חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פתח דבר

גאנדי: "עלינו להיות השינוי
שהיינו רוצים לראות בעולם."

לשם מה החיבור הקטן הזה על מדיטציה? זה ארבעים שנה נפלה בחלקי הזכות הגדולה לחיות לצידם של מורים רוחניים אמיתיים ששימשו מקור השראה לחיי והאירו את דרכי. הלקח יקר הערך שלמדתי מהם הנחה אותי במאמצי. אינני מורה כי אם תלמיד, יותר מאי-פעם. אך במסעותי בעולם אני פוגש לעיתים קרובות אנשים שמשתפים אותי ברצונם ללמוד למדוט. אני מנסה ככל יכולתי להפנותם למורים מוסמכים. אבל לא תמיד זה אפשרי. למען אלה שמבקשים בכנות לעסוק במדיטציה כינסתי יחד הנחיות אלה ששאבתי מהמקורות האותנטיים ביותר של הבודהיזם. לחולל בעצמך תמורה פנימית על-ידי אימון הרוח, זו ההרפתקה המסעירה ביותר. וזו המשמעות האמיתית של המדיטציה.

התרגילים שתמצאו בטקסט זה מקורם במסורת בת אלפיים שנה. בין שמקדישים למדיטציה חצי שעה ביום ובין שמתמסרים לה ביתר שאת בשלוות מיבדד, תרגילים אלה אינם תלויים זה בזה ואפשר לתרגל אותם בהדרגה. לי עצמי היה המזל העצום לפגוש את המורה הרוחני שלי, קאנגיוֹר רינפּוֹצֶ'ה, ב-1967, ליד דרג'ילינג שבהודו, ואחרי מותו ב-1975 להעביר שנים אחדות במיבדד עשוי עץ על עמודים ביער שמשקיף על המנזר שלו. מ-1981 הייתה לי הזכות לחיות שלוש-עשרה שנה לצידו של מורה טיבטי גדול אחר, דילגוֹ קִייֶנצֶה רינפוצ'ה, וללמוד אצלו. אחרי שגם הוא הלך מן העולם, ב-1991, אני פורש לעיתים קרובות למיבדד הררי בנפאל, שעות ספורות מקטמנדו, במרכז פרישה שנוסד על-ידי המנזר בשצֶ'ן, שם אני מתגורר בדרך-כלל. תקופות אלה הן ללא ספק הפוריות ביותר בחיי.

זה תריסר שנים אני משתתף גם בתוכניות שונות של מחקר מדעי שמטרתן להצביע על ההשפעות שיש לתקופות ממושכות של תרגול מדיטציה. ממחקרים אלה עולה שאפשר לפתח במידה ניכרת איכויות כגון תשומת לב, איזון רגשי, אלטרואיזם ושלווה פנימית. מחקרים אחרים הראו שיש ברכה בעשרים דקות של מדיטציה מדי יום במשך שישה עד שמונה שבועות: הפחתה בחרדות וברגישות לכאב, בנטייה לדיכאון ולכעס, ובחיזוק של המערכת החיסונית ושל ההרגשה הטובה באופן כללי. מה שלא תהיה הזווית שבה אנחנו מסתכלים על המדיטציה - תמורה אישית, אהבת הזולת או בריאות גופנו - נראה אפוא שהיא גורם חיוני אם מעוניינים לנהל חיים מאוזנים ועשירים במשמעות.

חבל יהיה אם לא נשכיל להעריך די הצורך את יכולת התמורה של רוחנו. כל אחד מאיתנו יש בו היכולת הנחוצה להשתחרר מהמצבים הנפשיים שגורמים סבל לעצמנו ולאחרים על-מנת למצוא שלווה פנימית ולתרום לרווחת הכלל.

1. למה למדוט?

הבה נבחן את חיינו בכנות. באיזה מקום בחיים אנחנו עומדים? מה היו עד כה העדפותינו, ומה אנחנו מתכננים לעצמנו לזמן שנותר לנו לחיות?

אנחנו תערובת של צללים ואורות, של מעלות ופגמים. האומנם זו הדרך הטובה ביותר להתקיים, מצב בלתי נמנע? ואם לא כך הדבר, איך אפשר לתקן את זה? מן הראוי להציג שאלות אלה, בוודאי אם יש לנו תחושה ששינוי הוא רצוי ואפשרי.

מכל מקום, מחמת הפעילויות שממלאות את ימינו מבוקר עד ערב וצורכות חלק גדול מהאנרגיה שלנו, לאדם המערבי יש פחות פנאי לתהות על הגורמים היסודיים לאושר. אנחנו מדמים בנפשנו, באורח פחות או יותר מודע, שככל שנרבה בפעילות כך יתעצמו רגשותינו ותתעמעם תחושת חוסר הסיפוק. ההיפך נכון למעשה: רבים הם המאוכזבים והמתוסכלים מאורח החיים כיום. הם חשים חסרי כל, אבל לא רואים כל פתרון אחר משום שלעיתים קרובות אבד הכלח על מסורות שמטיפות לתמורה עצמית. טכניקות המדיטציה מכוונות לחולל תמורה רוחנית. אין צורך להצמיד להן תווית דתית מסוימת. לכל אחד מאיתנו רוחו שלו, ואיתה הוא יכול לעבוד.

האם רצוי לנו להשתנות?
רק מעטים מאיתנו יכולים לטעון כי אין דבר שכדאי לשפר באורח חייהם ובדרך שהם חווים את העולם. יש הסבורים שמגרעותיהם והרגשות הסותרים שלהם תורמים לעושר חייהם, ושאותה אלכימיה מופלאה היא שעושה אותם למה שהם, לאישיות יחידה במינה; שעליהם ללמוד לקבל את זה, לאהוב את חסרונותיהם לא פחות מאשר את מעלותיהם. אנשים אלה מסתכנים בחיים של אי-סיפוק מתמיד בלי שיביאו בחשבון שהם יכולים להשתפר במחיר של מעט מאמץ ומחשבה.

נתאר לעצמנו שמציעים לנו לחוות קנאה במשך יום שלם. מי מאיתנו יקבל זאת בשמחה? ולעומת זאת, אילו הזמינו אותנו להעביר אותו יום עצמו בלב מלא אהבה לזולת, רובנו יחשבו שהאפשרות השנייה עדיפה בהרבה.

רוחנו מוטרדת לעיתים קרובות. מחשבות מכאיבות משפיעות עלינו, הכעס משתלט עלינו, מילות גנאי שמטיחים בנו פוצעות אותנו. ברגעים כאלה מי לא מאחל לעצמו לשלוט ברגשותיו ולהיות חופשי ואדון לעצמו? היינו מוותרים ברצון על עינויי נפש אלה, אבל מאחר שאיננו יודעים איך לעשות זאת, אנחנו מעדיפים לחשוב ש"אחרי ככלות הכל, זהו טבע האדם". אך מה שנראה לנו "טבעי" אינו בהכרח רצוי. אנחנו יודעים, לשם משל, שהמחלה היא מנת חלקם של כל היצורים החיים: זה לא מפריע לנו להיוועץ ברופא כשאנחנו חולים.

אנחנו לא רוצים לסבול. איש לא קם בבוקר וחושב: "הלוואי שאסבול כל היום, ואם אפשר, כל חיי!" מה שלא נעשה, בין שמדובר במשימה חשובה ובין שמדובר בביצוע עבודתנו הרגילה, בקיום קשר ממושך, או סתם בלטייל ביער, לשתות ספל תה, או לפגוש מישהו במקרה, אנחנו מקווים תמיד שנפיק מזה משהו מועיל אם לנו ואם לזולתנו. אילו היינו משוכנעים שהמעשה לא יגרום אלא סבל, לא היינו עושים אותו.

קורה לנו שאנחנו יודעים רגעים של שלווה פנימית, אהבה וצלילות, אבל רוב הזמן אין אלה אלא רגשות בני חלוף שעד מהרה מפנים את מקומם למצב רוח אחר. ועם זאת קל לנו להבין שאילו תרגלנו את רוחנו לטפח רגעי חסד אלה, היה הדבר משנה את חיינו מקצה לקצה. כולנו יודעים שמוטב היה אילו היינו בני-אדם טובים יותר, ואילו חל בנו שינוי פנימי כך שיכולנו לשכך את סבלם של אחרים ולתרום לרווחתם.

יש הסבורים שהקיום תפל בהעדר מאבקים פנימיים. כולנו מכירים את עינויי הכעס, החמדנות או הקנאה. ועם זאת כולנו יודעים להעריך את הטוב, את שביעות הרצון ואת השמחה לראות אחרים מאושרים. ברור בעליל שתחושת ההרמוניה המלווה את אהבת הזולת יש לה איכות משלה המספיקה לעצמה. כך הדבר גם לגבי הנדיבות, הסבלנות ותכונות אחרות. אם נלמד לטפח את אהבת הזולת ואת השלווה הפנימית, ובו בזמן לצמצם את האנוכיות שלנו ואת התסכולים המלווים אותה, חיינו לא יאבדו מאומה מעושרם. להיפך.

האם אפשר להשתנות?
השאלה האמיתית אינה אפוא "האם רצוי להשתנות?" אלא "האם אפשר להשתנות?" אנחנו יכולים לדמות בנפשנו שהרגשות המטרידים קשורים לנפשנו קשר כה הדוק שלא ניתן יהיה להיפטר מהם בלי שייהרס איזשהו חלק מעצמנו.

ואכן, קווי האופי שלנו משתנים בדרך-כלל אך מעט. אם נסתכל באותם אנשים במרווח של שנים אחדות נגלה שנדירים הרגזנים שנעשו סבלנים, המעונים שמצאו שלווה פנימית או הרברבנים שנהיו ענווים. ועם זאת, נדירים ככל שיהיו, יש כאלה שמשתנים, והשינוי שמתחולל בהם מראה שהעניין לא בלתי אפשרי. תווי האופי שלנו מתקיימים כל עוד לא נעשֶׂה דבר לשפרם, אלא נניח לנטיותינו ולפעילויות האוטומטיות שלנו להתנהל בדרכן, ואפילו להתגבר, מחשבה אחרי מחשבה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. אבל הם אינם אסורים במגע.

אין עוררים על כך שהרשעות, החמדנות, הקנאה ושאר רעלי הנפש, מהווים חלק מטבענו, אבל יש אופנים שונים של היות חלק ממשהו. מים יכולים להכיל ציאניד, לשם משל, ולהמית אותנו בו במקום; אבל אם הם חלק מתרופה, הם יתרמו להחלמתנו. ועם זאת, ההרכב הכימי שלהם לא השתנה. כשהם לעצמם הם לא רעל ולא תרופה. המצבים השונים של המים הם עניין זמני ותלוי הקשר, כמו הרגשות, המזג או תווי האופי שלנו.


 

אמנות המדיטציה
מאת: מאתייה ריקאר

L'Art de la meditation
by Matthieu Ricard

תרגום: דן דאור וגבי סילון
מהדורה ראשונה, מאי 2011
מספר עמודים: 218

פורמט: 20.5X27 ס"מ
כריכה: רכה
הצילום על העטיפה: מאתייה ריקאר
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 74 ₪
מסת"ב 978-965-13-2152-8
דאנאקוד: 497-1157




שתפו ספר זה עם החברים