חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

דן דאור צילום: ורדי כהנא © כל הזכויות שמורות

 

על המשוררים הכלולים באנתולוגיה,
מתוך אחרית הדבר לספר:

...יש אולי טעם להאיר בכמה מלים את עולמם של הפקידים-המשוררים שכתבו כמעט את כל השירים המתורגמים באנתולוגיה, המשכילים הסינים, ה"מנדרינים".

היה להם חינוך דומה; כמעט כל מי שידע בכלל לכתוב בסין למד מאותם ספרים, ספרי היסוד שקבע קונפוּציוס (במאה ה-5 לפנה"ס), ובראשם 'ספר השירים' (פרק ראשון) וספרים שהוסיפו ממשיכיו. זה היה חינוך הומניסטי מובהק - כולל מוזיקה וקליגרפיה ורכיבה - חינוך המכוון להעמיד פקידים רחבי-אופק, שקולים ודורשי טוב לכפופים להם, וגם מיומנים בחיים על-פי מערכת כללים וגינונים נוקשה ומסובכת להפליא.

 
 

השפה שחיברה אותם היתה בראש ובראשונה שפה כתובה. הם באו ממחוזות שונים ורחוקים בארץ גדולה מאוד, מגוונת בנופיה ובאוכלוסיה, ודוברת שפות שונות. השפה שבה התבטאו, ובה נבחנו, היתה שפת ספרות אחת משותפת. כפי שהיתה הלטינית במערב אירופה.

הם היו כולם קשורים במידה זו או אחרת לשירות הממלכתי, שבמסגרתו חיו בתנועה: למעלה ולמטה במִשׂרה, אל המרכז (מושב חצר הקיסר) וממנו - כתוצאה מהעברה ממחוז למחוז (כדי שלא יספיקו ליצור מוקדי כוח שיאיימו על השלטון המרכזי), בגלל הדחה או הגליה, בגלל תמורות פוליטיות וכו' - ותנועת מטוטלת בין שני הקטבים של המחשבה והחיים של המשכילים בסין המסורתית: מצד אחד מִשׂרה ונטילת חלק במשחק החברתי - מצד שני שוטטות בהרים ובנהרות, נזירוּת, התבודדות, התארחות אצל קרובים, ידידים ומיטיבים. כך או כך, מרצון או שלא מרצון, תנועה מתמדת - ואִתה כמובן כל מה שקשור בארעיות השמֵחה או העצובה שב"להיות אורח" - היתה מנת חלקם של רוב המשכילים בסין המסורתית, ולכן גם של כל המשוררים באנתולוגיה הזאת. ...הם חיו בעולם שגבולותיו משתנים. התודעה ההיסטורית והגיאוגרפית שלהם הספיקה כדי להבין שאין שום דבר קבוע, שהמרחב והזמן הם מושגים מעורפלים וגמישים. ה"לטינית" שלהם לא שירתה כנסייה, אלא שלטון מרכזי שלא הכתיב לנתיניו במה להאמין; והבודהיזם ה"זר" חיזק עוד יותר את הנטייה הטבעית לחירות מטאפיזית של תרבות שלא פיתחה תיאולוגיה מחייבת.

על המשוררים, לפי סדר הופעתם בספר:

צ'ו' יו'אן
חי במאה ה-4 לפנה"ס בממלכת צ'וּ שבאגן הנהר יאנגצה, המשורר הראשון שאנחנו יודעים משהו על חייו. מייחסים לו שיר ארוך ומפורסם ביותר, "לי סאוֹ", על יועץ נאמן ומלך בוגדני, שיר שנקרא כמו סיפור אהבה שלא עלה יפה. מלך צ'וּ מפנה לו עורף, והמשורר עוזב את מולדתו ויוצא לשוטט בהרים, מסע גיאוגרפי ודמיוני כאחד. אחרי פגישה עם דייג זקן הוא מחבק אבן גדולה וקופץ לנהר מי-לוֹ (הנשפך לאגם דוֹנג-טינג בחבל הוּנאן של ימינו). במרוצת המאות נהפך צ'ו' יו'אן למיתוס רב-פנים: משורר גאוני, איש מוסר ואינדיבידואליסט, פטריוט בחצר מושחתת, ונציג העם. מדי שנה, בחמישה לחודש החמישי לפי הלוח המסורתי, עורכים בנהר מירוץ סירות דרקון לזכרו, ואנשים זורקים עוגות אורז למים כדי להרחיק את הדגים מגופתו.

ג'אנג הֶנג
משורר, מלומד ומדען בתקופת האן (ראשית המאה ה-2 לספירה). מילא גם תפקידים חשובים בממשל הקיסרי, בין השאר כאסטרולוג ראשי ומושל אזורי.

ואנג צאן (177 עד 217)
נצר למשפחה מכובדת וחבר בשביעייה ספרותית מהוללת בשנים האחרונות של שושלת האן, נמלט עם משפחתו מהבירה צ'אנג-אן דרומה לאגן היאנגצה (בחבל הוּבֵּי של היום). שם כתב את 'שבע הקינות' שלו, שמהן מובאת בספר הקינה השנייה.

ליוּ לינג
אנחנו יודעים מעט על ליו לינג, שרק שיר אחד שלו שרד. הוא חי במאה ה-2 לסה"נ, וזכה לתהילה כשתיין גדול ואחד מ"שבעה הנכבדים של חורש החזרן", שנודעו ברוחם הגאה ובהתנהגותם המשוחררת. ליו לינג שתה וישב עירום בחדרו, ולאנשים שהוכיחו אותו אמר: "השמים והארץ הם בעיני עמודים וגג, והחדר מכנסיים ומעיל; ואתם, רבותי, מה נכנסתם לי למכנסיים?"

טאוֹ צְ'יֶן (365 עד 427)
טָאוֹ צְ'יֶן, המוּכּר גם כטאוֹ יו'אן-מינג, חי באזור ג'יוֹ-ג'יאנג של ימינו, בן למשפחת משכילים שירדה מנכסיה. כראוי למעמדו ולחינוכו עבד זמן-מה כפקיד, אבל בגיל צעיר יחסית ויתר על קריירה ופנה לחיים של איכר. ואמנם, הנושא העיקרי של שירתו הוא ההנאות של החיים (הקשים לעתים) במקום קטן, עם אנשים שמבינים ללבו ושותפים לאהבתו לספרים ישנים וליין. ברוח זו כתב את האוטופיה הקטנה והמוכרת מאוד, 'מעיין פרחי האפרסק', על קהילה של עובדי אדמה החיים בעמק יפה, רחוק מהעולם והבליו (ר' המלומד והזונה, כתר 1995). בתולדות השירה הסינית הוא נחשב לגדול הכותבים בשירים "ישנים" בני חמש הברות לטור, ומופת של שפה פשוטה ודיבור ישיר - בתקופה שבה שלטו כתיבה מצועצעת וחיבה לחידודי לשון וכפל משמעות.

שְׂיֶה לינג-יו'ן (385 עד 433)
בן זמנו הצעיר של טָאוֹ צְ'יֶן, משורר "טבע" במשמעות שבאירופה אנחנו מוצאים רק עם הרומנטיקה. בן לאחת המשפחות העשירות והחשובות ביותר בזמנו, איש יהיר וחם-מזג, מושל כושל ומעצב-נוף נלהב - הוא העסיק לצורך זה מאות אריסים באחוזותיו הנרחבות מאוד ליד שאוֹ-שׂינג של ימינו, בחבל גֶ'ה-ג'יאנג - שְׂיֶה היה גם צייר, בודהיסט מלומד ומטפס הרים. אבל למרות העניין שלו בכתבים הבודהיסטיים, במחשבה הדאואיסטית או בטכניקות ל"חיי אלמוות", הוא הצליח להסתבך באינטריגות פוליטיות, הוגלה, ולבסוף הוצא להורג.

מֶנג האוֹ-ראן (689 עד 740)
אולי המשורר הגדול הראשון של תור הזהב בשירה הסינית (המאות ה-8 וה-9), נחשב אמן גדול של "השיר הסָדוּר" בחמש הברות לטור. רוב חייו חי כמתבודד ונודד (בעיקר בחבל הוּבֵּי שעל הגדה הצפונית של היאנגצה), וזכה לידידותם ולהערצתם של בני דורו הצעירים והידועים ממנו, ואנג וֵי ולי בּאי. עם זאת, כמו כמעט כל המשכילים בסין המסורתית, גם הוא ניגש לבחינות (בגיל 40) שהיו מכשירות אותו למשרה ממלכתית, אבל נכשל.

ואנג וֵי (701 עד 761)
שמו של ואנג וֵי יצא לתהילה לא רק כמשורר אלא גם כצייר ומוזיקאי, והוא אחד המשוררים הסינים המוכרים ביותר גם במערב. בן למשפחת משכילים מכובדת בחבל שֶנְסי של היום, היה ואנג גאון צעיר ומצליח שעבר את הבחינות הממלכתיות בגיל עשרים ושימש במשרות רמות, ועם זאת גם בודהיסט מאמין שהקדיש זמן רב להתבודדות, מדיטציה ולימוד הכתבים. בשנותיו האחרונות חי בחצי-פרישות בבית נאה מוקף שדות וגנים בהרי ג'וֹנג נאן, לא רחוק מהבירה צ'אנג-אן, צִייר וכתב שירים. "כל ציור אצלו שיר וכל שיר ציור," כפי שכתב עליו משורר מאוחר יותר, סוּ דוֹנְג-פּוֹ.

לי בָּאי (701 עד 762)
יש אגדות על לי באי (לי בּוֹ, לי טאי פּוֹ), ורק מעט עובדות מוצקות. הוא נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי, גדל בסְצ'וּאן, נשא אשה צעירה ממשפחה טובה, הסתובב הרבה, התארח אצל קרובים וידידים, זכה זמן קצר לחסדי הקיסר שׂו'אן דזוֹנג (ששלטונו היה תור זהב שנגמר רע), הסתבך בעקבות מרד אָן לוּ-שאן ב-755, הוגלה, קיבל חנינה ומת זמן קצר לאחר מכן. הוא ובן דורו הצעיר ממנו, דוּ פ'וּ, נחשבים לשני המשוררים הגדולים ביותר של סין, ולפי הבחנה מקובלת, ולא לגמרי מוטעית, הוא הדאואיסטי (ספונטני, רומנטי, בז למוסכמות) ואילו דוּ פ'וּ הוא הקונפוציאני (מעורב חברתית, מוסרי, מקונן על גורלו ועל העולם). הוא היה שתיין גדול, זכה לכינוי "בן-אלמוות גולה", ומת כשנפל שיכור לנהר בניסיון לחבק את הירח.

דוּ פ'וּ (712 עד 770)
מי שנחשב זה מאות שנים למשורר הגדול ביותר של סין לא ידע הרבה הצלחה בחייו. הוא נולד בחבל הֶנָאן של ימינו למשפחת משכילים ידועה, אבל לא הצליח לעבור את הבחינות הממשלתיות, ורוב חייו נאלץ לחיות בדחקוּת. "פקיד זוטר בצריף בצֶ'נג-דוּ" ו"פליט בן בלי בית בערוב ימיו", כפי שכתב עליו בּאי ג'ו'-אי. כבן שלושים פגש את לי בּאי, המהולל והמבוגר ממנו, פגישה שהותירה בו רושם עז, אם כי הם נפרדו אחרי זמן קצר ולא שבו להתראות. כ-1,400 משיריו שרדו, בצורות שיריות שונות, רובם מהעשור האחרון של חייו, וכחצי מהם שירים "סדורים", שבהם הגיעה גאוניותו לשיאה: שליטה גמורה במלאכת השירה, שבעזרתה הצליח להנשים חומר טעון רגשית ודחוס אלוזיות. אחרי שהותו בקְוֵי-ג'וֹ יצא למסע מזרחה בנהר היאנגצה, חלה ומת בדרכו למולדתו.

האן יו' (768 עד 824)
האן יו' נולד בהֶנאן, בן למשפחת משכילים, התייתם בגיל שנתיים וגדל בבית אחיו. את רוב חייו העביר בין הבירה המערבית, צ'אנג-אן, והמזרחית, לוֹ-יאנג, בתפקידים שונים בממשל ובהוראה באוניברסיטה הקיסרית. הוא היה מתנגד חריף לבודהיזם, ואף הוגלה בגלל מנשר שבו קרא לקיסר להתנער מן "העצם הרקובה" שהתקבלה בחצר כשריד של הבודהא. הוא ידוע בעיקר כמסאי, מראשי הכותבים בסגנון ה"ישן", אחרי מאות שנים של פרוזה מצועצעת ומלאכותית. בשירה הצטיין בשירים תיאוריים ארוכים, שבהם בולטת חיבה לדימויים מופלגים וראייה מיתית-קוסמית של הנוף, ובכתיבה שנונה והומוריסטית על נושאים יומיומיים.

בּאי ג'ו'-אי (772 עד 846)
באי (או בּוֹ) ג'ו'-אי היה המשורר האהוב ביותר בזמנו, לא רק בקרב המשכילים שהיו אמונים על שירה, אלא גם על העם: שירים שלו נכתבו על קירות של פונדקים ומנזרים, נערות זמר שרו אותם על סירות השעשועים, ושניים מהם, ארוכים וסנטימנטליים - "הבלדה על הפִּי-פָּא" (מין מנדולינה) ו"שיר הצער הארוך", על אהבתם של הקיסר שׂו'אן דזוֹנג והפילגש היפה שלו, יאנג גְוֵי-פֵ'י - הם אולי השירים הפופולריים ביותר של תקופת טאנג. הוא המשורר הסיני הנערץ ביותר ביפן, והודות לתרגומיו של ארתור ויילי, אולי גם הידוע ביותר באנגלית. הוא כתב הרבה, בשפה פשוטה, בהומור, ולעתים בנימה קצת דידקטית, ובניגוד לקודמיו הקפיד לערוך את שיריו ולשמר אותם (כ-3,000 במספר). היתה לו גם קריירה פקידותית מכובדת למדי, בין השאר כמושל בערים היפות האנג-ג'וֹ וסוּ-ג'וֹ. כל חייו גילה עניין עמוק בצ'אן (זֶן), ובשנותיו האחרונות חי כמתבודד "בינוני" ליד הבירה המזרחית לוֹ-יאנג.

לי הֶה (790 עד 816)
לי הה היה ידוע למדי בזמנו, ואף פעם לא נשכח, אבל מבקרים סינים לא הרגישו נוח עם "גאון הרפאים" (גְוֵי צָאי), כפי שכינו אותו; ולמרות שזכה לחסותו של האן יו' (ר' פרק תשיעי), וגם הושפע מנטייתו של זה האחרון לדימויים "חריגים" ולצורות חופשיות יחסית, העולם המוזר של שירתו נראה רחוק מדי מהמסורת המרכזית - הוא היחיד בין משוררי הטאנג בקובץ הזה, שלא נכלל באנתולוגיה הידועה '300 שירי טאנג'. את המיתולוגיה הפרטית שלו בנה מחומרים שאובים מהשאמאניזם של שירי צ'וּ, מספרות דאוֹאיסטית, ומיצורים פנטסטיים משלו, ויצק לתוכה מזיגה מרתקת של חושניות, פסימיות והתרסה נגד סדרי תבל. העובדות הבדוקות על חייו הקצרים מעטות.

לי שאנג-יִין (813 עד 858)
המשורר הגדול האחרון של הטאנג הוא גם הקשה ביותר להבנה בגלל ריבוי האלוזיות ודחיסות הדימויים בשיריו. הנושא הגדול שלו הוא אהבה: לאשתו שמתה בגיל צעיר ולאהובות שונות, ביניהן נזירה (או נזירות) דאואיסטית, אם כי הערפול והדו-משמעות של השירים אינם מאפשרים שום קביעה ברורה. איש הֶנאן שהתייתם בילדותו, כשרונו השירי זכה להכרה - אבל כפקיד, בעיקר בממשל הצבאי באזורים שונים בסין, לא הצליח במיוחד.

סוּ דוֹנג-פּוֹ (1037 עד 1101)
סוּ שְה (דוֹנג-פּוֹ הוא כינויו הספרותי) הוא מופת של איש-מעלה סיני באחת התקופות היותר מוצלחות של התרבות הזאת, תקופת שושלת סוֹנג, זמן של שלטון יעיל למדי, רווחה יחסית, ופריחה של המחשבה הפילוסופית, הציור והחיים העירוניים. אביו, סוּ שׂו'ן, בן למשפחה ענייה בסְצ'וּאן, נכשל בבחינות אבל היה משורר מוכר, וטרח הרבה בחינוכם של דונג-פו ושל אחיו הצעיר דְזְה-יוֹ (משורר אף הוא). בלוויית אביהם נסעו שני האחים לקאי פֶ'נְג הבירה, ועברו את הבחינות הממלכתיות בהצלחה. בקריירה אופיינית של "מנדרין" (כולל קידומים, הדחות, והגליות) דונג-פו שירת במקומות שונים ברחבי הממלכה - בין השאר כמושל בעיר היפה האנג-ג'וֹ. חוץ משירים במובן המסורתי ("שְׁה"), כתב גם פרוזה שירית (ר' "הצוק האדום" ב'המלומד והזונה', כתר 1995), וגם "צְה", והיה קליגרף וצייר ומבקר חד-עין. ולמרות שחייו לא היו קלים תמיד, ידע ליהנות, וידע לכתוב על ההנאה, אם זה חליטת תה, או טיול בסירה בנהר, ואם זה ציור או שיר. בהאנג-ג'וֹ של היום, שנשאר בה רק מעט מן העבר, אפשר למצוא תבשיל חזיר מפואר שנקרא על שמו.

 

שם הספר: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית
בחר, תירגם מסינית והוסיף הערות ואחרית-דבר: דן דאור

108 Poems: Anthology of Classical Chinese Poetry
Selected and Translated into Hebrew
by Dan Daor

הספר ראה אור בתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת
מהדורה ראשונה, דצמבר 2001
מספר עמודים: 164
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
סימניה סינית (אקיקו טקהאשי)
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 77 ₪
מסת"ב 965-7120-13-6
דאנאקוד: 497-1023


שתפו ספר זה עם החברים