חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

בספר כונסו כל המסות של דן צלקה מתוך הספרים:
'סימניות', 'דפים מהודקים באטב', 'הפיתוי והשי'

על השיחה

רוברט לואיס סטיבנסון, מחבר 'אי המטמון', היה אחד המסאים הגדולים של אנגליה. כשהתחיל לכתוב כבר הייתה המסאוּת בעלת תודעה עצמית מפותחת ורוויה הדים אינספור, שרדפו זה אחר זה ברמזים ובפרודיות. סטיבנסון מספר כיצד למד לכתוב את מסותיו מתוך חיקוי קודמיו הגדולים. הלימוד (המזדקר פה ושם לעין) היה קצר וקולע.

מה בדיוק לומד סופר כשהוא לומד לכתוב מסה? לְמה היא דומה? ניכרות בה דרך הפנייה אל הקורא, אישיות הכותב עם סימני ההיכר החזקים שלה; בולטים סיפור האנקדוטה, הציטוט המהיר והמיוחד, הרצון להקסים את הקורא, להפתיע אותו, להקים בניין מילולי שבו החוכמה אינה פוצעת, העליונות מחביאה את ציפורני החתול שלה, האגואיזם עצמו הופך להעוויה רטורית משעשעת. בקריאת מסה יש לנו הרגשה שאנחנו בידיים טובות, שאנחנו שותפים למשחק תרבותי ועירוני, הרחק מאריות ומפלצות.

ברור שהמסה דומה לשיחה. אמנם, מצד אחד, היא מעין מונולוג מחודד, מובהר ומנוקה מנימות מיותרות וצורמניות, ומצד שני היא חסרה את הרעננות, השיכרון והשכחה העצמית של השיחה (המסה היא כשפירית כלואה בזכוכית), אבל הדמיון קיים. ואולי בגלל הדמיון הזה רגיש סטיבנסון לקסמה של השיחה ולגווניה, ושתיים ממסותיו מוקדשות לשיחה הבמה והמכשיר של הידידות כדבריו.

לאחר שאנו קוראים במסתו Talk and Talkers , שהשיחה היא התענוג הקל ביותר להשגה, הזול ביותר, שכולו תועלת; שהיא משלימה את השכלתנו, יוצרת ומבצרת את ידידותנו, שאפשר ליהנות ממנה בכל גיל וכמעט בכל מצב של בריאות כאילו מכוונת מסתו אל אנשים עצלים, חולים וקמצנים, שקביהם ליד האח הכבויה אנחנו מתחילים לשים לב אל מחרוזת ההמשלות החשות לאתר את מהות השיחה.

בתחילה, כותב סטיבנסון, יש לכוון את מזג המשוחחים כמו כלי מוזיקה ולהגיע לתיאום, עד שהנושא יגיח כמו אייל מתוך החורשה. אמן השיחה עוקב אחר זרם השיחה כמו דייג אחר פיתולי הנהר, בלי להשתהות במקומות שבהם הדגה עלובה. הוא שם מבטחו במקרה ומקבל כפרס רבגוניות מתמדת, הנאה מתמדת, מראות אמת משתנים.

אין לשיחה נושא קבוע וחמור, ובעצם יש לה מעט נושאים, ואת חציים אפשר להגדיר כך: שאני הנני אני, אתה הינך אתה, ויש עוד בני־אדם שידוע עליהם במעורפל שאינם כמוני וכמוך. וברגע שהנושא נִגלה, מתייחס כל אחד אל עצמו כאל כלי מוזיקה, תובע את זכותו ומצדיק את עצמו, שולה מזיכרונו דעות ועובדות טריות, רעננות ומפרפרות להפתעת עצמו ולהערצת יריבו.

לפי כללי המשחק של השיחה מקבל ומפאר כל אחד את גאוותו ואת יוקרתו של השני. בני השיחה מתרחבים לפרופורציות ענקיות, הם חורגים מעבר לגבולות ה"אני"ים הרגילים ומתעלים אל שחקי שאיפותיהם הכמוסות; בונים במילותיהם ארמונות, שהם גם מקדש וגם תיאטרון, וסועדים שם עם האלים. הם מפליגים אל הארץ הקסומה של הרוח, שיש בה אנשים, נופים ומִנהגים משל עצמה, שבה החיים הם אקטיביים וזוהרים יותר מאשר הקיום הממשי. ובתום השיחה יורד כל אחד לאט־ לאט משגב החלום, כשמפעמות בו עדיין החמימות, ההתרגשות, הגאווה. מסקרן לראות במה מסייג סטיבנסון את שבחיו המופלאים.

רק לעיתים רחוקות, הוא כותב, מוסקות בשיחה מסקנות. הרווח הוא בעצם השיחה, בעובדה שהיא משמשת ראי ומד בעולם. לפעמים, כותב סטיבנסון בזהירות, כשמדובר באמנות, נעשית השיחה יותר נמרצת, כובשת, מרחיבה את גבולות הידע, כמו מסע תגליות.

נרמזת נקודה מסוימת, השאלה מקבלת צורה מעורפלת אבל מוכרת, המשוחחים מרגישים ומנחשים כבר את המסקנה ושואפים אליה בתאווה מתחרה, כל אחד לפי דרכו. הם נאבקים מי יגיד ראשון את מילת המפתח?

ולפתע קופץ אחד ואומר את הדבר בצעקה, וכמעט באותו רגע מגיע השני לידו, וּרְאֵה: הם הגיעו לידי הסכמה. על אף שהפתרון אינו, בדרך כלל, אלא אשליה, מעניקה תחושת הגילוי המשותף השראה רבה.

מי הוא בן שיחה אידיאלי בעיני סטיבנסון?

עליו להיות אגרסיבי, אבל מלא כבוד; שואף להילחם, אבל נרתע מאוד מלריב. אסור שאיש יהיה אורקל, המכריז אחת ולתמיד על תורתו; עליו להיות כמו צייד המתחקה אחר האמת. אין הוא יכול להיות תלמיד, אלא מורה־חבר שאפשר להילחם בו ולהסכים איתו כשווה עם שווה. "עלי להגיע לפתרון כלשהו, לצל של הסכמה, כי בלעדיהם הופכת שיחה נלהבת לעינוי, אבל אינני רוצה להגיע לכך בזול ומהר, בלי מאמץ ובלי התגוששות, שבהם טמון העונג."

סטיבנסון מתאר כמה בני שיח גדולים שהכיר, ושניים שאינם ממש מהדרגה הראשונה. אחד מהאחרונים אינו מתמסר דיו בשיחה, הוא לא השלים לא עם עצמו ולא עם העולם, אינו שוכח את עצמו ולכן מרגיש בן שיחו שנתן פעם יותר מדי ופעם פחות מדי. ואיש אחר, יושב לו בדממה ומשמיע מדי פעם את הערותיו המצוינות אך הבודדות אין הוא שותף במלאוּת הרוחשת והבּארוקית של השיחה.

אך גם עם בני שיחה אידיאליים השיחה היא "רק" שיחה, בניין ארעי, אילתור שברירי, מאגי ופרטי. אי אפשר לצטט את האמרות מתוכה, עם האפקט המלא שלהן, מחוץ לחוג הידידים הקרובים. כדי שיהיה להן משקל חייבות האמרות האלה להופיע ב"ביוגרפיה עם דיוקן המחבר".

מי לא יסכים עם סטיבנסון שפלאי השיחה המתוארים על־ידו מתרחשים לפעמים, בייחוד בנעורים. יצירה מתמדת של מין גבישים מגביש אחד (כנהוג בכוכב שממנו נשלח אלינו סופרמן התינוק), חוסר היכולת להיפרד ליד השער, הליווי ההדדי כל־כך שובה השיחה; רגישות לכל שינוי נימה, תחושה של מלאות ושל עושר בלתי נדלה מעידים על ביקור חטוף והיפנוטי בארץ הרוח. מוסיפה לכך עמדת הבדידות המשותפת מול העולם, שהוא בקושי מנוחש ונתפס במחושים החד־צדדיים של עוצמה, של אידיאליזמים חלומיים, של האֶרוֹס המשוגע.

אבל רק מעטים מכירים את עינוגי השיחה בגיל מבוגר יותר. האגואיזם, השביעות, משקע המרירות והאכזבות, החרפת מחלות הנפש הזעירות, הם אויביהם המושבעים. אצל רבים נעלם צד המקדש בארמון השיחה ונותר רק התיאטרון, לא משובח ביותר וחסר מטאפורות, כלומר, חסר תקווה. אנחנו שומעים על אמני שיחה, ולפעמים נקלעים למחיצתם, אבל הם סולנים קפריזיים שאינם מקבלים את הקונוונציה השוויונית של השיחה. אמן שיחה אירי מהולל, אחד האגיפטולוגים, המלומדים הקלאסיים והסנובים הגדולים ביותר, מאהאפי, אמר שבשעת שיחה הוא נכנס למצב של שוויון מדומה עם בני שיחו. אמני השיחה שאנחנו פוגשים נראים יותר כמו שחקנים שעמלו הרבה מדי על תפקידם. וגרוע מזה כיאה לבני המאה המתייהרת בחדירתה הפסיכולוגית, אנחנו אפילו חושדים (!) בעצם להיטותם לדבר.

סטנדאל אמר פעם, שיש שני דברים שאי אפשר לזייפם: שנינות בשיחה ואומץ לב בשדה הקרב. ואמנם, משפט זה מתאים לאדם שהיה קצין נפוליאוני ואריה בסלונים של מילאנו ופריז. אבל אוזנינו מזדקפות בספק כשאנחנו שומעים שיש משהו שאי אפשר לזייפו. משהו שאי אפשר לזייף?! מובן שאין לזייף גאוניות, ניחא; אבל לא יותר מזה. על אף שהרומנטיקאים היו שקרנים לא קטנים, לא חיו בני המזל האלה בזמן רמייה כמו שלנו ולא היה להם מושג על ה"אני" המשונה של זמננו, שהוא כמו בריכת סלע זעירה וריקה המתמלאת מים חדשים וקצף חדש לבקרים.

כמאה שנה לאחר סטיבנסון מצב השיחה אינו מבריק במיוחד. לא קל להמשיך בפיקציה שאני זה אני ואתה זה אתה ויש עוד אנשים שאינם דומים (שווים?) לנו. בתוך האקסקלוסיביות המסכנה הזאת פועמת דממה מוזרה ומעיקה, ואולי רק ידידות פוליטית ששימשה דגם לידידות בעולם הקלאסי שומרת מפני הדממה הזאת, לזמן־מה. בלי נס הידידות, הנדיר כמו האהבה, הופכת השיחה לשדה ריב, בוז מוסתר ומשחקי עליונות ששכרם הפרדה ובדידות.

מחוץ למעגל התאורה המרככת של הידידות מתנפצת השיחה על שרטוני הסייגים וההגבלות של ההתנהגות, על שרטוני הטאקט. הטאקט, כפי שכתב תיאודור אדורנו בספר ההרהורים והאפוריזמים המרתק שלו, 'מִינִימָה מוֹראליָה', היה עדיין קונוונציונלי. הפרט, משוחרר מכבלי טקסיות ותלות פיאודליים, התנהג כאילו בחר באופן חופשי ורצוני בגינונים שהיו פעם מוכתבים מראש.

אבל כאשר נעלם העולם הפיאודלי גם כרקע, נהפך הטאקט עצמו ל"אדון ואויב", לתופעה העומדת כמוחלט מול הפרט. שאלה על מצב הבריאות של מישהו, כאשר אין היא נדרשת ואינה צפויה על־ידי החינוך והמסורת, מורגשת כחקרנית ואולי כמעליבה; שתיקה על נושאים רגישים יכולה לרמוז לאדישותו של הממאן לשאול, כל עוד אין כללים ברורים על מה שואלים ועל מה לא.

הטאקט מעורר רתיעה כ"מלאכותי" ו"מזויף", ובמקומו באות ה"פתיחוּת" וה"כנות", שפירושן אלימות עירומה, מילולית ורעיונית. נדמה לי, שאף כי באי־הסקה של מסקנות, כפי שכתב סטיבנסון, דומה אמנם השיחה לחשיבה ביחידות (private thinking), בכל זאת מובלעת כאן ההנחה שבשיחה של שניים יש משהו יותר אובייקטיבי, "עולמי", אוניברסלי.

הרגשת האוניברסליות חשובה בשיחה כמו שהיא חשובה ביצירת אמנות. ולא לחינם אומר השטן ב'דוקטור פאוסטוס' של מאן, שהיצירה המוזיקלית לפני המשבר במאה שלנו הצטיינה באשליה שההרגשות והרעיונות הפרטיים שבה מייצגים חוקיות כללית. וסוף האשליה הזאת הוא סוף המוזיקה, אלא אם כן היא תסתפק בפאסטיש.

ברגע שאשליית האוניברסליות בשיחה נעלמת, הופכת החתירה המשותפת של השיחה לחנופה, ואילו היריבות, ההתנגדות והמאבק, המעוררים כל־כך והפיקנטיים אצל סטיבנסון, הופכים למהלכי איבה גלויים.

על אף שהסיכוי לשיחה טובה אינו שכיח ביותר, הוא חי וקיים. כל "אחרון" הוא מיתוס ספרותי, ולא הייתי מתפלא אם היו עוד כמה מוהיקנים זוחלים בעשב הגבוה ברגע שאני משרבט את המילים האלה.

1979



נבואותיו של סוויפט

הדברים המפליאים ביותר שנכתבו בעבר והשופכים אור על עולמנו מצויים בתחום הדמיון. נכון הדבר: לא בכל תחום של הדמיון עלה בידי האדם להוסיף על הקיים בטבע. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר ערוך בידי בּוֹרְחֶס, הכולל ציורים ותיאורים של בעלי חיים לא קיימים, חזון־ רוח של ציירים, סופרים, היסטוריונים וגיאוגרפים.

ואמנם, תוך עיון בספר זה מתברר לך מייד, שגן החיות הדמיוני נופל בהיקפו, ביופיו, בכוח ההמצאה ובמוזרותו מגן החיות של הקדוש ברוך הוא, ואין הוא אלא גניבה ספרותית צנועה וביישנית מן המקור העשיר והמגוון.

ואולם בתחום ההמצאה המכנית, ועוד יותר בהמצאה של יחסים בין אדם לחברו ובין האדם לטבע, ניחן הדמיון האנושי בכישרונות מפליאים. בייחוד מאירות עיניים יצירות של סופרים, אמנים והוגים מן העבר, שהיו דומים לנו, ולוּ במעט, בהשקפותיהם או בחיפושיהם.

ג'ונתן סוויפט, למשל שהיה דומה לנו בתהייה על מהות האדם ובגילוי חיבה לראייה רלאטיביסטית של מדינה, לשון או מנהג יצר ב'מסעות גוליבר' עולמות דמיוניים המזכירים (עם כל השוני באווירה או בהדגשה) גישות רבות של האמנות המודרנית.

אחרי שטועם גוליבר טעם היות־ענק בין ננסים במלכות ליליפוט, שבה הוא מסוגל להרוס את עיר הבירה בבעיטות רגליו, וטעם היות־ננס בין ענקים במדינת ברוב־דינגנאג, שבה הוא רועד מזבוב או מעכבר, מגיע גוליבר למדינת לַפוטה, שתיאורה הוא מעין פרודיה על מדינה אפלטונית, שבה שולטים פילוסופים אוהבי הנדסה.

בלַפוטה, אי מעופף, המשמש מקום מושב לאותה עילית פילוסופית השלטת על ארץ תחתונה, מוזמן גוליבר לארוחה. ארוחה זו סדורה כמו תמונה קוביסטית: הכבש חתוך בצורת משולש, בשר הפר בצורת רומבואידים והפודינג בציקלואידים. הברווזים הם דמויי כינורות, לנקניקיות צורה של חלילים ואבובים, והעגל חתוך בצורת נבל. המשרתים פורסים את הלחם בקונוסים, צילינדרים, פליאוגרמים וצורות הנדסיות אחרות.

נעיר פה, שההרפתקה הקוביסטית של גוליבר היא רק היבט חזותי של תרבות לפוטה. גם בשיחה משתמשים שליטיה במונחים השאובים מן המתמטיקה והמוזיקה, בין אם נושא שיחתם הוא יפי נשים ובין אם הוא נסתרות הפוליטיקה.

לדאבון הלב לא הדגים סוויפט שיחה מעין זו. אולם ייתכן שבעוד זמן־מה ייכתבו רומנים בלשון לפוטה, דבר שלא יפליא קורא בן זמננו, הרואה פה ושם חדירה של מטאפוריקה מדעית לתיאור הספרותי. ומי שחזה בתערוכה של אדריכלות העתיד וראה תוכניות של בתים העתידים להיבנות לפי פיתוחן של פונקציות מתמטיות מורכבות, יראה מייד עד כמה תמימה, אך נבואית, הייתה דרכם של מדעני לפוטה.

גם בספרות נכונה לנו הפתעה. לאחר שהותו על האי המעופף יורד גוליבר לארץ התחתונה ששמה באלניברבי. ארץ זו עסוקה ברציונליזציה של כל הפעולות הטבעיות באמצעות שיטות מדעיות קיצוניות.

באלניברבי מנוהלת על־ידי אקדמיה רבת השפעה, המשמשת מעבדה לכל השיטות החדישות. בין ההמצאות הגאוניות של האקדמיה מצויה מכונה המזכירה אותו כובע דאדאיסטי, שבו מניחים מילים גזורות מעיתון, מיטיבים לנענע את הכובע, שולפים ממנו קרעי עיתון ומסדרים את המילים בסדרן האקראי בשירים.

המכונה הדאדאיסטית של המלומד הבאלניברבי היא מין מערכת של מסגרות נעות ותאים שעליהם כתובות מילים רבות. על־ידי סיבוב של מנוף משנים התאים את מקומם ובסדר המילים חל שינוי. כל שינוי כזה, יהיה מחוסר משמעות ככל שיהיה, נרשם בספרים על־מנת לקבל פעם, מהקומבינציות השונות והמשונות, את כל האפשרויות של הציוויליזציה הבאלניברבית.

באותה אקדמיה מופלאה יש גם תיאטרון אבסורד. הבלשנים מבאלניברבי עמדו על העובדה ששיחה גורמת להחלדה של הריאות, ושהחלק החשוב בלשון הוא שם העצם, בעוד יסודות אחרים אינם מוסיפים ליעילות ולמהירות של ההידברות, אלא רק גורעים ממנה.

עקב כך הם יצאו בתיאוריה שעל־פיה יש להשתמש בשמות העצם בלבד, או אפילו לבטל כל דיבור, וזאת על־ידי המצאה פשוטה: אם החשוב הוא שם העצם, הרי שאפשר להשתמש בעצם עצמו.

כל אדם יצטייד אפוא בעצמים רבים ככל האפשר ויוכל להראותם לרעהו, מבלי לפצות את פיו, ובכך ישמור על בריאות ריאותיו ועל צלילות מחשבתו. תיאטרון האבסורד בזמננו טרם הגיע ליופי ולבהירות של מלומדי האקדמיה.

אמנם נכון שמתרבים העצמים בתיאטרון הבאים במקום המילים; אולם עדיין נוהגים לשוחח על הבמה. נכון, מאידך גיסא, שמעדיפים שמות עצם; הפועל הוא סינדרלה של זמננו.

מצויות ב'מסעות גוליבר' עוד נבואות כהנה וכהנה. נעיר רק על אחת: על היסודות של מצב ושל ספקולציה, נוסח קפקא.

היסודות הללו בולטים בתיאור היחס השורר בין שליטי האי המעופף לבין הארץ התחתונה, ובייחוד בתיאור המאלף של נוהג קבלת הפנים המלכותית בארץ לאגנאג. הספקולציה ההגיונית רבת האפשרויות ורבת הפֶּרוורסיה האינטלקטואלית, המגויסת לתיאור של מצב דמיוני, היא המעלה על הדעת את יצירותיו של קפקא.

נאמר כבר שהאי לפוטה הוא מין טירה אווירית, השולטת על ערי העמק. היחסים בין השליטים והנתינים מסובכים גם מבחינת האוטוריטה ואף מבחינת התשוקות. טבעי הדבר שהנתינים יתמרדו, טבעי גם שהשליטים יתגברו על המרידות הללו.

כדי למנוע מרידות נוקטים השליטים כמה וכמה שיטות. הם יכולים לעצור את האי המעופף מעל לעיר המורדת ולמנוע ממנה את קרני השמש ואת הגשמים. אם המורדים אינם נוטים להיכנע יכולים השליטים להשליך עליהם אבנים גדולות. אמנם התושבים נכנסים, במקרה כזה, למרתפים, אבל בתי מגוריהם נהרסים.

במקרה החמור ביותר יכול האי לנחות על העיר ולמחוץ אותה כליל. אולם כיוון שמנחיתה כזאת נשקפת סכנה גם לאי עצמו, נמנעים מלכיו מלהשתמש בשיטה כה קיצונית, וזאת באמתלה מחוכמת של טעמים הומניטריים. כמובן, אף תושבי הערים יודעים את פשר הטעמים הללו, דבר המסבך באורח יפה את הפוליטיקה הלפוטית והבאלניברבית. בסופו של דבר מחשבים שני הצדדים את חוזק קלפיהם בפוקר מדיני זה ונוהגים לפיו.

היחסים בין השליטים והנתינים מסתבכים גם בגלל נשות השולטים, אשר אינן מסתפקות בחייהם העיוניים של בעליהן הפילוסופים, ויורדות לעמק באמתלות שונות, כדי להתנסות בתענוגות פחות נעלים ופחות מופשטים. אף ששליטי לפוטה עסוקים מאוד בהרהורים, בכל זאת מבחינים הם, כעבור זמן־מה, בהיעדר נשותיהם, והם שולחים את משרתיהם להביאן בחזרה; מקרה שקרה פעם אף לראש ממשלת לפוטה, שהבחין בהיעדרה של אשתו לאחר כמה שנים ושלח רצים להשיבה.

הרצים מצאו את הגברת ההדורה לבושה בלויים ומכוסה חבורות, ממכות שהיה מעניק לה מאהבה, מפשוטי העם. אולם אחרי שהועלתה ללפוטה שוב ברחה ליידי צ'טרלי זו אל אביר חלומותיה.

עוד יותר מאלפת היא הספקולציה ההגיונית בתיאור מנהגיה של מלכות לאגנאג. אדם הזוכה בחסדי מלך לאגנאג, מוענק לו הכבוד ללקק את העפר שלפני כס המלוכה. המאושר מתקדם בזחילה לקראת כס המלכות ומלקק את הרצפה. אם כועס המלך על אחד מנתיניו, הוא מצווה לפזר שכבה עבה של עפר על הרצפה, כך שבהגיעו אל המלך, פיו דבוק כל־כך עד שאין הוא מסוגל להוציא הגה.

אם רוצה המלך להמית אחד מנתיניו במיתה קלה ועדינה, הוא מצווה לפזר על הרצפה אבקת רעל חומה, והמלקק האומלל נאסף אל אבותיו תוך עשרים וארבע שעות. לפעמים קורה שהמשרתים אינם מנקים כראוי את הרצפה־הגרדום, ופעם קרה אפילו שמת איש צעיר, מבטיח גדולות, שבעת ההיא, כך כותב גוליבר בזיכרונותיו, לא היה למלך דבר נגדו. המלך כעס מאוד על משרתו ששכח לנקות יפה את הרצפה, אבל סלח לו ברוב טובו.

אפשר לשאול: מה טעם בכלל בכל האנלוגיות הללו? טעם אחד, של פנינים מתורבתות. ידוע עד כמה השפיעה הפנינה על דמיון האדם. יופייה המיוחד, צמיחתה המסתורית בתחתית הים, גרמו לכך שהיא נכנסה לשירה ואף נעשתה במרוצת השנים סמל התבל כולה, המשתקפת בזעיר אנפין באבן חן זו.

והנה, במרוצת הזמן אף נתגלה סוד היווצרותה. הסינים, במאה ה־ 13 , התחילו לפתוח צדפים ולהכניס, בעזרת קיסמי במבוק, עצמים שונים לתוך הצדף, כגון גרגרי חול ושבבי עץ, ולאחר זמן־מה גדלו סביב העצמים הללו פנינים יפות. אבל הסינים החכמים לא הסתפקו בכך, אלא התחילו להכניס לתוך הצדף, ומסביב לגרגר החול, תבניות של בודהא יושב, כך שפנינה מתורבתת הייתה מקבלת את הצורה הרצויה להם.

ואמנם, תהליך היווצרותן של פנינים מתורבתות אינו שונה בהרבה מיצירת שיטות חדשות באמנות ובמחשבה. לא גרגר החול חשוב כאן, אלא תכונת הצדף לייצר סובסטנציה פנינית. וייתכן שאחת האפשרויות הדמיוניות הייתה מסוגלת ליצור צורה חדשה באיזושהי אמנות, אם הייתה נופלת על קרקע מוכנה, כשם שאילוסטרציה בעלת השראה של ארוחת־גוליבר בלפוטה הייתה יכולה להעניק לנו תמונה קוביסטית כבר בשנת 1726 .

1966

 

שם הספר: כל המסות -
סימניות, דפים מהודקים באטב, הפיתוי והשי
שם המחבר: דן צלקה

מהדורה ראשונה, אוק' 2018
מספר עמודים: 600
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום ועיצוב העטיפה:
אנה דובינסקי ורמי צלקה, סטודיו דואקו

מחיר מומלץ: 108 ₪
מסת"ב 978-965-560-037-7
דאנאקוד: 497-1216

ספר זה ראה אור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.