חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק 1
אולי לא אגזים ואומר שליבי היה כבד כעופרת, אבל עלי להודות שיום לפני שהתחלתי לרצות את עונשי בבית דֶווריל חשתי העדר עליצות מובהק. התחלחלתי לנוכח הסיכוי להימזג לבית שנמצא ביחסים ידידותיים עם בריון כדודתי אגתה, מה גם שנחלשתי מאוד עקב שלושת הימים שבהם התארח אצלי בנה תוֹמס, מהיותר בולטים בזֵדים בדמות אדם.

ציינתי זאת בפני ג'יבְס, וגם לדעתו הסידורים יכלו להיות עסיסיים יותר.

"אבל," אמרתי, מנסה כדרכי להתמקד על השוּל הבהיר של הענן, "זה מחניף, כמובן."

"אדוני?"

"זה שהעם בחר בי, ג'יבס. שכל הציפורים מרננות 'הבו לנו

"אכן, אדוני. בדיוק. משביע רצון ביותר."

רגע אחד. אני שוכח שאין לכם צל של מושג על מה מדובר בכלל. זה קורה לעיתים קרובות כשמתחילים לספר סיפור. פורצים מקו הזינוק בעזוז של רמך שנכנס למסלולו, ותוך שניות הלקוחות עומדים על רגליהם האחוריות ומשוועים להערות שוליים.

תרשו לי לעשות רוורס ולעדכן אתכם.

דודתי אגתה, ההיא שמכרסמת בקבוקים שבורים ומפצחת חולדות בשיניה, הגיחה ממאורתה הכפרית וצצה פתאום בלונדון יחד עם בנה תומס, והורתה לי בדרכה השררתית לאכסן אותו בדירתי שלושה ימים, שבהם הוא ילך לרופאי שיניים ולאולד ויק וכיוצא באלה בטרם יצא לבית-הספר שלו בבראמלי-על-חוף-ימים, ואחרי-כן עלי לנסוע לבית דווריל, קינג'ס דווריל, האמפשר, משכנם של כמה מידידיה, ולתרום את שירותי לקונצרט שייערך בכפר. היא רצתה כנראה לחזק את התוכנית במעט כישרון מהכרך הגדול, והאחיינית של הכומר המליצה עלי. אז זהו זה כמובן. לא היה טעם לומר לה שאני מעדיף לא לגעת בתוס הצעיר במוט באורך עשרה רגל, ושאני שונא להתחייב על עיוור. כשהדודה אגתה מנפקת פקודה, מצייתים. אבל הייתי מודע, כפי שציינתי, לאיזו אי-נחת באשר למה שעומד לקרות, והסיכויים לא נראו ורודים יותר למשמע הידיעה שגאסי פינְק-נוֹטְל יהיה בין הנוכחים בבית דווריל. כשאתה כלוא בגוב התשיעייה הסודית, אתה זקוק למשהו הרבה יותר מוצלח מגאסי לשמירה על הקור רוח. שירעפתי קמעה.

"הלוואי שהיו לי יותר נתונים על האנשים האלה, ג'יבס," אמרתי. "במקרים כאלה אני אוהב לדעת מה עומד מולי. עד כה הבנתי רק שאני עומד להיות אורחו של בעל אדמות בשם האריס או האקר, או אולי האסוֹק."

"האדוֹק, אדוני."

"האדוק, הה?"

"כן, אדוני. הג'נטלמן שעומד להיות מארחך הוא אחד מר אֶסמוֹנד האדוֹק."

"מוזר, אבל השם הזה מזכיר לי משהו, כאילו כבר שמעתי אותו."

"מר האדוק הוא בנו של בעל הזכויות על תרופה רשומה שזכתה לפירסום נרחב והידועה בשם 'מזור מיחושי הראש של האדוק'. אפשר שהצורי מוכר לך."

"כמובן. אני מכיר אותו היטב. לא ענק כמו הממריצים שלך, אבל עם זאת משהו לסמוך עליו בבוקר שאחרי. אז הוא אחד מאותם האדוקים, הה?"

"כן, אדוני. אביו המנוח של מר אסמונד האדוק נשא לאשה את המנוחה העלמה פלורה דווריל."

"לפני שהם היו שניהם מנוחים, כמובן?"

"אחיותיה של הגברת לא ראו את הזיווג בעין יפה לגמרי. דווריל היא משפחה כפרית עתיקה מאוד, וכמו רבות אחרות בימים אלה - מרוששת."

"אני מתחיל לתפוס את התסריט. האדוק, שמצד האבא הוא לא ממש קלאסה, משלם את החשבונות השבועיים?"

"כן, אדוני."

"נו טוב, הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו. במזור הזה יש זהב, ג'יבס."

"אני נוטה לשער שאלה הם פני הדברים."

עליתי על משהו שאני עולה עליו לעיתים קרובות בשיחות עם האיש המצוין הזה - דהיינו שהוא יודע המון על הנושא. ציינתי זאת, והוא הסביר שהוא מכיר את הסיפור מבפנים בזכות אחד מאותם מקרים נדירים.

"דודי צ'רלי משמש כרב-משרתים בבית דווריל, אדוני. ממנו שאבתי את המידע שברשותי."

"לא ידעתי שיש לך דוד צ'רלי. צ'רלי ג'יבס?"

"לא אדוני. צ'רלי סילברסמית'."

הדלקתי לי סיגריה מרוּצָה למדי. העניינים התחילו להתבהר.

"זה חתיכת מזל. תוכל לתת לי את העובדות הרלוונטיות, אם רלוונטי זאת המילה שאני מחפש. איזה מין חור זה בית דווריל? מקום נחמד? אדמת חצץ? נופים משתרעים?

"כן, אדוני."

"שירותי הסעדה טובים?"

"כן, אדוני."

"ובקשר לצוות. האם יש שם איזו גברת האדוק?"

"לא, אדוני. האדון הצעיר איננו נשוי. הוא מתגורר במקום יחד עם חמש דודותיו."

"חמש?"

"כן, אדוני. העלמות שרלוט, אמלין, הארייט ומירטל דווריל, וליידי דאפני וינקוורת', אלמנתו של המנוח פ. ב. וינקוורת', ההיסטוריון. למיטב הבנתי, בתה של ליידי דאפני, העלמה גרטרוד וינקוורת', אף היא בין יושבי הבית."

למשמע ה"חמש דודות" ברכי פקו קמעה, שכן המחשבה שתעמוד מולי להקה חסונה כל-כך של דודות, אפילו של מישהו אחר, היא מחשבה טורדנית. אבל בהזכירי לעצמי שבחיים אלה לא הדודות הן עיקר אלא אומץ הלב שמגייסים מולן, התעשתתי.

"אני מבין," אמרתי. "אין מחסור בחברת נקבות."

"לא, אדוני."

"ייתכן שנוכחותו של גאסי תקל עלי."

"ייתכן מאוד, אדוני."

"אם גם הקלה מוגבלת."

"כן, אדוני."

אני תוהה, דרך אגב, אם אתם זוכרים את האוגוסטוס הזה, שעל מעשיו כבר הזדמן לי לומר מילה או שתיים. פשפשו בזיכרונכם. תָמוֹי עד קצה הזימים, פרצוף דג, משקפיים במסגרת קרן, שותה מיץ תפוזים, אוסף טריטונים, מאורס לגלולה מספר 1 של אנגליה, נערה ושמה מדלן בּאסֶט... אה, נזכרתם? יפה.

"תגיד, ג'יבס," אמרתי, "איך גאסי הגיע להיות מעורב עם הבקטריות האלה? בטח יש פה איזה שמץ מסתורין לא מפוענח, העובדה שגם הוא בדרכו לבית דווריל?"

"לא, אדוני. מר פינק-נוטל בעצמו סיפר לי."

"אז גם אותו ראית?"

"כן, אדוני. הוא עבר כאן בזמן שלא היית."

"איך הוא נראה?"

"מדוכדך, אדוני."

"כמוני, הוא מתכווץ לנוכח הביקור הצפוי בבקתה המזעזעת הזאת?"

"כן, אדוני. הוא חשב שהעלמה באסט תלווה אותו, אבל היא שינתה את תוכניותיה ברגע האחרון ונסעה לזמן-מה ל'ארזים', בווימבלדון קומון, לשבת עם ידידה ותיקה שלה מבית-הספר שהאהבה לא האירה לה פנים בזמן האחרון. לדעתה של העלמה באסט היא זקוקה לעידוד."

התקשיתי להבין איך מישהו שואב עידוד מלהימצא בחברתה של העלמה באסט, שכן מכף רגל ועד ראש היא האשה שאלוהים שכח, אבל לא אמרתי את זה. הסתפקתי בלהטיל את דעתי שזה בטח העלה קצף על שפתיו של גאסי.

"כן, אדוני. הוא ביטא אי-נחת מהשינוי בתוכניות. לאמיתו של דבר הבנתי מדבריו, שכן הוא היה אדיב דיו לתת בי אמון, שצינה מסוימת השתררה בינו לבין העלמה באסט."

"אלוהים!"

ואני אספר לכם למה ה"אלוהים!" הזה. אם אתם זוכרים את גאסי, תזכרו אל נכון את שרשרת הנסיבות שהובילה, אם שרשראות אכן מובילות, לכך שהבאסט הזוועתית הזאת, נכנס לה עמוק לראש הצמר-גפן שלה הרושם שבֶּרטראם ווסטר נמק מחמת אהבתו אליה. לא אכנס עכשיו לפרטים, אבל היא הייתה משוכנעת שאם אי-פעם תרצה לנתק את קשריה עם גאסי, אין לה אלא לזמן אותי בדחיפות ואני כבר אחוש לקראתה, משתוקק לקנות את הרשיון ולהתחיל להזמין את עוגת הכלולות.

אם אתם מכירים איפוא את השקפתי בעניין מ. באסט הזאת, תבינו בקלות למה דבר הצינה הזה הוציא ממני "אלוהים!" מתחלחל. המחשבה על הסכנה הצפויה לי לא נטשה אותי מעולם, ודעתי לא תנוח באמת עד ששני אלה לא יפסעו זה לצד זו בכנסייה. רק אחרי שהכומר יפסוק סופית יתחיל ברטראם לנשום שוב חופשי.

"אה," אמרתי, מקווה לטוב, "בלי ספק סתם מריבת אוהבים. קורה כל הזמן המריבות אוהבים האלה. בינתיים הם התפייסו בטח פיוס מלא ואל האהבה הצוחק שוב מזיע על הדוכן ועוד עם תוספות. הה!" ואז המשכתי לצלצול הפעמון של דלת הכניסה, "מישהו מחכה בחוץ. אם זה תוס הצעיר תגיד לו שאני מצפה שיהיה במצב מוכנוּת, מצוחצח למשעי וּורדרד, בשבע ארבעים וחמש הערב ללוות אותי להצגת 'המלך ליר' באולד ויק, ושלא ינסה להתחמק. אמו אמרה שהוא צריך ללכת לאולד ויק, ומה שלא יהיה הוא ילך."

"לדעתי הסבירות גבוהה יותר שזה מר פֶּרברייט, אדוני."

"קטסמיט הקשיש? למה אתה חושב ככה?"

"גם הוא ביקר כאן בהעדרך ואף רמז שישוב מאוחר יותר. הוא בא בלוויית אחותו, העלמה פרברייט."

"שככה יהיה לי טוב, קוֹרקי? חשבתי שהיא בהוליווד."

"אני מבין שהיא חזרה לאנגליה לחופשה, אדוני."

"הצעת לה תה?"

"כן, אדוני. תומס היה המארח. ולאחר מכן העלמה פרברייט לקחה את האדון הצעיר לקולנוע."

"חבל שהחמצתי אותה. שנים לא ראיתי את קורקי. היא בסדר?"

"כן, אדוני."

"ומה עם קטסמיט? איך הוא?"

"מדוכדך, אדוני."

"אתה מבלבל בינו לבין גאסי. מי שהיה מדוכדך זה גאסי, אם אתה לא זוכר."

"וגם מר פרברייט."

"דומה שהרבה דכדוך מסתובב בעולם בימים אלה."

"אנחנו חיים בזמנים קשים, אדוני."

"אמת. טוב, תביא אותו."

הוא זלג החוצה ואחר-כך זלג שוב פנימה.

"מר פרברייט," הכריז.

הוא לא טעה באיפיון. מבט אחד במבקר הצעיר הספיק לי כדי לראות שהוא מדוכדך.

פרק 2
ושימו לב, לא לעיתים קרובות אפשר למצוא את המושא הנדון במצב כזה. הוא ציפור תוזזת במיוחד על-פי-רוב, ועלי לומר שמכל הוללי מועדון 'הבטלנים' קלוד קאטרמול פרברייט הוא אולי ההולל ביותר, על הבמה ומחוצה לה.

אני אומר "על הבמה", שכן את המעטפה השבועית שלו הוא משתכר לאור הזרקורים. הוא בא ממשפחה תיאטרלית ידועה. אביו הוא האיש שכתב את המוזיקה ל'גברת בכחול' וללהיטים רציניים אחרים שהחמצתי לצערי משום שהייתי בעריסה באותו זמן. אמו היא אֶלזי קאטרמול שהייתה במשך שנים כוכבת בניו-יורק, ואחותו קורקי השאיגה את הלקוחות בזוהרה ועולזנותה, אם זאת המילה שאני מחפש, מאז שהייתה בת שש-עשרה בערך.

ממש לא פלא איפוא שבחר בתיאטרון כשסיים את לימודיו באוקספורד וחיפש מסלול חיים שיבטיח לו את השלוש ארוחות מלאות ביום וזמן לשחק קריקט בתחרויות בין-אזוריות. היום הוא האיש שבו מנהלים בוחרים ראשון כשהם מעלים קומדיה חברתית וזקוקים למישהו בתפקיד פרדי, ידידו קל הדעת של הגיבור והציר של סיפור האהבה המשני. אם אתם רואים בהצגה כזאת דמות דקת גזרה שמתפרצת לבמה עם מחבט טניס וצועקת "שלום, בנות" זמן קצר אחרי שריקת הפתיחה אל תטרחו להציץ בתוכנייה. זה קטסמיט.

בהזדמנויות אלה הוא פותח במרץ וממשיך במרץ עד שעת הנעילה, ואותו דבר בחייו הפרטיים. גם שם הפכה נמרצותו לשם דבר. פּוֹנגוֹ טוויסלטוֹן ובַּרמי פּיפְּס, שבחדר העישון של מועדון 'הבטלנים' מרביצים כל שנה את המערכון עם הדו-שיח בין שני אירים, פט ומייק, שהוא מחבר ומפיק, סיפרו לי שבזמן שהוא עובר איתם על השורות ומדריך אותם בתפקידים, הוא דומה לגראוצ'ו מארקס יותר מלמשהו אנושי.

ועם זאת, כפי שאמרתי, עכשיו הוא היה מדוכדך. זה בלט לקילומטרים. מצחו קדח מצל חיווריין של מחשבה, וארשת פניו הייתה כשל אדם שאילו אמר "שלום, בנות" היה אומר את זה כמו מישהו בדרמה רוסית המודיע כי סבא תלה את עצמו במתבן.

בירכתי אותו בלבביות ואמרתי שאני מצטער שקודם לא הייתי בבית כשביקש לראות אותי, מה גם שקורקי הייתה איתו.

"הייתי שמח לפטפט עם קורקי," אמרתי. "לא היה לי שמץ שהיא שוב באנגליה. עכשיו אני חושש שכבר לא אראה אותה."

"אתה תראה אותה."

"לא, אני לא. אני נוסע מחר למקום שנקרא בית דווריל בהאמפשר להשתתף בקונצרט הכפר. האחיינית של הכומר עמדה על זה שאני אהיה בלהקה, ומה שמתמיה אותי זה איך הנערת אלוהים הזאת שמעה עלי. לא הייתי מאמין ששמי יצא לכאלה מרחקים."

"חמור שכמוך, זאת קורקי."

"קורקי?"

הייתי המום. יש ביקום מעט ביצים טובות מקוֹרָה ("קורקי") פרברייט. יחסינו היו אמנם מהכי ידידותיים מאז אותם ימים בשנים המעצבות שלנו כשהיינו באותה כיתת מחול, אבל לא היה שום דבר בהתנהגותה שרמז על קירבה לכמורה.

"דודי סידני הוא הכומר של המקום, ודודתי נסעה לבּוֹרנמוּת'. בהעדרה קורקי ממלאת את מקומה כעקרת בית."

"אלוהים! סיד הזקן והמסכן! היא בטח מסדרת את חדר העבודה שלו."

"קרוב לוודאי."

"מיישרת לו את העניבה?"

"זה לא יפתיע אותי."

"ואומרת לו שהוא מעשן יותר מדי, וכל פעם שהוא מתרווח בכורסה מסלקת אותו ממנה כדי להחליק את הכריות. הוא בטח מרגיש כמו בחזון יוחנן. אבל האם הכומרייה לא קצת איטית בשבילה, אחרי הוליווד?"

"בכלל לא. היא אוהבת את זה. קורקי שונה ממני. אני לא יכול להיות מאושר מחוץ לתיאטרון, אבל היא אף פעם לא הייתה באמת בעניין, למרות ההצלחה שלה. אני לא חושב שהיא הייתה נכנסת לזה בכלל אלמלא אמא שרצתה בזה כל-כך. החלום שלה זה להתחתן עם מישהו שגר בכפר ולבלות את שארית חייה בין פרות וכלבים וכאלה. אני מניח שזה הגֶנים של האיכר הזקן ג'יילס שמתחילים לבצבץ. הסבא שלי היה איכר. אני זוכר אותו איכשהו. מטרים של זקן וכל הזמן טענות על המזג אוויר. מתאים לה להתעסק בענייני קהילה ולארגן קונצרטים כפריים."

"יש לך מושג מה היא רוצה שאני אתרום למקומיים? בטח איזה 'שיר כלולות לאיכר'?" "לא. אתה מתוכנן להיות פט במערכון הזה שלי."

זאת הייתה ידיעה מהמגירה של בשורות משמחות ביותר. לעיתים קרובות מדי בהילולות האלה קציני המטה אומרים לך לבצע את 'שיר כלולות לאיכר', שמסיבה כלשהי מעורר את היצרים הכי שפלים של הקשוחים שעומדים מאחורי השורה האחרונה. אבל איש עוד לא שמע על כפריים במקומות עמידה שלא בלעו בשקיקה קטע דו-שיח מפיל. יש משהו שנוגע במעמקיהם במראה של שחקן א' מוריד מטרייה על ראשו של שחקן ב' ושל שחקן ב' תוקע מכשיר קהה בצלעותיו של שחקן א'. עם זקן ירוק ובתמיכה מספקת מצד צד ב' יכולתי לצפות בביטחון לכך שלקוחותי יתגלגלו ביציעים.

"טוב. יופי. מצוין. אני יכול להתייצב מול העתיד בלב קל. אבל אם היא חיפשה מישהו לתפקיד פט למה היא לא לקחה אותך? אה, אני מבין מה קרה. היא הציעה לך את התפקיד ואתה עיקמת את האף והרגשת שאתה מעל למעשה חובבים כזה."

קטסמיט הניד ראש קודר.

"זה בכלל לא זה. שום דבר לא היה מוצא חן בעיני יותר מלקחת חלק בקונצרט בקינג'ס דווריל, אבל זה בכלל לא אפשרות. הנשים האלה בבית דווריל מתעבות אותי."

"אז פגשת אותן? איך הן? נימפות נוקשות למדי, הה?"

"לא. לא פגשתי אותן. אבל אני מאורס לאחיינית שלהן, גרטרוד וינקוורת', והרעיון שאני אתחתן איתה עושה להן חררה. אילו הראיתי את עצמי במרחק מייל מבית דווריל הן היו משסות בי את הכלבים. ואפרופו כלבים, קורקי קנתה הבוקר כלב במעון בבאטרסי."

"ברוכה תהיה," אמרתי בהיסח הדעת שכן מחשבותי התמקדו בסיפור האהבה שלו, בניסיון לחלץ את כדור הצמר הסרוק מסבך הדודות והשאר שג'יבס דיבר עליהם. ואז מיקמתי אותה. גרטרוד, בתה של ליידי דאפני וינקוורת', אלמנתו של המנוח פ. ב. וינקוורת', ההיסטוריון. "על זה באתי לדבר איתך."

"על הכלב של קורקי?"

"לא. על העניין עם גרטרוד. אני זקוק לעזרתך. אספר לך את כל הסיפור."

עם בואו של קטסמיט סיפקתי לו ויסקי-סודה מאיר פנים, שממנו עירה לתוכו עד כה אולי שני שלוקים ולגימה. הוא גמע עכשיו את השיורת, מה שלחץ כנראה על הכפתור, שכן משחלף הנוזל בגרונו הוא התחיל לדבר בשקיקה ובשטף.

"אני רוצה לפתוח ולומר, ברטי, שמאז שהאדם הראשון זחל מהרפש הקדמון והחיים על כוכב הלכת הזה התחילו, אף אחד לא אהב אף אחד כמו שאני אוהב את גרטרוד וינקוורת'. אני מציין את זה כי אני רוצה שתבין שמה שאתה יושב עליו איננו עוד פלירטוט קיץ קליל אלא הדבר האמיתי, חומר למחזה בווסט אנד. אני אוהב אותה!"

"זה טוב. איפה פגשת אותה?"

"באיזה אחוזה בנורפוק. הם העלו הצגת חובבים וגררו אותי להפקה. אלוהים! אותם ערבי דמדומים בגן הישן, כשהציפורים מצייצות מנומנמות בשיחים והכוכבים מתחילים לצוץ ב..." "בסדר, תמשיך."

"היא נפלאה, ברטי. אני לא יכול לדמיין למה היא אוהבת אותי."

"אבל היא כן?"

"כן, כן, היא כן. התארסנו והיא חזרה לבית דווריל להביא את הבשורה לאמה. ואז מה אתה חושב קרה?"

ברור, כמובן, הוא גילה מהתחלה את הפואנטה של הסיפור.

"הוֹרָתָה בעטה?"

"היא השמיעה צווחה שאפשר היה לשמוע בבייזינגסטוק."

"ובייזינגסטוק זה..."

"כעשרים מייל משם במעוף הציפור."

"אני מכיר את בייזינגסטוק. שככה יהיה לי טוב, כמה שאני מכיר אותה."

"היא..."

"שהיתי שם בנעורי. אחת המטפלות שלי גרה אז בבייזינגסטוק בווילה דו-משפחתית שנקראה באלמורל. תתפלא אבל שמה היה הוֹג. המטפלת הוג. היא סבלה מגיהוקים."

קטסמיט נעשה קצת מתוח. הוא נראה כמו כפרי במקומות העמידה ששומע את "שיר כלולות לאיכר".

"תשמע, ברטי, אולי לא נדבר על בייזינגסטוק וגם לא על המטפלת שלך. לעזאזל בייזינגסטוק ולעזאזל המטפלת שלך. איפה הייתי?"

"הפסקנו ברגע שבו ליידי דאפני וינקוורת' השמיעה צווחה."

"נכון. האחיות שלה, כשנודע להן שגרטרוד מתכוונת להינשא לאחיה של העלמה פרברייט מהכומרייה, ושהאח הזה הוא שחקן במקצועו, השמיעו גם הן צווחות."

השתעשעתי ברעיון לשאול אם גם את אלה אפשר היה לשמוע בבייזינגסטוק, אבל התבונה ניצחה.

"הן לא אוהבות את קורקי והן לא אוהבות שחקנים. בנעוריהן, בתקופת המלכה אליזבת, שחקנים נחשבו נוכלים ומשוטטים, והן לא יכולות להכניס לקלוואסה שלהן את הרעיון שהשחקן המודרני הוא אזרח רציני שמרוויח שישים לירות לשבוע ושמשקיע את רוב הכסף הזה באיגרות חוב ממשלתיות יציבות. לכל הרוחות, אילו יכולתי למצוא דרך לעבוד על המס הכנסה, הייתי כבר איש עשיר. אתה לא מכיר במקרה דרך לעבוד על המס הכנסה, הה ברטי?"

"מצטער. אני חושב שאפילו ג'יבס לא מכיר. אז קיבלת את התעוף מפה?"

"כן. קיבלתי מכתב עצוב מגרטרוד שאין סיכוי. אתה תשאל אולי למה אנחנו לא מתחתנים בלי רשות?"

"התכוונתי לשאול."

"לא יכולתי לשכנע אותה. היא חוששת מזעמה של אמה."

"טיפוס קשוח האמא הזאת?"

"מהכי קשוחים. היא הייתה פעם מנהלת של בית-ספר גדול לבנות. בשביל גרטרוד זה היה מאסר עם עבודת פרך, והיא אף פעם לא התגברה על זה. נראה לי שלהתחתן בלי רשות לא בא בחשבון. וכאן העוקץ, ברטי. קורקי סידרה לי חוזה עם האולפן שלה בהוליווד, ואני צריך להיות מוכן להפליג בכל רגע. זה מצב נוראי."

שתקתי רגע. ניסיתי להיזכר במשהו שקראתי על משהו שלא מכבה משהו, אבל לא הצלחתי. הרעיון הכללי היה שאם נערה אוהבת אותך ואתה נאלץ לאפסן אותה לאיזה זמן, היא תחכה לך, אז העליתי את הנקודה, אבל הוא אמר שזה אמנם יפה מאוד אבל אני לא יודע הכל. העלילה, הוא הבטיח לי, עומדת להסתבך.

"אנחנו מגיעים עכשיו לבן-שחץ הזה האדוק. וכאן אני מבקש ממך לבוא לעזרתי, ברטי." אמרתי שאני לא תופס על מה מדובר, והוא אמר ברור שאני לא תופס לכל הרוחות, אבל למה אני לא יכול לחכות חצי שנייה, לעזאזל, ולתת לו הזדמנות להסביר, ואני אמרתי אה בטח, כמובן.

"האדוק!" סינן קטסמיט מבין שיניו החשוקות וגם הפגין סימנים אחרים של ריגוש. "האדוק המחריב קינים! אתה יודע משהו על הקרצייה הזה, ברטי?"

"רק שאביו הוא הבעלים של מזור למיחושי ראש."

"והשאיר לו מספיק כסף להטביע אונייה. אני לא רומז כמובן שגרטרוד תינשא לו בגלל הכסף שלו. היא תבוז למעשה גס כל-כך. אבל לא רק שיש לו יותר מזומנים ממה שאפשר לנפנף, הוא גם נראה כמו אל יווני מושך במיוחד. זה מה שגרטרוד אומרת. וגרוע מזה, אני מבין מהמכתבים שלה שיש עליה לחץ מצד המשפחה. ואתה יכול לתאר לעצמך איך זה לחץ מצד אם וארבע דודות."

התחלתי להבין לאן נושבת הרוח.

"אתה רוצה להגיד שהאדוק מנסה להידחף פנימה."

"גרטרוד כותבת שהוא מביא לה ריגוש של פעם בחיים. מה שמראה לך איזה מין פרפר מרחף ויונק הבן כלב הזה. רק לפני זמן קצר הוא הביא לקורקי ריגוש כזה. תשאל אותה כשתראה אותה, אבל בעדינות, זה עוד כואב לה כמו מורסה בחניכיים. אני אומר לך האיש הוא סכנה לציבור. צריך לכבול אותו בשרשראות למען הנשיות הטהורה. אבל אנחנו כבר נראה לו, לא?" "נראה לו?"

"ועוד איך. וממך אני רוצה רק דבר אחד. אתה מסכים שאפילו טיפוס כמו אסמונד האדוק, שהוא כנראה הדבר הכי קרוב למאהב לטיני מהסרטים, לא יוכל לבצע את זממו בנוכחותך?" "אתה מתכוון שהוא זקוק לפרטיות?"

"בדיוק. אז מרגע שאתה בפנים בית דווריל תתחיל לחרב לו את המשחק האפל שלו. אל תזוז מגרטרוד. תיצמד אליה כמו דבק. תדאג שהוא לא יהיה איתה לבד בגן הוורדים. אם מדברים על ביקור בגן הוורדים, תצטרף. אתה קולט, ברטי?"

"כן, אני קולט," אמרתי בספקנות מסוימת. "מה שיש לך בראש זה משהו כמו הטלה של מֶרי. אני לא יודע אם אתה מכיר את השיר במקרה - בתור ילד הייתי מדקלם אותו - אבל, באופן כללי, הלוז של השיר הוא שלמרי יש טלה קטן, צחור שלג גיזתו, ובכל מקום אליו תלך, נראה שם גם אותו. אתה רוצה שאת הטכניקה שלי אעצב על-פי מודל הטלה של מרי?"

"ממש כך. אסור לך לגרוע עין לרגע, שכן הסכנה גדולה ועצומה. רק כדי לתת לך מושג כלשהו, לאחרונה הוא הציע שגרטרוד והוא ייקחו סנדוויצ'ים באחד הבקרים ויצאו לרכיבה למרחק של איזה חמישה-עשר מייל, מקום שיש בו צוקים וכאלה. אתה יודע מה הוא מתכנן לעשות שם? להראות לה את 'קפיצת האוהבים'."

"אה, באמת?"

"אל תגיד כזה 'אה, באמת' מזלזל. בן-אדם, תחשוב. חמישה-עשר מייל לשם, ואז 'קפיצת האוהבים', ואחר-כך חמישה-עשר מייל בחזרה. הדמיון מסתחרר למחשבה על איזה מעשים קיצוניים יכול לבצע טיפוס כמו אסמונד האדוק ברכיבה של שלושים מייל ועוד עם 'קפיצת האוהבים' באמצע. אני לא יודע לאיזה יום מתוכנן המסע, אבל מתי שזה לא יהיה אתה חייב להיות איתם מראשית ועד אחרית. ולרכוב ביניהם אם אפשר. ובשם אלוהים אל תגרע לרגע את עינך ממנו כשאתם ב'קפיצת האוהבים'. זאת תהיה נקודת הסכנה. אם תבחין בנטייה הזעירה ביותר מצידו להתכופף אליה וללחוש באוזנה, כשאתם ב'קפיצת האוהבים', קטע את המעשה באיבו. אני סומך עליך, ברטי. האושר שלי בחיים תלוי בך."

ברור שאם בן-אדם שהיית איתו בבית-ספר יסודי פרטי, בתיכון לבני טובים ובאוקספורד אומר שהוא סומך עליך, אין לך ברירה אלא להיעשות בר סמכא. לומר שהמשימה הייתה חביבה עלי זו תהיה הגזמה, אבל עניתי מייד טוב ויפה, והוא תפס את ידי ואמר שאילו היו יותר אנשים כמוני העולם היה מקום טוב יותר - דעה שדודתי אגתה חולקת עליה בתוקף, ושלהשערתי אסמונד האדוק עומד לחלוק עליה בתוקף. ייתכן שיימצאו אנשים בבית דווריל שילמדו לחבב את ברטראם, אבל ההימור שלי היה שהשם א. האדוק לא יהיה ברשימה.

"יפה, ללא ספק הרגעת אותי," אמר קטסמיט אחרי ששיחרר את ידי וחזר ותפס אותה וחזר ולחץ אותה. "הידיעה שאתה נמצא במקום וטורח למעני ללא הרף, משנה את הכל. כבר איזה זמן אני לא מכניס מזון לפי, אבל אני הולך ליהנות מהארוחה הערב. חבל רק שאני לא יכול לעשות משהו בשבילך בתמורה."

"אתה יכול," אמרתי.

מחשבה צצה במוחי, בטח בגלל המילה 'ארוחה' שיצאה מפיו. מאז שג'יבס סיפר לי על הצינה שהשתררה בין גאסי פינק-נוטל ומדלן באסט הייתי יותר מקמעה מודאג מהמחשבה שגאסי יאכל לגמרי לבדו בערב.

אני מתכוון, אתם יודעים איך זה אחרי אחת מאותן מריבות אוהבים כשיוצאים לארוחת ערב לסועד בודד. במרק מתחילים להרהר בבחורה ותוהים אם זה לא היה טמטום להתחבר אליה. בדג התחושה מתגברת, ואחרי ה'פּוּלֶה רוֹטי אוֹ קרֶסוֹן', כשמזמינים קפה, מגיעים קרוב לוודאי למסקנה הנחרצת שהיא סמרטוט ועצם וציצת שיער ושזה טירוף להחתים אותה על שותפות חיים.

מה שצריך במקרים כאלה זו חברה מבדרת, שתסיח ממך את המחשבות הקודרות, ונראה לי שזאת הזדמנות לספק לגאסי משהו מעין זה.

"אתה יכול," אמרתי. "אתה מכיר את גאסי פינק-נוטל? הוא מדוכדך, ומסיבות שונות הייתי מעדיף שהוא לא יהיה הערב לבדו עם שרעפיו. אתה יכול לארגן לו איזה ארוחת ערב?"

קטסמיט כירסם את שפתיו. ידעתי מה עובר לו בראש. הוא חשב, כמו אחרים לפניו, שאחד העיקרים בארוחת ערב מהנה הוא שגאסי לא ייקח בה חלק.

"להזמין את גאסי פינק-נוטל לארוחת ערב?"

"בדיוק."

"למה אתה לא?"

"דודתי אגתה רוצה שאני אקח את בנה תומס לאולד ויק."

"תוותר על זה."

"אני לא יכול. היא לא תפסיק להזכיר לי את זה."

"בסדר, אוקיי."

"מנשים באוהל תבורך, קטסמיט," אמרתי.

גאסי הסתלק איפוא מראשי. בלב קל פרשתי למנוחתי באותו ערב. לא היה לי שמץ מושג, כמאמר הבריות, מה צופן לי יום המחרת.

 

שם הספר: עונת הזיווגים
שם המחבר: פ. ג'. וודהאוס

The Mating Season
by P.G. Wodehouse

תרגום מאנגלית: דן דאור
מהדורה ראשונה, מאי 2010
מספר עמודים: 253
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור מאת ירמי פינקוס
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-2144-3
דאנאקוד: 497-1149


שתפו ספר זה עם החברים