חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון

אולי שאמא תמות כבר, חושבת ריטה בעודה חבוקה בין זרועותיו של רונן סוויסה בחדר השינה המצופה באריחי זהב בביתו שבסביון, ועיניה צופות בפסל הזהב הניצב בגינה הנשקפת מן החלון. הפסל, הנושא את דיוקנו המצודד של בן-זוגה החדש, יורק מפיו שמפניה הנקווית בבריכת דגי הפיראנה שנשכו פעם את לשונו של כלב הדוברמן, "גבר" שמו, שסבר לתומו כי לא צפויה לו כל סכנה אם ילקק מעט מהשמפניה הניגרת כדי להרוות את צימאונו ביום חם ולח, ורונן אומר שמאז הוא נובח כמו קוקסינל.

ריטה חייבת לקום. יש לה שיעור משחק מול מצלמה בבית-הספר למשחק מול מצלמה של המאפרת לשעבר קיקי. קיקי צופה שבקרוב, בקרוב מאוד, תהיה ריטה בשלה לקבלת תפקידה הראשון בטלנובלה. היא כבר מפעילה קשרים, זורקת מילה פה ושם, מתוך תקווה כנה שריטה תהיה הלקוחה הראשונה שלה בסוכנות הטאלנטים שהיא מקימה עם בעלה, השף שקד בּוֹנְפִיס.

באמת היה עדיף שאמא תמות, חושבת ריטה, לפני שכל הקטע עם אבא והמאהבת הצעירה בלונדון יתפוצץ לה, ובעקבות זאת לי, בפרצוף. הנומרולוג של ריטה מכפר ויתקין, תומי פז, לשעבר יואל בז', קבע שאם שמה של אמא של ריטה היה רינה היא כבר מזמן הייתה מאושפזת עם סרטן במעי הגס באסף הרופא, אבל נינה מסרבת בכל תוקף לשעות לעצת בתה ולשנות את שמה לרינה, בתואנה שזה שם של מורה לערבית בבית-ספר יסודי. לא שיש לה התנגדות עקרונית לשינוי שמה. כמו שהיא נוהגת לציין, הרי היא והשם נינה לא התחתנו חתונה קתולית. אלא שהיא מעדיפה את השם קלוֹדֶט, וריטה אמרה לה שעל גופתה המתה היא תשנה את שמה לקלודט, כי תומי פז קבע שאם נינה תיקרא קלודט היא תנחל הצלחה כבירה בעסקי ההילינג, וההצלחה הזאת תוסיף לה בריאות, כי היא תימנע באדיקות מאכילת קמח לבן ותאריך ימים לפחות עד גיל שמונים ושלוש, תלוי בהתפתחויות העתידיות בתחום הרפואה, תסריט שהוא בהחלט לא נוח לריטה.

כאן המקום להדגיש שיואל בז' היה רדיולוג לפני שחווה התגלות רוחנית כשעשה על האש בחוף טנטורה, התגלות שבעקבותיה עשה הסבה לנומרולוגיה. הוא לא גאה בעברו אבל גם לא מסתיר את זה. לכל אדם יש עבר, והקטע זה שלא צריך להתבוסס בו, אלא להביט קדימה ולסמן מטרות.

יתרה מזאת, ריטה עצמה לוטשת עינה לשם קלודט. תומי פז המליץ לה לשנות את שמה לקלודט למען תצלח דרכה בתחום המשחק מול מצלמה בטלנובלות. רונן סוויסה כבר לוחש באוזנה "קלודט" בכל פעם שהוא גומר בתוכה, וזה מדליק את שניהם לאללה. הסוד הקטן והמלוכלך של רונן סוויסה הוא שבכל פעם שהוא לוחש באוזנה של ריטה "קלודט" מופיעה בעיני רוחו דמותה של נינה, ורונן נוטה לייחס לכך חשיבות רבה מסיבות השמורות עימו לעולם ועד. לרונן סוויסה יש גם סוד גדול ומלוכלך אבל מוקדם מדי לדון בו, כי טרם גובש ההקשר שיעגן אותו בסביבה טעונה במשמעות, אם בכלל יתגבש אי-פעם הקשר זה, ודי לחכימא ברמיזא כמו שאמרו חכמינו.

על כל פנים, גם דני התעורר זה עתה בבית הגדול של משפחת הראל בשיכון דן, שבו מתגוררים כעת רק הוא ואמו, והוא תוהה מה יעשה היום כדי להכניס את שריר החיים שלו לכושר. בינתיים החליטה ריטה לקבוע עובדות בשטח במירוץ חסר הרחמים שהיא מנהלת מול אמה על גורל הקלודטיוּת. היא מתקשרת לדני ומבשרת לו שמעכשיו ועד להודעה חדשה, לתקופת ניסיון ואולי לתמיד ועד בכלל, השם החדש שלה הוא קלודט, ככה קוראים לה, ואפילו אם זה נשמע לו מוזר היא מבקשת ממנו שיעשה את המאמץ, כי מה זה כבר דורש ממנו, ויקרא לה קלודט, והוא גם יראה שברגע שהוא יתחיל לקרוא לה קלודט הוא יבין כמה השם הזה מתלבש עליה טוב ומתאים לה, ובכלל היא מרגישה כאילו תמיד קראו לה קלודט, זה השם שחקוק על לוח ליבה, היא לא אומרת "לוח ליבי", זה כנראה היה שמה בכל גלגוליה הקודמים ולמצער בגלגול האחרון, שהיה לכל הדעות ולפי כל העדויות שמצויות בידה מוצלח ביותר ואולי אפילו הכי טוב שהיה לה אי-פעם, היא הייתה פעילת רזיסטנס וריגלה עבור בעלות הברית באמצעות מציצות לפקיד בכיר במשטר וישי, ואם מישהו היה יודע מזה כאן היו מציעים לה להדליק משואה ביום העצמאות ומקדישים לה איזה קיר ביד ושם, לא משנה, בכל אופן, שיקרא לה קלודט אבל כשאמא נמצאת בסביבה שיקרא לה ריטה, כי היא לא רוצה בינתיים שאמא תדע מזה, כי גם אמא החליטה פתאום שהיא קלודט, ואם הוא יקרא לה קלודט ליד אמא היא תהרוג אותו.

ריטה נוסעת לשיעור משחק מול מצלמה אצל קיקי שאומרת שיש לה עור פנים נפלא, ממש כמו של תינוק, זה טוב מאוד לטלנובלה, ורונן סוויסה עומד בחלוק משי בגינה וזורק לדגי הפיראנה שלו נתחים מסטייק פילה נא שהוא בוצע באצבעותיו. הדוברמן גבר מלקלק את אצבעותיו ומתחנן לקבל קצת מהסטייק, מזיל ריר ונובח בקול הצרוד והצורמני הזה שלו, ממש כמו קוקסינל. נינה משקה את הפרחים בגינה שאותם היא מטפחת באהבה ובגאווה ראויים לציון, ודני נשאר במיטה עד אחר הצהריים ואז הוא קם ונוסע ללונה פארק.

בעיקרון, אסור לדני ללכת ללונה פארק. הלונה פארק הוא חלק מהבעיה שלו. ובכל זאת, הנה הוא בלונה פארק, מספר לעצמו שיהיה בסדר. דבר ראשון, כמו תמיד, הוא נעמד בתור לגלגל הענק, שבלונה פארק בתל-אביב הוא בכלל לא ענק אלא די קטן וישן. כשהקרונית שלו משלימה חצי הקפה ונעצרת בפסגה, אוחז דני במעקה החלוד ומקפיד לא להביט לקרקע ואף נמנע מלהשקיף על הנוף, אלא נועץ מבט ברצפת הקרונית כאילו אבד לו שם מטבע של שקל. שכן זאת יש לדעת, דני סובל מוורטיגו, ואפילו על סולם נמוך הוא לא מסוגל לעמוד כדי להחליף נורה. אבל הגלגל "הענק" - דני מסמן מרכאות כפולות סביב שם התואר במוחו - אינו אתגר של ממש לסובל מוורטיגו, והוא לא מסוגל לספק לדני את פרץ האדרנלין, הזיעה הקרה ופחד האלוהים שלהם הוא כמה כל-כך.

וכך, אחרי שיטוט חסר מטרה ומעט מעורר חשד באור הדמדומים ואכילת שלושה מקלות של צמר גפן מתוק שכבר מעורר בו את הקבס המיוחל, הוא נעמד בתור לרכבת ההרים, אהובת נפשו. בעודו ממתין הוא מביט מבועת בקרוניות המטפסות אט-אט במעלה המסילה ולאחר מכן גולשות ודוהרות במורדה. הוא מבקש לנוס על נפשו, לנוס כל עוד רוחו בו. אבל משהו חזק ממנו מחזיק אותו שם, והוא כורה אוזנו לפטפטת הנרגשת של הילדים, ללהג המבעבע שמטפטף על אוזנו כמו חומצה. ובבוא העת, ברגליים כושלות וברכיים רועדות, הוא מתיישב לבד בקרונית שלו. למרות שהוא כבר מכיר בעל-פה את מסלול רכבת ההרים, ויודע לצפות מראש כל סיבוב, שעטה ועצירה מתוחה, הוא לא מסוגל להשקיט את עצביו הרופפים או לפייס את פחד האלוהים שנכנס בו.

לאחר שהקרונית מסיימת את הטיפוס המיוסר במעלה המסילה, היא נעצרת לכמה רגעים על מין מישור. דני מביט בפארק הירקון המשתרע מעבר לכביש גני התערוכה הפקוק, ועורג לחוש את שתי רגליו עומדות בביטחה על הקרקע האיתנה. אט-אט מזדחלת הקרונית. אגלי זיעה קרה מבצבצים על מצחו של דני. בטנו מתהפכת. הוא נושם נשימה עמוקה ועוצם את עיניו, חסר אונים, בלי שום יכולת למנוע את העומד להתרחש, מקבל בהכנעה את הזוועה שעומדת ליפול עליו, הזוועה שהוא מכור לה. הקרונית צוללת במורד המסילה התלולה במהירות עצומה, ראשו של דני מוטח אחורה. הוא צורח, הוא בטוח שהוא ימות, איך אפשר לשרוד דבר כזה. הוא לא מת. כל פעם בדיוק אותו הדבר. ודני אינו מסתפק בנסיעה אחת ברכבת ההרים. בכל ביקור בלונה פארק הוא פוקד את המיתקן פעם אחר פעם, משחזר את החוויה שוב ושוב, עד שאין לו ברירה אלא לשוב הביתה באוטובוס, מתנודד כשיכור.

נינה המודאגת מקבלת את פניו במבט זעוף. הרי הוא הבטיח להפסיק עם זה. הרי נשבע. דוקטור קליין הסביר לו. דני הזה, אי אפשר לדבר איתו. הוא רץ לשירותים ומקיא. רווח לו. גם לתחושת ההקלה שמשתררת בגוף בעקבות ההקאה הוא מכור. רק אחרי ההקאה מסוגל דני להעריך את התחושה הגופנית הפשוטה ביותר, לחוש כמה נעים מצב הצבירה הרגיל של הגוף. כשאין לך בחילה, זאת ההנאה הגדולה ביותר בחיים, לא? אפשר להתענג עליה אגב שתיית משקה מוגז ואחר-כך במקלחת ובעת צחצוח השיניים. איזה בן מוזר יש לי, מהרהרת נינה.

בינתיים, בסביון, קלודט ורונן עושים סקס מדהים. תמיד הם עושים סקס מדהים. הסקס שלהם מדהים. ככה הם חושבים, גם כשהם עושים סקס וגם כשלא. גם גרסיאלה, המשרתת של רונן, חושבת שהסקס של קלודט ורונן מדהים, והיא כבר יודעת שלריטה קוראים קלודט, כי קלודט הסבירה לה את העניין כשגרסיאלה הציבה את קנקן מיץ הלימון על השולחן במרפסת כמה שעות לפני כן. גרסיאלה צופה בטלוויזיה בחדרה בטלנובלה בערוץ ויוה, מעשנת סיגריה, מלטפת את הצלב הגדול שענוד לצווארה ומקשיבה לגניחות הרועמות של קלודט ורונן, הבוקעות מחדר השינה המצופה זהב.

קלודט ורונן מקליטים במצלמת וידאו דיגיטלית את הסקס שלהם ולאחר מכן צופים בו יחד במסך הפלזמה הענק. גם להביט במראה הגדולה התלויה על התקרה הם אוהבים, אך היא רלוונטית רק בשעת המעשה, ואי אפשר להריץ את המראה קדימה ואחורה, לפסוח על קטעים משעממים או כאלה שכבר ראינו כמותם ולצפות בשידור חוזר בהיי-לייטס. כך הם מכנים את הרגעים הגדולים, "היי-לייטס". יש להם דיסקים עם מקבצים ערוכים של היי-לייטס. נוכחות המצלמה עושה לקלודט טוב, כי היא לומדת משחק מול מצלמה אצל קיקי, והיא מקפידה שכל תנועת גוף שלה, ולו הזעירה ביותר, תהיה חיננית ומשמעותית. האמת היא שרונן וקלודט משתעשעים באפשרות לעשות סקס מדהים מקוון, כדי לקבל משוב מגולשים מרחבי העולם. הצרה היא שרונן מודאג מהכתמת הדימוי הרציני של סוכנות הביטוח שלו.

למחרת הולך דני שוב ללונה פארק. שוב הוא בתור לרכבת הרים. לידו עומדת אשה. דני ער לנוכחותה. יש לה שיער בלונדיני מתולתל, פה שבנים בתיכון ובצבא נוהגים לכנות פה של מוצצת, וגוף גדול עם ציצים שופעים. מתאבך ממנה ניחוח של בושם מהול בסיגריות. ניכר בה שאין לה יותר מדי כוח לבן שלה, שנראה כבן ארבע ומנדנד לה. הוא חייב לעלות לרכבת הרים. זה לא שווה אם לא נוסעים ברכבת הרים. זו לא אשמתו שאסור לו לעלות לבד. היא חייבת לעלות איתו. חייבת. האשה מעשנת את הסיגריה שלה, מקפידה להפנות את ראשה כשהיא נושפת את העשן החוצה כדי שלא יזהם את בנה. היא מבחינה בדני נועץ בה את מבטו. נדמה לה שהיא מאתרת בעיניו איזו הזדהות או הבנה למצוקתה. היא מחייכת במבוכה. דני נשתל במקום. הוא מפנה לה עורף ומעמיד פנים שהוא מחפש מישהו בקהל האנשים שמסתובבים ברחבי הלונה פארק, וכשנדמה לו שחלפה סכנת המגע עם האשה הזרה הוא שב ומסובב את ראשו לעברה.

"איפה הילד שלך?" היא שואלת אותו. כך היא שואלת אותו. לדעת דני זאת שאלה מוזרה, שלא לומר תלושה לגמרי מהמציאות, אבל לדעת האשה הרעיון שגבר יעמוד לבדו, בלי שום ילד להשגיח עליו, בתור לרכבת ההרים, הוא לא פחות מופרך.

"אין לי ילד," הוא עונה לה, "לא כאן ולא בשום מקום אחר."

הילד של האשה מנסה לומר לה משהו, אבל היא מהסה אותו. "רגע. רגע. אתה לא רואה שאני מדברת עם האיש הזה?" היא שואלת את בנה, ואז שבה ופונה לדני ושואלת מה הוא עושה פה. "אני אוהב לנסוע ברכבת הרים," הוא אומר לה. האשה שואפת עשן מהסיגריה שלה ופולטת את העשן לחלל נייטרלי במנוד ראש מהיר ומיומן, כאילו היא משליכה אותו מפיה.

"וואללה?" היא אומרת ומחייכת. "פששש, כל הכבוד."

לדני אין מושג איך להגיב לזה. הבן שלה ממשיך לנג'ס. האשה מאבדת את סבלנותה. "אני לא עולה, אמרתי לך. אסור לך לעלות לבד ואין פה מי שייקח אותך." הילד מתחיל לבכות. "אבא תמיד עולה איתי," הוא אומר. והאשה עונה, כצפוי, שהיא לא אבא ושהיא מצטערת אבל אבא לא פה.

"הוא יכול לעלות איתי," אומר דני.

"וואללה?" אומרת האשה, כאילו מופתעת, למרות שזה בדיוק מה שהיא קיוותה שיקרה.

"שמעת, יואבי? איזה יופי. האיש הזה מוכן לקחת אותך איתו. איך קוראים לך?"

"דני."
"זה יואבי."
דני לא אומר "נעים מאוד, יואבי." הוא אומר "אוקיי."
"ולי קוראים מיכל."
"אוקיי."
"מיכל לוי."
"בסדר."
"אתה בא לכאן הרבה?"
"כן."
"וואללה?"
"כן."
"זה לא מסוכן, נכון?"
"לא."
"אתה תשמור עליו?"
"כן."
"לא יודעת למה, אני לא מסוגלת לעלות על זה. זה מפחיד אותי."
"מבוגרים בדרך-כלל לא אוהבים."
"וואללה. מעניין למה."

"כי הם לא יכולים לשלוט בזה. אין להם שליטה. ואי אפשר לרדת באמצע אם רוצים. זה מוציא מבוגרים מדעתם."

מיכל לוי שוב מחייכת אל דני. "אתה מבוגר. למה אתה כן אוהב את זה?" היא שואלת.

דני לא רוצה לחשוף את הסוד הקטן והמלוכלך שלו. אבל הוא גם לא רוצה שהשיחה תיפסק. זו בעצם הפעם הראשונה בחייו שהוא מנהל שיחה של ממש עם אשה זרה ומושכת.

"אני לא נורמלי," אומר דני. מיכל חושבת שזאת בדיחה. היא חושבת שזאת בדיחה עם אֶדג'. ככה היא קוראת לזה בינה לבינה, "עם אדג'". והיא אוהבת את האדג' הזה. היא מחייכת. היא מפלרטטת. היא יודעת שהיא מפלרטטת ולא איכפת לה. היא קולטת אותו. היא יודעת שהוא לא מביא בחורות לדייטים בלונה פארק.

"אתה מביא לכאן בחורות לדייטים?"

"לפעמים."

דני ויואבי מתיישבים בקרון, יואבי מלפנים ודני מאחוריו. יואבי חושב איזה כיף זה. דני חושב על מיכל. הוא הסתכל לה על החריץ בין הציצים. היא ראתה שהוא מסתכל. הוא ראה שהיא ראתה. הוא חושב על זה שעה שהרוח מבדרת את שערו והקרונית שועטת במורד המסילה. כשהיא נוטה על צידה, הוא שולח יד בוטחת ואוחז בכתפו של הילד שיושב לפניו. "אני לא פוחד," צועק הילד וצוחק.

"אני כן," צועק דני.

כשהם יורדים מהקרונית רוכנת מיכל לעבר יואבי בפרצוף מחויך. "נו, איך היה?" היא שואלת. "כיף," עונה יואבי. דני נועץ מבט בחריץ בין הציצים שלה. "תודה," אומרת לו מיכל. "זה בסדר," עונה דני ומושך בכתפו. הוא רוצה לעלות שוב על רכבת ההרים אבל מיכל מציעה לו לבוא איתם למיתקנים אחרים. שלושתם משוטטים יחד בלונה פארק. הם מביטים במיתקן שבו אנשים נתלים הפוכים מעל מזרקת מים וצווחים בחדווה.

"מה הכיף בזה?" שואלת מיכל.

"זה לא כיף, זאת חדווה," מתקן אותה דני.

"חדוות הפחד," אומרת מיכל.

"חדוות איבוד השליטה," מסביר דני. "חדוות הפקרת כל ישותך בידי כוח גדול ממך. חדוות היעדר האחריות. חדוות האמון ביושרו של מי שבנה את המיתקן הזה ומי שמפעיל אותו. חדוות הילדות. לאנשים שעולים על המיתקן הזה אין יותר שליטה על גורלם משיש לתינוק כשהוא בוקע מהרחם."

"זה לא נכון. הם קיבלו החלטה לעלות על המיתקן. יש להם רצון. יש שיקול דעת."

"לי אין," אומר דני. "אני חייב לעלות. אין לי ברירה."

איזה אדם מצמרר, מהרהרת מיכל לוי, אולי בעצם לא כדאי שהוא יהיה בקירבת הילד שלי. "יאללה, אנחנו צריכים ללכת," היא אומרת. "יואבי צריך להתקלח, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון."

"בסדר."
"אולי נראה אותך פה שוב פעם."
"אני אהיה פה מחר."
"אז שוב תודה, ו... להתראות."
"להתראות."
"ביי, דני."
"ביי, יואבי."
"ביי," אומרת מיכל ומביטה בעיניו של דני, ונדמה לו שהוא רואה בהן איזו התנצלות.
"ביי."

 

שם הספר: אוי מתוקים שלנו
שם המחבר: רוגל אלפר

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מארס 2008
מספר עמודים: 189
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה: איור מאת רוגל אלפר
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 978-965-13-1977-8
דאנאקוד: 497-1120





שתפו ספר זה עם החברים