מה קורה לעזאזל?" אמרתי לעצמי. היא הייתה לא רק יפהפייה, היא היתה יותר ליובה מליובה. היא היתה ליובה במלוא מהותה.

"אתה ויסקוביץ, זה שחולם עלי תמיד," ציחקקה.

הסתכלתי סביבי אובד עצות. מה עשתה ליובה במציאות. "ליובה? מה את עושה כאן?"

"אמרתי לך שאני רוצה לעשות את מה שביקשת ממני, אבל אני מעדיפה לעשות את זה כאן, ולא בחלום המגוחך ההוא."

אם זאת היתה בדיחה, היא היתה בדיחה תפלה באמת. השמועה שהמציאות היא חלום אומנם הגיעה לאוזני, אבל אף פעם לא האמנתי לה: מי יכול להיות מעוות דיו לחלום חלום כזה?

"אני לא יודע מי שלח אותך, ליובה, אבל הוא בטח טעה. את רואה. אין כאן מקום בשבילך. את מריחה את הסירחון? אלה הגשמים החומציים, החנקות, הגופרית. כל סנטימטר מרובע של המקום הזה מזוהם. כאן צריך להזיע כדי לחיות, יש רעש, מחלות. נמיות, ינשופים, צחננים. ויש בני-אדם. יש לי בת-זוג קנאית להחריד וארבעה-עשר ילדים. זאת המציאות המקוללת עד בלי די, ליובה, לעולם לא יהיה בה אושר, לעולם לא תשכון בה שלווה..."
"זה לא אומר..."
"תאמיני לי, מותק."
"כבר לא, ויסקו."
"כבר לא?"

היא כיווצה שפתיים בחיוך מסתורי ומתוק וצייצה במילים הבאות: "כל זה קיים רק כי רציתי לדמיין אותו, ויסקו. אלה לא 'החיים', זו התרדמה שלי. זאת הסיבה שתמיד חלמת אותי, בגלל שאני רציתי בכך. מעולם לא אמרתי לך את זה, כי רציתי להפתיע אותך, נהניתי לשחק איתך."

"באמת?! וגם את יאנה, זוקוטיץ', וכל השאר חלמת את?"

"בוודאי. עיצבתי אותם כל-כך נחותים כי רציתי את כולך לעצמי, מתוק שלי. אתה לא מאמין? תסתכל."

אל מול עיני נבטו שלושה בלוטים גדולים כמו אבטיח. ללא גביעון ובלי קליפה.

"עד היום, ויסקו, התביישתי. זה לא פשוט לגשת אל מישהו ולומר לו 'אתה נמנמן חלומותי'. העדפתי שאתה תחפש אותי, תחלום אותי. רציתי לנסות אותך. כעת אני יודעת שאתה אוהב אותי, אוצרי, אני לא פוחדת, ויסקו, לכל חלום יש סוף, בוא."

מיטה מפרחי קמומיל הופיעה יש מאין, והיא השתרעה עליה. "האמת היא שאני עצלנית ומנומנמת עוד יותר ממך, ויסקו, ואין דבר שאני משתוקקת אליו יותר מלישון בזרועותיך, לשמוע את נחירותיך בשנתי." היא פערה את פיה בפיהוק כה רחב, עד שנשמתה כמעט פרחה דרכו...

קורן משמחה התמוססתי. לא הבנתי בדיוק מי חלם את מי, אבל תחת הפרווה ליבי התפוגג לאוקיינוס של אושר. במכת עפעפיים ביטאתי את תודתי על העצב, האגם המלוכלך והיער המזוהם, האוויר המחניק והאדמה העקרה. על כל אותו עולם נטוש וכבוי במרחק של פיהוק אחד מן האושר.

פרק 2
תגיד, אתה אף פעם לא חושב
על מין, ויסקוביץ?

מין? בכלל לא ידעתי שיש לי. אז תארו לעצמכם איך הרגשתי כשסיפרו לי שיש לי שניים.

"אנחנו החלזונות, ויסקו," הסבירו לי שני הזקנים שלי, "אנחנו דו-מיניים פגומים..."
"מגעיל!" צרחתי, "גם במשפחה שלנו?"
"כמובן, בן. אנחנו מסוגלים למלא גם את תפקיד הזכר וגם את תפקיד הנקבה, ואין לנו במה להתבייש." במגרדתו הצביע על מקום המסתור של שני הכלים שלי.
"ולמה פגומים?"
"כי אנחנו יכולים להזדווג רק עם חלזונות אחרים, ורק אם יש להם אותה נטייה, ולעולם לא עם עצמנו."
"מי אמר?"
"האמונה שלנו, ויסקו. זה חטא אפילו לחשוב על המעשים המכוערים האלה." הזהיר אותי אבאמא. "וגם להסתגר יותר מדי בקליפה זה פסול - או לדבר אל עצמך, או לענג את עצמך," הוסיפה אמאבא. צמרמורת כיווצה לי את הגלימה.
"הגיעה השעה שתתחיל לחפש לך זיווג מתאים, עונת הרבייה נמשכת שבועות ספורים בלבד." משתאה, מתחתי את מחושי לכל עבר.
"אבל החלזונות הכי קרובים נמצאים במרחק חודשים של הליכה!"
"טעות בידך, בן יקר, יש צעירים מצוינים ממש פה בסביבה."
אבל בסביבה שלי ראיתי רק את זוקוטיץ', פטרוביץ' ולופז, החברים שלי מבית-הספר.
"אתם צוחקים עלי, אתם לא באמת מתכוונים שאני..."

"הם באים ממשפחות טובות, עם פרופיל גנטי בכלל לא רע וסיכויי התפתחות יפים. ויסקו, יופי זה לא הכל בחיים." "הסתכלתם עליהם פעם?" בגבעול העין הצבעתי על זוקוטיץ', גסטרופוד כחוש, עם קונכייה עגלולית לגמרי, עין עצלה ומשננת מדולדלת. אפילו החיות הטורפות חשבו שהוא מגעיל. הם באמת רוצים נכדים כאלה?

"תראה שעם הזמן תשנה את דעתך. אצלנו החלזונות נהוג לומר: 'ואהבת את שכנך כי הרחוק לא יקרב'."

"בחיים לא." נפרדתי ונסוגותי עמוק-עמוק אל תוך קליפתי. הגפתי בקפדנות את הפתח, ואטמתי אותו במלחים סידניים, לעולם אין לדעת...

"זה לא יפה שאתה מסתגר כך בקליפתך, ויסקולינו, מה יאמרו הבריות?" לעזאזל הבריות.

בימים הבאים, מסיבה זו או אחרת, חשבתי רק על מין, כלומר על איברי מין.

בהתחלה זה היה מין עיקצוץ לא מוגדר, הפרעות הורמונליות זעירות שעודדו אותי לעקוב בעיני אחר קיפולי הגלימה של חלזונות אחדים, מנסה לנחש איך הם נראים מתחתיה, מביט בהערצה ברגליים המתכווצות גלים-גלים. שיהיה ברור, זה לא היה משהו שהורס את הבריאות או מפריע לישון. אחדים משבלולי הגינה נראו לא רע מבחינה מורפולוגית, אבל חלזונות שממש התאימו לי, שהיו מצוידים זואולוגית ברמתו של בן ויסקוביץ, כאלה לא ראיתי שם. בינתיים הגעתי למסקנה שאין כאלה, ואולי מעולם לא היו.

טעיתי.

הוד מלכותה הגסטרופודית יפת התואר הופיעה לפתע בסבך עלי החסה. למרות המרחק הבחנתי בפרופיל המגרה ועוצר הנשימה שלה מתפנק בקרני השמש, נדיבות צורנית שכמו ביקשה להתפרץ מבעד למחשוף הקונכייה. חי נפשי!

הייתי מכושף, לא אכלתי ולא ישנתי. לפתע רק היא הייתה קיימת בעיני מחושי. התחלתי להגיר הפרשות ללא סיבה ברורה. מה עושים? גם אילו ויתרתי על שנת החורף שלי ופתחתי באותו הרגע בריצה מטורפת, גם אז הייתי מגיע לשם זקן וחסר חיים.

אלא אם... כן, בדיוק על זה חשבתי! איזה טירוף. ומה אם גם היא-הוא תתחיל לרוץ לעברי? במקרה כזה היינו נפגשים בין פרחי הדלעת, שני חלזונות במיטב שנותינו. ככל שחשבתי על זה כך התפתיתי יותר לגדולה הרומנטית של אותה מחווה. ייסורי הציפייה. הקרבת הנעורים למען הבטחה של אהבה. האם האהבה אינה אלא הימור גדול? להסתכל היא הסתכלה עלי, ברור שהבחינה בי. זה היה מאוד, אבל מאוד-מאוד, ברור. רק רכיכה לא הייתה מבינה את הרמזים המפורשים ששלחה לעברי במחושיה...

"ויסקווו!" צרחה אמאבא, "זה לא יפה לדבר עם עצמך, אנשים יחשבו עליך רעות."
"שיחשבו."
"מוטב שתתארגן, אדון לופז הצעיר בא לבקר."

לופז עשה את דרכו בנחישות, מזיל ריר ומחליק עליו, פרצוף הרוס מתשוקה, בחננים מפושקים, רקמת שרירים נפולה, מגרדת זקורה, הוא כבר היה קרוב אלי כדי יומיים בלבד. ובמרחק כמה שעות מאחוריו דהרו לכיווני גם פטרוביץ' וזוקוטיץ' במירוץ קטלני, להוטים לכבוש אותי ואת גופי הצעיר. ההֶמוֹלימפה קפאה בי, וחלל הריאה התאבן. הזפק שלי התקמר בכיווץ של גועל.

סובבתי את עיני אל עבר החסה, וברגע אחד - מאותם רגעים הרי גורל - נפל הפור.

"אני בא!" צעקתי.

וגם היא-הוא החלה לנוע.

לאחר שישה חודשים של מירוץ הייתי הרוס.

תשוקה בוערת לא נועדה לרכיכות, ובמיוחד לא לחלזונות. הקשקשת בערה מרוב שפשוף ורקמת השרירים הייתה מרוסקת. בתום עונת הרבייה ההורמונים נרגעו, ואיתם הרתיחה הרומנטית. הנעורים נגוזו והרירית התייבשה. ראיתי איך גופי מזדקן בקצב מהיר יותר מן הנוף המשתנה. אם החיים הם מירוץ נגד הזמן, אז דבר אחד בטוח: נגדנו, החלזונות, הניצחון מונח אצלו בכיס.

בתחילת המסע השליתי את עצמי שבמקרה הכי גרוע לפחות אלמד להכיר את העולם, מחוזות לא נודעים ותרבויות זרות הנטועות במרחק של עשרות סנטימטרים מאיתנו. אבל מהר מאוד קלטתי שכל העולם ירקות. השליתי את עצמי שאוכל להתנתק מן העבר, אבל בכל פעם שסובבתי את המחושים ראיתי קרובי משפחה ומכרים נועצים בי מבטים דרוכי תוכחה, אכזבה וזעם בעיניהם. שבלולי ילדותנו נוכחים תמיד בשדה הראייה שלנו וגם החלזונות של זיקנתנו. אצלנו אין פגישות מקריות, ואין "צינעת הפרט". ברור לכם למה הבנאדם זקוק לקליפה למרות העומס על הגב.

אבל המשכתי לרוץ לעברה, להיאנח ולחלום, בעיניים פקוחות, בלילה, באור הלבנה, ריח הפטרוזיליה באפי והרוח מלטפת את קשקשתי. ואף היא-הוא באה לקראתי. וזה מה שהיה חשוב.

החורף הגיע, ובחלוף שלושה חודשים - האביב, ועימו ניצני הדלעת הראשונים. ואז, הרגע שכה ציפינו לו.

הייתי בהלם. הקרקע נשמטה תחת רגלי. מובן שהיא באה לקראתי, ברור שהוא ענה לקריאותי. היתה זאת בבואתי שלי. זחלתי מסביב לברז והתבוננתי בעצמי מגיר בשקט את טיפות הרירית האחרונות שלי. ויסקוביץ מסכן. הרגשתי כלפי עצמי חמלה גדולה. ואז נשכבתי על המשטח הצבעוני והתגלגלתי מצחוק. מה עוד יכולתי לעשות? צחקתי, בעצם צחקנו. אבל בבואתי הרצינה מייד והחלה לבחון אותי בקפדנות. כמה שהייתי יפה! כה רך ונשי, כה חזק וגברי. לא יכולתי לגרוע את מבטי ממני: הייתי עדיין בעל-חיים מפואר, ככל הנראה הכי מושך שנברא אי-פעם, סקסי להפליא בשביל רכיכה. מגרדת חושנית וקשקשת מהאגדות, גוף גמיש וקומפקטי, קונכייה פְּרֶט-אַ-פּוֹרְטֶה אבל אלגנטית, ואיזה ציוד רבייה... חי נפשי! גדולת הרגע נפלה עלי כרעם ביום בהיר. קיפלתי זה לזה בביישנות את מחושי הראייה שלי, ולראשונה בחיי אישוני הימני הישיר מבט אל השמאלי. הרגשתי מחושמל, צמרמורת בנשמה, והצלחתי למלמל רק משפט בנאלי:

"ויסקוביץ, אני אוהב אותך."
"גם אני, טיפשון שלי."

בעדינות העברתי את מגרדתי על המעטפת, בגב כף רגלי ליטפתי את פנים הירך. חשתי בלחץ החמים של הזרבובית המסתננת תחת קליפתי וסערה גדולה שיתקה את מרכז הווייתי. "הוי, אלוהים, מה אני עושה?" גמגמתי. אבל התמסרתי לחיבוקי, נצמדתי לבשרי. אחוז תשוקה נלחצתי אלַי, רועד ממגע העור החלקלק, שיכור מהרירית הצמיגה, להוט להשתלט על האיברים המופלאים האלה. לפתתי אותם באחיזה נואשת.

כשגמרתי שמתי לב שבעת הסערה נפלטתי מקליפתי ואני שוכב אפרקדן, עירום, איברי מיני רוטטים ברוח, ושכל העיניים נעוצות בי. במעגל הקרוב אלי עמדו שלוש משפחות שבלולים, ואתם יכולים לתאר לעצמכם את תגובתם. "גועל נפש מה שרואים היום," התלונן אחד השכנים.

"ארור לנצח תהיה, ויסקוביץ," פסק אחר. הם ציוו על ילדיהם להסתובב, אבל בעצמם ידעו יפה-יפה לאן לכוון את האנטנות שלהם.

"אנחנו נלמד אותך לקח," איימו עלי. כאילו שמישהו קיבל פעם מכות משבלול. סבלתי מספיק בחיי, וכך במקום לסגת אל תוך הקונכייה, הזדקפתי ונעמדתי מולם.

"דו-מיניים פגומים שכמותכם!!!" צווחתי אל הדו-פרצופיים.

הימים שבאו אחר-כך היו המאושרים בחיי. הרוח האביבית נשאה עימה שי: שני עלי כותרת צהובים, שעליהם התפרקדתי בעצלתיים מתבשם מניחוחם, שמח שאני רכיכה מאוהבת. מגורי החדשים החליפו את קליפתי, שלא התאימה כבר לתנוחות המורכבות של אוטו-ארוטיקה דו-מינית. אבל הסיפור שלי המשיך לחולל שערוריות: "לפנינו דוגמא טיפוסית נוספת להתפרקותה של חברת הגסטרופודים," אמר אחד. "ה'אני' החליף את הקהילה, והנרקיסיזם פורח, אנחנו נסוגים אל הפרטי והאישי..."

אני מודה שנסוגותי אל פרטיותי ברצון רב. זה אחד היתרונות המעטים של היעדר עמוד שדרה.
והיה מי שניסה לעשות לי אנליזה: "בנרקיסיזם המשני, האהבה הלא ממומשת שבה אל העצמי ומזינה הזיות מגלומניות והערכה עצמית מופרזת. האני חושב שהוא אלוהים..."
לא, לא עלה בדעתי שאני אלוהים. אם כבר אז הוא זה שהפיץ את השמועה.
"...הזיקנה האורבת לנו מנפצת את אשליית האומני-פוטנטיות האינפנטילית המתמשכת, או-אז קורס מנגנון ההגנה הנרקיסיסטי..."

אני מוכרח להודות ששנאתי להזדקן. הזיקנה הפכה אותי קנאי. לא פעם תפסתי את עצמי מפנטז על חילזון צעיר ממני, וליבי נשבר לרסיסים. מטבע הדברים הוא היה תמיד אני, דמותי הצעירה המתפנקת על עלה החסה, אבל לא היה בכך כדי להקל על ייסורי. ואז הסתגרתי בקליפתי ובכיתי. לא היה לי עוד חלק באהבתי. עיני חדלו להתבונן זו בזו. אבל החיים ממשיכים, וכאן בדיוק המקום להגיד את זה, שכן הייתי בהריון. חרדתי שמא יש אמת בסיפורים על הנזק שבהפריה עצמית, ושייוולדו לי מפלצות. יצורים ממורגי קליפה ושסועי רגל שינטעו בי רגשי אשמה עד סוף ימי. טעיתי.

מייד כשראיתי את הצדף הזעיר של הרך היילוד ויסקוביץ, זיהיתי אותו. הוד מעלתה הגסטרופודית היפהפייה. העתק מושלם של ההורה שלה, דומה יותר ליצור שמימי מאשר לרכיכה. כה זעיר, כמו חילזון שנראה מרחוק. החילזון ההיא כפי שהוא נראה מרחוק! איזה יפה! בעדינות העברתי את מגרדתי על המעטפת, בגב כף רגלי ליטפתי את פנים הירך...

"ויסקוביץ, אני אוהב אותך," גמגמתי.
"גם אני, ויסקוביץ," נעניתי.
כמו באגדות, האהבה ניצחה. אבל הפעם לא יהיה לזה סוף. לעולם לא.
"גועל נפש מה שרואים היום," התלונן אחד השכנים.

 

שם הספר: אתה חיה ויסקוביץ!
שם המחבר: אלסנדרו בופה

Sei una Bestia, Viskovitz
by Alessandro Boffa

תירגום מאיטלקית: דני מוג'ה
מהדורה ראשונה, יולי 2006
מספר עמודים: 160
פורמט: 18x10.5 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב ואיור העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 63 ₪
מסת"ב 965-7120-74-8
דאנאקוד: 497-1082


שתפו ספר זה עם החברים