חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

1. הילד הזר

מפלס הדמעות הגואה הגיע כבר למחצית עדשות משקפיו, והן התחילו לזלוג על לחייו.
ילד.
ילד ממושקף.
בן שמונה, אולי. או תשע.
ילד שאני לא מכירה. ילד מהשכונה.
רצועות תרמיל בית-הספר הגדוש חרצו תלמים בדובון הכחול שבצבצו ממנו שוליה של חולצת בית-הספר הירקרקה שלו.
ולמרות שהגשם עדיין מטפטף, הקפּוּשוֹן של הדובון שמוט לאחור ולא מכסה את הראש.
וכרגיל – הקפושון השמוט הפוך.
כמו בדובונים של המתנחלים.
אם כי אצלם אלה רצועות האם-16 שחורצות תלמים בדובון.
בדובון. לא במצפון.

בשתי כפות הידיים הצנומות והחיוורות הבולטות מהשרוולים התפוחים עירסל הילד יונה.
והשעה שעת בוקר. שבע ארבעים וחמש.
בעוד חמש-עשרה דקות יישמע הצלצול בבית-הספר 'אורה' הסמוך.
אני ממהרת.
יש לי פגישה ב'עם עובד' בתשע.
יצאתי קצת מוקדם.
לך תדע.
אולי יאחר השישים ואחת.
אולי יאחר השישים ושתיים.
גשם ראשון. היורה.
כולם נטרפים, ובאוטובוס, שוב, יעמוד הריח הזה, המבחיל, ריח צמר לח מהול בסירחון של נפטלין. ריח אוטובוס של תחילת החורף.
והילד מושיט אלי את שתי כפות ידיו המערסלות את הציפור.
על גדר הבית, בית מספר 13, יושב לו בסבלנות החתול הג'ינג'י של השכונה, בעל האוזן המכורסמת.
קרן שמש מבליחה.
היורה עדיין נוטף. האוויר נפלא. טהור, לח, ניחוחי.
כל פרח, כל עלה, כל גבעול – מפרפרים ומנצנצים, מרטיטים ומזהירים.
ודאי אף התהווה לו אי-שם ברקיע החיזיון הקוסמי המופלא, האולטימטיבי – הקשת.

אני ממהרת.
יש לי פגישה.

בידי האחת אני אוחזת במטרייה השחורה המתקפלת תוצרת החברה KRIPS המפורסמת, הגרמנית, הנאצית. זו שקניתי לעצמי מתנה בבולוניה, כשנסעתי ליריד ספרי הילדים שבו קיבלתי פרס על איור שמתאר את המעמד המופלא שבו חוצים בני ישראל את ים סוף.

אני גאה.
עדיין לא איבדתי אותה, את המטרייה.
בידי האחרת, זו עם הכתף הכואבת, "פְרוֹזֶן שוֹלדֶר", אני אוחזת תיק, ובתיק – העבודה.
התיק שחור.
שחור וגדול.
הדבר אירע בימים שבהם הייתי שרויה עדיין בפאזה האידיוטית שבה ניסיתי לעטות על עצמי פוזה של אלגנטית.
אני נועלת מגפיים על עקבים, והמגפיים, גם הם, שחורים.
וכמובן – המעיל. אף הוא שחור.
אני אוהבת שחור. שחור אינו צבע. שחור לא מתחרה לי עם הפנים.

אני ממהרת.
יש לי פגישה.
האם אחלוף על פני הילד החיוור?
אני מסוגלת.
אני ממהרת.
אני מסוגלת?
אני לא מסוגלת.

החתול הג'ינג'י בעל האוזן המכורסמת מישיר אלי מבט.
אנחנו מכירים מהשכונה.
לפעמים אני מביאה לו אוכל שהחתולה המפונקת שלי מאסה בו.
החתול הזה אוכל הכל.
עכשיו הוא רובץ לו על הגדר מעל למודעת האבל הנמסה בגשם.
מודעה במסגרת שחורה התלויה זה עשרה ימים, והיא רוויה במים, נובלת, תיכף תנשור.ה בפניו של החתול הג'ינג'י ניכרות תקוות גדולות לעתיד.

אני מתקרבת לילד הלא מוכר.
הציפור המעורסלת בשתי כפות ידיו הצנומות והלבנות עדיין חיה.
חיה לגמרי.
העיניים החרוזיות השחורות שלה פקוחות, ומדי פעם הן ממצמצות.
אני מקפלת את המטרייה הנאצית השחורה, משעינה את התיק השחור עם העבודה במקום יבש, מתחת לעמודים של בית מספר 13, זה שעל דלת הכניסה שלו מתנוססת מודעת אבל נוספת.
זהה בכל לזו שמודבקת לגדר ומתמוססת לה בגשם.
אך בניגוד לזו שמודבקת לגדר – זו שמתנוססת על הדלת דווקא במצב מצוין.

אין צורך בדיבורים.
הילד הזר ואני מבינים זה את זה.
אולי הציפור צמאה?
אני לוקחת מידיו המושטות של הילד הזר את הציפור, והולכת לברז המוּכר לי שבפינת הגינה.
הברז, כמו ברז, מטפטף.
אני מקרבת את מקור הציפור לפי הברז.
הציפור פותחת את המקור שלה.
הציפור בולעת טיפה.
טיפה.
טיפה.
עוד טיפה.
ובבת-אחת –
בעודה מונחת בכפות ידי –
משקלה של הציפור משתנה.
היא הפכה כבדה פי מאה ממה שהייתה.
מטיל ברזל.
זהו.
הציפור מתה.
המוות כבד.

אני מרימה את העיניים.
אני מביטה בילד הזר.
הילד הזר מביט בי.
שנינו מבינים מה קרה.
הילד הזר ואני מבינים זה את זה.
בידיים חיוורות ועדינות מסיר הילד את משקפיו ובשוליה של חולצת בית-הספר הירקרקה, המבצבצת מתחת לדובון, הוא מנגב את ההבל המכסה את העדשות.
הפרצופון שלו לח.
ודאי מהגשם שחזר לטפטף.
אני מבינה שהילד הזר מודאג: מה ייעשה בציפור המתה שבכפות הידיים שלי? הג'ינג'י בעל האוזן המכורסמת מוסיף לשבת בסבלנות.
הוא כה שמן, שגופו גולש משני צידי הגדר.
מכיוון רחוב הרא"ה מתקרב טנדר של אלטע זאכן, עם רמקול ושלוש טלוויזיות רטובות על הפלטפורמה.
הטנדר עוצר לפני הבית.
בית מספר 13.

שני בני-אדם, אחד רזה חובש כיפה, שני לא רזה ולא חובש כיפה, יוצאים מהקבינה ומתקרבים לאינטרקום.
הרגיל לוחץ על הפעמון עם השם: ד"ר ארנסט הילר.

זה השם שמתנוסס על שתי מודעות האבל התלויות זה עשרה ימים – אחת עדיין במצב מצוין, ועוד אחת שכבר נבלה ועומדת לנשור מהגדר שעליו יושב הג'ינג'י בעל האוזן המכורסמת.

האינטרקום מזמזם, הרזה הודף את הדלת, הם נכנסים.
אני ממהרת.
יש לי פגישה.
בעוד כמה דקות יישמע צלצול מבית-הספר 'אורה' הסמוך.
זהו.
הציפור המתה בכפות ידי.
מתה.
אני מציעה לילד הזר ללכת לבית-הספר. עוד ארבע דקות יישמע הצלצול.
הילד מודאג.
הציפור שהציל מציפורני החתול הג'ינג'י קשרה אותו אליה במותה.
עכשיו גם אני בעניין.
אני שותפה.
ואני ממהרת.
יש לי פגישה.
בעל כורחי אני נותנת לילד הזר להבין שלא אשליך סתם ככה את הציפור שלנו.
הילד מביט בי.
הילד נותן בי אמון.
אני מעוררת אמון.
הילד שהלך מסב אלי את הראש שלו אחת לכמה צעדים, ונעלם מעבר לפינה.
הג'ינג'י נוטש.
ואני? אני ממהרת. יש לי פגישה.

בידי השמאלית הציפור המתה, לרגלי המגפיים השחורים, ובידי הימנית המטרייה הנאצית השחורה והתיק השחור עם העבודה.

אני עדיין עומדת עם הציפור המתה ביד שמאל והמטרייה והתיק ביד ימין כששני האלטע-זאכנים, הרזה והרגיל, יוצאים מבית המנוח וזרועותיהם עמוסות בגדים. בגדי גבר רציניים. בדים טובים. אריגים משובחים. צמר נקי. טוויד. משי. גברדין.

חליפות, בלייזרים, מעילים מעוטרים בצווארונים מפרווה.
בגדים אלגנטיים. אירופאים.

האלטע-זאכנים מבריחים את החתול הג'ינג'י בעל האוזן המכורסמת, שחזר בינתיים לברר מה חדש – סקרן שכמותו – כדרכם של חתולים.

ועל הגדר, מקום מושבו, פורשים האלטע-זאכנים את ערימות השלל שלהם, ובהן צרור עניבות משי ססגוניות.
מהבגדים נודף עדיין הניחוח של הבן-אדם המת: או-דה-קולון No. 4711.

כאשר אני פונה לעבר המשתלה, בידי הימנית המטרייה הנאצית השחורה והתיק השחור עם העבודה, ובשמאלית, הכואבת, הציפור המתה, שני האלטע-זאכנים מתחילים להפוך את הכיסים של המעילים, הבלייזרים, החליפות, ולהוציא מהם כל מיני דברים שיש לבני-אדם חיים בכיסים שלהם.

אני ממהרת.
יש לי פגישה.
אבל הבטחתי לילד הזר. לא אפר את ההבטחה.

אני במשתלה.
אני מבקשת מזוּהֵיר, הפועל הערבי הנחמד, מעדר.
למה? הוא שואל.
לחפור קבר לציפור מתה.
בתנועת ביטול מורה לי זוּהֵיר, הפועל הנחמד של בֵּירַך, על ערימת הזבל בפינה.
לא.
תודה.
אני רוצה מעדר.
וכך, בשעה שהילד הזר כבר יצא מן הסתם להפסקה, אני מניחה בצד את המטרייה השחורה הנאצית שלי ואת התיק השחור עם העבודה, וחופרת גומה קטנה.
קבר לציפור המתה שלנו.
והמגפיים השחורים שלי, בעלי העקבים השחורים, האלגנטיים, הולכים ושוקעים בבוץ של המשתלה של בירך.

הגומה נחפרה.
אז מה?
ככה, כמו שהיא, אניח בגומה את הציפור שמתה בכפות ידי?
ככה, ישר בתוך האדמה הלחה?
אני קוטפת כמה עלים גדולים ויפים במיוחד.
אני עוטפת בהם את הציפור המתה.
אני מניחה את הציפור המתה, העטופה בעלים, בגומה החפורה.
אני מכסה את הציפור באדמה.
אני עורמת תלולית עפר קטנה, וסביב התלולית אני מניחה פרחים קטנים ונחמדים שקטפתי ממטפסי הגדר של המשתלה.
וכל אותו הזמן אני ניצבת בצד כמו עדה, וצופה בי.
מה אני עושה כאן לכל הרוחות?
מאיפה כל הטקסים האלה, הפגאניים, הקמאיים?
מאיפה זה בכלל בא לי?
הייתי צריכה, אמנם בתנועה עדינה, מלאת כבוד, להשליך את הציפור לפח האשפה או לערימת הזבל שזוּהֵיר הצביע עליה.
הרי אני ממהרת.
יש לי פגישה.

זהו.
תם טקס הקבורה.
קיימתי את ההבטחה.


© כל הזכויות שמורות 2012 לאלונה פרנקל. כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד.

 

שם הספר: אישה
שם המחברת: אלונה פרנקל

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, פבר' 2012
מספר עמודים: 215
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה: תצלום צבע מאת יאיר לין; שני תצלומי שחור-לבן מאלבום משפחתי
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 94 ₪

מסת"ב 978-965-13-2232-7
דאנאקוד: 497-1167


שתפו ספר זה עם החברים