חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

1. נחיתה
כשראיתי את קו החוף של תל-אביב מתקרב ידעתי שחזרתי הביתה. הייתה בי תערובת של התרגשות והקלה. המטוס ריחף מעל קו החוף, מעל תל-אביב, והוציא גלגלים בטפיחה שהרגשתי מתחתי. ישבתי ליד אחת מדלתות החירום של המטוס ונצמדתי לחלון. מלמטה הכל היה ירוק. היה חורף טוב והאביב הוריק את השדות. המטוס הסתובב מעל הגבעות הנמוכות שלמרגלות ההרים ונחת. יצאתי במהירות מהטרמינל ונסעתי לחניה ארוכת הטווח. הרוח המזרחית נשבה עדיין והביאה איתה את ריח פריחת ההדרים. הריח מילא אותי ואני נשמתי אותו מלוא הריאות. ואז פתחתי את המכונית שנענתה לי בציוץ, הנעתי והתקשרתי לדגנית.

"חזרת?"
"חזרתי."
"מאיפה?"
"מצאתי אותו."
הייתה שתיקה בצד השני.
"מה אמרת?"
"שמצאתי אותו."
"את מי?"
"כשתבואי. לא בטלפון."
"לבוא עכשיו?"
"אני צריכה לנוח. לא ישנתי כל הלילה. אתקשר אלייך כשאתעורר."

המשכנו לדבר על שום דבר חשוב, וכבר הייתי בכניסה לאיילון וירדתי בעזריאלי והתנועה לא הייתה כבדה מדי, כאילו מישהו פתח את הכבישים. עליתי בקפלן והמשכתי לתוך דיזנגוף ופניתי לריינס ולפרישמן ונכנסתי מאחורי הקאמרי שהפך לבית לסין ופניתי לרחוב, ומהרחוב לחניה מתחת לעמודים. ידעתי מה אני הולכת לעשות עד שדגנית תבוא. כל אחד צריך בור לצעוק לתוכו את הסודות, וזה היה סוד שלא הייתי יכולה לשמור לעצמי. גדול מדי. כבד. האוטו צייץ שוב כשנעל את עצמו ועליתי במעלית שדאגתי שיתקינו לרֵע בשנה האחרונה לחייו, כשלא הצליח לטפס במדרגות. הדירה הייתה כמו שהיא. כל הדברים במקום. ובאפלולית, כשפתחתי, הייתה לי הרגשה של דֶז'ה ווּ. צעדתי לתוך תמונה שכבר הייתי בה, ושעמדה להתחדש בדיוק במקום שבו נכנסתי אליה שוב, אלא שעכשיו אני יודעת מה היה, ותהיתי לרגע אם כעת, בזכות הידיעה, אוכל להשפיע על מהלך הדברים, או שהכל יימשך באותה צורה בדיוק. עצרתי באמצע החדר ועמדתי רגע בשקט ובבת-אחת טרוּנספרתי לאחד הלילות הארוכים שלנו כשהגשם ירד כבד וזלעפתי, ובתוך הדירה שבה עמדתי, שהספרים מגינים על קירותיה מהבלי העולם, בער תנור הגז באש עליזה והדיסק או הטייפ ניגן את נינוֹ רוֹטה, הנעימה של "שמונה וחצי", ורֵע ישב על הכורסה מתחת למנורה עם הראש העגול ואני ישבתי על הספה האדומה כשרגלי אסופות תחתי, לצידי ערימת ספרים שלא היה לה מקום אחר, והתפנקתי בתוך הסוודר הישן. תמיד אהבתי אותו. הוא אצלי עד היום. לקחתי אותו יום אחד, ורק אחרי כמה חודשים רֵע אמר לי שזה היה הסוודר האהוב עליו. גם עלי.

ואז ניגשתי ופתחתי את התריסים ונתתי לאור האחרון של היום להיכנס יחד עם משב של רוח מזרחית. והריח שחדר עם הרוח שחלפה דרך פריחת הפרדסים חבט בי בגרון והבכי עלה מבפנים. ישבתי ליד הספרים ובכיתי. הרבה שנים לא בכיתי ככה. לא מאז הלילות אחרי שאסף נעלם ואני הייתי בוכה לבד במיטה בדירה שלי בברדיצ'בסקי, וכשנס היה מתעורר הייתי מרגיעה אותו ובוכה אחרי שנרדם. ואחרי שבכיתי הוקל לי וניגשתי אל המחשב שעמד על השולחן מכוסה באבק. ניקיתי בכף היד את המסך, ניערתי את המקלדת מפירורים ומחיתי אותם מהשולחן אל הרצפה. הדירה עמדה ריקה מאז מותו של רֵע, אבל לי היה נדמה שהוא עדיין כאן, יושב וקורא בכורסה ספר ישן. הדלקתי אותו. מחשב שולחני לא חדש. ובזמן שהמחשב עלה מזגתי לעצמי כוס פורטו. הבאתי את הבקבוק מהדיוטי פרי באיסטנבול. פורטו היה המשקה של רֵע ושלי בערבי החורף, ברגעים שבהם העולם נעצר והצטמצם לחדר הזה, לתחושה המוצקה של פרטיות וביטחון שלא הייתה לי בשום מקום אחר. זה היה המקלט שלי. ואחר-כך ניגשתי למערכת ושמתי את הדיסק של נינו רוטה. ואז, עם המוזיקה, התיישבתי ליד השולחן בכיסא הנוח מאוד שקניתי כדי שרֵע יפסיק להתלונן שהכיסא הישן שובר לו את הגב, הבטתי במסך הריק והתחלתי לחפש את דרכי בין המקשים שנענו לי בקול תיפוף. כמו הגשם של אז.

כתבתי: אסף.

מה שהתחיל בטפטוף איטי הפך לסערה. הרוחות מטלטלות אותי. דוחפות, ואני מולן. עיני נעוצות בקרקע המחשב ואני חותרת קדימה. וכשצלצל הסלולרי ושמה של דגנית הבהב לא עניתי. היא תבין. אולי תחשוב שהלכתי לישון. כיביתי את הטלפון והמשכתי לכתוב. כתבתי מהר. הסיפור כתב את עצמו. כאילו הוא בתוכי כבר מזמן ורק חיכה להיוולד. והמוצא הוא קצה האצבעות שמקישות על המקשים. חייכתי לרגע על עניין קצה האצבעות. עצרתי לרגע והבטתי בידי. בבוהן, באצבע, באמה, בקמיצה, בזרת.

אני כותבת בשביל שנינו. את הסיפור שלי שהוא גם הסיפור של שנינו. אולי לא תקרא אותו, אולי כן. ולך יש הסיפור שלך. האם אתה שומע? אני יודעת שאתה שומע. אני מרגישה אותך אחרי כל השנים האלה. הסיפור של שנינו, שלי ושלך. סופו של הסיפור ידוע. אתה יודע. אני יודעת. רק את האמצע - מחצית החיים שלנו - אנחנו לא יודעים. את עשרים וארבע השנים בלעדיך אני רוצה לספר לך. את עשרים וארבע השנים בלעדי. האצבעות שלי רצות על המקלדת בלי לחשוב. הן יודעות טוב ממני ומהר ממני מה היה ואיך נהיה.

2. אבא כוכב
רות, אספר לך את הסיפור שלי, ואתן אותו לטדי האטן אחרי שאהיה בטוח שאת כבר לא כאן, ואבקש ממנו שיעביר לך אותו. אני סומך עליו.

יש דפיקה בדלת. זהרה, בת הזקונים שלי. ילדה שריחה כריח פרחי סוף החורף וצחוקה מתגלגל. זהרה נושאת את קומקום התה עם הלחם והדבש ומניחה אותם ליד השולחן, ואני מחבק ומנשק אותה על מצחה והיא מתיישבת על ברכי ושואלת: "אבא, על מה אתה כותב?"

את זיכרונותי אני כותב. את שמות הפרחים והעצים והחיות שהכרתי. וסיפור על הכוכבים. והיא מביטה בי בעיניה הגדולות והכהות וניצוץ נדלק בהם: "היית בכוכבים, אבא?"

"הייתי."
"ותהיה שוב?"
"אולי."
"אולי אחרי שתמות?"
"אולי."
"אבל זה יהיה עוד הרבה שנים, נכון? כשאני אהיה אמא כבר."
"נכון."
"ויהיה לי אבא כוכב?"
"כן. יהיה לך אבא כוכב. ותוכלי להביט בשמים ולחפש את הכוכב הכי נוצץ, ולבקש ממנו משאלה."
"אני יכולה לראות את הכוכב עכשיו?"

"כן," אני אומר, לוקח את המקל שנשען על השולחן ויוצא איתה לפתח המרתף והשמים גדולים וצלולים ויבשים ואני מוצא בהם את אַלְדַבָּרָן, הכוכב הצהוב והגדול והזוהר שבקבוצת שור, ומוביל אותה לאט לאט בין מראות השמים עד שהיא מזהה אותו, ומספר לה על הפליאדות שהן הכתם בכתפו של השור, וזהרה מקשיבה לי ואני רואה את המילים מתיישבות בתוכה, ואני יודע שיש לי בעלת ברית שלא תפחד מהשמים ותמיד אהיה איתה גם ברגעים שבהם תהיה לבדה בעולם, אם כי אני לא דואג לה, כי יש בה את האומץ של אִמה, סַאוּסָן, שדבקה בי ובאה לכאן איתי.

ובשמים האינסופיים אני מגלה שוב כמה קטן האדם וכמה גדול העולם וכמה נחמה יש בשמים, והיאוש הפרטי והגעגוע נוגעים רק לך אבל מצליחים למלא את החלל כולו. ואני חושב עלייך, רות, אבל לא על הנערה שהכרתי. אבדה לי דמות הנערה, ואת מופיעה כמו שראיתי אותך במצודה, אשה במלוא פריחתה, חברה מעולם אחר שנמצא מעבר להרי החושך, ביקום מקביל, שתישאר לצידי תמיד אף-על-פי שלא אראה אותה עוד. החצי השני של העולם שמתחת לרגלי.

"שאי מִן פַדְלֶכּ," אני מבקש מזהרה, שממהרת להביא את קומקום המתכת הסורי הזהוב שיש בו כבר סוכר ונענע, מוזגת ממנו לכוס הזכוכית הקטנה והמוצקה ומגישה לי. ואני מסמן לה והיא באה ומתיישבת על רגלי הבריאה ואני נושף על פני הנוזל הזהוב שצבעו כמעט ואינו נראה בחושך, מגיש לה, והיא מחזיקה את כוס התה בין ידיה ואני עוטף את ידיה בידי והחום שופע מהכוס ועובר דרך ידיה אלי, והיא מרימה את ידיה בקלות של ילדה בת חמש ולוגמת מהתה בשמחה.

זהרה הלכה עם הקומקום והספל ואני חזרתי למרתף שלי והגפתי את הדלת. בני הבית יודעים שאני כאן, כותב. אני רופא הכפר - כמו כוכב נפלתי מהשמים ותקעתי פה את שורשי האדם הרדודים שלי יחד עם הנערה שנפלה איתי. אחרי שחזרתי לחיים והתחלתי לחיות, סאוּסן חיה איתי בבית הקטן בעברה השני של הנחלה של אַבּוּ שַמְס הזקן. התחלתי אז לאסוף צמחים כדי למצות אותם - מרווה ואזוב וזרעי קיקיון ופרחי שיכרון זהוב והֶלְקֵטי פרג ופרחי חשיש ולִבְנֶה רפואי וסרפדים. ולאט לאט הייתי מרחיב את חוג שיטוטי ועולה גבוה יותר לחפש את הצמחים הריחניים שבשמנים האתריים שלהם יש מזור לכאבי ראש ולמורסות, לבטן נפוחה ולשלשול מעיק, לקדחת, לכאבי מחזור, למניעת היריון ולעידוד ההתעברות, והנשים התחילו לבטוח בי. ומרגע שהנשים למדו לבטוח בי, כל הכפר בטח בי.

אבל לפני שאספר לך איך הפכתי לרופא בין בקעת דמשק לבּעלבֶּק, אספר לך את חיי מהרגע שבו נפרדנו עד לרגע שבו נפגשנו. אספר לך על הרגע שבו חיי השניים התחילו, ולא ידעתי שהם התחילו: חשבתי שחיי הראשונים ממשיכים עדיין במקום אחר - יחד איתך - וכל מה שאני צריך לעשות זה לחזור אליהם.

אכתוב לך על הזיכרון.

3. אתחיל מהרגע
אתחיל מהרגע שבו התחילו חיי השניים, שבו דפקו על הדלת של הבית במגורי הטייסים בבסיס.

הכנתי נס-קפה קר רגע לפני זה. מזגתי קצת מים רותחים על הרבה נס-קפה וסוכר וערבבתי בכף עד שנוצרה עיסה ואז הוספתי מים קרים וחלב קר. זה היה משקה הקיץ שלנו. מזה השתכרנו בשנות השמונים. עד היום נס-קפה קר מביא לי את ריחות העמק עם השדות הקצורים ושלוות שבתות הקיץ. וככה, כמו שאני, עם מכנסי הטרנינג מתחת לבטן העצומה ועם הטריקו וקנקן הנס-קפה הקר ביד, הלכתי לדלת. ובדלת עמדו מפקד הטייסת והסגן שלו. לרגע לא ראיתי אותם, אולי כי השמש הייתה כבר די נמוכה והאירה לתוך עיני, ובמקום למלא את הדלת הם היו שקופים ויכולתי לראות מאחוריהם ומעליהם את האקליפטוסים הגבוהים שמצלים על המעין רחוב שבין הווילות הטוריות שדומות זו לזו ולכולן גג רעפים אדום ודהוי.

"רות," אמר מפקד הטייסת, ויכולתי להרגיש את הדם מתרוקן לי מהגוף. ולאשה בחודש השמיני יש הרבה דם בגוף.

"מה קרה?"
"המטוס נפל מעל לבנון."
"ואיפה אסף?"
"עמי ראה אותו צונח."
"ואיפה עמי?"
"הקוברות חילצו אותו."
"ולמה הם לא חילצו את אסף?"
"669 עובדים על זה עכשיו," אמר דרור.

זמיר עמד לידו. דרור וזמיר. זמיר ודרור. כאילו כבר כשנולדו ידעו הוריהם שיהיו טייסים. הם ידעו. אבא של דרור השתחרר מפקד בסיס, וזמיר היה בנו של אחד ממפקדי חיל האוויר. משפחת חיל האוויר. כמה צעירה וטיפשה הייתי. כמה גאה ושמחה ופותה לגור במגורי צוות אוויר בבסיס ולשמוע את המטוסים רועמים על המסלולים, ממריאים, לחכות לאסף שיגיע בסרבל הטיסה לארוחת צהריים או להביא לו את הארוחה כשהוא בכוננות של דקה בקוקפיט. אחלה חיים היו לי. והם נגמרו בגיל עשרים ושלוש עם ילד בבטן והמון אנשים שידעו מאותה שנייה מה טוב לי, מה אני צריכה לעשות ואיך אני צריכה להתנהג. רק דבר אחד הם לא ידעו אף פעם. איפה אסף. מי אסף את אסף? ובחודש האחרון של ההיריון, החודש הראשון שלי בלעדיו, בלי אספי, הייתי שוכבת ערה בלילות ושרה לעובר שתנועותיו הלכו ותפחו, וידיו שטו במעגלים דוחפות את הבטן, משרטטות עליה ציורים: "אבא הלך לעבודה," הייתי שרה לו, "הלך, הלך אבא. ישוב עם צאת הלבנה..."

4. הדבר הראשון
הדבר הראשון שאני זוכר היה השקט. לשנייה היה שקט מוחלט אחרי הרעש של המטוס, הפגיעה של הטיל, האש והצעקות בקשר- הפְּנים לעמי שישב מאחורי בכיסא הנווט שנפגענו, שאנחנו נפלטים. בפנטום הנווט נפלט ראשון כדי שהרקטות של כיסא המפלט של הטייס לא ישרפו אותו. החופה התעופפה כשלחצתי על הכפתור ורעש אדיר של רוח הוטח בי וסימא את האוזניות. כשנפגענו הצלחתי עוד להגיד למגדל ברמת דוד שאנחנו נופלים ולציין את המיקום. כיוונתי את הפנטום שיגלוש לכיוון הים. היינו גבוהים, אבל לא מאוד גבוהים. והפנטום, לא כמו המטוסים הצרפתיים שהחליף, הוא גוש מתכת עצום משולל יכולת דאייה, וכשהמנועים הגדולים שלו מפסיקים להטיס אותו הוא פשוט נופל. פלא טכנולוגי ודחליל תעופתי.

פלטתי את עמי. הפנטום בער. המראה היה מהפנט. יכולתי להרגיש את החום מתקדם לעבר הקוקפיט. הבטתי בכנף שמאל וראיתי אותה מתחילה להתכסות בלהבות, ואז הסטתי את הכיפה הקטנה מהסְטיק ולחצתי על כפתור כיסא המפלט. הרקטות ניצתו ברעם והעיפו אותי החוצה. מרגע הפגיעה ועד שהתנתקתי מכיסא המפלט שנפל בהיפוכים גדולים לעבר האדמה, לא חלפו יותר מארבעים שניות. וכל הזמן הזה, למרות הצעקות והידיעה שאנחנו נופלים בשטח לבנון, עבדתי כמו שלימדו אותי בבית-הספר לטיסה, כמו שלימדו אותי השנים בתרגולי הטייסת, בימי הקרב. עשן, אש, החופה שעפה עם הרעש המסמא של הרוח, הפיצוץ של הרקטות שנותן בעיטה אדירה בישבן, התחלת הנפילה, הפתיחה של המצנח שעצרה אותי בחבטה באמצע האוויר, ההתנתקות של הכיסא שאחריה ינקו אותי השמים כלפי מעלה.

כשנפתח המצנח נעצרתי בשמים והשקט נגמר בבת-אחת. יכולתי לשמוע את האש שבאה מהקרקע. כל הגבעות של לבנון ירו עלי. מימין, כשסובבתי את הראש, ראיתי את המצנח של עמי יורד מאחורי כרם זיתים ירוק-מכסיף. ככל שהתקרבתי לקרקע הצעקות והיריות נעשו ברורות יותר. רעש עצום ולהבה עלו מהמקום שבו נפל הפנטום שנעלם כמעט מייד משדה הראייה שלי כשהמשכתי לצנוח לעבר הטרשים. ואז נפלתי על הקרקע, התגלגלתי ושכבתי בין הסלעים והסירה הקוצנית.

וכשנפלתי והתגלגלתי יכולתי לראות נוריות. אביב. יום השוויון, חתכה אותי מחשבה לא קשורה. כאילו המוח מזכיר לי שיש טעם להרים את הראש ולחשוב על התמונה הגדולה שהלכה והצטמצמה. נפלתי על הארץ לא ביום ולא בלילה, לא בחורף ולא בקיץ, אלא ביום שחוצץ ביניהם, בין פורים ופסח, חודש לפני שעמד להיוולד בני בכורי. עד לשם היה לי סיבוב חיים אחד. מכאן ואילך התחילו חיי השניים. רק שלא ידעתי את זה עדיין, וידעתי שיש לי חלון של חצי שעה להסתתר ואולי להימלט ולהתחבא ולחכות ל-669 כשהקוברות מרחפות מעלי ומגינות עלי ממי שינסה להתקרב.

יכולתי לשמוע צרורות, קולות של אנשים ואת רעש הקוברות המחפות. יכולתי גם לשמוע את הרעם העמום של מספר שתיים שלי שהמשיך לחוג מעלי, מכוון את הקוברות. כל מה שהייתי צריך זה להסתתר ולהחזיק מעמד חצי שעה. ידעתי ש-669 יגיעו אלי עוד מעט. לא ראיתי את עמי. הוא יצא לפני והגיע לפני לקרקע.

זחלתי מאחורי סלע. הרגל כאבה אבל עדיין לא התייחסתי אליה. הייתי עמוק בתוך ההתרגשות של הפגיעה, הנטישה והמאבק על החיים. להימלט. לא ליפול בשבי. היו כמה עצי אורן לא רחוק ממני ומתחת לגבעה היה כרם זיתים. שעת אחר צהריים. נכנסנו ללבנון מכיוון השמש השוקעת, לסנוור את עיניהם של תותחני הנ"מ ויורי הטילים. התלבטתי לרגע אם לנסות להגיע לראש הגבעה כדי שהחילוץ יוכל להגיע אלי בקלות, או לכרם כדי לנסות להתחבא. הרמתי ראש והבטתי סביב. שמעתי קולות מכיוון הזיתים וירי רצוף של מקלעים. מלמעלה, מהשמים, אפשר היה לשמוע את המסוקים והפנטום שעשה באזים. ואז, מגבעה ליד, יכולתי לראות את הקוברה מתרוממת וממשיכה בטיסה לעבר הים שהבריק במשטח בוהק של שמש שוקעת. חיפשתי בכיס את ה'מירי' כדי שתשדר את אותות המצוקה, שתכוון אלי את מסוק החילוץ, אבל אז הכדורים הראשונים פגעו לידי. הורדתי את הראש למחסה הסלע והתכווצתי.

מסתור האורנים הפך לאפשרות היחידה. החלטתי לזנק לשם ברגע של שקט. היריות פסקו לרגע ואני קמתי ונפלתי בבת-אחת. כשנפלתי התחדשו היריות. מישהו ראה אותי וירה צרורות ארוכים, אבל לא בגללו נפלתי. הבטתי ברגל שמאל. כתם דם התפשט עליה. משהו כנראה נשבר בצניחה. המכנס היה קרוע לגמרי.

ואז עשיתי מה שהייתי צריך לעשות ברגע הראשון. בדקתי את עצמי. הכל בסדר חוץ מהרגל. אין ריצה ואין בריחה. חרא. יכולתי לשמוע את הקולות מתקרבים מכרם הזיתים. עכשיו הייתה השמש השוקעת לטובתי.

דידיתי במהירות והכאב הפיל אותי על הרצפה. משכתי את עצמי מאחורי שיח גבוה וירוק של אחירותם. אפילו עם הכאב וההתרגשות ורעש היריות יכולתי להריח את הפרחים הצהובים והגדולים שליטפו את פני, ובתוך כל הרעש והפחד והאדרנלין, ברגע של דממה, יכולתי לראות חרק דוחף את זרבוביתו עמוק לתוך הפרח ובטנו מרקדת על החלק התחתון של התפרחת, שנראית כמו שרוול מאורך ובעצם היא דוושה שגורמת לזיר האבקנים להבקיע, ולעננת אבקה להידבק לשערות הבטן של החרק. על מה אתה מסתכל אמרתי לעצמי וחיפשתי את האקדח. הוא לא היה שם. כנראה עף כשהתרסקתי על הסלעים. ניסיתי להצטנף מאחורי השיח הירוק והחרקים שזמזמו סביבו כאילו השמש עדין לא שוקעת. האחירותם צמח בתוך גוש של סירה קוצנית. האם השמש תשקע לפני שיתפסו אותי? הייתי קרוב מדי למצנח. הבד הירוק כיסה את הצמחים הנמוכים. אולי לא יראו אותו והוא ייבלע בנוף, מצנח צבאי ירוק שאמור להיספג בצבעי האדמה והצמחייה שמסביבו. רק שיגיע הלילה. ה'מירי' עלי. בדקתי שהמכשיר משדר ושמעתי את המסוקים מתקרבים ואת תותחי ההֶל-פַייר מרססים את השטח, מנסים למנוע מהרודפים להגיע אלי. נדמה היה שמכל גבעה ומכל ואדי בלבנון יורים אל המסוקים ואל הפנטומים שירדו לבאזים נמוכים כדי להפחיד ולסרוק וחיפשו אותי באור הדועך, מנסים לאתר את האותות כדי לשלוח אלי את מסוק החילוץ.

הם הגיעו אלי לפני שהשמש שקעה. יכולתי לשמוע את הקוברות מחפשות אותי בטיסה נמוכה למרות האש שנורתה אליהם כל הזמן, ואת הפנטומים מנמיכים ומחפשים את קרני ה'מירי'. כשיתקרבו אלי לטווח שמיעה, החלטתי, אכבה את ה'מירי' ואחביא אותו כדי שלא ימשוך את המסוק של 669 למארב, וכששמעתי את הקולות מעבר לשיחים באור הדועך כיביתי והטמנתי אותו באיטיות בתוך העלווה של הקידה השעירה שישבה על סירה קוצנית, והורדתי את הראש, מנסה להיעלם.

הקולות הלכו והתקרבו. הצטנפתי, אבל אחד מהם ראה אותי וזינק אלי. הוא התנפל עלי, נחת על הרגל השבורה והכאב שיתק והצמיד אותי לקרקע. לא יכולתי לזוז. ואז הם עמדו מעלי, כל השלושה, וירו צרורות ארוכים של שמחה באוויר. ואני חשבתי שככה ייראה מותי, אבל הכאבים היו כל-כך חזקים שלא יכולתי לחשוב על שום דבר, רק על הרגל. אחר-כך הם סימנו לי לקום ומשכו אותי ואני נפלתי, והם הבינו שאני פצוע.

ידעתי שאני מת. הידיעה חדרה מבעד לכאב ושאלתי את עצמי אם הם יירו בי כאן ועכשיו או יקחו אותי לכפר ויהרגו אותי שם. חיכיתי למותי ברגע שהוא לא חיים ולא מוות ולכן אין בו פחד. הבטתי בהם - הם לבשו חגורים ירוקים, החזיקו קלצ'ניקובים ונעלו נעלי פלדיום גבוהות. חיי לא חלפו מול עיני באותם רגעים. לא היה לי זמן לחשוב מחשבות מסובכות כל-כך. רק חשבתי בצלילות יחסית על כך שהנה אני מת או שאמות עוד רגע, ונפרדתי מהחיים וממך ומהילד שעוד לא נולד. כל-כך הרבה לא הספקתי, אבל הספקתי להיות טייס, ולעוף בין הכוכבים ולהתאהב בך. הבטתי בשמים ובקו הגבעות, ומעל האופק ראיתי את כוכב נגה מפציע, וכל שמותיו חלפו בראשי בזה אחר זה, ונוס וכוכב הערב וכוכב השחר והילל בן שחר ואיילת השחר, ובתוך כל המהומה והמוות הוודאי וסופם של החיים ראיתי בזריחת הכוכב הבטחה. ומה שפתאום זרח לי בראש זה סיריוס, הכוכב הזוהר ביותר בשמים, הכוכב הבוהק שנמצא בראשו של הכלב הגדול, והמנהג של המצרים העתיקים לחשב את השנה האסטרונומית שלהם על-פי היום שבו סיריוס מתגלה רגע לפני זריחת השמש, ומבשר על יום ההיפוך הקיצי ועל ראשית עונת ההצפות של הנילוס.

פרטי הטריוויה האסטרונומית עלו בזה אחר זה. בטייסות קוראים לזה חלוקת קשב - היכולת להתמודד עם יותר ממטרה אחת במקביל, ולנתח בעת ובעונה אחת נתונים שונים בתכלית. ואלה היו הנתונים שמולם ניצבתי - עמדו לירות בי בלבנון בלי שאוכל להתגונן, ורק השמים היו מעלי ובתוכם זורח כוכב שייצג את כל הכוכבים כולם. והשמים היו אז בשבילי מה שהים ליורדי הים - מקום לטוס לתוכו ועל מעמקיו הנסתרים, על גבול החושך של קצה האטמוספירה, במקום שבו הרקיע מאבד את השקיפות התכלכלה של אדי המים, על גבול הכבידה של כדור הארץ, במקום שבו אילו הייתה לי עוד קצת תנופה במנועים הייתי מעפיל אליו ויוצא אל החלל. ומה שלא ידעתי באותו רגע, הרגע שבו כוכב הערב הפציע, זה שתמו חיי בשמים והתחילו חיי על פני האדמה.


 

אשת הטייס שנעלם
מאת: צור שיזף

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מארס 2011
מספר עמודים: 245

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום העטיפה: Mon Varga
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב 978-965-13-2223-5
דאנאקוד: 497-1158




שתפו ספר זה עם החברים