א. "ורד אחד מושלם"
החל בשושנת העמקים משיר השירים ועד 'שני שושנים' של אורלנד־זעירא אין פרח שופע אהבה כמו השושנה. או מוטב, הוורד: כי זה שמו הנכון של הפרח הנקרא ,Rosa ואילו השושנה (או השושן) היא Lilium . אך נתפרדו הדרכים: בוטניקה מזה ורגשות מזה. שפר גורלה של השושנה והיא נטענה במשך הדורות רגשות עזים, אם של תום וטוהר (כשהיא לבנה) ואם של תשוקה ודם (כשהיא אדומה). הוורד, לעומת זאת, חסר עד היום את ההילה הקורנת הזאת. אבל בשירים הבאים הכרענו בדרך כלל לטובת הדיוק הבוטני (חוץ ממקרה אחד או שניים, כשלא ניתן להסתדר בלי לשון נקבה של "שושנה").

על תולדות סמל הוורד לא נרחיב את הדיבור; זה עלול למלא כרכים. די אם נזכור שהסופרת האמריקנית גרטרוד סטיין קיבלה (יש לשער) התקף של קוצר־רוח כשאמרה: "ורד הוא ורד הוא ורד הוא ורד" וסירבה לתלות בו עוד מובן סמלי. אמרנו שהוורד מסמל מצד אחד תום וטוהר, ומצד שני תשוקה ודם. יש לו גירסה דתית - ה"רוזה מיסטיקה" שהיא הבתולה הקדושה, או חזון הוורד השמימי ב'טור גן־עדן' של דנטה.

יש לו גם גירסה חילונית - כגון הגן הנעול ובמרכזו ורד האהבה, ב'רומאן הוורד' הצרפתי מן המאה ה־ 13 . ויש 'גן הוורדים' נוסח ת. ס. אליוט ויש 'שושנת שום־איש' של פאול צלאן. ויש טוענים שהשם "ורד" לא מעלה ולא מוריד, כל עוד מדובר באותו פרח שריחו מתוק (שקספיר, רומיאו ויוליה), ויש טוענים להפך, שהשם עצמו הוא העיקר והפרח הקונקרטי לא משנה (כך סטפאן מאלארמה הצרפתי, המאוהב במוזיקליות של המילה fleur , פרח, ומעלה אותה אל מעבר לזר הפרחים הממשי); וכן הלאה. תולדות הוורד הן פחות או יותר תולדות תרבות המערב. אבל אולי אפשר למצוא מכנה משותף לגלגוליו השונים: תמיד נתפס כצורה אידיאלית, סמל השלמות, מעגל האינסוף המקופל בתוך עלי הקטיפה הסוגרים עליו.

לא במקרה, אם כן, אנחנו פותחים את האנתולוגיה הזאת בשירי ורדים.

זהו בלי ספק הניסוח המפורסם ביותר בשפה האנגלית לזיהוי הפשוט, הישיר, הלא־ בעייתי, של הוורד עם האישה האהובה. ומאחר שהוא פשוט אינו מזמין דיון.

ויליאם בלייק הוא בן־זמנו של ברנס, רומנטיקן כמוהו, אבל השושנה החולה שלו שונה מאוד מן הוורד הפורח של ברנס. אם בתרגום השיר של בלייק נקטתי לשון נקבה, שושנה ולא ורד, הרי זה משום שהניגוד בין התולע הזכרי לשושנה הנקבית מרכזי לשיר הזה. במקום הלחן המתנגן והרך של האישה בשיר הקודם, יש כאן אישה מתבוססת בעינוגי ארגמן (אוננות?), ובמקום האוהב המשתפך - יצור פאלי מעופף, הממיט על האישה מחלה אנושה וטורף את חייה. גם זה - אסור לשכוח - צד של הרומנטיקה, הצד האפל.

מאתיים שנה לפני בלייק וברנס, בימי המלכה אליזבת הראשונה שהיו ימים יותר נוקשים ופחות ספונטניים מאשר ימי הרומנטיקה, שׂם גם המשורר בן ג'ונסון לב לעובדה המעציבה שוורדים — כמו גם נשים יפות — לא רק פורחים אלא גם חולים ונובלים. אבל — וזה אופייני לקונוונציונליות המהודרת של אותם הימים — גם עובדה זו נרתמת כאן לשירות המחמאה: יש סיכוי טוב שהוורד כמו היין, ברגע שיישלח אל האהובה, ייפטר מאופיו הארצי ויהפוך לוורד בן־אלמוות.

ונדי קופ היא משוררת אנגלית עכשווית, שאף ביקרה פעם בארץ. גם היא מדברת על זר שלא נובל — אבל שימו לב להבדל בין הזר שלא נובל בימי אליזבת הראשונה והזר שלא נובל בימי אליזבת השנייה. שם — אוהב שפל־רוח שולח זר ליפהפייה יהירה ונתקל בסירוב; כאן — בחור נוירוטי ש"כמעט" הביא זר לאישה שאינה יהירה כלל, ולא זו בלבד שלא נתקל בסירוב, אלא זכה לחיוך ולחיבוק. ואם הזר שנשלח לסיליה של בן ג'ונסון זכה הודות לה לחיי נצח, הזר ש"כמעט" הביאו לוונדי קופ זכה אירונית לכמה ימים של חיים בזכות הכוונה הטובה אך לא־ממומשת שמאחוריו.

מה שבולט בשיר זה של גוטייה הצרפתי מן המאה התשע־עשרה הוא העיקור של האורגני: הבשר שהופך לאריג, הוורד שהופך למלמלה. גוטייה, נציג מובהק של הזרם הנקרא "אמנות לשם אמנות", דוגל ביופי לשמו, פטור מחיקוי העולם ומביטוי נפשי, והיופי הזה דורש, לטעמו, קווים חתוכים וחומרים קשים, לא אורגניים: שיש, אמייל, קמעות. "פסֵל, הקצַע, החלֵק," הוא מציע למשורר, "שחלומך המתבדר ייחתם בגוש העיקש." גם עלי הוורד — כמו בציור של מאגריט — מתקשים כאן לקפלי שמלה ורודים, וכן שפתי בשר ודם של האוהב אכול התשוקה. הכל מפוסל, מוקצע, מוחלק. והרי לכם עוד שלב בדו־שיח בין האהבה לוורד.

האישה של תיאופיל גוטייה הייתה טבע דומם, "מצובע", "מצויר", "מכויר", "מדוגמן". אצל ד. ה. לורנס מתחלפים הקווים החדים בכתמים של ציור אימפרסיוניסטי: אורות רכים וצללים מתנועעים, מים ניתזים ועלעלים נושרים. בּוֹנאר במקום מאגריט. הוורד האדום, סמל כמעט מופשט של האהבה, מתחלף בוורד צהוב, זן מסוים מאוד ששמו "גלואר דה דיז'ון", והוורדים הצהובים האלה אינם אידיאה, אלא שדיים מתערסלים וכתפיים רטובות. לורנס, סופר גדול שכתיבתו "נאנסת" לעיתים קרובות על־ידי רעיונות, פטור כאן מכל רעיון, מתמסר לרגע של הסתכלות נקייה.

התנועה הנקראת אימאז'יסטית, מיסודו של המשורר האמריקני עזרא פאונד, דוחה את המסמוס הרגשני של שלהי הרומנטיקה ודוגלת בביטוי צלול, מבוסס על שימוש באימאז'ים מדויקים. ומה מדויק יותר מן האימאז' העומד בדד, כמו אבן בגן יפני, או כמו האבנים הגדולות שראיתי פעם בשירות מילואים בסיני, אבן־אבן לבדה, מוקפת משטח מדברי, מגלה פנים שונות בכל תזוזה שזזים סביבה. שושנת העמקים מהווה כאן מה שפאונד תיאר פעם כ"צומת או אשכול קורן", כ"מערבולת שממנה ודרכה ולתוכה אצות אידיאות בלי־הרף".

את השיר הזה פירסם הסופר/משורר/מתימטיקאי הצרפתי רמוֹן קֶנוֹ שנים לפני שייסד את התנועה המוזרה הנקראת "אוּליפּוֹ", תנועה המטילה מגבלות צורניות קיצוניות, הייתי אומר קצת חסרות־שחר, על טקסטים ספרותיים. משהו מן האובססיה הזאת ניכר כבר ב'אם את מדמה', בחזרות ובמבנה הסימטרי. השיר, שהתפרסם הודות ללחן שחיבר לו ז 'וֹזף קוֹסמה הגדול והביצוע של ז'וּלייט גרֶקוֹ, שייך למסורת הידועה כ־ ,Carpe diem קטוף את היום (או "אכול ושתה"), מסורת נפוצה ביותר בשירת העולם, שעיקרה: יש ליהנות מן החיים כל זמן שאפשר, שהרי עוד מעט נזדקן ונתכער, ומחר נמות. לא במקרה ממלא הוורד תפקיד מרכזי במסורת הזאת: הלא שתי הפנים שלו, כמו שראינו, הן היופי וקוצר החיים.

כמו ילד קטן ההורס את ארמונות החול שבנה, כך הסונטה העתיקה, המהללת את יעלות החן עד לב השמים, נתקפת לפעמים צורך להרוס אותן ולשפוך עליהן קיתונות של בוז. עמנואל הרומי, באחת הסונטות במחברות שלו, שואל את המלאך הבורא מה קרה לו כשברא אחת בשם בת־גרשום: "אולי לקבֵּץ כל גְנוּת נדרתָ, או לעשות ינשוף וקוף יָזַמתָ?" במקום עופרה וצבייה — ינשוף וקוף. וכך דורותי פרקר, סופרת ומשוררת אמריקאית בעלת שנינות קטלנית, מחליטה שהגיעה השעה לטלטל את המיתוס של הוורד המושלם. הציניות של פרקר חותמת את מדור הוורדים שלנו — אבל לא את תולדות הוורד. אין ספק שעתידו לפניו.