האזור | מתיאס אנאר

הכול קשה יותר בגיל הגברוּת, הכול מצלצל מזויף יותר מתכתי מעט כמו רעש של שני כלי נשק עשויים ארד המתנגשים זה בזה הם מחזירים אותנו אל עצמנו בלי להניח לנו לצאת משום דבר, זה יופי של כלא, אנחנו נוסעים עם לא מעט דברים, ילד שלא נשאנו בזרועותינו כוכב קטן מבדולח בוהמיה קמע ליד השלגים הנמסים לעינינו, אחר-כך היפוך זרם הגולף המקדים את הקפיאה, נטיפים ברומא וקרחונים במצרים, הגשם לא מפסיק לרדת על מילאנו החמצתי את המטוס היו לי אלף חמש מאות קילומטר ברכבת לפנַי כעת נשארו חמש מאות, הבוקר הבהיקו האלפּים כמו סכינים, רעדתי מתשישות על המושב בלי יכולת לעצום עין כמו מסומם זרוק לגמרי,

דיברתי עם עצמי ברכבת בקול רם, או בלחש, אני מרגיש זקן מאוד הייתי רוצה שהרכבת תמשיך תמשיך שתלך עד איסטנבול או סירקוּזה שתלך עד הסוף או לפחות שתדע ללכת עד קץ המסלול, חשבתי אוי אני בצרות התחלתי לרחם על עצמי ברכבת הזאת שהקֶצב שלה פוער לך את הנשמה ביתר ודאות מאזמל מנתחים, אני נותן לכול לעבור על פנַי הכול בורח הכול קשה יותר בזמן הרץ עכשיו לאורך נתיבי מסילת הברזל הייתי רוצה פשוט להניח שיובילו אותי ממקום למקום ציפייה הגיונית של נוסע כמו עיוור שמישהו אוחז בזרועו כשהוא חוצה כביש מסוכן אבל אני נוסע רק מפריז לרומא,

ובתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו, באותו מקדש אחנאתון לקטרים שנותרו בו עדיין כמה שרידי שלג למרות הגשם, אני מסתובב בלי מטרה, מביט בעמודי הענק המצריים התומכים בתקרה, אני שותה כוסית מרוב שעמום על מרפסת שנשקפת אל הרציפים כשם שאחרות נשקפות אל הים, הכוסית אינה משפרת את מצבי לא זה הרגע להרמת כוסיות יש דברים רבים כל-כך שמסיטים אותך מן הדרך, שמביאים עליך אבדון והאלכוהול הוא אחד מהם הוא מעמיק את הפצעים כשאתה לבד בתחנת רכבת עצומה קפואה רדוף יעד שנמצא לפניך ואחריך בעת ובעונה אחת: ואולם הרכבת לא סובבת במעגל, היא נוסעת מנקודה א' לנקודה ב' אני זה שמסתובב נישא בכוח הכבידה כמו חלוק אבן,

הרגשתי כמו אבן קלת משקל כשניגש אלי האיש על הרציף, אני יודע שאני מושך אלי את המטורפים ואת המופרעים בימים אלה הם באים להשליך את עצמם לתוך השבריריות שלי הם מוצאים בי ראי או רֵע לנשק, והוא אמנם מטורף כוהן של אלוהות לא נודעת הוא חובש מצנפת שֵדונית ויש לו פעמון קטן בכף ידו השמאלית, הוא מושיט לי את הימנית וצועק אלי באיטלקית "חבר לחיצת יד אחרונה לפני סוף העולם" אני לא מעז לקחת את ידו מפחד שמא הוא צודק, הוא צריך להיות בן ארבעים לא יותר ויש לו המבט החד והחקרני הזה של הפסיכים שפונים אליך משום שגילו בך אח פתאומי, אני מהסס מול הזרוע המושטת מבועת נוכח חיוך המשוגע שלו ואני עונה לו "לא תודה" כאילו ניסה למכור לי עיתון או הציע לי סיגריה,

ואז המטורף מצלצל בפעמון שלו ומתחיל לצחוק בקול נמוך ונוגה ומראה עלי באצבע ביד שהושיט לי, אחר-כך יורק על הרצפה מתרחק ובדידות עצומה כמעט נואשת מטאטאת את הרציף, באותו רגע הייתי נותן הכול למען זרועות או כתפיים אפילו את הרכבת המסיעה אותי לרומא על הכול הייתי מוותר כדי שיופיע שם מישהו ויעמוד באמצע התחנה, בין הצללים, בין הגברים באין גברים הנוסעים הנצמדים לטלפונים ולמזוודות שלהם, כל אלה שעומדים להיעלם ולהפקיר את גופם למשך פסק הזמן הקצר שיוליך אותם ממילאנו צֶ'נטראלֶה לפוֹסוֹלי בּוֹלצאנוֹ או טרייֶסטֶה, די מזמן בגאר דה ליוֹן בפריז איזה מיסטיקן מופרע הודיע לי אף הוא על קץ העולם והוא צדק, נפערתי אז לשניים במלחמה ונמחצתי כמו מטאור זעיר, אחד מאלה שאפילו לא מנצנצים בשמים, פגז טבעי שהמסה שלו לדברי האסטרונומים זניחה, המטורף מהתחנה במילאנו מזכיר לי את הפסיכי החביב מהגאר דה ליון,

קדוש, מי יודע, אולי זה אותו איש, אולי גדלנו באותו קצב כל אחד מצידו וכל אחד בטירוף שלו והנה אנו חוזרים ונפגשים ברציף מס' 14 בתחנת הרכבת של מילאנו, עיר הנושאת שם של עוף דורס ושל איש צבא ספרדי, מונחת על שפת השפלה כמו על קרום שלגי שהקיאו אט-אט האלפּים שאני רואה את פסגותיהם, להבי צור שחותכים את הרקיע ומשַווים את תחושת האפוקליפסה שמחזקים השדון והפעמון במקדש זה של הקידמה שהיא הסְטאציוֹנֶה די מילאנו צ'נטראלה התועה בזמן כשם שאני כאן תועה במרחבה של העיר האלגנטית, עם רטייה על העין כמו מִיאַן אַסְטְרָאִי הגנרל שׂתום העין, ששמו נכתב בספרדית Millan, עוף דורס, מנקר, מוכן לשסע רקמות חיות משעה שזיהה את אורה ואת תנועתה של הסכנה: מיאן אסטראי השתוקק כל-כך שמדריד תהיה רומא חדשה, הוא שירת את פראנקו הדוּצֶ'ה האיבֶּרי אלילו הקירח באותו פְּרֶלוּד מלחמתי גדול לשנות הארבעים,

אותו קצין שתום עין שׂשׂ לקרב היה ליגיונר קרא וִיוָה לה מוּאֶרטֶה, יחי המוות, כנביא אמת צבאי, והוא צדק, פוּגת המוות עתידה להתנגן עד פולין, לערום גל כביר של גוויות מעלה קצף שעוד ילחך את חופי הים האדריאטי בטרייסטֶה ובקרוֹאטיה: אני חושב על מיאן אסטראי ועל הפולמוס שלו עם אוּנָמוּנוֹ כוהן התרבות הקפדן בעוד הנוסעים מתקהלים על הרציף כדי לעלות על הרכבת שתוביל אותם היישר אל סוף העולם, אונמונו היה פילוסוף כל-כך קלאסי וכל-כך אצילי עד שלא ראה את הטֶבח הקרב ובא, לא יכול היה להודות שצדק הגנרל שׂתום העין כשצעק יחי המוות מול צאן מרעיתו האוניברסיטאי שכן אותו עוף דורס כבר חש (בעלי-החיים רועדים לפני פרוץ הסערה) שבקרוב יהיה בשר נבֵלה לרוב, שהמוות ייהנה מכמה שנות שפע, בטרם יגמור גם הוא בתוך רכבת, רכבת ההולכת מבולצאנו לבּירקנאוּ, מטרייסטה לקְלגֶנפוּרט או מזַאגְרֶבּ לרומא, שהזמן עצר בה מלכת,

כשם שעצר בשבילי על הרציף הזה שמשני עבריו קרונות, קטרים נושפים בזעף, הפוגה בין מוות למוות, בין החייל הספרדי והתחנה ששמה כשמו, מוחצת לא פחות מאָרֵס אל המלחמה עצמו – אני מדליק מוכנית סיגריה אחרונה צריך להתכונן למסע, לתנועה כמו כל אלה המתהלכים אנה ואנה על הרציף במילאנו צ'נטראלה ומבקשים אהבה, מבקשים מבט, מאורע שיעקור אותם מן המעגלים האינסופיים, מגלגל העינויים, פגישה, כל דבר שיאפשר בריחה מעצמם, מעסקי החיים, מזֵכר הריגושים והפשעים, אכן מוזר שאין שום אשה על הרציף ברגע המסוים הזה, וכך כשמניע אותי זכרם של מיאן אסטראי ושל הרטייה על עינו גם אני עולה על האקספרס חוצה-איטליה שנחשב ודאי לפני עשר שנים לשיא הקידמה והטכנולוגיה משום שהיו לו דלתות אוטומטיות ומהירותו עלתה על מאתיים קילומטרים בשעה בקו ישר במזג אוויר טוב ועכשיו, קרוב קצת יותר לסוף העולם,

זאת סתם רכבת: והוא הדין בכל הדברים כמו ברכבות ובמכוניות, בחיבוקים, בפרצופים, בגופים, מהירותם יופיים או כיעורם נראים מגוחכים למדי כעבור שנים ספורות, לאחר שהרקיבו או החלידו, מרגע שעליתי במדרגה אני נמצא בעולם אחר, הקטיפה מעבה את הכול, כך גם החום, אפילו את החורף עזבתי כשעליתי לקרון הזה, הרי זה מסע בזמן, היום הזה אינו ככל הימים, זה יום מיוחד השמונה בדצמבר יום העיבור הטהור וברגע זה אני מחמיץ את דרשתו של האפיפיור בפיאצה די סְפַּאנְיָה בשעה שמטורף בא ומודיע לי על סוף העולם, הייתי יכול לראות את ראש הכנסייה פעם אחרונה, לראות את צאצאו הרוחני של המנהיג הפלסטיני הראשון היחיד שהשיג הישג כלשהו, ואף-על-פי-כן ההצלחה לא הייתה מובטחת מראש ללוונטיני הכחוש התפרן והיבבן הזה שלא כתב שורה מימיו, בחוץ על המסילה הסמוכה חונה רכבת ומאחורי החלון בחורה יפה שיש משהו בעיניה, נדמה לי שהיא משוחחת עם מישהו שאני לא רואה,

למעשה היא קרובה אלי מאוד מטר לכל היותר מפרידות בינינו שתי זגוגיות מלוכלכות למדי אני צריך להיות חזק אסור לי להתעכב על פניהן של נשים צעירות אני צריך לאזור כוח לקחת תנופה לקראת הקילומטרים שנותרו לפנַי לקראת הריק שאחר-כך והפחד מן העולם אני משנה חיים מקצוע מוטב לא לחשוב על כך, הנחתי את התיק הקטן מעל למושב ואזקתי אותו למדף המטען בלי למשוך תשומת לב כדאי היה לי לעצום עיניים רגע אבל על הרציף שוטרים רכובים על מרכבות חשמליות דו-אופניות כמו אכילֶס או הֶקטוֹר בלי סוסים רודפים אחרי צעיר שחור שבורח לעבר הפסים מעוררים הפתעה והתרגשות בקרב הנוסעים, המלאכים הכחולים, אולי מבשרי האפוקליפסה, דוהרים על קורקינט מוזר בצבע תכלת דומם, כולם יורדים כדי ליהנות מהמחזה,

פּאלאס אַתֵנָה ובן טידֵאוּס מסתערים על אנשי טרויה, כמה עשרות מטרים ממני בכיוון הקטר אחד משני הקַרַבִּינְיֶירי מדביק את הבורח ובתנועה אלימה להפליא עם כל עוצמת התנופה של כלי רכבו הוא מעיף את האיש הלכוד על אחד העמודים המוצקים שבאמצע הרציף, הנמלט מתרסק אל הבטון ראשו נחבט בעמוד והוא נופל, נופל על הבטן ממש באמצע תחנת הרכבת מילאנו צ'נטראלה ובו ברגע קופץ המלאך השני על גבו ומשתק אותו, יושב על גופו כמו שבוקר או חקלאי עוקד בהמה סוררת, אחר-כך הוא עולה שוב על המכונה שלו וגורר את הפושע המקרטע בקצה שרשרת נוכח מלמולי ההתפעלות של ההמון, תמונה של תהלוכת ניצחון בעת העתיקה,

המנצחים מוליכים את המנוצחים הכבולים מאחורי מרכבותיהם, גוררים אותם לעבר ספינות המשוטים החלולות, פניו של השחור נפוחים ואפו שותת דם ראשו זקוף משתומם כולם עולים שוב לקרון התקרית הסתיימה יד הצדק הייתה על העליונה נשארו רק דקות מעטות עד היציאה, אני מעיף מבט במזוודה, אני חושש שלא אוכל לישון שירדפו אחרַי ברגע שאתנמנם ברגע שלא אעמוד על המשמר יחדרו לתוך שנתי או תחת עפעפי ויפשילו אותם כמו שפותחים תריס או סוכך ונציאני, מזמן לא חשבתי על ונציה, על המים הירוקים של פּוּנטָה דֶלָה דוֹגאנָה,

על הערפל ברציף צַטֶרֶה ועל הקור העז כשמשקיפים על בית-הקברות מהרציף החדש, בשוּבי מהמלחמה לא חשבתי על הצללים שבוונציה הם יין ושותים אותם בחורף כבר בחמש לפנות ערב, אני רואה שוב את הכנרים הסלאבים שניגנו בשביל היפנים, צרפתים בתחפושת קרנבל מלאה,

סַפר אמיד ממינכן שקנה לעצמו פַּלאצוֹ על הקַנאלֶה גְראנדֶה, ופתאום הרכבת מזנקת ממקומה, אני מטה את ראשי אחורנית יצאנו לדרך עכשיו רק חמש מאות קילומטר עד סוף העולם